המידות הקטנות / נטליה גינצבורג

המידות הקטנות

"המידות הקטנות" הוא אוסף המכיל אחת-עשרה רשימות סיפוריות והגותיות שכתבה נטליה גינצבורג בין השנים 1944 ו-1960. אקדים ואומר כי איני נמנית עם מעריציה הנלהבים של הסופרת. כשרונה אינו מוטל בספק, אבל ספריה לא הותירו בי רושם ארוך טווח. בדומה לכך, מרבית הרשימות בקובץ אמנם היו בעיני מלאכת מחשבת של כתיבה, אך תוכנן רק "עבר לידי". אתייחס כאן לשלוש שנגעו ללבי במיוחד.

"חורף באברוצו" מתאר את חייהם של הסופרת ובני משפחתה בכפר בתקופת מלחמת העולם השניה. בן זוגה נרדף בגלל דיעותיו האנטי פשיסטיות, והמשפחה גלתה בעקבותיו מן העיר אל הכפר. היא מתארת באופן חי ומוחשי את הזרות, את הגעגועים לעיר, את ההסתגלות, ואת הציפיה המתמשכת לקץ הגלות. אבל הקץ, כשהגיע, הביא אתו אסון: ליאונה גינצבורג נכלא ועונה, ומת בכלא. במבט לאחור הקשיים שבכפר מקבלים פנים אחרות: אז עדיין האמנתי בעתיד פשוט ועליז, שופע תקוות שהתגשמו, חוויות ותכניות משותפות. אבל אלה היו הימים היפים בחיי, ורק עכשו, לאחר שחלפו לבלי שוב – רק עכשו אני יודעת את זה.

"בנו של אדם" הוא מסה קצרה וממוקדת על תפיסת החיים של דור שגדל בצל מלחמות. בין השאר היא כותבת כי "יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם", "מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם", ומתייחסת גם לאופן שבו הדור שלה מגדל את ילדיו. שלא כמו בדורות הקודמים, מהילדים כבר אי אפשר להסתיר את המציאות: "אנחנו לא יכולים לעשות זאת לילדים שהערנו כנשוכי נחש באמצע הלילה והלבשנו אותם כדי להסתתר או לברוח כי צופרי האזעקה פצעו את השמים". כל הורה שישב עם ילדיו בממ"ד יבין בדיוק על מה היא מדברת.

"המקצוע שלי" מתאר את דרכה הספרותית מילדות, משתף את הקורא בדרכי העבודה שלה, ומי שהכתיבה היא מקצועו ימצא כאן טיפים מעניינים. אני מצאתי בו לא רק תיאור של מלאכת הסופר, אלא אמירות רחבות יותר המתיחסות לכל מקצוע שהופך ליעוד: "מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". וגם "כשאני ניגשת לכתוב, אני מרגישה בנוח באופן בלתי רגיל, ואני פועלת במרחב שנדמה לי כי אני מכירה אותו לפני ולפנים: אני משתמשת בכלים שמוכרים לי ואני מרגישה במוצקותם בידי. כשאני מנסה לעשות משהו אחר […] אני סובלת ושואלת את עצמי ללא הרף איך כל שאר בני האדם עושים את הדברים האלה".

אזכיר על קצה המזלג גם את "נעליים בלויות", שהן מעין סמל להפרדה בין המותרות לחיוני ביותר, ואת "המידות הקטנות" שקורא לחנך את הילדים למידות הגדולות, קריאה שהזדהיתי איתה, אבל פחות עם הדוגמאות שבמאמר.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מעניינת.

La Piccole Virtú – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2019 (1962)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

הפשיזם הנצחי / אומברטו אקו

הפשיזם הנצחי

אומברטו אקו, שילדותו עברה עליו תחת משטר פשיסטי, חרד משובו של הפשיזם, ומצביע בספר זה על סממנים העשויים לבשר על הסיכוי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות. מול הקריאה לפיוס לאומי באיטליה ולהדחקת השנים הנוראות, הוא מביע עמדה נחרצת נגד השִכחה, גם אם יש מקום ליחס של חמלה כלפי מי שדבקו בהשקפותיהם ובמלחמתם מתוך אמונה שלמה.

הגדרת הפשיזם אינה חד-משמעית, או כפי שאקו מתאר זאת, "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי". למרות זאת, מהותו הכללית של המונח נהירה, ואקו מונה ארבעה-עשר סימנים ל"קדם-פשיזם". בין הסימנים נמצא את הדבקות במסורת קשיחה, המונעת התפתחות ידע מתוך למידה, אי קבלת ביקורת, תחושות קיפוח, פולחן הגבורה ופולחן המוות, מצ'ואיזם, שנאת הזר ותחושת מצור לאומי.

המו"ל של "תשע נשמות" הוציא לאור את הספר דווקא בימים אלה, מתוך תחושת שליחות פוליטית רגע לפני הבחירות. מאותה סיבה צורף למאמרו של אקו מאמר מאת מרדכי בר-און, היסטוריון ופעיל שמאל (כהגדרת ויקיפדיה), בעברו קצין חינוך ראשי וחבר כנסת מטעם ר"ץ. ההנחה המוקדמת שלי שמדובר בפמפלט פוליטי חד-צדדי התבדתה במידה רבה. מאמרו של בר-און אינו משתלח בזעם, הוא מעוגן במציאות המסובכת של ישראל ואינו מתעלם מיחודה, וההתרעות שהוא משמיע ראויות לתשומת לב. למרות שכמה מסימניו של אקו מצויים במקומותינו, בר און סבור כי "במדינת ישראל שולט משטר דמוקרטי יציב". המסר שלו כמעט ברור מאליו, אך אף פעם לא מיותר לשוב ולהשמיעו: "השמירה על הדמוקרטיה אינה נעשית מאליה. חובה עלינו לפעול כדי לשמר אותה ולהגן עליה".

ספר חשוב לכל קורא, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהא.

Il Fascismo Eterno – Umberti Eco

תשע נשמות

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה / איטלו סבבו

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

"הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה" הוא סיפור מתעתע. במעטה של הומור לגלגני הוא מתאר את שקיעתו של גבר מזדקן, המנסה להטמיע, או להטביע, את כשלונו הפרטי במסכת הגותית ומוסרית. התעתוע טמון כבר בשמו של הספר. האם הגבר זקן? האם הוא באמת טוב? והנערה – האם כל אישיותה מתגלמת ביופיה? האם מתרחש ביניהם "סיפור"? לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת.

הגבר הוא כבן שישים, איש עסקים מבוסס. הנערה היא כבת עשרים. אמה מנסה לסדר לה עבודה אצל הזקן (כך הוא מכונה לאורכו של הסיפור), והוא בקוצר רוחו מחמיץ רמז בדבריה שנועד לשכנע אותו לקבל אותה לשרותו. פגישתם השניה מתרחשת בטראם, בו היא משמשת כנהגת. משהו ניצת בו לנוכח עלומיה, המתבטאים בנהיגה מהירה כשידה על הצופר, והוא מזמין אותה אל ביתו. הקשר ביניהם יהיה קצר יומין, וכשיקרוס ישקיע עצמו הזקן בניסוח תורה שלמה על יחסי זקנים וצעירים, וזו תצטמצם בסופו של דבר לשאלה "מהו הדבר שצריכים הזקנים לצפות מן הצעירים".

האם הגבר זקן? במונחי זמנו כן, אבל נדמה שיותר משהוא זקן כרונולוגית, הוא זקן נפשית, ואם הבנתי נכון את רוח הספר, האמירות המכלילות כלפי זקנים מלגלגות על החששנות ועל הרמת הידים של הזקן גיבור הסיפור. "הזקנים […] שנאמר עליהם שהם מחוסנים יותר מפני להט התשוקה, מתמסרים אל אותם יצרים בהכרה מלאה ונכנסים למיטת החטא כשדאגתם הגדולה ביותר היא שלא להצטנן". "גברים זקנים לעולם ממהרים, כי חוק הטבע ביחס למגבלות הגיל מאיים עליהם". הפרקים הראשונים שזורים אמירות שכאלה, שרוב הזמן הצחיקו אותי, אבל פה ושם איטלו סבבו הגניב אמירות מכלילות עוד יותר, כמו "אף שידע מהי ההחלטה הראויה, כמו כל הזקנים והצעירים הוא עשה מה שבא לו".

האם הזקן טוב? בעיני עצמו כן, אבל הוא מרוכז מאוד בעולמו, קצר רוח כלפי כל הפרעה. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, וכשרעם התותחים נשמע, הזקן תוהה: "למה הם לא מסוגלים למצוא דרך להרוג זה את זה בלי לעשות כל כך הרבה רעש?" כשבלילה של נדודי שינה הוא רואה אנשים עומדים שעות בתור לאוכל, הוא לא באמת ריחם על כל האנשים הללו, שהיו ישנונים אך לא יכלו לשכב לישון. לוֹ היתה מיטה והוא לא יכול לישון. אין ספק שמצבם של העומדים בתור טוב יותר! אז טוב הוא לא, אבל אין זאת אומרת שהוא רע.

האם הנערה יפה ותו לא? היא יפה, והיא עושה את יופיה קרדום לחפור בו. אבל היא צעירה, והיא קלת דעת, ובסיפור היא משחקת תפקיד משנה בלבד.

האם יש ביניהם "סיפור"? טכנית כן, אבל ה"סיפור" הזה משמש לסבבו מעין זרז לחשיפת אופיו של הזקן. מהר מאוד ממיר הזקן את תפקיד המאהב בתפקיד המחנך ומורה המוסר, וכשהוא אינו מסתפק בתלמידה בלתי קשובה אחת, הוא מתיימר לחנך את הדור כולו. ה"סיפור" בין השניים נע במהירות מאהבה לקנאה ולמתח, שאותם חווה בעצם הזקן לבדו, וכשהוא מבקש ליישב את המהומה שבקרבו, הוא מתיישב לכתוב. סבבו אינו חוסך ממנו את שבטו גם בשלב זה. "הוא קרא פעם נוספת את הדברים שכתב, ואם לומר את האמת, היה בכך כדי להביא אותו להתפכח מאשליותיו. אבל לא לחלוטין: הוא האמין שמחשבותיו היו מוצלחות ורק כתיבתו רעה", וזוהי רק אחת מהתבטאויותיו הביקורתיות כלפי גיבורו.

קראתי את הספר לפני יומיים, חשבתי עליו מאז, ואודה שלא הצלחתי להבין מה היתה מטרתו של הסופר. סבבו עצמו היה בשנות הששים לחייו כשכתב את הסיפור (שראה אור לאחר מותו), זקן על פי מושגיו, בהנחה שהסיפור אכן משקף מושגים אלה. בספריו הקודמים – "זִקנה" ("גבר מזדקן") ו"תודעתו של זנו" – העניק לגיבוריו פרטים מחייו שלו, ואולי גם כאן ביקש לחקור את עולמו הפנימי. רוב הזמן חשבתי שגישתו לגלגנית, אבל קרה יותר מפעם אחת שכשמצאתי "הוכחה" ללגלוג נלווה אליה "אֲבָל" בשל חמלה שבצבצה מאחוריו. התעתוע שהחל בשמו של הסיפור נמשך עד לסופו וגם אחריו.

התרגום של יונתן פיין שוטף, הסיפור משעשע לעתים, מעציב לעתים, ומעורר מחשבה. חווית קריאה לא שגרתית.

La novella del buon vecchio e della bella fanciulla ed altri scritti – Italo Svevo

תשע נשמות

2018 (1929)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

מספר הסיפורים ממרקש / ג'וידיפּ רוי-בהטצ'אריה

1850_200

"מספר הסיפורים ממרקש" הוא ספר סתמי. באתר הוצאת מטר נכתב כי הספר "הוא הראשון במחזור שאפתני של רומנים המתרחשים בעולם המוסלמי", ואני תוהה למה. נכון שסופר לא צריך להיות מוגבל לנושאים שהוא בקיא בהם, אבל במקרה הזה ניכרת התלישות של הכותב: ג'וידיפ רוי-בהטצ'אריה נולד בהודו וחי בניו-יורק, ואופתע אם יתברר שיש איזה קשר בינו לבין תרבות צפון-אפריקה, כי בספר לקשר שכזה אין כל ביטוי אמין. סביר להניח שערך מחקר כלשהו וליקט מידע (בסוף הספר מובא מילון להסברת מונחים מקומיים המשולבים בעלילה), אבל הסך-הכל מאוד נזיל וחסר עומק.

הספר מסופר בסגנון אלף לילה ולילה, ומנסה לשלב בין האוירה האגדית הזו לבין מעין סיפור בלשי. חסן הוא מספר סיפורים, שהוכשר לתפקיד זה מילדות על ידי אביו. פעם בשנה הוא מגיע לכיכר המרכזית במרקש לספר אודות תעלומה שארעה במקום, במטרה להבין מה באמת ארע, ולטהר את שמו של אחיו שהודה בפשע שכנראה לא ביצע. זוג מערבי עומד במרכזה של התעלומה: היא יפיפיה שסחררה את ראשי כל מי שראו אותה באותו יום גורלי, הוא בן זוגה המסתורי. יש האומרים שהוא נעלם, והיא באה פעם בשנה למרוקו לחפש אותו. יש אומרים שהיא נעלמה, והוא מסתובב שבור. ויש האומרים ששני בני הזוג נעלמו. כמספר המאזינים בקהל כן מספר הגרסאות על מה שארע.

הסופר משלב בספר אמירות בנושאים שונים כמו אהבה וזכרון, אבל למען האמת לא מצאתי אמירה עמוקה שראויה לציטוט. יש בספר קטעים מעניינים, כמו לדוגמא תיאור השונות של חסן ושני אחיו, והדרך בה כל אחד מהם בוחר לו את עתידו, אך אין די בקטעים האלה כדי להחזיק את הספר כולו. בסוף הספר נזרק רמז כאילו חסן יודע יותר ממה שהוא חושף: למרות שהרמז הזה די צפוי ובנאלי, הוא לא נדבק טוב לעלילה, ונוצר הרושם שהסופר חש צורך לייצר עוד טוויסט, סתם כך. התחושה הכללית היא של נסיון שלא עלה יפה ליצור יצירה מתעתעת. כדי להיות מספר סיפורי אלף לילה ולילה בעולם מודרני צריך כנראה להוולד כסלמן רושדי ("הקוסמת מפירנצה" מומלץ ביותר), או לפחות כאורהאן פאמוק ("שמי הוא אדום" לא רע בכלל), ורוי-בהטצ'אריה לא מתקרב לרמה הזו.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

The Storyteller of Marrakesh – Joydeep Roy-Bhattacharya

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: יונתן פיין