אלי, שלא יגמר לעולם / חנה סנש

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921, היום לפני מאה שנים. בת עשרים ושלוש הוצאה להורג בכלא בבודפשט, עיר הולדתה, אליה שבה כצנחנית בצבא הבריטי. פרויקט בן יהודה קיבץ יחדיו אחדים משיריה ופרקי יומן שכתבה, ואלה מוצעים לקריאה חינם באתר עברית.

"אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה". כך כתבה ב-14 בדצמבר 1940, ואכן, למרות חייה הקצרים הותירה שפע כתובים: יומן שכתבה מגיל צעיר, שירים ומכתבים. אלה האחרונים קובצו בספר "את לבדך תביני", ומאפשרים היכרות אינטימית עם האשה הצעירה והמרשימה שמאחורי המיתוס.

הפרקים מיומנה, הנכללים בספר קצר זה, מציגים בעיקר מסלול אידיאולוגי של נערה, המקדישה מחשבה מעמיקה לדרכה בחיים, ונחושה כשהיא בוחרת בה. הקטע הראשון, מאוקטובר 1938, נפתח במשפט "אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית". הקטעים הבאים עוקבים אחר ההכשרה שנטלה על עצמה כדי להתכונן לחיים בארץ, מתלווים אליה בעת קבלת הסרטיפיקט והעליה לארץ, מתחבטים ברעיון לעבור לקיסריה ולבחור בחיי קיבוץ, מתארים את תחושת הדחיפות לחלץ את אמה מהונגריה, ומסתיימים במכתב לגיורא אחיה, שהגיע לארץ ממש לפני עזיבתה למצרים לקראת הצניחה, ובמשפט "אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

בראשית מרץ 1944, כשבועיים לפני הצניחה ליד גבול סלובקיה-הונגריה, כתבה חנה סנש את השיר "לקטנו פרחים":

לָקַטְנוּ פְּרָחִים בַּשָּׂדוֹת, בֶּהָרִים,

נָשַׁמְנוּ רוּחוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל אָבִיב.

נִשְׁטַפְנוּ בְּלַהַט קַרְנֶיהָ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת, בְּבַיִת חָבִיב.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל אַחִים בַּנֵּכָר

בְּסֵבֶל הַחֹרֶף, בְּחֹשֶׁךְ וּכְפוֹר.

לִבֵּנוּ יָבִיא אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָבִיב,

שְׂפָתֵנוּ תָּרֹן אֶת הַזֶּמֶר לָאוֹר.

יהא זכרה ברוך.

פרויקט בן יהודה

2005

יומנו של פטר גינז 1941 – 1942

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

להיות אמי / רחל שגיא

983916

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016

יומן / הלן בר

901611

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי