על הסכין / ארנולד ואן דה לאר

כותרת משנה: תולדות הכירורגיה ב-28 ניתוחים יוצאי דופן

ארנולד ואן דה לאר, מנתח הולנדי, מספר על עשרים ושמונה ניתוחים שארעו במהלך ההיסטוריה האנושית. כל אחד מן הניתוחים הללו משמש מבוא לדיון נרחב בהיבטים של מאפייניו ובשינויים שחלו בגישה הכירורגית במהלך השנים. בבסיסו, זהו, כמובן, ספר עיון, אבל הוא נקרא כשרשרת של סיפורים מעניינים, והתובנות העולות ממנו עשויות להיות רלוונטיות לכל קורא, בין אם במישור הפילוסופי ובין אם במישור המעשי.

הנה כמה דוגמאות למקרים המתוארים בספר ולדיונים העולים מהם:

הארי הודיני, שהיה ידוע בעיקר כאמן היחלצות, נפטר בהיותו בן חמישים ושתיים כתוצאה מדלקת תוספתן שלא טופלה בזמן. השיח הציבורי באותה תקופה נטה להאשים במותו סטודנט שחבט בבטנו מספר ימים קודם לכן (הודיני הניח לאנשים לחבוט בו כדי להוכיח שהוא יכול לספוג כל מכה, אבל במקרה הזה נתפס כנראה לא לגמרי מוכן). ואן דה לאר קובע כי טראומה אינה גורמת לדלקת התוספתן, תוהה אם הודיני לא פנה לעזרה משום שההצגה חייבת להמשך, ונקבעה לו מראש הופעה, ומתאר את האופן בו טופלה הדלקת אז והיום.

ניתוח ברוטלי שעבר לואי ה-14 לטיפול בפיסטולה גבוהה הוא הבסיס להסבר על הגורמים לתופעה ועל הדרכים לטפל בה. ואן דה לאר מרחיב באופן משעשע על אורחות החיים בתקופתו של המלך, ומציין כי שיטתו של היפוקרטס, בת למעלה מאלפיים שנה, היא אחת היעילות ביותר, והיא נהוגה עד היום, בשינוי המתבקש בחומרים שבהם נעשה שימוש.

לוסי – השם שניתן לשלד בן למעלה משלושה מליון שנה, המעיד על הליכה זקופה – היא גיבורת הפרק הדן בנזקי המעבר מן ההליכה על ארבע להליכה על שתיים. בין השאר מצביע הכותב על "פגמים תכנוניים", שהאבולוציה עדיין לא הספיקה לתקן, ביניהם העיקול בן התשעים מעלות של העורקים העוברים ברגליים, עיקול המתחייב מהליכה על ארבע, אבל גורם טרשת והיצרות אצל בני האדם.

ברית המילה שעבר אברהם, כמו גם סיפור הנקמה בבני שכם, הם חלק מדיון במילה בכלל, ובהיצרות העורלה בפרט, תופעה שגם לואי ה-16 סבל ממנה, ובגינה התמהמהו צאצאיו שלו ושל מרי אנטואנט לבוא לעולם.

חסידי הומיאופתיה ודיקור סיני לא יחבבו את הזכרתם כדוגמאות לפלצבו, תרופות דמה, אבל אולי ימצאו נחמה באזכורם בנשימה אחת עם ניתוחים שאין בהם תועלת רפואית של ממש. הקריירה של אלן שפרד, מחלוצי תכנית החלל האמריקאית, נעצרה משום שסבל ממחלת מנייר. לאחר שבוצע בו הליך הטיה אנדולימפטית – ניקוז הלחץ במבוך – נעלמו כל התסמינים של המחלה, והוא שב להמריא ואף נחת על הירח כמפקד אפולו 14. בדיעבד התברר שההליך הוא פלצבו טהור.

עוד בפרקי הספר, נזקי השמנת יתר שלקו בה כמה וכמה אפיפיורים, סבלות הלידה של המלכה ויקטוריה שבאו לקצם עם התפתחות ההרדמה, השבץ המוחי שחיסל את לנין, אולי בשל כדורי עופרת שנשארו נעוצים בצווארו, חיתוך הקנה של קנדי אחרי ההתנקשות בחייו, ועוד מקרים רבים ומרתקים, כולל ניתוח ביופסיה שבוצע בצלופח חשמלי. הוא מתאר את שיטות הטיפול הישנות, כמו הקזת הדם הזכורה לרע וניתוחים חפוזים כדי למנוע סבל בהעדר הרדמה, מזכיר דמויות מפתח שקידמו את המקצוע, ומרחיב בהסברים רפואיים בלשון השווה לכל נפש.

סוף הדבר מורכב מעשרה קטעים קצרים, הסובבים סביב דמויות עתידניות של רופאים, כפי שהוצגו בספרים ועל המסך. בין הדמויות הלנה ראסל מן הסדרה "חלל: 1999", שלגביה כותב ואן דה לאר כי אין בכירורגיה דבר שעושה אותה מתאימה יותר לגברים, ובכל זאת נשים הן עדיין מיעוט במקצוע; והרופאים של אי.טי, שלא טרחו להקשיב למטופל שלהם ולחבריו, ורק הרעו את מצבו. הפרקטיקה היום לוקחת בחשבון את רצונותיהם של המנותחים לצד הידע המקצועי וההמלצות של המנתחים.

"על הסכין" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, מעשיר ומרחיב דעת, ומומלץ בהחלט.

Under the Knife – Arnold Van De Laar

תכלת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

המרגל והבוגד / בן מקנטייר

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

 

בגידה כפולה / בן מקנטייר

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

1939 / ריצ'רד אוברי

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

היטלר: נמסיס 1936 – 1945 / איאן קרשו

חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר שכתב איאן קרשו הסתיים ב-1936, עם כניסת הכוחות הגרמנים אל חבל הריין, שהיה מפורז מאז מלחמת העולם הראשונה. שלטונו של היטלר היה איתן מתמיד, וההיבריס, שעל שמו נקרא הכרך הראשון של הביוגרפיה, היה בשיאו: בשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

השנים שאחר-כך, בין מרץ 1936 לספטמבר 1939, עמדו בסימן הצלחות צבאיות ומדיניות נוספות, שבהן הגיבו מדינות אירופה בלשון רפה על תאבונו הגובר של היטלר להשתלטות על "שטחי מחיה", שטחים שהגיעו לו לדעתו גם בשל הרוב הגרמני בהם, וגם בשל זכותו של הרייך העליון לנכס לעצמו אוצרות טבע ומפעלי תעשיה. כך סופחו אוסטריה במרץ 1938 וחבל הסודטים בספטמבר אותה שנה. מעניין לציין שלמרות שהסכם מינכן, שאיפשר את סיפוח החבל, נחשב להישג של היטלר, הוא עצמו ראה בו ויתור מחפיר מצדו, מכיוון שמנע זמנית את כיבוש צ'כוסלובקיה כולה. גרינג, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסכם בניגוד לעמדתו הניצית של שר החוץ ריבנטרופ, איבד בעקבותיו את השפעתו על מדיניות החוץ. קרשו סבור שדיבוק פולין שאחז בהיטלר נבע בחלקו מתחושת הכשלון האישי שחש בעקבות הסכם מינכן. עוד מעניין לציין באשר לאנשלוס, שהיטלר לא תכנן תחילה סיפוח מלא, אבל קבלת הפנים הנלהבת דרבנה אותו. יואכים פסט, שכתב גם הוא ביוגרפיה של היטלר, התייחס בהרחבה לתלותו של היטלר בהערצת ההמון, ובמקרה של אוסטריה תלות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מעכשו לעכשו על סיפוח.

הקלות היחסית בה הושגו חבל הריין, אוסטריה וחבל הסודטים, עוררה בהיטלר ביתר שאת את התאבון לכיבושים נוספים, שקינן בו עוד קודם לכן והיה חלק מן האידאולוגיה שלו. הוא איבד את הסבלנות להמתין לצירוף נסיבות שיאפשר לו להשיג את מבוקשו, והנמסיס, עונשו של ההיבריס, כבר החל להיות בלתי נמנע.

בשנים שלפני כן דיבר היטלר תמיד על "שליחותו" בתור השלב הראשון בלבד בדרך לשלטונה של גרמניה בעולם. התהליך כולו יימשך דורות עד שיושלם. אבל עכשו שהוא עטור נצחונות שלא שוערו מאז 1933, ושבוי יותר ויותר באגדת גדולתו שלו, קצרה רוחו של היטלר לראות את ה"שליחות" מתגשמת עוד בימיו.

בעקבות התמיכה הציבורית בהסכם מינכן, ובשל הצורך למנוע "ויתורים" שכאלה בעתיד, הבין היטלר שיש לגייס את תמיכת העם במלחמה: יש צורך לחולל מהפכה בפסיכולוגיה של העם הגרמני, להכניס בלבם שכמה דברים אין להשיגם בלי שימוש בכוח, ולהציג את ענייני מדיניות החוץ באופן ש"הקול הפנימי של העם עצמו יתחיל לאט-לאט לתבוע את השימוש בכוח". אחד הטיעונים החוזרים ונשנים של התעמולה בזכות המלחמה עסק במשבר הפיננסי, שהחל לתת את אותותיו בחיי היום יום של הגרמנים. איש כמדומה לא נתן לבו לפרדוקס: המשבר הפיננסי, שנבע ברובו מן ההוראה להתחמש על חשבון הצריכה הפרטית, חייב התפשטות, אבל רעיון ההתפשטות הוא שעמד מאחורי ההוראה להתחמש…

צ'כוסלובקיה נכבשה במרץ 1939, לאחר שמנהיג סלובקיה אולץ לבקש סיוע מהגרמנים, ופולין נכבשה בספטמבר 1939. מלחמת העולם השניה פרצה.

הספר מלווה את אירועי המלחמה, תמיד בהקשר של החלטותיו של היטלר וניהולו. לא אכנס כאן לפרטי הקרבות ולפוליטיקה של מדינות הציר ושל בעלות הברית. אנסה להרחיב בנושאים שבלבו של הספר: איך התאפשר להיטלר השלטון המוחלט, איך הופעלו מנגנוני המשטר, ואיך הפכו אזרחי גרמניה למשתפי פעולה במלחמת שמד וברצח המוני.

בפרק החותם את הספר, קרשו מתייחס לתירוצים שהשמיעו הגרמנים – בעלי שררה ואזרחים מן השורה – כדי להסביר את התנהלותם תחת שלטונו של היטלר. כמו במקומות אחרים לאורך הספר, גם כאן הוא תולה את אשמת המלחמה וההשמדה לא רק במנהיג, אלא גם – אולי בעיקר – באלה שהכתירו אותו, שהאמינו במיתוס שלו, ושלא ערערו עליו. הנה ציטוט, ארוך במקצת, המסכם את עמדתו של קרשו בענין זה:

רק מעטים ממי שאולצו לתת דין וחשבון על מעשיהם בימי היטלר הביעו חרטה או מוסר כליות, ואין צריך לומר אשמה […] שנים תמימות לא שללו את עצם הדבר שכוחם, הקריירה שלהם, שאיפותיהם ומאוויהם תלויים בהיטלר לבדו. עכשו, במובן מעוות, הגיוני היה שאסונם יוחס כולו למה שנראה בעיניהם טירופו הנפשע של היטלר. מן המנהיג הנערץ, שבחזונו האוטופי תמכו בלי סייג, היה היטלר לשעיר לעזאזל שבגד באמונם ופיתה אותם ברטוריקה המבריקה שלו להיעשות משתפי פעולה חסרי אונים בתוכניותיו הברבריות. הפסיכולוגיה הזאת כוחה יפה לא רק לרבים מראשי המעורבים בניסוי שעשו הנאצים לקבוע מי ראוי לשכון בכדור הארץ שלנו ומי לא. גרמנים רגילים רבים לאין מספר היו מוכנים עכשו לתרץ את מעשיהם (או מחדליהם) או להגן עליהם בכוחו המפתה כביכול של היטלר – מנהיג שהבטיח ישועה אבל סופו שקיים אבדון. לחילופין הם נתלו בטרור הרודני שלא הניח להם בררה אלא למלא פקודות שלא היו לרוחם. שתי התגובות גם יחד רחוקות מאוד מן האמת.

ברוב מגזרי החברה שררה דרגה גבוהה מאוד של הסכמה לאומית, לפחות חלקית. מטבע הדברים הכללות על הלכי רוח ואורחות התנהגות בקרב מליוני גרמנים בעידן הנאצי תועלתן מוגבלת […] ואף-על-פי-כן עדיין נכון הדבר מן הבחינה הקולקטיבית, שבניה של חברה מודרנית מאוד, מתוחכמת ופלורליסטית […] בני החברה הזאת היו מוכנים יותר ויותר לשים את מבטחם בחזון אחרית הימים של מושיע פוליטי מטעם עצמו […] ואף-על-פי שההסכמה הלאומית היתה רדודה מבחינות רבות, ונשענה על דרגות משתנות של תמיכה בזנים שונים של החזון האידאולוגי הכולל שהתגלם בדמותו של היטלר, היא העמידה לרשותו, בכל זאת, עד אמצע המלחמה, מצע רחב וחזק די הצורך להיבנות עליו ולנצלו.  

ראש המטה בק, שהתנגד למלחמה נגד צ'כוסלובקיה, האמין רוב הזמן שהיטלר מקבל יעוץ גרוע מן הפיקוד העליון של הוורמאכט. אף אחד מבכירי הצבא לא העלה בדעתו את האפשרות להביע דעה הפוכה לזו של היטלר. בעת ההכנות למלחמה נגד ברית המועצות אף אחד מהמפקדים לא ערער על הנחות היסוד, שגויות ככל שהיו. רק כשהתברר שהנצחון לא יגיע בתוך שבועות בודדים, נשמעו קולות של ספק, לעתים נדירות באוזניו של היטלר עצמו. גם סמוך לסיומה של המלחמה לא העז איש לומר להיטלר שחלומותיו על מטוסים ופצצות שיטו את המערכה לטובתו חסרי בסיס מציאותי. כוחן של הצייתנות ושל המשמעת גבר על כל פקפוק בשיקול דעתו של היטלר, שבשלב מסוים לקח על עצמו את הפיקוד העליון על הצבא, והיה אחראי גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה. לאורך השנים נלחשו בצמרת הצבא תכניות מרד, שלא יצאו אל הפועל, עד שביולי 1944 נעשה נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר ולהשתלט על מנגנוני השלטון. קרשו מסביר כך את ההיסוסים שכבלו את ידי המתנקשים הפוטנציאלים:

חוץ מעצם הכורח המובן מאליו, במדינת משטרה טרוריסטית, לצמצם את הסיכונים על ידי חשאיות מירבית, ידעו הקושרים היטב שאין להם תמיכה בציבור. אפילו בשלב הזה, כשהמפלות הצבאיות הלכו ורבו והאסון הסופי כבר נראה באופק, לא נעלמה כלל התמיכה הקנאית בהיטלר […] מי שעדיין היו קשורים במשטר הגווע, מי שהשקיעו בו, התחייבו לו, שרפו את גשריהם יחד אתו, כל אלה עדיין האמינו בפירר בלב שלם […] אבל חוץ מן הקנאים היו רבים שגרסו – בין בתמימות ובין מתוך שיקול דעת מעמיק – שלא שגיאה בלבד היא לפגוע במדינתך שלך בעת מלחמה, אלא אף מעשה מתועב ובוגדני.

ואכן התברר כי למרות התמיכה הדועכת בהיטלר בשל התמשכות המלחמה, ובשל המצב הקשה בעורף, מרבית הציבור הגרמני הגיב בזעם על נסיון המרד. חלק מהזעם בוים בהפגנות שאורגנו על ידי המפלגה, אך הובע גם כעס אותנטי על מה שנתפש כמעשה של בגידה במדינה בשעתה הקשה.

היטלר עצמו הפיק תועלת מן ההתנקשות הכושלת. סוף סוף נמצא לו תירוץ משכנע לכשלונותיו הצבאיים: "עכשו סוף-סוף תפסתי את החזירים שחיבלו בעבודתי זה שנים". גבלס כתב ביומנו: "הגנרלים אינם מתנגדים לפיהרר בגלל המשברים  העוברים עלינו בחזית. אדרבא, עוברים עלינו משברים בחזית בגלל התנגדותם של הגנרלים לפיהרר".

לא רק הצבא היה קשור בעבותות של נאמנות ושל צייתנות לפיהרר. המינהל כולו אויש בידי אנשים שהיו מחויבים למפלגה, חלקם מתוך אידאולוגיה, חלקם בשל תאוות השררה והכוח. מרבים להזכיר את הסדר הגרמני הידוע לטוב ולשמצה, אך המבנה המינהלי של הרייך היה כאוטי ומוחלש, אנרכיה של בעלי שררה מתחרים ויריבויות הרסניות. לבודדים בלבד היתה גישה ישירה אל היטלר, והוא התנתק מהניהול היומיומי של ענייני הפנים. ההתפוררות של מבנה השלטון האיצה את ההקצנה הקשורה ב"התכוונות לדעתו של הפיהרר". אלתורים שלטו בכל תחום.

"מלחמת הכל בכל" נוסח הובס, המלחמה התמידית בין כל נחלות הסמכות שאפיינה את המשטר הנאצי, ניטשה בדרג שמתחת להיטלר והביאה לידי חיזוק מעמדו המיוחד במינו בתור מקור כל הסמכות, ופיצלה את האינטרסים האישיים והמגזריים של ישויות הכוח במדינה […] לא היתה אסטרטגיה מתוכננת של "הפרד ומשול" דווקא, אלא תוצאה הכרחית מסמכותו של הפיהרר.

אפילו ב-1945 אף אחד משריו לא יצא נגדו, למרות שחלקם הציעו בחשאי לברר אצל בעלות הברית אפשרות להפסקת הלוחמה. סיבה אחת לכך היא האכזריות שבה התנפל המשטר על הקושרים ביולי 1944. אבל הסיבה העיקרית היתה ההערצה להיטלר ב"קהילה הכריזמטית": מבנהו הפנימי ביותר של המשטר הושתת זה זמן רב על הדרך שבה תמרן היטלר את תומכיו זה נגד זה. הדבר היחיד שגישר על המחלוקות והאיבות העמוקות היה נאמנותם וצייתנותם למנהיג, שהוסיף להיות המקור לכל קרעי הסמכות והשלטון שנותרו.

קרשו מפריך את הטיעון בדבר חוסר מעורבותו של הוורמאכט בהשמדת היהודים:

בשום פנים אין לומר שידי הצבא לא הוכתמו כשמדובר במעשי הזוועה שנעשו בפולין […] כבר בשבועות הראשונים של ספטמבר סיפרו דוחות רבים של הצבא על "הריגות שרירותיות ביריה", "התעללות בלא-חמושים, אונס", "שריפת בתי כנסת" ורצח יהודים בידי חיילי הוורמאכט […] למרות נוקשותו של הממשל הצבאי שהטילו לא ראו המפקדים בשטח במעשי הזוועה שעשו אנשיהם באישורם חלק מתכנית השמדה במסגרת "מאבק אתני", אלא תוצאת לוואי מצערת, אם גם הכרחית, של כיבוש צבאי של אויב מר ועם שנחשב ל"נחות".

הנה תמצית רוחו של הוורמאכט מתוך פקודה של ראש הפיקוד העליון, פלדמרשל וילהלם קייטל ב-12 בספטמבר 1941: "החייל בחלק העולם המזרחי איננו לוחם בלבד לפי כללי אמנות הלוחמה, אלא גם נושאה של אידאולוגיה גזעית חסרת רחמים".

יש הטוענים שהיטלר לא היה מעורב באופן ישיר בהשמדה. קרשו טוען ההפך:

אין להטיל ספק בדבר: היטלר מילא תפקיד מכריע וחסר תחליף בדרך על ה"פתרון הסופי".

תפקידו של היטלר היה מכריע אפוא, גם אם היה עקיף לפעמים. נדרשה הסכמתו הכללית, אבל בדרך-כלל לא נדרש הרבה יותר מזה.

קרשו מתאר מספר רב של ארועים בדידים המוכיחים את ההפך, החל ממעורבותו שאינה מוטלת בספק בארועי ליל הבדולח, ומהוראתו בכתב מאוקטובר 1939, עם תאריך 1 בספטמבר, המסמיכה שני רופאים להעניק סמכויות לרופאים אחרים לבצע המתות חסד ("בעיה שכזאת ניתנת לטיפול קל וחלק יותר בזמן מלחמה", ענה בעבר לראש הרופאים של הרייך שלחץ לנקוט אמצעים קיצוניים להביא לידי "הפסקת חיים שאינם ראויים לחיות"). נדרש אישורו האישי לכל פקודה של גירוש המוני: הוא היה מעורב באופן אישי בהחלטה לגרש יהודים ופולנים משטחי הרייך בפולין הכבושה אל שטחי הגנרלגרוברנמן, כדי לפנות מקום לגרמנים שהועברו לפולין ממדינות אחרות. בראשית 1941 אישר להיידריך לגרש את כל יהודי גרמניה אל הגנרלגרוברנמן.

החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה של התלבטות, והיא נבעה משילוב של סיבות: נקמה על הגירוש שכפו הרוסים על שש-מאות אלף רוסים ממוצא גרמני מאזור הוולגה לסיביר ולמערב קזחסטן. התלונות של החיילים ששבו מן החזית על נוכחותם מערערעת המורל של יהודים בערי גרמניה. ההצהרה ההדדית של ארצות הברית ובריטניה על עקרונות משותפים, ומכאן התייתרות הצורך להחזיק יהודים כבני ערובה כדי להרתיע את האמריקאים. ההבנה שלא ניתן יהיה בזמן הקרוב לגרש אותם לרוסיה, בשל קשיי המערכה (תכניתו של היטלר היתה ליישב גרמנים ברוסיה האירופאית, ולשלוח את היהודים ואת הסלאבים לרוסיה האסייתית לחיי שעבוד או למוות). היהודים שיכלו לעבוד היו צריכים להיות מנוצלים עד מוות, האחרים איבדו את ההצדקה להוותר בחיים ולהוות נטל על כלכלת גרמניה. באותה תקופה החל השימוש המסיבי בגז: נדרשו עתה שיטות יעילות יותר, פומביות פחות, ובציניות נאצית אופיינית – מכבידות פחות (על הרוצחים, כמובן).

הטיעון שהיטלר לא ידע על ההשמדה לפרטיה נובע מן הסתם מן הדבקות של היטלר בחשאיות קיצונית, אפילו עם עוזריו הקרובים, בעניין ההשמדה, וזאת, לדברי קרשו, ממספר סיבות: היתה לו נטיה אישית לסודיות, היה צורך להסתיר מידע מהאויב שעלול להשתמש בו לצרכי תעמולה, היה הכרח למנוע תסיסה בשטחים הכבושים במערב, יתכן שהיה סבור שהעם הגרמני אינו מוכן לאכזריות שבהשמדה, הוא ביקש למנוע התערבות משפטית, ואולי פחד מעוצמתם האדירה של היהודים כפי שהצטיירה בדמיונו. בשל הסודיות הימלר דיבר על "דף מפואר בתולדותינו שלא ייכתב לעולם". לדעתי, שאלת החשאיות עקרה מתוכן, והיא קשורה לדגש החזק שקרשו נותן למוטיב ה"התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאליו התייחסתי בסקירת חלקה הראשון של הביוגרפיה. היטלר דיבר תמיד במונחים של חיסול ושל השמדה. את היהודים כינה במפורש "חיידקי שחפת", בין שאר כינויים, והביע את רצונו להיות ליהודים מה שהיה קוך לחיידקים. הוא השתמש שוב ושוב בביטוי "אכזריות חסרת תקדים", כשדיבר על הטיפול שיעניק ליהודים. ללא הרף חזר על "נבואתו" שאם תפרוץ מלחמה באשמת היהודים הם ישלמו את המחיר בעצם קיומם. היטלר דיבר מאז ומתמיד על ההשמדה גם אם לא דיבר במפורש על פרטיה. הוא נשא דברים בישירות ובפומבי בענין ניצול המלחמה לחיסול אידאולוגי. פקודותיו בכתב לניהול המלחמה הכילו את היסודות לאיינזצגרופן, והוא דרש להיות מעודכן במעשי הרצח. גם מאנשי שלומו שמחוץ לגרמניה לא הסתיר את מעשיו. הנה קטע משיחתו עם מנהיג הונגריה ב-1944:

מה הוא אמור לעשות ביהודים, שאל הורתי. הוא כבר נטל מהם את מקורות המחיה שלהם; הרי אי אפשר להרוג את כולם […] היטלר הרעיף על הורתי נתונים סטטיסטיים המלמדים על עוצמתה של ההשפעה היהודית בגרמניה בעבר […] אחר-כך הביא את פולין בתור דוגמא: שם הדברים "נוקו ביסודיות". אם היהודים אינם רוצים לעבוד "יירו בהם. אם אינם יכולים לעבוד, הם ייאלצו להרקב". כמו בפעמים רבות אחרות השתמש היטלר בדימוי החיידקים החביב עליו: "יש צורך לטפל בהם כמו במתגי שחפת, שגוף בריא עלול להדבק במחלה בגללם. אין זה אכזרי אם מביאים בחשבון שיש להרוג אפילו יצורים חפים מפשע, כמו ארנבות או צבאים. למה לחוס על החיות האלה, המנסות להביא עלינו את הבולשוויזם?"

החיים והמוות היו בידיו. כפי שנתן אישור ברור לפתוח בהמתות חסד, כך הנחה לעצור אותן באוגוסט 1941, בשל התנגדות פנימית שהובילה הכנסיה. השילוב של הפצצות הערים הגרמניות עם אי ההתקדמות בחזית הרוסית פגע קשה במורל, והיטלר לא יכול היה לוותר על תמיכת העם. למעלה משבעים אלף בני אדם נרצחו במבצע T4. לסגל של המבצע יימצאו בקרוב כרי פעולה חדשים.

למותר לציין שהיטלר לבדו לא יכול היה לבצע דבר. קרשו מסביר היטב ובפירוט את התפתחות הלך הרוח של רצח עם עוד לפני שהוחלט על כך באופן "חוקי":

לכל קבוצה, ארגון ויחיד שהיו מעורבים בהחרפת האפליה נגד יהודים היו אינטרסים מושרשים וסדר-יום משלו. מה שאיחד והצדיק את כולם יחד היה חזון הטיהור הגזעי, וביחוד חזון גרמניה ה"משוחררת מיהודים" שהתגלם בדמותו של הפיהרר.

אפילו בחודשים האחרונים של המלחמה, כשהתמיכה בהיטלר היתה אפסית, עצם הדבר שהגרמנים ראו בעצמם קורבנות של היטלר לא הפיג כלל, אפילו באותה שעה מאוחרת, את נקמנותם כלפי נרדפי המשטר. דעות קדומות ופחדים נושנים, שנים של ביטויי שנאה שהטיחו הנאצים ב"אויבי המדינה", ובראש וראשונה ביהודים, עשו את שלהם. מעטים – אדווה קלה של אנושיות בתוך ים האכזריות רחב הידים – הגיבו ברחמנות למרבה טורי הצועדים בצעדות המוות. רובם הגיבו באיבה.

איאן קרשו מציע בביוגרפיה רשימה ארוכה של נושאים לדיונים מרתקים, שמקוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם. אסיים אם כך בהמלצה חמה לקרוא את הביוגרפיה על שני חלקיה.

Hitler: Nemesis 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

עדים אילמים / נייג'ל מקרירי

כותרת משנה: תולדות הזיהוי הפלילי

נייג'ל מקרירי, שוטר לשעבר ויוצר סדרות דרמה בהווה – ביניהן "עדות אילמת" ו"תעלולים חדשים" ב-BBC  – מתאר בספר את התפתחותו של הזיהוי הפלילי. פענוח מקרי פשע, שבעבר הסתמך על הודאות של חשודים שנחקרו בעינויים, או על שילוב של עבודת שטח עם מזל ועם שכל ישר של החוקרים, הפך במהלך השנים למבוסס טכנולוגיה ומדע. משיטות זיהוי המבוססות על מאגר מדידות ידניות ועד לזיהוי על פי דנ"א, הזיהוי הפלילי צעד יד ביד עם התפתחויות המדעים.

משפט המפתח בספר הוא ציטוט של המדען אדמון לוקאר (1877 – 1966): "כל מגע משאיר עקבות". כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחום אחד מתחומי המז"פ, ובדרך בה מזוהים העקבות הללו: "זהות" סובב סביב זיהויים של הקורבנות ושל החשודים, ועיקרו טביעות אצבע וקלסתרונים מפורטים. בליסטיקה עוסק בממצאים שמקורם בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש במהלך הפשע. "דם", כשמו, מתאר את התפתחות המדע שמאפשר זיהוי סוגי דם, ודוחה טיעונים שרווחו פעם מבלי יכולת להפריכם מסוג "זה כתם צבע", או "זה דם של בעלי חיים". "עקבות בזירת הפשע" היה מן הסתם הפרק החביב על שרלוק הולמס, שכן הוא עוסק באפשרות להסיק את המסקנות מרחיקות הלכת ביותר מן הממצאים הפעוטים ביותר. הפרק הקרוי "גוף" מתאר את המסקנות שאפשר להסיק מן הגופות עצמן. "רעלים" הולך אחור בזמן יותר מכולם – הרעלה היתה אמצעי פשוט ופופולרי להפטר מאנשים בלתי רצויים, וספרים העוסקים בשיטת רצח זו נכתבו כבר במאה השניה לפני הספירה. הפרק המסיים, "די-אן-איי", מתאר את שיטות הזיהוי המתוחכמות של ימינו.

הזיהוי הפלילי נשען על תחומי מדע רבים, בהם כימיה, אופטיקה, ביולוגיה, גנטיקה, גיאולוגיה ועוד, ומבלי להכנס יותר מדי לפרטים הטכניים הסופר מתאר כיצד התפתחות המדעים דחפה קדימה את אמנות הזיהוי. הספר משובץ במקרי פשע רבים ברחבי העולם לאורך כמה מאות שנים, מקרים שפענוחם כשל בשל חוסר באמצעי זיהוי מספקים, וכאלה שהיוו ציון דרך בהתפתחות הזיהוי הפלילי. בשל תאורי המקרים האלה הספר יוצא מתחום העיון היבש אל התחום הסיפורי, ומשלב יפה בין השניים. אני מחבבת ספרים שמתארים מאבק היסטורי להשיג עוד ועוד ידע, ולשפר עוד ועוד את היכולת האנושית, צעד אחר צעד, ו"עדים אילמים" הוא ספר מן הסוג הזה.

בשורה התחתונה: מעניין.

Silent Witnesses – Nigel McCrery

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מחנה Z – חייו הסודיים של רודולף הס / סטיבן מקגינטי

רודולף הס, סגנו של היטלר, נמצא במחצית מאי 1941 בשדה בסקוטלנד, לאחר שנטש את המטוס שאתו המריא מגרמניה. הוא דרש לקחת אותו אל הדוכס מהמילטון, אותו פגש כמה שנים קודם בברלין, כדי להעלות בפניו, ובאמצעותו בפני מלך אנגליה, את הצעת השלום שלו. לטענתו, יצא לשליחות על דעת עצמו, אך הצעתו היתה ברוח עמדותיו של היטלר. על פי ההצעה בריטניה לא תתערב בקורה באירופה היבשתית, שתהיה נתונה להשפעה גרמנית, ובתמורה גרמניה לא תתערב בעניני האימפריה הבריטית. מה שהניע אותו, לדבריו, היה הרצון למנוע מליוני אבדות בנפש. גם היום אין בקרב ההיסטוריונים תמימות דעים באשר לשליחות זו: האם באמת היתה זו יוזמה פרטית של הס, או שנשלח על ידי היטלר? ומה היתה מטרת ההצעה – הסכם זמני שינטרל את בריטניה, כדי שלגרמניה יהיה חופש פעולה מול רוסיה, או הסכם של ממש שנועד להסדיר את ניהול העולם אחרי המלחמה?

מחקרים רבים נערכו, וכמה ספרים נכתבו, על הפרשה. סטיבן מקגינטי כותב בפתיחה כי כתיבת ספר על רודולף הס דומה להליכה בשביל כבוש היטב ולהנאה ממלאכתם האדירה של מי שטיסתו של הס, ב-10 במאי 1941, הילכה עליהם קסם כל ימיהם. לא ברור מה בדיוק החידוש בספר הזה, אבל מכיוון שלא קראתי אף אחד מן הספרים האחרים (למעט "פולי – המרגל שהציל רבבות יהודים" מאת מייקל סמית), עניין אותי לקרוא אותו למרות חולשותיו.

החולשה העיקרית בעיני היא ההתמקדות בהתנהגותו של הס בשבי, לעומת טיפול שטחי מדי בסוגיות המעניינות באמת. הס, כך עולה מן הספר, היה היפוכונדר פרנואידי מפונק, שטרטר את מחזיקיו בתלונות אינסופיות: הוא היה משוכנע שמנסים להוציאו מדעתו באמצעות רעש והרעלת מזון, ולא ניתן היה להוציא ממנו שום מידע משמעותי. האם היתה זו התנהגות טבעית של אישיות פרנואידית, כקביעת אחת מחוות הדעת שנכתבו בזמן אמת, או העמדת פנים? לפני משפטי נירנברג הס הצליח לשטות בשוביו, ולשכנע אותם שלקה בשכחה, עד שהודה ששיקר. האם זה גם מה שקרה בעת שביו בבריטניה? לא ברור. מכל מקום, הספר מפרט שוב ושוב את תלונותיו עד שעמום. אולי בדרך זו אפשר להבין איך הרגישו הממונים על החזקתו, אבל התוצאה די טרחנית.

הסוגיות המעניינות, בעיני לפחות, מקבלות טיפול צנוע מדי לטעמי. פרק קצר יחסית מוקדש להתיחסות הרוסים לפרשה, ולהשפעה שלה על היחסים בין בעלות הברית, וכתוצאה מכך על מהלכי המלחמה. טיפול מעט נרחב יותר ניתן להתלבטויות של הבריטים בשאלה איך לנצל את את שליחותו של הס לתועלתם. הייתי שמחה להרחבה בנושאים אלה.

יותר מכל הפריע לי מיעוט ההתיחסות לתפקידו של הס במשטר הנאצי. אנו מקבלים תמונה של אדם לוקה בנפשו, או מעמיד פנים ככזה, וכמעט שוכחים שמדובר באיש שסייע להיטלר בכתיבת "מיין קאמפ", וכנראה הגה כמה מן הרעיונות שבספר. זה האיש שהיה שותף לניסוח חוקי הגזע, והערצתו את היטלר היתה יציבה ועקבית החל מ-1920. באחד הפרופילים הפסיכולוגיים שנכתבו אודותיו במהלך המלחמה הוא מכונה "הומניסט". אפילו חוקר אוביקטיבי לא יכול להשאיר התבטאויות מסוג זה ללא הערת תגובה. כמו שלא ניתן להשאיר ללא הערה את טענתו של הס כי הוא קורבן חף מפשע של "מערכת האכזריות המשוכללת ביותר שאפשר להעלות על הדעת", כשהוא מכוון את דבריו לתנאי שביו – מערכת חדרים פרטית, ארוחות ברמה של קצינים, היענות לכל גחמה בכל שעה. השאלה היהודית עולה רק בשלב מאוד מאוחר בספר, כשמקגינטי מתאר שיחה בין הס ופולי אודות מחנות הריכוז, שבה הס טוען שבניגוד לבריטים בדרום-אפריקה הגרמנים לא שולחים נשים וילדים למחנות ריכוז. פולי, שהציל אלפי יהודים מלהשלח לאותם מחנות בדיוק, נאלץ להעמיד פנים כאילו אינו בקיא בפרטים.

ככל הידוע לי, זהו הספר היחיד בעברית אודות פרשת שליחותו של הס, ולכן הוא מומלץ למרות ליקוייו.

Camp Z: The Secret Life of Rudolf Hess – Stephen McGinty

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

האשה הרועדת / סירי הוסטוט

שמו המלא של הספר: "האשה הרועדת או תולדות העצבים שלי"

סירי הוסטוט, סופרת ידועה, מנוסה בהופעות מול קהל, עמדה לשאת דברים לזכרו של אביה. ברגע שפתחה את פיה, תקף אותה רעד בלתי נשלט. לא רעד פנימי, המוכר לרבים כפחד במה, אלא עוויתות של ממש שנראו היטב לכל מי שישב מולה. למרבה ההפתעה, קולה נשאר יציב וצלול, והיא הצליחה לומר כל מה שתכננה בעוד גופה מתעוות. "מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ומרטטת". הרעד פסק כשהגיעה לסוף דבריה. התופעה חזרה על עצמה בשנים הבאות, אם כי לא בעקביות: לפעמים צלחה הופעות בשלום, לפעמים לא. אחרי כמה נסיונות מצאה כדור שהצליח למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. אדם אחר היה אולי מסתפק בפתרון הזה, אבל הכותבת – סקרנית ומודעת לעצמה – יצאה למסע מחקר בנסיון להבין מיהי האשה הרועדת שהשתכנה בתוכה.

מסעה של הסופרת הוביל אותה למחוזות הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והפילוסופיה. "החיפוש אחר האשה הרועדת הוליך אותי במעגלים, מפני שבסופו של דבר הוא גם חיפוש אחר זוויות ראיה העשויות לזרוע אור על השאלה מי היא ומה היא. בדבר אחד בלבד אני בטוחה – איני יכולה להסתפק בהתבוננות בה מבעד לחלון אחד. עלי לראות אותה מכל הזוויות". נקודת המוצא עליה מבוסס המחקר היא שאין להפריד בין גוף לנפש. יכול להיות שזכרו של אביה הוא שגרם לתגובה נפשית (אם כי, כאמור, הרעידות חזרו גם בהרצאות אחרות), אבל ללא הרקע הביולוגי-נוירולוגי המתאים התופעה הפיזית לא היתה מתרחשת, או שהיתה מוצאת ביטוי אחר. הוסטוט סבלה כל חייה ממיגרנות, כולל כל התופעות הידועות שסביבה (הבזקי אור, הזיות ויזואליות ועוד), ויכול להיות שיש קשר בין הדברים, אם כי מיגרנה כשלעצמה היא בגדר תעלומה.

באחת ההרצאות בנושא מדעי המוח בהן נכחה, המרצה הציג שקף צבוע כולו בצבע אחד ובמרכזו שטח קטנטן צבוע בצבע שונה. השטח השונה הזה מייצג לדבריו את מה שאנחנו יודעים על המוח. לא ייפלא איפה שהספר אינו מציג פתרון, אלא שאלות בלבד ופה ושם השערות. סירי הוסטוט לא יודעת בסופו של דבר מיהי האשה הרועדת, אבל היא לומדת לאמץ אותה כחלק מעצמה.

הספר מעניין מאוד, אם כי מי שכבר קרא ספרים בתחום (ספריו של אוליבר סאקס כדוגמא, ואחרים) לא ימצא בו חידושים רבים. יחודו בנסיון להקיף את הנושא כולו מכמה שיותר זויות. הפריעה לי הבחירה לא לחלק את הספר לפרקים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שכל ההיבטים כרוכים זה בזה, אבל היה לדעתי קל יותר ומתיש פחות אם בכל זאת היה נערך מיון כלשהו, שהיה מאפשר קריאה מרוכזת יותר.

The Shaking Woman or A History of My Nerves – Siri Hustvedt

עם עובד

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

משפטי ציון / אלן מ. דרשוביץ

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא