על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.

מודעות פרסומת

לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d790d799d79ed790_d7a9d79cd7992

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d79cd799d79cd794_d7a0d79cd79a_d7a1d797d795d7a8_d7a1d797d795d7a82

נלסון, צעיר דרום-אמריקאי כבן עשרים ושלוש, ניגש לאודישנים לתפקיד במחזה "הנשיא האדיוט", שמעלה להקת דיסיֶמבְּרֶה הנערצת עליו. נלסון היה אמור להגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור, ולהגשים בכך את תכניותיהם של הוריו, שהתגוררו שם מספר שנים עד שנאלצו לעזוב כשהורעו היחסים בין מולדתם למדינתם החדשה. התכנית השתבשה כשאביו של נלסון נפטר, ונלסון החליט להשאר עם אמו. כעת, לאחר שקיבל את התפקיד הנחשק במחזה, הוא עומד לצאת לסיבוב הופעות, ולראשונה בחייו לעזוב את ביתו לתקופה ממושכת. הוא ישאיר מאחור גם את איקסטה, האשה שהוא אוהב, לגביה הוא מטפח חלומות ותקוות למרות שאינה אוהבת אותו.

הנרי, גבר בגיל העמידה, הוא המייסד של להקת דיסיֶמבְּרֶה והמחזאי שכתב את "הנשיא האדיוט". בשל המחזה נאסר על ידי המשטר הרודני של ארצו, ובילה בכלא שבעה חודשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פרש ממשחק והפך מורה לביולוגיה. פָּטָלַרגָה, חבר הלהקה, שכנע אותו להעלות את המחזה מחדש כדי לציין חמש-עשרה שנה ליסוד הלהקה. שלושת הגברים, השחקנים היחידים במחזה, עוזבים את עיר הבירה ויוצאים להופיע בפרובינציות, מקומות אליהם לא ניתן היה להגיע בשנים קודמות בשל מלחמה שניתקה אותם בפועל מן הבירה. על המסע אמר הנרי: "אם טקסט של מחזה בונה עולם, אז סיבוב הופעות הוא מסע אל תוך אותו עולם. למסע הזה התכוננו. זה מה שרציתי. להכנס לעולם של המחזה ולהמלט מהחיים שלי. רציתי לעזוב את העיר ולהכנס ליקום שבו כולנו מישהו אחר". הנרי, הדמות הדומיננטית בין השלושה מתוקף היותו המחזאי והבמאי, וגם מתוקף תפקידו כנשיא במחזה, מורה לשותפיו לשכוח מן המציאות שהשאירו בעיר ולהכנס למציאות של המחזה. בפועל מתברר שרק נלסון נענה להוראה.

הסיפור מסופר מפיו של אדם נוסף, שזהותו והקשר שלו אל הארועים מתברר רק לקראת סיומו של הספר. הוא מתאר את התחקיר שהוא מבצע, ושותל שוב ושוב רמזים לכך שמשהו דרמטי התרחש בחייו של נלסון. מרבית חבריו של נלסון ובני משפחתו שיתפו אותו בזוית הראיה שלהם, "כאילו בכך שחלקו אתי את זכרונותיהם השונים נוכל יחד להצליח לעשות משהו למענו".

בצד החיוב יש לציין את הכתיבה המצוינת של אלקרון. הוא מיטיב לתאר דמויות, נופים והלכי רוח, ויש לו סבלנות להדרש לכל פרטי הפרטים המרכיבים את הסצנות שבספר. מן הצד השני צר לי לומר שהספר משעמם. בעיני הוא סיפור קצר שהתארך הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. הדרמה הולכת לאיבוד בשפע הפרטים הצדדיים, ובסיפור שמתנהל לאט מדי ומנסה לבנות מתח ללא סיבה. הארועים הדרמטיים בסיום אינם מצדיקים בשום צורה תחקיר מדוקדק בכל רגע במסע ובהלכי רוחו של נלסון לכל אורכה של התקופה. כך, לדוגמא, המספר מתעכב עוד ועוד על מצב רוחו של נלסון בעת היציאה לדרך, אבל למצב רוח זה אין שום קשר ישיר למה שמתרחש בהמשך, לא יותר ממצב רוחו בכל נקודת זמן אחרת. לפעמים הוא מרוצה מחיי הנדודים, לפעמים הוא מתייסר בגעגועים, זה לא באמת משנה בסיכומו של דבר. המצב שאליו הוא נקלע ארע לחלוטין ללא קשר אל שביעות רצונו או אל קוצר רוחו – הנרי עשה טעות, ונלסון שילם את המחיר – והחלטתו להחלץ היתה נופלת ללא קשר לגעגועיו. התסבוכות שבאו בעקבות ארועים אלה נבעו משטות של גבר צעיר מאוהב ומגורמים שמחוץ לשליטתו. כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי תמציתי ועוצמתי יותר ביצירה קצרה ומהודקת. בסיכומו של דבר זהו סיפור אישי בלתי משמעותי במיוחד, ואם יש בו אמירה פוליטית היא די בטלה בשישים.

במאזן הכללי ה"איך" הטוב אינו מחפה על ה"מה" הבלתי מספק.

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcón

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

הפרטים שהושמטו / תומס ה' אוגדן

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%94%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%98%d7%95

"הפרטים שהושמטו" נפתח עם מקרה מוות. השריף באזור של חוות תבואה בקנזס נקרא אל ביתו של ארל ברומפמן בעקבות הודעה על מותו של אדם. הוא מניח שהמת הוא אביו הזקן של ארל, ושצפויה לו משימה של ניחום אבלים, אבל מתברר שהמתה היא מרתה, אשתו של ארל, וארל הוא שהרג אותה, באקט של הגנה עצמית, לדבריו. בבית נכחו בעת המוות גם ילדיהם של בני הזוג, מלודי בת חמש-עשרה ווורן בן אחת-עשרה. בזמן שבין צאתו של השריף לדרך עד הגעתו אל החווה, הקורא כבר הספיק ללמוד מה קרה שם באמת: מרתה, אשה עיקשת ואובססיבית, שבינה ובין בנה וורן התקיימו – כך הרגישה – מאבקי כוח מתמידים, נסתה לאלץ את הבן להגמל ממציצת אצבעו בפומבי. כשגילתה שמאמציה עולים בתוהו, נתקפה זעם, ונסתה לדקור את ידו. משהו פקע בארל, בדרך-כלל אדם שקט, פחדן וכנוע, והוא חבט באשתו בכוח רב ושבר את מפרקתה.

מה גורם לאם להתאכזר אל בנה? כיצד קורה שגבר מאבד את עשתונותיו, ומפעיל כוח בלתי סביר שגורם למות אשתו? איך מרגיש ילד שאמו מתה בעקבות מנהג טורדני שלו? איך משתלבת נערה צעירה במערך הכוחות במשפחה שתפקודה מעורער? בכל אלה ועוד מטפל הספר מכאן ואילך.

התקופה בה נטוע הספר אינה ברורה, אולי במתכוון, עד שבערך במחצית הספר מספרת אחותה של מרתה על עבודתה בבית הקפה הניו-יורקי Gerde’s Folk City, בתקופה בה הופיע בו בוב דילן, הווה אומר בשנת 1961. מכאן שהארועים שבתחילת הספר התרחשו במחצית השניה של שנות ה-70.

תומס ה' אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי מוערך, שכתב כמה וכמה ספרי עיון בתחומו, וזכה בפרסים. "הפרטים שהושמטו" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, ומבחינה ספרותית הוא חלש למדי. אוגדן נוטה לדווח יותר מלספר, אבל מכיוון שהתכוון לכתוב פרוזה ולא דוח מקרה, הוא נע בין שני הסגנונות, באופן בלתי מוצלח למדי, והתרגום אינו מסייע. יחד עם זאת, הסיפור שהוא מספר הופך סוחף יותר ויותר, והענין שבו מצליח לחפות על החולשות המבניות. הפתיחה עושה רושם שטחי למדי, אבל זהו רושם מוטעה. במהרה מתברר שאוגדן יוצא ממה שנראה על פני השטח, והולך ומעמיק ככל שהוא חופר בהיסטוריה הפרטית של בני הזוג, בעיקר של מרתה, שסבלה מילדות אומללה, ולא הצליחה להחלץ ממורשתה ולהגשים אף אחד מחלומותיה. שלשלת האומללות היא הנושא המרכזי בספר, אך יש בו נושאים משניים רבים ומעניינים, כמו המשיכה בין בני זוג בלתי מתאימים בעליל, הדינמיקה הזוגית והשפעתה על המסגרת המשפחתית, המערכת התומכת או ההרסנית שבין אחים ואחיות, ועוד.

בשורה התחתונה: מעניין

The Parts Left Out – Thomas H. Ogden

עם עובד

 2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

תפילות לחטופות / ג'ניפר קלמנט

isc3hocnpzk4o13v5dq

"תפילות לחטופות" מתאר את עולמן של נשים ונערות כפריות במכסיקו בצל כלכלת הסמים. בכפר במדינת גררו, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, במרחק חצי שעת נסיעה מעיר התיירות אקפולקו, החוק היחיד השולט הוא זה של קרטלי הסמים. ילדות עלולות להחטף ולהמכר, רעל מומטר על התושבים ממטוסי ריסוס, שטייסיהם חוששים להמטיר את החומר על שדות הפרגים שהם היעד המקורי שלהם, נשים נותרות לבדן לאחר שבעליהן יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים. תוסיפו לזה חום כבד ובעלי חיים ארסיים, ותקבלו חיים התלויים על בלימה.

את הסיפור מספרת ליידי-די גרסיה מרטינז. שמה הפרטי ניתן לה לא בשל חלום רומנטי על נסיכה וארמון, אלא משום שאמה, מיואשת מבגידותיו של בעלה, בחרה בשם כאקט של מחאה על בגידתו של צ'רלס בדיאנה. אביה של ליידי-די יצא לחפש פרנסה בארצות הברית. תחילה שלח כסף וחזר לבקר פעם בשנה. אחר-כך עזב לבלי שוב, וגם חדל לתמוך באשתו ובבתו. את ליידי-די, כמו את שאר הבנות בכפר, הלבישו בבגדי בנים, כדי להסוות את זהותן, וכשגופן החל להצמיח סימני נשיות עשו הכל כדי לכער אותן – גזזו את שערן, מרחו משחות מלוכלכות על עורן, השחירו את שיניהן. סכנת החטיפה על ידי סוחרי הסמים ריחפה מעליהן ללא הרף, בעיקר על הבנות היפות. בחצרות הבתים חפרו האמהות בורות, וכשנשמע מרחוק קול המנועים של רכבי השטח שבשימוש הסוחרים, מיהרו הבנות להתקפל בתוך הבורות ולעצור את נשימתן. מקום מגוריהן סובל לא רק מן הטרור, אלא גם מהזנחה של המדינה. כך, לדוגמא, השכלתן היא ענין של מקריות: אל בית הספר המקומי מגיע מדי שנה מורה חדש, מתנדב בשרות אזרחי, ורמת הלימוד תלויה בנכונותו להשקיע. יש המלמדים על פי התכנית של משרד החינוך, ויש המבקשים רק לעבור בשלום את השנה שהוקצבה להם. בנוסף, שולטת תרבות השוחד, כך שהאזרחים חשופים לחלוטין לשרירות ליבם של בעלי הכוח.

אפשר להצביע על חורים בעלילה, כמו תינוקת שצצה לה בסוף והעדר פרטים רחבים יותר על ארועים ברמת האזור והמדינה. אבל יכול להיות שזוית הראיה הצרה מכוונת, כי זוהי זוית הראיה של המספרת. היא יודעת רק מה שהיא רואה ומה שמספרים לה, ואנו נחשפים בדרך זו לקיום המעורפל והלא בטוח שלה.

זהו סיפור של יאוש ואימה, אבל גם של חמלה ותקווה. המספרת ניחנה באופטימיות אירונית, בסקרנות ובאומץ, לצד נאיביות וחוסר אונים. יש בספר קטעים כמעט קומיים, כמו תיאור הנשים המתאמצות להשיג קליטה בטלפונים הסלולריים בקרחת יער, אך המתיקות המעטה תמיד מהולה במרירות. יש כאן אהבה ואכפתיות, לצד אגואיזם הנובע בעיקר מפחד. הסופרת מיטיבה לתאר בסצנות לכאורה שוליות את הווי החיים ואת האוירה הקשה. לדוגמא, הבנות מתענגות על צביעת ציפורניהן במכון יופי, אך מסירות את הצבע כשהן יוצאות לרחוב: מצד אחד נערות בפעילות שגרתית, מצד שני ההכרח להסתיר את נערותן.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על מצוקה בלתי מוכרת. מומלץ

Prayers for the Stolen – Jennifer Clement

ידיעות ספרים

2014

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ