גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

בית אהבה / איילת ברגור

d791d799d7aa-d790d794d791d794

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

לבד בברלין / הנס פאלאדה

200px-alone_in_berlin

קראתי את הספר בקריאה רצופה, כמעט ללא הפסקות. הוא מעניין לכל אורכו, אפילו מותח למרות הסוף הידוע מראש.

כשקראתי את "איש קטן לאן" היתה לי תחושה של התגלות. זה היה הספר הראשון שהצליח להעביר עבורי את אוירת גרמניה של שנות ה-20, ונתן מענה לשאלה איך התאפשרה תופעת היטלר. פאלאדה הצליח להכנס לקרביים של גיבוריו, וגם לקרביים של מדינתם, ולהחיות את אוירת אותה תקופה שהיטלר ידע לנצל היטב. ב"לבד בברלין" הוא עשה משהו דומה, כשהתמקד בפחד, במלשינות ובאוירת הטרור ששררה בשנות ה-40, ושדיכאה בהצלחה רגשות מרי. בשני המקרים להבין אין פירושו לסלוח, אבל לדעת פירושו לפחות לשאול את השאלות הנכונות.

בשונה מ"איש קטן לאן", "לבד בברלין" הוא ספר לא מבושל דיו. הספר נכתב בפרץ יצירתי אחד שארך 24 ימים, וניכר שלא עבר עריכה ביקורתית. כתוצאה מכך הוא סובל משורה של תיאורים פלקטיים וסטראוטיפיים, שלא עושים אתו חסד, ולא עושים צדק עם כשרונו של פאלאדה. דוגמאות: הנער השכן של הזוג קוונגל, בלדור פרסיקה, הוא דמות כזו, וכך גם בורקהאוזן, השכן מהמרתף, וגם איש הגסטפו פרל. שלושה אלה הם אנשים שנואים מעצם מעשיהם, אבל פאלאדה מעמיס עליהם טמטום ועילגות במידה מופרזת, שהופכת אותם למין קלישאה מגוחכת.

למרות המגרעת המשמעותית הזו, אני חושבת שזהו ספר טוב, ויחודו ואמינותו נובעים מכך שנכתב מיד אחרי המלחמה על ידי מי שחווה על בשרו את האימה ואת ההתלבטות בין מה שהוכרח לעשות למה שרצה לעשות. בעלילת משנה צדדית מסופר בספר על שחקן שהיה חביבו של גבלס עד שסר חינו, והוא, שכל מה שרצה בחיים היה לעמוד על במה ולשחק, לא קלט בתמימותו את רוחות הזמן. היתה לי הרגשה שפאלאדה כתב את הדברים על עצמו.

Jeder stribt fur allein – Hans Fallada

הוצאת פן וידיעות אחרונות

2010 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון