המוטבים / יוסל בירשטיין

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

61444

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

אל תקרא לי איוב / יוסל בירשטיין

31-2517-m1

יוסל בירשטיין הפך לאחד מחביבי לאחר שקראתי את "סיפורים מאזור השלווה", קובץ סיפורים שכתב. בירשטיין היה מסתובב ברחובות ירושלים ברגל ובאוטובוס, ובונה סיפורים קטנים ממראות שראה ומשיחות ששוחח עם עוברים ושבים. כמה אמת וכמה בדיה היו בסיפורים? זה לא באמת חשוב. לטעמי הוא היה יוצר גדול בעל עט קסומה, אחד מאלה שבמוקדם או במאוחר אקרא את כל הספרים שכתבו.

"אל תקרא לי איוב" הוא רומן, שמסגרתו לילה ירושלמי אחד, ותוכו סיפורי חיים הנעים מן העיירה בפולין דרך אוסטרליה ועד ירושלים. הקסם שבסיפורים עובד גם בספר.

מנחם פרי מונה את בירשטיין עם ענקי הספרות היהודים, וטוען כי הוא יוצר העומד בשורה אחת עם עגנון וקפקא. לי הוא מזכיר את האנושיות והיופי של אביגדור דגן: כמו אצל דגן, גם אצל בירשטיין טמון עצב עמוק, ושלא כמו אצל דגן אצל בירשטיין נמהלת ציניות מרירה מעט בתוך היופי (השוואה שטחית, אני חייבת להודות, אבל זה מה שאני מרגישה בלי להכנס לניתוחים מלומדים).

הוצאת הספריה החדשה

1996