האיש שצפה ברכבות / ז'ורז' סימנון

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

אחרי החגים / יהושע קנז

השעה הראשונה של משפחת וייס בביתה החדש עומדת בסימן מריבה. חיים האב מסרב לתביעותיו הכספיות של העגלון הערבי. ברכה האם מוכנה לשלם כל מחיר, ובלבד שחפציהם יוכנסו הביתה. בתם האחת, בת-שבע, מצדדת באב. בתם השניה, ריבה, שותקת. מריבות, כך מתברר עד מהרה, הן הדבק המחבר את בני המשפחה, מצמיד אותם לבלי הפרד ביחסי תלות ואיבה. בת-שבע הדומיננטית מסכסכת להכעיס, מפיצה רוע. כשנדמה שהיא מתעדנת בזכות קשר זוגי, אפשר לסמוך על בני משפחתה שיהרסו אותו. ברכה מתכנסת בתוך דכאונה, מטרה קלה לחזית האחידה של האב והבנות, חזית שמתפוררת אחרי מותה. חיים מתרפק על זכרון הצלחתו בארץ ממנה הגיעו, משקיע בפרדסים, אבל משכן את משפחתו המסוכסכת בבית מבודד, בל יקרב אליהם איש. ריבה, אולי החלשה שבהם, נגררת אחרי אחותה, בלתי מסוגלת ליצור קשר משלה.

יהושע קנז מתאר את המשפחה, וכמה דמויות נספחות, כמעט ביובש. למרות הכתיבה הכמעט אינפורמטיבית, המועקה שבחיי גיבוריו מוחשית וחונקת. לצד המשפחה הגרעינית הוא מספר על ברוך, בחור רב כוח ורפה שכל, שבנה לעצמו בית, ומשתוקק להכניס אליו בחורה, ותשוקתו, שדלים סיכוייה להתממש, מובילה אותו לבצע מעשה נורא. עוד מסופר בעלילה על ברוכוב, קרוב של משפחת וייס, מורה בעל חלומות פואטיים, שמדשדש נטול סיפוק ביומיומי. לאנגפוס, מתווך המכונה סרסור, קשור בעבותות מוזרים לאמו, והצלחתו העסקית אינה מעניקה לו חירות. הדסה הרומנטית מטופלת באב שיכור, התלוי על צווארה כריחים.

ברקע, כמעט בלתי נוכחים, מתנהלים חיים רגילים, שגיבורי הספר מודעים להם בקושי. ברוך שומע בשיטוטיו המאוחרים חבורת צעירים המכונסים בגורן ושרים. בת-שבע נוגעת בחיים אחרים כשלאנגפוס מסדר לה עבודה בבנק. וברקע עמום עוד יותר מתרחשים ארועים כבירים – מלחמת העולם השניה, התנגשויות דמים בארץ, החלטת החלוקה. אבל משפחת וייס ולווייניה מתנהלים ביקום קלאוסטרופובי, מסתגרים ומתפוררים.  

איך מגיעה משפחה למצב כזה? קנז אינו עוסק בחיטוטים פסיכולוגיים. למעט שני אזכורים שמזכיר חיים את עיסוקיו הקודמים, עברה של המשפחה נותר עלום. אנו מתוודעים אליה כשהיא כבר סבוכה בתוך עצמה, וקנז בוחר להתמקד בדינמיקה הפנימית בין מרכיביה, ובהשפעת אופיה האפל על החוג המצומצם שסביבה. "אחרי החגים" מקבל בספר את משמעותו הערטילאית, בבחינת "פעם, אולי", ואפילו אלה המשתמשים במילים אלה משמיעים אותן בחוסר תקווה.

"אחרי החגים" הוא ספרו הראשון של יהושע קנז, אך הוא כתוב בבטחון ובכשרון, ואולי גם באומץ לבחור בזוית אפלה של תקופה היסטורית משמעותית. הספר מבשר את בחירתו להפנות זרקור אל דמויות חריגות או שוליות, ואת יכולתו לשרטט עלילה מדויקת ולתפוס בחדות ובבהירות הלכי רוח. "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים" המצוינים נחשבים בדרך כלל שיא יצירתו, ואת יסודותיהם אפשר למצוא כבר בספר ראשון מוצלח ומומלץ זה.

עם עובד

1964

בדרך אל החתולים / יהושע קנז

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d793d7a8d79a_d790d79c_d794d797d7aad795d79cd799d79d2

יולנדה מוסקוביץ', מורה בגמלאות מבוגרת כבדת משקל, המתגוררת בגפה בקומה הרביעית בבית נטול מעלית, נפלה ושברה רגל כשנסתה לרדת במדרגות כדי לגשת לספרית. מזה תשעה חודשים היא מאושפזת במחלקה שיקומית-גריאטרית, מהלכת בקושי, אינה מסוגלת לקום ללא עזרה. נישואיה קצרי הימים הסתיימו לפני שנים רבות, ילדים אין לה, איש אינו בא לבקר אותה. הגברת מוסקוביץ' אינה מתחבבת בקלות, ורוב הזמן אינה מנסה להתחבב. את הקשרים הנחוצים לה היא קונה בכסף, משלמת לחולה אחרת כדי שתכבס עבורה, משלמת לאנשי סגל כדי שיערכו עבורה קניות.

חוסר האונים של הזיקנה הוא נושאו של "בדרך אל החתולים". אלגרה, אשה עניה שמגוריה הם דירת חדר מתחת למדרגות, "מרגלת" אחר חברותיה לחדר ו"מלשינה" עליהן לאחות הראשית כי "הייתי מוכרחה. מה אני יכולה לתת לה כדי שהיא תשתדל שישאירו אותי פה? מה עוד יכולתי לתת לה? אין לי איפה להיות". פרידה, אשה תקיפה שבתה ומשפחתה באים לבקרה מדי יום, מתחננת שיתנו לה לצאת מבית החולים, ובפרץ נדיר של גילוי לב מודה שהיא יודעת כי אינה רצויה: "הם לא רוצים אותי בבית. הם רמאים […] והם חושבים שאני לא מבינה […] לא אכפת להם איך אני מרגישה […] חבל להם על הכסף. פה זה יותר בזול, ולא צריכים לראות אותי כל הזמן על ידם […] כל הזמן ידעתי, רק עשיתי הצגה. בשביל הכבוד שלנו, בשביל הכבוד שלהם. שאנשים לא ידעו מה הם באמת". וולף, שקולו הפך ללחישה, מקונן: "תגידי לי, גברת, איזה עולם זה? אנשים רואים יהודי נחנק מרוב סבל וצער ובדידות, ואף אחד לא אכפת לו? להפך, עוד בורחים ממי שרע לו, כאילו יש לו נגע צרעת. מה אנחנו, חיות?". הגברת מוסקוביץ', שתחילה טרחה להתלבש יפה ולהתייפות כדי להפגין שאינה ככל שאר החולות, מבינה שלאיש לא אכפת.

נדמה שהמכה הקשה שהגברת מוסקוביץ' סופגת באה לה דווקא מלזר כגן, הנוהג בה כמחזר וכלפיו היא מפגינה התחנחנות של בת-עשרה, מייחלת לקשר. כגן, המרבה לצטט את "פרחי הרע" של בודלר, הוא צייר, וכשהוא מציג בפניה את הפורטרט שלה, היא קולטת לפתע את הפער בין תפיסתה את עצמה לבין מי שהיא באמת, או מי שהיא נראית כלפי חוץ: "בזמן האחרון, שאני מסתכלת בראי, אני רואה את האשה הזאת עם השערות האלה שנופלים אחד על השני, והפנים האלה, עם הקמטים. כמו שעשית אותה בציור ההוא. אתה מכיר אותה. אני לא. היא לא נורמלית. ולאט לאט היא מכניסה לראש שלי את המחשבות שלה, מה שהיא זוכרת שהיה לה פעם. וזה לא מהחיים שלי בכלל". כשהיא פוגשת במועדון המחלקה אנשים שלמראם עולה בה ההרהור, "אנשים מעולם נורמלי", היא נעשית מודעת בחריפות לעלבון שהיא, והאחרים, חווים יום-יום, ומתעוררים בה געגועים לחייה הקודמים, למרות שרעיון השיבה אל הכלא הבודד בקומה הרביעית מפחיד אותה.

המצוקה והבדידות והעלבון הם המצע שעליו משגשגים עופות הטרף הסובבים את חסרי האונים. בדברי חלקות ובאיומים הם מנסים לפלס את דרכם אל הרכוש שיותירו אחריהם הזקנים. שניים מתחרים על ירושתה של הגברת מוסקוביץ' – ליאון, הנמנה עם כוח העזר במחלקה, ואדלה, שזכתה בירושתה של חולה שנפטרה וכעת לוטשת עיניה אל הטרף הקל הבא. גברת מוסקוביץ', שאינה רפת-שכל, יודעת היטב כי הם מבקשים לנצל אותה, אבל איזו ברירה יש לה כשהיא תלויה בסיוען של הבריות? כפי שהשלימה עם הידיעה שמי שהתנדבו לעזור לה בבית החולים נטלו לעצמם חלק מכספה, כך היא נאלצת להשלים כעת עם הידיעה שבאופן פרדוקסלי הנפשות הקרובות אליה ביותר הן של אלה שמבקשים לנצל את תלותה כשהיא לבדה בביתה.

יהושע קנז, ברגישות ובכשרון גדול, מתאר את הקוסמוס הסגור שבמחלקה ובדירות הבודדות, עולם יצרי, מפוחד ונואש. הסגל שחוק וממלא את תפקידו במיכניות נטולת רגש. המבקרים מבחוץ מבקשים לצאת ידי חובה ולשוב "לעולם נורמלי". במחלקה ומחוצה לה אנשים נכנעים לדמנציה. ובין אלה לאלה הולך ומעמיק חוסר האונים.

לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה.

עם עובד

1991

בודלר – הזמנה למסע

תרגום: דליה רביקוביץ

אֲחוֹתִי, אֲהוּבָה,
חִשְׁבִי עַל הַחֶדְוָה
שָׁם לִחְיוֹת בְּיַחַד
לֶאֱהֹב בִּנְעִימוּת,
לֶאֱהֹב וְלָמוּת,
בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר דּוֹמָה לָךְ.
הַשְּׁמָשׁוֹת הַטּוֹבְלִים
בִּשְׁמֵי עַרְפִלִּים
שָׁפְכוּ עַל רוּחִי קִסְמֵי־חֶמֶד,
כֻּלָּם הֵם חִידָה
כְּעֵינֵךְ בּוֹגֵדָה
הַזּוֹהֶרֶת מֵעֵבֶר לַדֶּמַע.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

מַעֲשֵׂי אָמָּניִם
עַתִּיקִים בַּשָּׁנִים
הֵן יִמָּלֵא בֵּיתֵנוּ בָּאֵלֶּה.
פִּרְחֵי סִין וַעֲרָב,
רֵיחָם יִתְעָרַב
בְּרֵיחַ שְׂרָף וְגַחֶלֶת.
מַשְׁקוֹף וְתִקְרָה
וּמַרְאָה מְאִירָה,
יְפִי הַמִּזְרָח הַשּׁוֹפֵעַ
יֹאמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ
סוֹד נִסְתָּר וְחָשֵׁךְ
בִּשְׂפַת אֲבוֹת־אֲבוֹתֶיהָ.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

בְּמַיִם הוֹמִים
יָנוּחוּ הַצִּיִּים
וְלַדֶּרֶךְ הִיא תְּשׁוּקָתָם.
לְמַעַן שַׂמְּחֵךְ
תָּמִיד בְּחִשְׁקֵךְ
בָּאוּ מִקְּצֵה הָעוֹלָם
הַשְּׁמָשׁוֹת בְּרִדְתָּן
עָטוּ עַל הַיָּם,
עַל שָׂדוֹת וּמְלוֹא הָעִיר
פָּז וְיָקִינְטוֹן;
וְהָאָרֶץ תַּחְלֹם
בְּתוֹךְ זֹהַר חַם וְשָׁפִיר.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמָלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

הדודן פונס / אונורה דה בלזק

הדודן פונס

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

פרנסואה העזובי / ז'ורז' סאנד

%d7%a4%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%96%d7%95%d7%91%d7%99

***הסקירה כוללת ספוילרים***

"פרנסואה העזובי" מתרחש בישוב קטן בצרפת במאה ה-19. פרנסואה, בן להורים בלתי ידועים, טופל מאז שנגמל על ידי אשה, שאמנם אימצה אותו במחשבה על התמיכה שיתמוך בה לכשיגדל, אך התיחסה אליו באהבת אם. משירדה מנכסיה, נאלצה להתגורר בשכירות בבית מט לנפול שהשכיר לה הטוחן. נפשה של מדלן, אשת הטוחן, נקשרה בנפשו של הילד, ולמרות קמצנותו של בעלה וקשי לבו, היא תמכה בעזובי, והתיחסה אליו כמו אל בנה שלה. הספר מסופר כאידיליה, ושתי הדמויות המרכזיות שבו הן טהורות ללא רבב. מבלי להכנס לפרטי העלילה אומר רק שלמרות קשיים ומעקשים בדרכם, השניים זוכים לגמול לו הם ראויים, אם כי הסיפור פוסע על סף גילוי עריות טורדני.

ז'ורז' סאנד היתה דמות יוצאת דופן בתקופתה, בזה למוסכמות, ודגלה בפמיניזם. היא הסתובבה במקומות שהיו סגורים בפני נשים, נהגה להתלבש בבגדי גברים, חיתה עם ילדיה בנפרד מבעלה, וניהלה את חייה באופן עצמאי. שמה נקשר בשמותיהם של מספר גברים, ביניהם המלחינים שופן וליסט. החברה שהיא מתארת בספר מתנהלת בעיקר ברוח התקופה, אך גם ברוח הסופרת. הישוב שמרני, המשפחה פטריארכלית, לאנשים שנולדו בשולי החברה נועדו חיי עוני ועבריינות (אלא אם התמזל מזלם כפי שארע לפרנסואה), הנשים כנועות או זדוניות ללא גווני ביניים, ובלי הגבר המושיע אין להן סיכוי להתמודד עם משברי החיים. יחד עם זאת זהו סיפור נוגע ללב ורגיש על כוחה של אהבה, ועל התקווה להחלץ מן הגורל שנגזר על מי שנולד למעמד נחשל. סיפור האהבה שבין האשה לגבר הצעיר ממנה משקף מן הסתם את רוחה של הסופרת, שבן זוגה בעת כתיבת הספר היה צעיר ממנה בארבע עשרה שנים.

הסיפור כולו מוצג בו זמנית בשני מישורים: במישור האחד מדובר בסיפור עממי מקומי, שסופר לסופרת ולידידה על ידי הקנבוסן (מגדל הקנבוס) ועל ידי המשרתת של הכומר. במישור השני זהו תרגיל בספרות, אתגר שהציב הידיד בפני הסופרת: כיצד יכולה האמנות, בלי להפסיק להיות אמנות לכל, לחדור אל נבכי תעלומת הפשטות הפרימיטיבית ולהעביר לשכל את הקסם שזורה הטבע. הסופרת מנסה לעמוד באתגר, ו"לתרגם" את הסיפור מן השפה העממית אל שפת האמנות, מבלי לאבד את פשטותו. נראה שהדבר עולה בידה.

הספר ראה אור לראשונה בהוצאת עם עובד ב-1993, וכעת רואה אור מחדש בסדרת מפרשים של המפעל לפרסום ספרות מופת.

Francois le Champi – George Sand

מרכז הספר והספריות – סדרת מפרשים

2016 (1850)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

מדרגות הברזל / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed793d7a8d792d795d7aa_d794d791d7a8d796d79c2

מפעם לפעם מתעוררים בפורומי הספרים דיונים בשאלה איזה ספרים נקנה "על עיוור" ולמה. ובכן, את הספר הזה בחרתי לקרוא, בלי מידע מוקדם ובלי המלצות, משום שתורגם על ידי יהושע קנז, הנמנה עם הסופרים החביבים עלי. התוצאה – בינגו.

בספר שני סיפורים – "מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית". גיבורי שני הסיפורים הם מן הסוג שמדבר אלי: אנשים "אפורים", כאלה שאם תסקור את חייהם לא תמצא בהם דבר הראוי לציון מיוחד. אבל האנשים הללו חיים בתוך עצמם באינטנסיביות, והסיפור הפנימי מייצר דרמות שאת עוצמתן קשה להכיל.

העלילות עצמן פשוטות, ולכן לא יתוארו כאן מחשש לספוילרים.

שני דברים הרשימו אותי במיוחד בשני הסיפורים: האחד – כושר ההתבוננות המרשים של סימנון לתוך הנפש, שם בעצם מתרחשת העלילה האמיתית. השני – רמת הכתיבה. סימנון שולט באמנות מרובה באוירת הסיפורים באמצעות תיאורים משורטטים בעדינות של מראות, קולות, צבעים, ריחות. במקביל להיותו מספר סיפורים הוא מצייר תמונות, ממחיז סצנות, בורא עולם המשתלט על כל החושים.

ז'ורז' סימנון רכש לו מקום ברשימת אלה שאקרא "על עיוור".

L`escalier de Fer / Les Inconnus dans la maison – Georges Simenon

הוצאת עם עובד

2003 (1940, 1953)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז