היטלר: נמסיס 1936 – 1945 / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d798d79cd7a8_d791_-_d7a0d79ed7a1d799d7a12

חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר שכתב איאן קרשו הסתיים ב-1936, עם כניסת הכוחות הגרמנים אל חבל הריין, שהיה מפורז מאז מלחמת העולם הראשונה. שלטונו של היטלר היה איתן מתמיד, וההיבריס, שעל שמו נקרא הכרך הראשון של הביוגרפיה, היה בשיאו: בשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

השנים שאחר-כך, בין מרץ 1936 לספטמבר 1939, עמדו בסימן הצלחות צבאיות ומדיניות נוספות, שבהן הגיבו מדינות אירופה בלשון רפה על תאבונו הגובר של היטלר להשתלטות על "שטחי מחיה", שטחים שהגיעו לו לדעתו גם בשל הרוב הגרמני בהם, וגם בשל זכותו של הרייך העליון לנכס לעצמו אוצרות טבע ומפעלי תעשיה. כך סופחו אוסטריה במרץ 1938 וחבל הסודטים בספטמבר אותה שנה. מעניין לציין שלמרות שהסכם מינכן, שאיפשר את סיפוח החבל, נחשב להישג של היטלר, הוא עצמו ראה בו ויתור מחפיר מצדו, מכיוון שמנע זמנית את כיבוש צ'כוסלובקיה כולה. גרינג, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסכם בניגוד לעמדתו הניצית של שר החוץ ריבנטרופ, איבד בעקבותיו את השפעתו על מדיניות החוץ. קרשו סבור שדיבוק פולין שאחז בהיטלר נבע בחלקו מתחושת הכשלון האישי שחש בעקבות הסכם מינכן. עוד מעניין לציין באשר לאנשלוס, שהיטלר לא תכנן תחילה סיפוח מלא, אבל קבלת הפנים הנלהבת דרבנה אותו. יואכים פסט, שכתב גם הוא ביוגרפיה של היטלר, התייחס בהרחבה לתלותו של היטלר בהערצת ההמון, ובמקרה של אוסטריה תלות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מעכשו לעכשו על סיפוח.

הקלות היחסית בה הושגו חבל הריין, אוסטריה וחבל הסודטים, עוררה בהיטלר ביתר שאת את התאבון לכיבושים נוספים, שקינן בו עוד קודם לכן והיה חלק מן האידאולוגיה שלו. הוא איבד את הסבלנות להמתין לצירוף נסיבות שיאפשר לו להשיג את מבוקשו, והנמסיס, עונשו של ההיבריס, כבר החל להיות בלתי נמנע.

בשנים שלפני כן דיבר היטלר תמיד על "שליחותו" בתור השלב הראשון בלבד בדרך לשלטונה של גרמניה בעולם. התהליך כולו יימשך דורות עד שיושלם. אבל עכשו שהוא עטור נצחונות שלא שוערו מאז 1933, ושבוי יותר ויותר באגדת גדולתו שלו, קצרה רוחו של היטלר לראות את ה"שליחות" מתגשמת עוד בימיו.

בעקבות התמיכה הציבורית בהסכם מינכן, ובשל הצורך למנוע "ויתורים" שכאלה בעתיד, הבין היטלר שיש לגייס את תמיכת העם במלחמה: יש צורך לחולל מהפכה בפסיכולוגיה של העם הגרמני, להכניס בלבם שכמה דברים אין להשיגם בלי שימוש בכוח, ולהציג את ענייני מדיניות החוץ באופן ש"הקול הפנימי של העם עצמו יתחיל לאט-לאט לתבוע את השימוש בכוח". אחד הטיעונים החוזרים ונשנים של התעמולה בזכות המלחמה עסק במשבר הפיננסי, שהחל לתת את אותותיו בחיי היום יום של הגרמנים. איש כמדומה לא נתן לבו לפרדוקס: המשבר הפיננסי, שנבע ברובו מן ההוראה להתחמש על חשבון הצריכה הפרטית, חייב התפשטות, אבל רעיון ההתפשטות הוא שעמד מאחורי ההוראה להתחמש…

צ'כוסלובקיה נכבשה במרץ 1939, לאחר שמנהיג סלובקיה אולץ לבקש סיוע מהגרמנים, ופולין נכבשה בספטמבר 1939. מלחמת העולם השניה פרצה.

הספר מלווה את אירועי המלחמה, תמיד בהקשר של החלטותיו של היטלר וניהולו. לא אכנס כאן לפרטי הקרבות ולפוליטיקה של מדינות הציר ושל בעלות הברית. אנסה להרחיב בנושאים שבלבו של הספר: איך התאפשר להיטלר השלטון המוחלט, איך הופעלו מנגנוני המשטר, ואיך הפכו אזרחי גרמניה למשתפי פעולה במלחמת שמד וברצח המוני.

בפרק החותם את הספר, קרשו מתייחס לתירוצים שהשמיעו הגרמנים – בעלי שררה ואזרחים מן השורה – כדי להסביר את התנהלותם תחת שלטונו של היטלר. כמו במקומות אחרים לאורך הספר, גם כאן הוא תולה את אשמת המלחמה וההשמדה לא רק במנהיג, אלא גם – אולי בעיקר – באלה שהכתירו אותו, שהאמינו במיתוס שלו, ושלא ערערו עליו. הנה ציטוט, ארוך במקצת, המסכם את עמדתו של קרשו בענין זה:

רק מעטים ממי שאולצו לתת דין וחשבון על מעשיהם בימי היטלר הביעו חרטה או מוסר כליות, ואין צריך לומר אשמה […] שנים תמימות לא שללו את עצם הדבר שכוחם, הקריירה שלהם, שאיפותיהם ומאוויהם תלויים בהיטלר לבדו. עכשו, במובן מעוות, הגיוני היה שאסונם יוחס כולו למה שנראה בעיניהם טירופו הנפשע של היטלר. מן המנהיג הנערץ, שבחזונו האוטופי תמכו בלי סייג, היה היטלר לשעיר לעזאזל שבגד באמונם ופיתה אותם ברטוריקה המבריקה שלו להיעשות משתפי פעולה חסרי אונים בתוכניותיו הברבריות. הפסיכולוגיה הזאת כוחה יפה לא רק לרבים מראשי המעורבים בניסוי שעשו הנאצים לקבוע מי ראוי לשכון בכדור הארץ שלנו ומי לא. גרמנים רגילים רבים לאין מספר היו מוכנים עכשו לתרץ את מעשיהם (או מחדליהם) או להגן עליהם בכוחו המפתה כביכול של היטלר – מנהיג שהבטיח ישועה אבל סופו שקיים אבדון. לחילופין הם נתלו בטרור הרודני שלא הניח להם בררה אלא למלא פקודות שלא היו לרוחם. שתי התגובות גם יחד רחוקות מאוד מן האמת.

ברוב מגזרי החברה שררה דרגה גבוהה מאוד של הסכמה לאומית, לפחות חלקית. מטבע הדברים הכללות על הלכי רוח ואורחות התנהגות בקרב מליוני גרמנים בעידן הנאצי תועלתן מוגבלת […] ואף-על-פי-כן עדיין נכון הדבר מן הבחינה הקולקטיבית, שבניה של חברה מודרנית מאוד, מתוחכמת ופלורליסטית […] בני החברה הזאת היו מוכנים יותר ויותר לשים את מבטחם בחזון אחרית הימים של מושיע פוליטי מטעם עצמו […] ואף-על-פי שההסכמה הלאומית היתה רדודה מבחינות רבות, ונשענה על דרגות משתנות של תמיכה בזנים שונים של החזון האידאולוגי הכולל שהתגלם בדמותו של היטלר, היא העמידה לרשותו, בכל זאת, עד אמצע המלחמה, מצע רחב וחזק די הצורך להיבנות עליו ולנצלו.  

ראש המטה בק, שהתנגד למלחמה נגד צ'כוסלובקיה, האמין רוב הזמן שהיטלר מקבל יעוץ גרוע מן הפיקוד העליון של הוורמאכט. אף אחד מבכירי הצבא לא העלה בדעתו את האפשרות להביע דעה הפוכה לזו של היטלר. בעת ההכנות למלחמה נגד ברית המועצות אף אחד מהמפקדים לא ערער על הנחות היסוד, שגויות ככל שהיו. רק כשהתברר שהנצחון לא יגיע בתוך שבועות בודדים, נשמעו קולות של ספק, לעתים נדירות באוזניו של היטלר עצמו. גם סמוך לסיומה של המלחמה לא העז איש לומר להיטלר שחלומותיו על מטוסים ופצצות שיטו את המערכה לטובתו חסרי בסיס מציאותי. כוחן של הצייתנות ושל המשמעת גבר על כל פקפוק בשיקול דעתו של היטלר, שבשלב מסוים לקח על עצמו את הפיקוד העליון על הצבא, והיה אחראי גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה. לאורך השנים נלחשו בצמרת הצבא תכניות מרד, שלא יצאו אל הפועל, עד שביולי 1944 נעשה נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר ולהשתלט על מנגנוני השלטון. קרשו מסביר כך את ההיסוסים שכבלו את ידי המתנקשים הפוטנציאלים:

חוץ מעצם הכורח המובן מאליו, במדינת משטרה טרוריסטית, לצמצם את הסיכונים על ידי חשאיות מירבית, ידעו הקושרים היטב שאין להם תמיכה בציבור. אפילו בשלב הזה, כשהמפלות הצבאיות הלכו ורבו והאסון הסופי כבר נראה באופק, לא נעלמה כלל התמיכה הקנאית בהיטלר […] מי שעדיין היו קשורים במשטר הגווע, מי שהשקיעו בו, התחייבו לו, שרפו את גשריהם יחד אתו, כל אלה עדיין האמינו בפירר בלב שלם […] אבל חוץ מן הקנאים היו רבים שגרסו – בין בתמימות ובין מתוך שיקול דעת מעמיק – שלא שגיאה בלבד היא לפגוע במדינתך שלך בעת מלחמה, אלא אף מעשה מתועב ובוגדני.

ואכן התברר כי למרות התמיכה הדועכת בהיטלר בשל התמשכות המלחמה, ובשל המצב הקשה בעורף, מרבית הציבור הגרמני הגיב בזעם על נסיון המרד. חלק מהזעם בוים בהפגנות שאורגנו על ידי המפלגה, אך הובע גם כעס אותנטי על מה שנתפש כמעשה של בגידה במדינה בשעתה הקשה.

היטלר עצמו הפיק תועלת מן ההתנקשות הכושלת. סוף סוף נמצא לו תירוץ משכנע לכשלונותיו הצבאיים: "עכשו סוף-סוף תפסתי את החזירים שחיבלו בעבודתי זה שנים". גבלס כתב ביומנו: "הגנרלים אינם מתנגדים לפיהרר בגלל המשברים  העוברים עלינו בחזית. אדרבא, עוברים עלינו משברים בחזית בגלל התנגדותם של הגנרלים לפיהרר".

לא רק הצבא היה קשור בעבותות של נאמנות ושל צייתנות לפיהרר. המינהל כולו אויש בידי אנשים שהיו מחויבים למפלגה, חלקם מתוך אידאולוגיה, חלקם בשל תאוות השררה והכוח. מרבים להזכיר את הסדר הגרמני הידוע לטוב ולשמצה, אך המבנה המינהלי של הרייך היה כאוטי ומוחלש, אנרכיה של בעלי שררה מתחרים ויריבויות הרסניות. לבודדים בלבד היתה גישה ישירה אל היטלר, והוא התנתק מהניהול היומיומי של ענייני הפנים. ההתפוררות של מבנה השלטון האיצה את ההקצנה הקשורה ב"התכוונות לדעתו של הפיהרר". אלתורים שלטו בכל תחום.

"מלחמת הכל בכל" נוסח הובס, המלחמה התמידית בין כל נחלות הסמכות שאפיינה את המשטר הנאצי, ניטשה בדרג שמתחת להיטלר והביאה לידי חיזוק מעמדו המיוחד במינו בתור מקור כל הסמכות, ופיצלה את האינטרסים האישיים והמגזריים של ישויות הכוח במדינה […] לא היתה אסטרטגיה מתוכננת של "הפרד ומשול" דווקא, אלא תוצאה הכרחית מסמכותו של הפיהרר.

אפילו ב-1945 אף אחד משריו לא יצא נגדו, למרות שחלקם הציעו בחשאי לברר אצל בעלות הברית אפשרות להפסקת הלוחמה. סיבה אחת לכך היא האכזריות שבה התנפל המשטר על הקושרים ביולי 1944. אבל הסיבה העיקרית היתה ההערצה להיטלר ב"קהילה הכריזמטית": מבנהו הפנימי ביותר של המשטר הושתת זה זמן רב על הדרך שבה תמרן היטלר את תומכיו זה נגד זה. הדבר היחיד שגישר על המחלוקות והאיבות העמוקות היה נאמנותם וצייתנותם למנהיג, שהוסיף להיות המקור לכל קרעי הסמכות והשלטון שנותרו.

קרשו מפריך את הטיעון בדבר חוסר מעורבותו של הוורמאכט בהשמדת היהודים:

בשום פנים אין לומר שידי הצבא לא הוכתמו כשמדובר במעשי הזוועה שנעשו בפולין […] כבר בשבועות הראשונים של ספטמבר סיפרו דוחות רבים של הצבא על "הריגות שרירותיות ביריה", "התעללות בלא-חמושים, אונס", "שריפת בתי כנסת" ורצח יהודים בידי חיילי הוורמאכט […] למרות נוקשותו של הממשל הצבאי שהטילו לא ראו המפקדים בשטח במעשי הזוועה שעשו אנשיהם באישורם חלק מתכנית השמדה במסגרת "מאבק אתני", אלא תוצאת לוואי מצערת, אם גם הכרחית, של כיבוש צבאי של אויב מר ועם שנחשב ל"נחות".

הנה תמצית רוחו של הוורמאכט מתוך פקודה של ראש הפיקוד העליון, פלדמרשל וילהלם קייטל ב-12 בספטמבר 1941: "החייל בחלק העולם המזרחי איננו לוחם בלבד לפי כללי אמנות הלוחמה, אלא גם נושאה של אידאולוגיה גזעית חסרת רחמים".

יש הטוענים שהיטלר לא היה מעורב באופן ישיר בהשמדה. קרשו טוען ההפך:

אין להטיל ספק בדבר: היטלר מילא תפקיד מכריע וחסר תחליף בדרך על ה"פתרון הסופי".

תפקידו של היטלר היה מכריע איפה, גם אם היה עקיף לפעמים. נדרשה הסכמתו הכללית, אבל בדרך-כלל לא נדרש הרבה יותר מזה.

קרשו מתאר מספר רב של ארועים בדידים המוכיחים את ההפך, החל ממעורבותו שאינה מוטלת בספק בארועי ליל הבדולח, ומהוראתו בכתב מאוקטובר 1939, עם תאריך 1 בספטמבר, המסמיכה שני רופאים להעניק סמכויות לרופאים אחרים לבצע המתות חסד ("בעיה שכזאת ניתנת לטיפול קל וחלק יותר בזמן מלחמה", ענה בעבר לראש הרופאים של הרייך שלחץ לנקוט אמצעים קיצוניים להביא לידי "הפסקת חיים שאינם ראויים לחיות"). נדרש אישורו האישי לכל פקודה של גירוש המוני: הוא היה מעורב באופן אישי בהחלטה לגרש יהודים ופולנים משטחי הרייך בפולין הכבושה אל שטחי הגנרלגרוברנמן, כדי לפנות מקום לגרמנים שהועברו לפולין ממדינות אחרות. בראשית 1941 אישר להיידריך לגרש את כל יהודי גרמניה אל הגנרלגרוברנמן.

החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה של התלבטות, והיא נבעה משילוב של סיבות: נקמה על הגירוש שכפו הרוסים על שש-מאות אלף רוסים ממוצא גרמני מאזור הוולגה לסיביר ולמערב קזחסטן. התלונות של החיילים ששבו מן החזית על נוכחותם מערערעת המורל של יהודים בערי גרמניה. ההצהרה ההדדית של ארצות הברית ובריטניה על עקרונות משותפים, ומכאן התייתרות הצורך להחזיק יהודים כבני ערובה כדי להרתיע את האמריקאים. ההבנה שלא ניתן יהיה בזמן הקרוב לגרש אותם לרוסיה, בשל קשיי המערכה (תכניתו של היטלר היתה ליישב גרמנים ברוסיה האירופאית, ולשלוח את היהודים ואת הסלאבים לרוסיה האסייתית לחיי שעבוד או למוות). היהודים שיכלו לעבוד היו צריכים להיות מנוצלים עד מוות, האחרים איבדו את ההצדקה להוותר בחיים ולהוות נטל על כלכלת גרמניה. באותה תקופה החל השימוש המסיבי בגז: נדרשו עתה שיטות יעילות יותר, פומביות פחות, ובציניות נאצית אופיינית – מכבידות פחות (על הרוצחים, כמובן).

הטיעון שהיטלר לא ידע על ההשמדה לפרטיה נובע מן הסתם מן הדבקות של היטלר בחשאיות קיצונית, אפילו עם עוזריו הקרובים, בעניין ההשמדה, וזאת, לדברי קרשו, ממספר סיבות: היתה לו נטיה אישית לסודיות, היה צורך להסתיר מידע מהאויב שעלול להשתמש בו לצרכי תעמולה, היה הכרח למנוע תסיסה בשטחים הכבושים במערב, יתכן שהיה סבור שהעם הגרמני אינו מוכן לאכזריות שבהשמדה, הוא ביקש למנוע התערבות משפטית, ואולי פחד מעוצמתם האדירה של היהודים כפי שהצטיירה בדמיונו. בשל הסודיות הימלר דיבר על "דף מפואר בתולדותינו שלא ייכתב לעולם". לדעתי, שאלת החשאיות עקרה מתוכן, והיא קשורה לדגש החזק שקרשו נותן למוטיב ה"התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאליו התייחסתי בסקירת חלקה הראשון של הביוגרפיה. היטלר דיבר תמיד במונחים של חיסול ושל השמדה. את היהודים כינה במפורש "חיידקי שחפת", בין שאר כינויים, והביע את רצונו להיות ליהודים מה שהיה קוך לחיידקים. הוא השתמש שוב ושוב בביטוי "אכזריות חסרת תקדים", כשדיבר על הטיפול שיעניק ליהודים. ללא הרף חזר על "נבואתו" שאם תפרוץ מלחמה באשמת היהודים הם ישלמו את המחיר בעצם קיומם. היטלר דיבר מאז ומתמיד על ההשמדה גם אם לא דיבר במפורש על פרטיה. הוא נשא דברים בישירות ובפומבי בענין ניצול המלחמה לחיסול אידאולוגי. פקודותיו בכתב לניהול המלחמה הכילו את היסודות לאיינזצגרופן, והוא דרש להיות מעודכן במעשי הרצח. גם מאנשי שלומו שמחוץ לגרמניה לא הסתיר את מעשיו. הנה קטע משיחתו עם מנהיג הונגריה ב-1944:

מה הוא אמור לעשות ביהודים, שאל הורתי. הוא כבר נטל מהם את מקורות המחיה שלהם; הרי אי אפשר להרוג את כולם […] היטלר הרעיף על הורתי נתונים סטטיסטיים המלמדים על עוצמתה של ההשפעה היהודית בגרמניה בעבר […] אחר-כך הביא את פולין בתור דוגמא: שם הדברים "נוקו ביסודיות". אם היהודים אינם רוצים לעבוד "יירו בהם. אם אינם יכולים לעבוד, הם ייאלצו להרקב". כמו בפעמים רבות אחרות השתמש היטלר בדימוי החיידקים החביב עליו: "יש צורך לטפל בהם כמו במתגי שחפת, שגוף בריא עלול להדבק במחלה בגללם. אין זה אכזרי אם מביאים בחשבון שיש להרוג אפילו יצורים חפים מפשע, כמו ארנבות או צבאים. למה לחוס על החיות האלה, המנסות להביא עלינו את הבולשוויזם?"

החיים והמוות היו בידיו. כפי שנתן אישור ברור לפתוח בהמתות חסד, כך הנחה לעצור אותן באוגוסט 1941, בשל התנגדות פנימית שהובילה הכנסיה. השילוב של הפצצות הערים הגרמניות עם אי ההתקדמות בחזית הרוסית פגע קשה במורל, והיטלר לא יכול היה לוותר על תמיכת העם. למעלה משבעים אלף בני אדם נרצחו במבצע T4. לסגל של המבצע יימצאו בקרוב כרי פעולה חדשים.

למותר לציין שהיטלר לבדו לא יכול היה לבצע דבר. קרשו מסביר היטב ובפירוט את התפתחות הלך הרוח של רצח עם עוד לפני שהוחלט על כך באופן "חוקי":

לכל קבוצה, ארגון ויחיד שהיו מעורבים בהחרפת האפליה נגד יהודים היו אינטרסים מושרשים וסדר-יום משלו. מה שאיחד והצדיק את כולם יחד היה חזון הטיהור הגזעי, וביחוד חזון גרמניה ה"משוחררת מיהודים" שהתגלם בדמותו של הפיהרר.

אפילו בחודשים האחרונים של המלחמה, כשהתמיכה בהיטלר היתה אפסית, עצם הדבר שהגרמנים ראו בעצמם קורבנות של היטלר לא הפיג כלל, אפילו באותה שעה מאוחרת, את נקמנותם כלפי נרדפי המשטר. דעות קדומות ופחדים נושנים, שנים של ביטויי שנאה שהטיחו הנאצים ב"אויבי המדינה", ובראש וראשונה ביהודים, עשו את שלהם. מעטים – אדווה קלה של אנושיות בתוך ים האכזריות רחב הידים – הגיבו ברחמנות למרבה טורי הצועדים בצעדות המוות. רובם הגיבו באיבה.

איאן קרשו מציע בביוגרפיה רשימה ארוכה של נושאים לדיונים מרתקים, שמקוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם. אסיים אם כך בהמלצה חמה לקרוא את הביוגרפיה על שני חלקיה.

Hitler: Nemesis 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מודעות פרסומת

עדים אילמים / נייג'ל מקרירי

15-0540f

כותרת משנה: תולדות הזיהוי הפלילי

נייג'ל מקרירי, שוטר לשעבר ויוצר סדרות דרמה בהווה – ביניהן "עדות אילמת" ו"תעלולים חדשים" ב-BBC  – מתאר בספר את התפתחותו של הזיהוי הפלילי. פענוח מקרי פשע, שבעבר הסתמך על הודאות של חשודים שנחקרו בעינויים, או על שילוב של עבודת שטח עם מזל ועם שכל ישר של החוקרים, הפך במהלך השנים למבוסס טכנולוגיה ומדע. משיטות זיהוי המבוססות על מאגר מדידות ידניות ועד לזיהוי על פי דנ"א, הזיהוי הפלילי צעד יד ביד עם התפתחויות המדעים.

משפט המפתח בספר הוא ציטוט של המדען אדמון לוקאר (1877 – 1966): "כל מגע משאיר עקבות". כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחום אחד מתחומי המז"פ, ובדרך בה מזוהים העקבות הללו: "זהות" סובב סביב זיהויים של הקורבנות ושל החשודים, ועיקרו טביעות אצבע וקלסתרונים מפורטים. בליסטיקה עוסק בממצאים שמקורם בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש במהלך הפשע. "דם", כשמו, מתאר את התפתחות המדע שמאפשר זיהוי סוגי דם, ודוחה טיעונים שרווחו פעם מבלי יכולת להפריכם מסוג "זה כתם צבע", או "זה דם של בעלי חיים". "עקבות בזירת הפשע" היה מן הסתם הפרק החביב על שרלוק הולמס, שכן הוא עוסק באפשרות להסיק את המסקנות מרחיקות הלכת ביותר מן הממצאים הפעוטים ביותר. הפרק הקרוי "גוף" מתאר את המסקנות שאפשר להסיק מן הגופות עצמן. "רעלים" הולך אחור בזמן יותר מכולם – הרעלה היתה אמצעי פשוט ופופולרי להפטר מאנשים בלתי רצויים, וספרים העוסקים בשיטת רצח זו נכתבו כבר במאה השניה לפני הספירה. הפרק המסיים, "די-אן-איי", מתאר את שיטות הזיהוי המתוחכמות של ימינו.

הזיהוי הפלילי נשען על תחומי מדע רבים, בהם כימיה, אופטיקה, ביולוגיה, גנטיקה, גיאולוגיה ועוד, ומבלי להכנס יותר מדי לפרטים הטכניים הסופר מתאר כיצד התפתחות המדעים דחפה קדימה את אמנות הזיהוי. הספר משובץ במקרי פשע רבים ברחבי העולם לאורך כמה מאות שנים, מקרים שפענוחם כשל בשל חוסר באמצעי זיהוי מספקים, וכאלה שהיוו ציון דרך בהתפתחות הזיהוי הפלילי. בשל תאורי המקרים האלה הספר יוצא מתחום העיון היבש אל התחום הסיפורי, ומשלב יפה בין השניים. אני מחבבת ספרים שמתארים מאבק היסטורי להשיג עוד ועוד ידע, ולשפר עוד ועוד את היכולת האנושית, צעד אחר צעד, ו"עדים אילמים" הוא ספר מן הסוג הזה.

בשורה התחתונה: מעניין.

Silent Witnesses – Nigel McCrery

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מחנה Z – חייו הסודיים של רודולף הס / סטיבן מקגינטי

d79ed797d7a0d794-z

רודולף הס, סגנו של היטלר, נמצא במחצית מאי 1941 בשדה בסקוטלנד, לאחר שנטש את המטוס שאתו המריא מגרמניה. הוא דרש לקחת אותו אל הדוכס מהמילטון, אותו פגש כמה שנים קודם בברלין, כדי להעלות בפניו, ובאמצעותו בפני מלך אנגליה, את הצעת השלום שלו. לטענתו, יצא לשליחות על דעת עצמו, אך הצעתו היתה ברוח עמדותיו של היטלר. על פי ההצעה בריטניה לא תתערב בקורה באירופה היבשתית, שתהיה נתונה להשפעה גרמנית, ובתמורה גרמניה לא תתערב בעניני האימפריה הבריטית. מה שהניע אותו, לדבריו, היה הרצון למנוע מליוני אבדות בנפש. גם היום אין בקרב ההיסטוריונים תמימות דעים באשר לשליחות זו: האם באמת היתה זו יוזמה פרטית של הס, או שנשלח על ידי היטלר? ומה היתה מטרת ההצעה – הסכם זמני שינטרל את בריטניה, כדי שלגרמניה יהיה חופש פעולה מול רוסיה, או הסכם של ממש שנועד להסדיר את ניהול העולם אחרי המלחמה?

מחקרים רבים נערכו, וכמה ספרים נכתבו, על הפרשה. סטיבן מקגינטי כותב בפתיחה כי כתיבת ספר על רודולף הס דומה להליכה בשביל כבוש היטב ולהנאה ממלאכתם האדירה של מי שטיסתו של הס, ב-10 במאי 1941, הילכה עליהם קסם כל ימיהם. לא ברור מה בדיוק החידוש בספר הזה, אבל מכיוון שלא קראתי אף אחד מן הספרים האחרים (למעט "פולי – המרגל שהציל רבבות יהודים" מאת מייקל סמית), עניין אותי לקרוא אותו למרות חולשותיו.

החולשה העיקרית בעיני היא ההתמקדות בהתנהגותו של הס בשבי, לעומת טיפול שטחי מדי בסוגיות המעניינות באמת. הס, כך עולה מן הספר, היה היפוכונדר פרנואידי מפונק, שטרטר את מחזיקיו בתלונות אינסופיות: הוא היה משוכנע שמנסים להוציאו מדעתו באמצעות רעש והרעלת מזון, ולא ניתן היה להוציא ממנו שום מידע משמעותי. האם היתה זו התנהגות טבעית של אישיות פרנואידית, כקביעת אחת מחוות הדעת שנכתבו בזמן אמת, או העמדת פנים? לפני משפטי נירנברג הס הצליח לשטות בשוביו, ולשכנע אותם שלקה בשכחה, עד שהודה ששיקר. האם זה גם מה שקרה בעת שביו בבריטניה? לא ברור. מכל מקום, הספר מפרט שוב ושוב את תלונותיו עד שעמום. אולי בדרך זו אפשר להבין איך הרגישו הממונים על החזקתו, אבל התוצאה די טרחנית.

הסוגיות המעניינות, בעיני לפחות, מקבלות טיפול צנוע מדי לטעמי. פרק קצר יחסית מוקדש להתיחסות הרוסים לפרשה, ולהשפעה שלה על היחסים בין בעלות הברית, וכתוצאה מכך על מהלכי המלחמה. טיפול מעט נרחב יותר ניתן להתלבטויות של הבריטים בשאלה איך לנצל את את שליחותו של הס לתועלתם. הייתי שמחה להרחבה בנושאים אלה.

יותר מכל הפריע לי מיעוט ההתיחסות לתפקידו של הס במשטר הנאצי. אנו מקבלים תמונה של אדם לוקה בנפשו, או מעמיד פנים ככזה, וכמעט שוכחים שמדובר באיש שסייע להיטלר בכתיבת "מיין קאמפ", וכנראה הגה כמה מן הרעיונות שבספר. זה האיש שהיה שותף לניסוח חוקי הגזע, והערצתו את היטלר היתה יציבה ועקבית החל מ-1920. באחד הפרופילים הפסיכולוגיים שנכתבו אודותיו במהלך המלחמה הוא מכונה "הומניסט". אפילו חוקר אוביקטיבי לא יכול להשאיר התבטאויות מסוג זה ללא הערת תגובה. כמו שלא ניתן להשאיר ללא הערה את טענתו של הס כי הוא קורבן חף מפשע של "מערכת האכזריות המשוכללת ביותר שאפשר להעלות על הדעת", כשהוא מכוון את דבריו לתנאי שביו – מערכת חדרים פרטית, ארוחות ברמה של קצינים, היענות לכל גחמה בכל שעה. השאלה היהודית עולה רק בשלב מאוד מאוחר בספר, כשמקגינטי מתאר שיחה בין הס ופולי אודות מחנות הריכוז, שבה הס טוען שבניגוד לבריטים בדרום-אפריקה הגרמנים לא שולחים נשים וילדים למחנות ריכוז. פולי, שהציל אלפי יהודים מלהשלח לאותם מחנות בדיוק, נאלץ להעמיד פנים כאילו אינו בקיא בפרטים.

ככל הידוע לי, זהו הספר היחיד בעברית אודות פרשת שליחותו של הס, ולכן הוא מומלץ למרות ליקוייו.

Camp Z: The Secret Life of Rudolf Hess – Stephen McGinty

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

האשה הרועדת / סירי הוסטוט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d790d799d7a9d794_d794d7a8d795d7a2d793d7aa2

שמו המלא של הספר: "האשה הרועדת או תולדות העצבים שלי"

סירי הוסטוט, סופרת ידועה, מנוסה בהופעות מול קהל, עמדה לשאת דברים לזכרו של אביה. ברגע שפתחה את פיה, תקף אותה רעד בלתי נשלט. לא רעד פנימי, המוכר לרבים כפחד במה, אלא עוויתות של ממש שנראו היטב לכל מי שישב מולה. למרבה ההפתעה, קולה נשאר יציב וצלול, והיא הצליחה לומר כל מה שתכננה בעוד גופה מתעוות. "מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ומרטטת". הרעד פסק כשהגיעה לסוף דבריה. התופעה חזרה על עצמה בשנים הבאות, אם כי לא בעקביות: לפעמים צלחה הופעות בשלום, לפעמים לא. אחרי כמה נסיונות מצאה כדור שהצליח למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. אדם אחר היה אולי מסתפק בפתרון הזה, אבל הכותבת – סקרנית ומודעת לעצמה – יצאה למסע מחקר בנסיון להבין מיהי האשה הרועדת שהשתכנה בתוכה.

מסעה של הסופרת הוביל אותה למחוזות הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והפילוסופיה. "החיפוש אחר האשה הרועדת הוליך אותי במעגלים, מפני שבסופו של דבר הוא גם חיפוש אחר זוויות ראיה העשויות לזרוע אור על השאלה מי היא ומה היא. בדבר אחד בלבד אני בטוחה – איני יכולה להסתפק בהתבוננות בה מבעד לחלון אחד. עלי לראות אותה מכל הזוויות". נקודת המוצא עליה מבוסס המחקר היא שאין להפריד בין גוף לנפש. יכול להיות שזכרו של אביה הוא שגרם לתגובה נפשית (אם כי, כאמור, הרעידות חזרו גם בהרצאות אחרות), אבל ללא הרקע הביולוגי-נוירולוגי המתאים התופעה הפיזית לא היתה מתרחשת, או שהיתה מוצאת ביטוי אחר. הוסטוט סבלה כל חייה ממיגרנות, כולל כל התופעות הידועות שסביבה (הבזקי אור, הזיות ויזואליות ועוד), ויכול להיות שיש קשר בין הדברים, אם כי מיגרנה כשלעצמה היא בגדר תעלומה.

באחת ההרצאות בנושא מדעי המוח בהן נכחה, המרצה הציג שקף צבוע כולו בצבע אחד ובמרכזו שטח קטנטן צבוע בצבע שונה. השטח השונה הזה מייצג לדבריו את מה שאנחנו יודעים על המוח. לא ייפלא איפה שהספר אינו מציג פתרון, אלא שאלות בלבד ופה ושם השערות. סירי הוסטוט לא יודעת בסופו של דבר מיהי האשה הרועדת, אבל היא לומדת לאמץ אותה כחלק מעצמה.

הספר מעניין מאוד, אם כי מי שכבר קרא ספרים בתחום (ספריו של אוליבר סאקס כדוגמא, ואחרים) לא ימצא בו חידושים רבים. יחודו בנסיון להקיף את הנושא כולו מכמה שיותר זויות. הפריעה לי הבחירה לא לחלק את הספר לפרקים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שכל ההיבטים כרוכים זה בזה, אבל היה לדעתי קל יותר ומתיש פחות אם בכל זאת היה נערך מיון כלשהו, שהיה מאפשר קריאה מרוכזת יותר.

The Shaking Woman or A History of My Nerves – Siri Hustvedt

עם עובד

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

משפטי ציון / אלן מ. דרשוביץ

963271

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא