אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

נולד פעמיים (בא לעולם) / מרגרט מצאנטיני

נולד פעמיים (בא לעולם)

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

462032411000100408645no

אחד מכל שמונה / ראול טייטלבאום

16-0813f

כותרת משנה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה במלחמת העולם השניה

ראול טייטלבאום, יליד קוסובו, היה בן עשר כשיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. בראשית 1942 נאסר אביו וונשלח למחנה ריכוז איטלקי באלבניה. ראול הצטרף לחולית נוער מחתרתית בעירו, ועסק בהפצת כרוזים ובמעשי חבלה כנגד הצבא. עם כניעתה של איטליה ב-1943 שוחרר האב, והמשפחה הצטרפה אל הפרטיזנים האלבנים. במאי 1944 נתפסו עם כל יהודי קוסובו, ונשלחו לברגן-בלזן. ראול ואמו שרדו, אך אביו נפטר ימים אחדים אחרי השחרור. בספר זה הכותב מבקש לחקור את חלקם של יהודי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית בתקופת המלחמה, וכותרת הספר באה להעיד על שיעור ההשתתפות הגבוה: אחד מכל שמונה בוגרים הצטרף אל הפרטיזנים של טיטו ואל התנועות המחתרתיות.

קשה היה לעקוב אחר העדויות הרלוונטיות למחקר זה, הן בשל הזמן שחלף, הן משום שהרשומות שנותרו לא הבדילו בין יהודי ללא יהודי, והן משום המורכבות של יוגוסלביה שההיסטוריה שלה שוכתבה בהתאם למי שעמד בראשה. הכותב מעיד על ספרו שאינו מדעי, אבל עבורי כקוראת שאינה חוקרת יש בו די:

את ספרי זה, השלישי במספר, כתבתי על בסיס חוויותי האישיות בתקופת המלחמה ועל בסיס עיון בחומרים ובמקורות. אין הספר הזה בא במקומו של מחקר מדעי ויסודי שעדיין לא נכתב […]. הספר בא לשקף את גישתי הרעיונית על בסיס בחינה שלי את השינויים שהתרחשו במהלך המלחמה והמתרחשים גם כיום במדינות שקמו על חורבותיה של המדינה היוגוסלווית.

מלחמת העולם השניה ביוגוסלביה התאפיינה בהיותה לא רק מלחמה נגד כובש זר. היו מעורבים בה גם מאבקים פנימיים על בסיס אתני/דתי/רעיוני:

מלחמה משולשת: מלחמת שחרור נגד כובש זר […]; מלחמת אזרחים פנימית על אופיו של המשטר ושל השלטון שלאחר המלחמה […], ומלחמת אחים אתנית.

יוגוסלביה היתה אמורה להמנות עם מדינות הציר, והנסיך היוגוסלבי אף חתם על הסכם שהיה אמור להסדיר זאת, אך לאחר שהעם והצבא התקוממו כנגדו החליטה גרמניה לכבוש את המדינה (על פי הספר יתכן שהחלטה זו תרמה משמעותית לתבוסה ברוסיה, משום שכיבוש יוגוסלביה דחה את פתיחת המערכה נגד רוסיה, וכתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להלחם שם בחורף). יוגוסלביה הכבושה פורקה, חלקה נתונה להשפעה גרמנית, חלקה לאיטלקית, חלקה מנוהלת לכאורה עצמאית. הונגריה ובולגריה קיבלו אף הן נתחים מן המדינה. הספר מתאר את מהלך המלחמה בכל אחד מהאזורים, ולא ארחיב בזה כאן.

זהו הספר הראשון שאני קוראת על המלחמה ביוגוסלביה ועל שואת יהודיה, והוא עשה לי סדר במספר מושגים שהיו מבחינתי קצת מבולבלים. מי היו הפרטיזנים? מה ההבדל בין הפרטיזנים של טיטו לקבוצות אחרות, כמו הצ'טניקים? האם הנושא היהודי העסיק את תנועות המחתרת? מה היה הקשר בין טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה ולברית המועצות? האם האוסטשים היו חלק מן המאבק? איך התיחסו היוגוסלבים לאזרחים היהודים? קיבלתי תשובות, והועשרתי בידע רב נוסף.

תקצר היריעה מלספר כאן את הסיפור במלואו. אציין רק כמה עובדות שעוררו בי ענין:

  • יוגוסלביה היתה המדינה היחידה, מלבד פולין, שבשטחה הוקמו מחנות השמדה, הגדולים שבהם ביאסנובץ בקרואטיה ובסיימישטה לא רחוק מבלגרד.
  • בין 4,500 ל-6,000 יהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים. אמנם במספרים מוחלטים אין מדובר באנשים רבים, אך כאמור שיעור ההצטרפות היה גבוה – אחד מכל שמונה, והמספר הנמוך נובע מן העובדה שהשמדת יהודי יוגוסלביה היתה מהירה, ומרבית 80,000 היהודים שגרו בה לפני הכיבוש נרצחו כבר בשנה הראשונה.
  • הקרואטים, ששלטו גם בבוסניה ובהרצוגובינה, ניצלו את המלחמה כדי להפטר מן הסרבים השנואים עליהם, אך היו פנויים גם להשמדת היהודים:

בראש ובראשונה רצה פווליץ' לטהר "באש ובחרב" את המדינה מהסרבים שהתגוררו מאות בשנים בשטח שהיה נתון תחת שליטתו, וזאת לפי נוסחה פשוטה: "שליש יירצחו, שליש יגורשו, ושליש ייאלצו להמיר את דתם הפרבוסלווית ולקבל את הקתולית".

במהלך 1941 ובראשית 1942 השמידו הקרואטים כ-300,000 עד 400,000 סרבים ואת מרבית היהודים שהתגוררו בקרואיטה ובבוסניה, בין במישרין ובין על ידי מסירתם לגרמנים.

  • בבוסניה הוקמה דיויזית וואפן-ס"ס מוסלמית. – עשרים ואחד אלף מתנדבים הצטרפו אליה בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בבוסניה לראשונה במרץ 1943, והמשיך להופיע במסדרי הדיויזיה ולעודד את חייליה גם אחר-כך. הדיויזיה ניהלה קרבות נגד הפרטיזנים של טיטו ורצח אוכלוסיה אזרחית סרבית.
  • הפרטיזנים – צבא השחרור העממי של יוגוסלביה – היו תנועה שאיחדה בתוכה את כל עמי יוגוסלביה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. למרות הכפיפות להוראות מברית המועצות, טיטו גילה עצמאות בהחלטותיו, ובהזדמנות אחת אף כתב למוסקבה: "אם אינכם יכולים להבין איזה זמן קשה עובר עלינו ואם אינכם יכולים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו."

על כל אלה ועוד בספר המעשיר הזה.

יד ושם

2015