פרח קטן / יוסי אביליו

פרח קטן

חוסה, המספר את "פרח קטן" בגוף ראשון, פותח את סיפורו בהצהרה המבשרת על מהפך שעבר: "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר". בבוקרו של יום שני הוא מדווש על אופניו בדרך לעבודתו, אך מגלה שמפעל הזיקוקים בו הועסק עלה באש. בתחושה משולבת של דיכאון ושחרור הוא חוזר הביתה אל אשתו לאורה ואל בתם בת השנה אנטוניה. בסיומו של הספר, לאחר כל התהפוכות שבמהלכו, הוא מחליט, בעידודה של לאורה, להיות סופר.

את מה שקורה בין הפתיחה לסיום אפשר לקרוא ביותר מדרך אחת. אם דוחקים הצידה את כל הביזארי והסימבולי, זהו סיפורם של בני זוג, שבשל היפוך בתפקידיהם המסורתיים – היא מפרנסת, הוא עקר-בית – נאלצים להתבונן אל תוכם פנימה, יחד כזוג וכל אחד לחוד, ולהגיח מן ההתבוננויות שונים מכפי שהיו קודם לכן. בניגוד לקריאה הפשוטה הזו, אפשר לפטור את עלילתו של הספר כתוצר של מוח חולני, שהרי המספר עצמו מעיד כי "תודעתי התפצלה בין שפיות לשגעון". הוא נמשך למוות (את טולסטוי הנערץ עליו הוא מנציח בחדרו באמצעות תצלום של קברו), מרותק לפשע ללא השלכות, מטפח אמונות טפלות עד כדי טשטוש ביניהן לבין האמת, וחי במידה רבה בעולם פנימי משלו, לא תמיד מחובר למציאות. ואפשר, וזו נראית לי הדרך הנכונה, לאמץ את הביזארי והסימבולי אל תוך הסיפור הפשוט, בדיוק כפי שהעלילה נעה ללא מעקשים בין היומיומי להזוי ולחריג, ולחשוף את המשמעויות ואת תתי המשמעויות השזורות בו. כתבתי לעצמי מספר הערות תוך כדי קריאה ראשונה, חלקן סותרות אלה את אלה. כדאי לשוב לספר בקריאה חוזרת כדי לפענח את מורכבותו.

הספר כתוב כפיסקה אחת ארוכה, מבנה שמקנה לעלילה דחיסות  ועוצמה, ומקשה על הקורא לעצור וליטול הפוגה. הסופר בחר בסוף פתוח, נמנע במתכוון מן הסוף הורוד שאליו נראה היה שהעלילה מתקדמת. הקורא, הבוחר בפרשנות מבוססת הגיון, יכול להניח שההמשך, שאינו מסופר, טרגי. קורא אחר, שנוטה יותר לעל-טבעי, יכול להניח, באותה מידה של שכנוע, שהטרגיות לכאורה היא רק מבוא לשיפור. כך או כך, יוסי אביליו מתעתע עד המילה האחרונה.

הספר שאל את שמו מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur. המוזיקה זכתה לאינספור ביצועים ולכמה גרסאות מילוליות, והסופר ציין בראיון כי גרסת ה-Hot Sardines היא בין המועדפות עליו. אולי הטקסט המעודן בגרסה זו מרמז על הנושא העיקרי של הסיפור ועל היעד שלו – אהבה.

"פרח קטן" הוא ספר מורכב ופשוט כאחד, הנוגע, למרות מוזרותו, ביומיום של כולנו. כפי שנכתב, בצדק, על הכריכה, "גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבנין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה".

מומלץ לקריאה ולקריאה חוזרת.

Pequeña Flor – Iosi Havilio

תשע נשמות

2019 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

מודעות פרסומת

סצנות מברצלונה / מרסה רודורדה

992032

באחרית דבר מעניינת מספר אוריאל קון על העיר ברצלונה ועל התגלויותיה בסיפורים של מרסֶה רוּדוּרֵדָה. אודה שללא ההרחבה הזו לא הייתי מזהה את העיר בקובץ, בשל העובדה הפשוטה שאיני מכירה אותה, אבל עשרה הסיפורים טובים לכשעצמם, והערכתי אותם גם ללא ההקשר.

המשותף למרבית הסיפורים הוא הפער בין המציאות לבין מה שהדמויות חשות לגביה, והגילוי שאנשים מגלים על עצמם דווקא בעיצומה של שיגרה. הילד ב"פניניות" הולך לשוק, וכשהוא חוזר משם הוא "כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר". זוג צופה בסרט ב"אחר הצהרים בקולנוע", ומול הנאהבים שעל המסך האשה מנסה לפענח, ללא מסקנה חד משמעית, אם היא ובן זוגה מאושרים או אומללים. ב"אהבה" מנסה גבר לבחור מתנה לאשתו, ומן המונולוג שהוא נושא באוזני המוכרת עולה, שבעצם אינו יודע דבר על האשה שלה הוא נשוי ועל העדפותיה. ב"החולצה האדומה" סטודנט סבור שמשהו מחיי האהבה של זוג בחלון שממול זולג אל חייו. הסופרת מפרקת תמונות יומיומיות למרכיביהן הרגשיים, וכשהרכיבים מצטרפים מחדש זה לזה, משהו בתמונה המקורית כבר אינו כשהיה.

המלצת הקריאה שלי היא לקרוא את הספר בהפסקות, להשאיר מרחב זמן ושהות לנשימה סביב כל סיפור לפני המעבר לסיפור הבא. קראתי את הסיפורים ברצף, רוב הזמן תחת השפעתו המדכדכת של הסיפור הראשון, ובקריאה חוזרת איטית לפני כתיבת הסקירה התבלט היחוד של כל אחד מהם.

טליה בן-אבו, שאיירה יפה רבים מספרי ההוצאה, העניקה ל"סצנות מברצלונה" איור נאה במיוחד.

מומלץ.

Barcelona Scenes – Mercè Rodoreda

תשע נשמות

2018 (1958 – 1978)

תרגום מקטלאנית: יוסי טל

טוהר המידות של קקינה / מטילדה סראו

989350

"טוהר המידות של קֵקינה" סובב סביב דילמה לכאורה שבפניה ניצבת קקינה. טוטו, בעלה הרופא, הזמין מרקיז לארוחת ערב, ולאחריה, בעוד הבעל שקוע בתרדמה, נשק המרקיז לצווארה, וביקש ממנה לבוא אל דירתו ביום שישי הקרוב. קקינה היא אשה ישרה. מחשבות בגידה אינן עולות במוחה, למרות חייה הדלים, תרתי משמע, בחברת בעלה. ובכל זאת ההחלטה שהיא צריכה לקבל היא דילמה לכאורה בלבד, והיא מתכננת להיענות להזמנה. כי כזו היא קקינה, היא עושה מה שאומרים לה. חברתה, שבוגדת בבעלה, זקוקה לכסף כדי לקנות בגד שחשקה בו – קקינה תתן לה את חסכונותיה הדלים. בעלה ידרוש ממנה להכין ארוחה למרקיז, אך יפגין קמצנות כרגיל ולא יתן לה את הכסף הנדרש לקניות – היא תמצא דרך להתקין את המנות לארוחה ממצרכים זולים. גבר זר, שכל עין פרט לעינה שלה תראה שהוא אפס מאופס, מזמין אותה לדירתו – היא תתחבל תחבולות עלובות כדי לצאת מן הבית בלי לעורר את חשדה של המשרתת צרת העין.

במובנים מסוימים מזכירה קקינה את פרודנס, הדמות הראשית בסיפור "החצר הקדמית". שתי הנשים מניחות לעצמן להירמס מתוך תחושת מחויבות ונאמנות, אינן מרשות לרגשותיהן לצוף בגלוי, אולי אף אינן מודעות אליהם. בדומה לפרודנס, שתיעלה את שנאתה המודחקת אל הרפת שמול הבית, קקינה אינה מעזה לתעב את בעלה, אך מתעבת עד מאוד את אותו ניחוח בלתי מנוצח של חומצה קרבולית שמלווה אותו מבית החולים הביתה. עליבותה של קקינה אף גדולה מזו של פרודנס: זו האחרונה לפחות טיפחה חלום. לקקינה, לעומתה, יש רק תכניות קטנות בנות חלוף, שעליהן היא מוותרת ללא מחאה.

מטילדה סראו כתבה סיפור שמבחינת עלילה אין בו התרחשות רבה – אשה קיבלה הצעה, אשה מתכננת איך להיענות לה. אבל העלילה הבלתי מסובכת על פניה קמה לתחיה מתוך תשומת לב נוקבת לפרטיה, מתוך התבוננות צלולה ומפוכחת בעולמה הזעיר של קקינה. שוב בדומה ל"החצר הקדמית", מטילדה סראו, כמו קונסטנס פנימור וולסון, אינה מפרשת את קקינה, אלא מניחה לפרטים לדבר. הלעג, ואולי אף הכעס, שהיא חשה כלפי כל סובביה של גיבורת סיפורה, אינו מצוי במלים, אלא במה שמתחת להן.

מאמר מעניין מאת הסופרת נטליה גינצבורג, שגאלה את מטילדה סראו משיכחה, מצורף לספר.

"טוהר המידות של קקינה" הוא סיפור מכמיר לב, כתוב בכשרון מַפעים. מומלץ בהחלט.

La Virtú de Checchina – Matilde Serao

תשע נשמות

2018 (1884)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי לב

תרגום אחרית דבר: יוסי טל

מדעי הרוח / פבלו דה סנטיס

מדעי הרוח

בבנין הרוס של הפקולטה למדעי הרוח יושב אסטבן מירו וכותב אודות ההרפתקה שעבר במקום. מירו החל לעבוד בבנין כמזכיר המכון הלאומי לספרות מעט לאחר יום הולדתו השלושים, כדי להרוויח כסף שיאפשר לו לעזוב את בית אמו. מעסיקו, פרופסור קונדה, הקדיש את כל ימיו לחקר הספרים שכתב סופר אלמוני בשם הומרו ברוקה, ספרים שאבדו. רק סיפור אחד נותר, "תחליפים" מרובה הגרסאות, ומירו הופקד על מלאכת שחזור הגרסה המקורית. קונדה לא היה היחיד שהתעניין בברוקה עד כדי אובססיה פנאטית. שני פרופסורים נוספים טענו למומחיות בנושא, ובינם ובין קונדה ניטשה מלחמה שטופת אמוציות וגדושת האשמות, אחת מהן טענה שקונדה עצמו הסתיר את הספרים האבודים. כשהחלו גופות להתגלות במבוכי הבנין, ומסעות מחקר בקומה הרביעית עמוסת הניירות הישנים הסתימו באסון, נכנס לתמונה חוקר, כנראה מטעם עצמו. העלילה נודדת לבית חולים פסיכיאטרי, נעה בין מציאות להזיה, משלבת דמויות אפופות מסתורין, ושבה ומתכנסת אל הבנין המתפורר, אל תשתיתו הנרקבת, אל מרתפיו האפלים, ואל הקומה הרביעית המאיימת במבוכי הניירות.

אוהבי ספרים, הערים לכוחה של הספרות ולהשפעת הגומלין בינה ובין המציאות, יאהבו את הספר. העלילה המפותלת, על רכיבי האימה, האבסורד והקפקאיות שבה, אינה המרכיב המהותי של הספר. הרעיונות של הסופר בכל מה שקשור לעיסוק בספרות – הכתיבה והשכתוב, הקריאה והביקורת והמחקר, הקישור ההדדי לחיים – רעיונות שהוא זורק ללא הרף אל תוך הסיפור, הם שמתסיסים את הספר ומושכים הלאה. פבלו דה סנטיס, באמצעות דמויותיו החריגות-משהו, ממציא תסמונות שמייצגות דיבוקים שונים ופנים שונות של מלאכת היצירה הספרותית. הוא בורא, בין השאר, תסמונת שהלוקים בה מסוגלים רק לחלום על ספרים רחבי יריעה, אך אינם מסוגלים לכתוב אותם. תסמונת אחרת גורמת לנושאיה להאמין כי הדברים הפיזיים הם מסמנים המשמשים כדי לבטא את הדבר היחיד שבאמת קיים, השפה. ברוקה, כך מספר רופא שטיפל בו, ערך ניסויים שבהם הוכיח שבאמצעות כתיבה הוא יכול להשפיע על המציאות. אני תוהה אם בשונה מכל התופעות הרפואיות-פסיכיאטריות פרי דמיונו של דה סנטיס, שמו של הסופר המסתורי בא לרמז על אזור ברוקה, אזור במוח שפגיעה בו מחוללת איבוד של היכולת להתבטא באופן מילולי ובכתב.

כליו של דה סנטיס הם אבסורד, ציניות משועשעת, הומור וקורטוב בלשי. בלתי אפשרי לכלוא את הספר תחת הגדרת סוגה – הוא בלשי וגותי והגותי בערבוביה. התחושה בעת הקריאה היא של שמחה ספרותית, כפי שנכתב באחת הביקורות המצוטטות על הכריכה, שמחה על יצירה מקורית, שופעת רעיונות, המהווה חווית קריאה מספקת.

Filosofía y Letras – Pablo De Santis

תשע נשמות

2017 (1998)

תרגום מספרדית: יוסי טל

מזל קטן / קלאודיה פיניירו

%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%a7%d7%98%d7%9f

מרי לוהאן, שעברה מארגנטינה לארצות הברית עשרים שנה לפני ההתרחשויות המתוארות בספר, חוזרת אל העיר שעזבה. במסגרת ארגון חינוכי, שהקים בן זוגה האמריקאי המנוח, היא מתבקשת לראיין את סגל בית הספר במקום. העיר הזו, בית הספר הזה, הם המקומות העומדים במרכז עינויי הנפש המייסרים אותה. הסיבות שבגינן עברה לארצות הברית עלומות בשלב זה, אך אין ספק שהיו כאובות, שהן עדיין מכאיבות. היא יכלה לסרב לנסיעה – "הייתי צריכה לומר שלא, שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכולה לנסוע. להגיד משהו, לא חשוב מה, אבל לא אמרתי" – אבל בתוך תוכה אולי בעצם רצתה בשיבה הזו – "לחכות שמשהו, או מישהו, כוח שלא אוכל להתנגד לו, מצב שאי אפשר לתקן או למנוע יכפה עלי לחזור". כדי להמנע מכאב היא מתכננת בקפידה באילו רחובות לעבור ומאילו להמנע, מייחלת שאיש לא יזהה אותה אחרי תקופת ההיעדרות הארוכה, פוחדת להפגש עם ה"הוא".

מרי לוהאן, שנולדה בשם מריה אלנה פוחול, גדלה כבת יחידה לאם דכאונית, שדכאונה נבע מסיבה שהוסתרה מהילדה, ולאב שלא הצליח להתמודד עם האוירה בבית. נישואיה, שעל פני השטח נראו מוצלחים, היו ריקים מרגשות. במבט לאחור היא יודעת שאף פעם לא היתה מאושרת. תמיד היה לה "מזל קטן" בשפע – כשבמטוס לא התישבה לידה אשה עם תינוק היא חשה ששוב פקד אותה המזל הקטן – אבל את חייה פקדו שיבושים ברמות שונות, עד לשיבוש הגדול מכולם, זה שבגינו קמה יום אחד ועזבה את ארגנטינה. שוב ושוב חוזר בחלקו הראשון של הספר סיפורו של מחסום רכבת שלא התרומם, ושל מכוניות שניסו לחצות את הפסים, כמו בסיוט לילי אובססיבי שאינו מרפה. עם כל חזרה נוסף עוד פרט, ורמזים נשתלים בסיפור הנקרא משום כך במתח, עד שנחשפים סודות העבר.

בליבתו זהו סיפור על חיים שהשתנו ברגע, חיים שיכלו ללכת לכיוון אחר לגמרי אילו קיבלה מרי באותו הרגע החלטה שונה. האם אפשר לתקן את העבר? התשובה שלילית. אבל אולי ניתן ליצור הווה חדש על חורבותיו, להתגבר על פצעים ולקוות לרגעים של אושר.

אולי זהו האושר, רגע להמצא בו, שניה כלשהי שבה המלים מתייתרות, כי יהיה צורך במלים רבות מדי כדי להצליח לספר את הרגע הזה. להעז לקחת אותו בכל ממשותו, ולא להרשות למלים, בקנאותן, לספר עליו, לגרום לו לאבד את עוצמתו.

אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב מה היתה הבחירה של הקורא לו נקלע לאותה סיטואציה. האם היה קם ועוזב כמו מרי? האם בכלל ניתן לענות על השאלה הזו בלי להתנסות ממש במה שעבר עליה? מרי אינה מנסה לסנגר על עצמה, ויודעת שהבחירה שלה, שנראתה לה בשעתו הבחירה הנכונה, ושדנה אותה לשנים ארוכות של כאב, התאימה רק לה, ואחרים היו נוהגים אחרת, שהיא עצמה אולי היתה בוחרת בדרך שונה לו יכלה לצפות את העתיד.

כל אדם מגיב בצורה שונה לנוכח התהום שנפערת יום אחד לפניו, הוא יודע שהוא לא יכול לעשות עוד צעד משום שהוא יפול, אבל האפשרויות, הדרכים השונות, הן בדרך כלל רבות יותר מאלה שמדמיין מי שנמצא על המצוק.

כוחו של הספר בכתיבה הבטוחה שלו, בהולכה הסבלנית אל נבכי נשמתה של מרי, באתגר שהוא מציב לקורא לבחון את בחירותיו שלו. כמו ספרה הקודם, "האלמנות של ימי חמישי", גם הספר הזה מטריד, אם כי פחות אפל, וכמוהו הוא כתוב בכשרון רב. מומלץ.

 

Una Suerte Pequeña – Claudia Piñeiro

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: יוסי טל

 

אלה שלמטה / מריאנו אסואלה

977239

"אלה שלמטה" נכתב בתקופת המהפכה המכסיקנית, שהתחוללה בין השנים 1910 ו-1921. הסופר נמנה עם אנשיו של פנצ'ו וייה, אחד מראשי המורדים שהתקוממו נגד שלטונו הממושך של הדיקטטור פורפיריו דיאס, והספר נחשב לרומן הקלאסי של המהפכה. כמו כן שמור לו מקום של כבוד בספרות המכסיקנית והדרום-אמריקאית בשל הסגנון החדשני לזמנו.

ציפיתי ליותר ממה שקיבלתי: רציתי לחוש את מה שחשו המדוכאים, שאחרי כארבעים שנות דיקטטורה קמו ועשו מעשה. קיויתי להכנס לתוך עולמם ולהזדהות איתו. רציתי להכיר אותם, או דמויות מייצגות מתוכם. אבל רוב הזמן הספר קטוע ומקפץ ולא מאפשר צלילה לתוכו, ובשאר הזמן הוא מתאר את גיבוריו כבריונים תאבי דם, שידם קלה על ההדק ועל הסכין, והם עסוקים בביזה על גבם של החלשים מהם. מריבות קטנוניות מפלגות אותם, והם לא מהססים לשלוח יד זה בזה. מצד אחד, יפה עשה אסואלה שלא פיאר ורומם את המתמרדים לכלל דמויות מופת, אלא נצמד למציאות, אבל מצד שני ההיסטוריה טובעת בתוך התיאורים של היומיום, ואני לא מרגישה שהועשרתי בידע או בהבנה או לפחות בחוויה ספרותית שתשאר איתי.

פתיחת הספר דווקא מבטיחה, אבל ההמשך מאכזב: דמטריו מסיאס, איכר שרק מבקש שיניחו לו לנפשו, נאלץ לברוח מביתו מפחד השלטונות, כשהוא משאיר אחריו את אשתו ואת בנו.

הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.
ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.
הירח מילא את ההר בצללים עמומים.
בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.
לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות. ביתו בער.

דמטריו הופך למנהיג של קבוצת מורדים, ונודד עם אנשיו ברחבי מכסיקו. אל הקבוצה מצטרף הרופא לואיס סרוונטס, לשעבר איש הפדרציה, ומעניק לרגע לקורא נקודת מבט חיצונית על המורדים. עד מהרה הוא משתלב, וכמו האחרים נוטל לעצמו מה שהם מכנים "מקדמות", הווה אומר ביזה. אסואלה מתאר גם אותו על פגמיו וחולשותיו, למרות שדמותו של סרוונטס מבוססת על חוויותיו שלו עצמו. יכול להיות שאסואלה מוביל את הקורא למסקנה שכוח מוביל להתבהמות, והמנוצלים של היום יהפכו למנצלים של מחר אילו רק תינתן להם ההזדמנות, אבל מהי האלטרנטיבה? אין לכך התיחסות בספר.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופר המכסיקני קרלוס פוּאֵנטֶס, המשווה בין האפוס שבספר לאפוסים המערביים, ומצביע על מקומו של הספר בתרבות המקומית.

לקריאת ארבעה פרקים ראשונים

Los de Abajo – Mariano Azuela

חרגול

2015 (1915)

תרגום מאנגלית: יוסי טל