אוסף סיפורי ים ונהר אחד

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)

מתקפת האביב / הרברט קלייד לואיס

"מתקפת האביב" ראה אור בארצות-הברית בינואר 1940. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, אך בפועל התנהלה מה שכונתה "מלחמה מדומה". בעלות הברית התבצרו בקו מאז'ינו, הגרמנים התבצרו מולם בקו זיגפריד, ובחזית הזו שרר שקט יחסי. ב-10 במאי אותה שנה פלשה גרמניה לארצות השפלה, והמלחמה המדומה באה אל קיצה. הספר מתרחש קודם לכן, ומתאר מתקפה מסיבית מדומיינת על ביצורי בעלות הברית, וקרבות קטלניים המתרחשים בעקבותיה.

אל שדה הקרב הזה משגר הרברט קלייד לואיס את פיטר ווינסטון, צעיר אמריקאי שבשל צירוף נסיבות בחר להתגייס. ווינסטון סיים את לימודיו בעיצומו של משבר כלכלי. פטרונו, שהבטיח לו עבודה בבנק, לא עמד בדיבורו. מעבודה זמנית כעיתונאי פוטר בשל צמצומים. חברתו עזבה אותו משום שלא השתכר כראוי. הקשר עם חבר ילדות התרופף. נמאס לווינסטון לגור בחוסר מעש עם אמו, והצטרפות בהתנדבות ליחידה בריטית נראתה לו פתרון שיעניק לחייו משמעות ותוכן. הוא שכנע את עצמו שמצוקתם של הפולנים, שנכבשו על ידי הגרמנים, נוגעת ללבו, ידיעה על נערה אמריקאית שאונייתה נפגעה מטורפדו הכעיסה אותו, ולהרפתקה נוסף גם נופך מוסרי.

אבל ווינסטון, אללי, לא בנוי לחיי צבא. הוא קצת תמים, קצת שווייקי שכזה, קצת אאוטסיידר כאמריקאי יחיד ביחידה. גם השיממון של המלחמה המדומה גורם לו חוסר מנוחה. באחד הלילות הוא מסתלק מן המחנה, ויוצא אל ”ערוגות האספרגוס” – שטח ההפקר בין הביצורים, הנטוע כולו מוטות ברזל – כדי לשתול פרחים. בסופו של אותו לילה הוא מוצא עצמו לכוד לבדו בין הפגזים הנוחתים ממזרח וממערב.

הסיפור מתרחש במקביל תחת האש, במקום המזערי שתופס ווינסטון הפצוע שאינו מסוגל לזוז, ובאינדיאנפוליס, שם נמשכת שגרת החיים המנותקת של האמריקאים.

כפי שהבנתי את הספר, הוא בעיקרו אנטי מלחמתי. ווינסטון, שהתגייס, כאמור, ממניעים אישיים, אינו מבין את משמעות המלחמה אליה הצטרף, ומתקומם כנגדה כשהוא הופך לקורבנה. ככל שהוא הולך ונחלש פיזית, גישתו כלפי מונח המלחמה בכלל הולכת ומתחדדת. אם תחילה ראה בה הרפתקה ושינוי, כעת "מסיבה כלשהי, נשגבת מבינתו, הוא הונח בלב הקרבות אפילו בלי אקדח להגנה עצמית, וכל שהיה ביכולתו לעשות הוא לצפות במלחמה מתערטלת לנגד עיניו מכל רומנטיקה וגבורה". הוא מייחל לאפשרות לדבר עם כל אחד ואחד מן האמריקאים, ובני האדם בכלל, ולהסביר להם כי "יהיו אשר יהיו הדברים שהם חושבים שהם נלחמים עבורם או נגדם, אלה לא הדברים שעבורם או נגדם הם נלחמים. הם נלחמים מפני שלימדו אותם והרשו להם לשנוא זה את זה – זאת הסיבה היחידה שבגללה הם נלחמים, כולם".

במקביל, וקצת בסתירה, לואיס מתאר את הדמויות שהותיר ווינסטון בבית. כל אחת ואחת מהן, ממש כפי שהיה הוא עצמו קודם לכן, מרוכזת בתוך הקונכיה האנוכית שלה. מול יסוריו של ווינסטון, מול יסוריהם של החיילים כולם, הוא מציב את הקטנוניות ואת הניתוק האמריקאי משאר העולם, את ההתיחסות למלחמה, ולסבלותיהם של האירופאים ושל החיילים, רק כהפרעה לשגרתם שלהם. נדמה שלואיס מעביר ביקורת בו זמנית גם על המלחמה וגם על ההתעלמות ממנה. יתכן, עם זאת, שלא זו היתה כוונתו: הוא אינו מצפה מן הצעירים האמריקאים לנהור לאירופה, אבל הוא כן מייחל לרוחב אופקים, להיחלצות מן האמריקה-צנטריות, מן ההתבוססות בתוך העצמי. מכל מקום, מן ההיבט הסגנוני, ההתרחשויות בארצות-הברית הן הפוגה צינית-קומית מן הקו הסיפורי העיקרי, המתרחש כולו בנפשו של צעיר הניצב מול מותו.

לצד הכיעור האיום של המלחמה והאדישות והצביעות שמעבר לים, לואיס מעביר ביקורת גם על היחס של ארצות-הברית לצעיריה באותה תקופה. ווינסטון, שמנסה להיות כן עם עצמו ולברר מה באמת דחף אותו להתגייס, מגיע למסקנה שאמריקה איבדה את דרכה ובגדה בו ובבני דורו. המשברים החברתיים והכלכליים גרמו לאמריקאים לאבד את האמון בעתיד, ולכן כל אחד ואחד ממכריו של ווינסטון בגד בו והתכחש להבטחותיו ולהתחיבויותיו. ווינסטון מסרב להשלים עם מותו במלחמה רחוקה. "הוא רצה ללכת הביתה ולהילחם במלחמתה של אמריקה, המלחמה להחזיר לאמריקה את ההבטחה שאבדה לה".

למרות שהספר כתוב היטב, גם בפן ההגותי וגם בפן הסגנוני, מתעוררת אי נוחות מסוימת מן הקריאה על התנגדות למלחמה ב-1940. אין צורך להיות פציפיסט כדי להסכים עם מסקנתו של ווינסטון לפיה "השנאה הפכה למילה נערצת, האדם עיוות ושינה את המילה שנאה, הוא נתן לה שמות שונים: פטריוטיות, אומץ, לאומיות". אבל מלחמת העולם השניה היא אחד המקרים הבודדים שבהם הקביעה כי מלחמות "לעולם לא יפתרו דבר" אינה יכולה לתפוס. לפעמים באמת אין ברירה, ולא ניתן להמנע מתגובה מלחמתית. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שהספר נשכח תקופה קצרה אחרי שראה אור. ספרותית הוא מצוין, רעיונית הוא מנותק ממציאות התקופה (אך להגנתו ייאמר שראה אור, כאמור, ארבעה חודשים בלבד אחרי פרוץ המלחמה, לפני שהפכה למלחמת עולם ולפני זוועות השואה).

יהונתן דיין, שתרגם יפה, כתב אחרית דבר מרחיבת דעת אודות הסופר ואודות יצירתו. האיור שעל הכריכה, פרי מכחולה של טליה בן-אבו, נאה ונוגע ללב, והספר מומלץ בהחלט.

Spring Offensive – Herbert Clyde Lewis

תשע נשמות

2021 (1940)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

קתלין / כריסטופר מורלי

שמונה חברים באגודה ספרותית באוקספורד – שבעה בריטים ואמריקאי אחד, זוכה מלגת רודס – לוקחים על עצמם אתגר לכתוב יחד סיפור בהמשכים. מי שהיה אמור לכתוב את הפרק הראשון דחה את המשימה, כדרכו של סטודנט נרפה באוניברסיטת עילית, לרגע האחרון. למזלו, בחנות ספרים מצא מכתב שכוח מונח על אחד המדפים, ובו פניה מקתלין לג'ו, ובהשראה של רגע החליט להשתמש בו כציר הסיפור. בהנחייתו נקבעו הכללים הבאים: קתלין היא גיבורת הסיפור, ג'ו הוא האיש שהיא אוהבת, סטודנט באוקספורד אף הוא, והסיפור שייכתב יוכל לכלול אך ורק את הדמויות שהוזכרו במכתב על פי מאפייניהן המשוערים. בהדרגה הולכת החבורה ונסחפת אחר דמותה הבדויה של קתלין הנאוה, ובחופשת הסמסטר שמים חמישה מהם את פעמיהם אל עיר מגוריה, כל אחד מהם שואף להיות הראשון שיזכה בתשומת לבה.

מכאן מתפתחת קומדיה של טעויות ושל הטעיות. התקופה היא למעלה ממאה שנים לפני ימינו, ודפיקה פשוטה על הדלת ושיחה ישירה אינן באות בחשבון משום המוסכמות. האחד ינסה לכבוש את לבו של אביה, שני יבחר לעטות תחפושת שתטשטש את זהותו, האחרים יגיעו אל הבית בתואנות שווא, מתחזים לבעלי מקצוע. האם קתלין האמיתית וקתלין הבדיונית תתגלינה כאותו אדם? האם הדמויות האחרות תשתבצנה בתפקיד הספרותי שנוצר עבורן? לאיזו התרה יכולה כל אחת מן המזימות הנפרדות להגיע כשכולן כאחת מתנגשות זו בזו?

כריסטופר מורלי כתב סיפור מהנה מאוד לקריאה, שופע הומור, ומצטיין בכשרון לאפיין דמויות במדויק באמצעות קוים מעטים. הסיפור הוא בריטי מובהק, עד כי קל לשכוח שהסופר עצמו אמריקאי. מורלי, בדומה לסטודנט האמריקאי שבספר, למד באוקספורד לאחר שזכה במלגת רודס, וניכר שספג היטב את אוירת המקום ואת תמציתה של החברה, שאותן הוא מביא אל העלילה. הוא מתאר את דמויותיו במבט כפול, מבפנים, כמוהו כבריטי, ומבחוץ עם תובנותיו של הזר.

כמו "פרנסוס על גלגלים", גם "קתלין" משובץ באזכורים ספרותיים, וכמוהו הוא מעמיד במרכז דמות נשית עצמאית, מכירה בערך עצמה, ואינה גולשת אל המשבצת הסטראוטיפית המיועדת לה. הלן של הספר הראשון אומרת בציניות: "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי". קתלין של הספר הזה דבקה בתכניותיה שלה, ניחנה ברוח טובה, וראשה אינו מסתחרר משפע המחזרים.

חביב מאוד, שנון ומומלץ.

Kathleen – Christopher Morley

תשע נשמות

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

ונדיגו / אלג'רנון בלקווד

אלג'רנון בלקווד, שנחשב אחד הסופרים הבולטים בסוגת האימה העל-טבעית, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים את שתי הנובלות הנכללות בספר, "ונדיגו" ו"ערבי הנחל". שתי היצירות מתרחשות בטבע, הראשונה ביערות והשניה בנהר, ובשתיהן תחושה מבשרת רע מערערת את בני האדם, ותופעות בלתי מוסברות רודפות אותם. עוד משותף להן הנסיון להתגונן בפני הבלתי מובן באמצעות הגיון ושכל ישר, ובכך כל אחד מן המעורבים "צמצם את המהומה הפנימית שאחזה בו והשיג הלך רוח מאורגן ומחושב, פחות או יותר".

ונדיגו היא רוח חורשת רע, שמקורה במיתולוגיה של האומות הראשונות בצפון אמריקה. ארבעה אנשים יוצאים לצוד איילים, שמשום מה אינם בנמצא באותה שנה. אל דוקטור וקרובו הצעיר, פרח כמורה, מתלווים שני מדריכים מקצועיים, ויחד עם טבח אינדיאני הם מקימים מחנה בצפון הקפוא. כדי להגביר את סיכוייהם הם מתפצלים לשני זוגות, משאירים את הטבח במחנה, ופונים לדרכים שונות. הונדיגו יחטוף את המדריך שנלווה אל הצעיר שבחבורה, ואחרי שעות מטילות אימה, שבהן יטעה הצעיר ביער בנסיון לעלות על עקבותיו, תשוב החבורה ותתכנס. "הריגוש העודף הביא אותך לכדי הזיות", יאמרו לו שני המבוגרים הנותרים, בנסיון להרגיע אותו ואולי להרגיע את עצמם, אבל בסופו של דבר, "שני אלה, הדוקטור האנליטי, המטיל ספק בכל דבר, ואיש היערות גלוי הלב וקשה העורף, ישבו שם רועדים בעמקי נשמתם". שלוש פרשנויות מוצעות לאשר ארע, כל אחד מפרש את הדברים על פי נטיות לבו ועל פי אמונותיו. "הונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", זו הפרשנות שלבי נוטה אליה. הטבח האינדיאני לבדו יודע כי הונדיגו ממשי, והוא קם ומסתלק לביתו.

"ערבי הנחל" מתרחש על הדנובה, מעט אחרי ברטיסלבה, שם הנהר מתרחב, גבולותיו מיטשטשים, ואיים מופיעים ונעלמים בו. המספר וחברו השבדי מקימים מחנה על אחד האיים אחרי שיט ממושך בקאנו על הנהר. בניגוד לתיאורים הפסטורליים ומשובבי הלב של המסע עד כה, כעת הם חשים בדידות עזה, הרוח שורקת סביבם באלימות, האי עלול בכל רגע להתכסות מים או להתפורר תחתם, ומליוני ערבי הנחל, המתנועעים ללא הרף, נוסכים בהם אי שקט. הזהירו אותם לא לחנות שם – שוטר הציע נימוק רציונלי בשל הסיכון להתקע בשממה, מוכרת הציעה נימוק שונה כשטענה שהמקום שייך לישויות לא מן העולם הזה – אבל השניים החליטו להמשיך בטיולם כמתוכנן. המספר מבקש למצוא הסברים לתופעות שנגלות לעיניו, אבל נקרע בין "שתי האישיויות השוכנות בתוכי – האחת מסבירה כל דבר, והאחרת צוחקת להסבריה המטופשים בעודה מבוהלת להחריד". השבדי, המאמין בכוחות שמעל לטבע, מציע הסבר בנוסח יקום מקביל: "לבריות שמקיפות אותנו עכשו אין שום קשר למין האנושי. פשוט לגמרי במקרה, בנקודה הזאת, החלל שלנו נושק לחלל שלהם".

למעלה ממאה שנה אחרי שנכתבו, הנובלות עדיין מחלחלות לנשמה. אין צורך להאמין בעל-טבעי כדי לחוש באימת הכוחות העצומים שבטבע, בתעתועי החשכה, היערות הסבוכים והרוחות המנשבות. מכל מקום, אמנם מדובר בסוגת אימה, אך בעיני חוזקותיהן של היצירות הן בתיאורים היפיפיים, אלה ששטופים בשמש וגם אלה שעוטים אופל, ובהתבוננות הפסיכולוגית הדקה בתגובותיהם של בני האדם. תרגומו של יהונתן דיין יפיפה אף הוא, והספר מומלץ בהחלט.

The Wendigo – Algernon Blackwood

פרדס

2020 (1907, 1910)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ואנמרי בארטפלד – עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

רביעייה אנגלוסקסית / וולף, מורלי, לונדון, ולס

"רביעייה אנגלוסקסית" הוא קובץ המכיל חמישה סיפורים מאת ארבעה סופרים. משותפת להם שפת הכתיבה – אנגלית –  כמו גם העובדה שכולם פרי עטם של סופרים איכותיים בעלי שם, שהטעם הטוב של יצירותיהם לא פג, למרות שעברו כמאה שנים מאז ראו אור לראשונה.

הסיפור הראשון, "קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, הוא תיאור מלא חיים ורגש של שני צעירים, המשכימים קום כדי לספוג את האוירה המיוחדת האופפת את הקרקס שהגיע לעירם. וולף לוכד את קסמו של הקרקס בעטו הרגיש, והתפעמותם של הצעירים מדבקת.

כריסטופר מורלי כתב את הסיפור השני, "עצות לשבורי הלב". אחד מקוראי טור העצות מתאהב בכותבת הטור, ומפלס בתחבולות את דרכו אל לבה. סיפור חביב וחינני, ויחד עם זאת שוביניסטי להחריד, לגמרי לא מה שציפיתי ממי שכתב את דמותה של גיבורת "פרנסוס על גלגלים".

שני הסיפורים הבאים, "חתיכת בשר" ו"המקסיקני", נכתבו על ידי ג'ק לונדון. בשניהם מתוארים בפירוט קרבות איגרוף, ובשניהם האיגרוף אינו הנושא. בראשון מבין השניים הקרב הוא מאבק בין כוחם של העלומים וחפזונם לחולשתה של הזיקנה ולתבונתה. בשני המאבק ניטש בין מתאבק שהמשחק הוא חייו ומטרתו רווח אישי, למתאבק הנלחם למען המהפכה המקסיקנית. שני הסיפורים מצוינים.

את הסיפור האחרון, "ארץ העיוורים", כתב האנגלי היחיד בחבורה, ה.ג'. ולס. אדם רואה נקלע לעמק מבודד, שכל תושביו עיוורים. בעיני הסיפור הוא משל על הנטיה הדורסנית של ההמון העיוור, הבור, לספח אליו את הרואים נכוחה. ולס מעמיד את גיבורו בפני בחירה קשה, והחלטתו שימחה אותי.

שלושת המתרגמים – לי עברון, יהונתן דיין ויותם בנשלום – עשו עבודה יפה בהנגשת הסיפורים אל הקורא של ימינו, מבלי לאבד את הטעם של פעם.

קשה לפספס עם מבחר מסיפורי יוצרים אלה, ו"רביעייה אנגלוסקסית" מומלץ בחום.

תשע נשמות

2019

Circus at Dawn – Thomas Wolfe (1935) תרגום: לי עברון

Advise to Lovelorn – Christopher Morley (1921) תרגום: יהונתן דיין

A Piece of Steak – Jack London (1909) תרגום: יותם בנשלום

The Mexican – Jack London (1911) תרגום: יותם בנשלום

The Country of the Blind – H.G. Wells (1911) תרגום: יותם בנשלום

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי

הלן מק'גיל, בת שלושים ותשע, חיה כבר חמש עשרה שנים בחווה יחד עם אחיה אנדרו. בעוד אנדרו, שהפך בשנים האחרונות לסופר מצליח, נעלם לימים ארוכים או שוקע שעות בכתיבה, הלן רתוקה לחווה ולמטבח. הוא כותב ספרים, היא, כהגדרתה, כותבת אנתולוגיה של ששת אלפים ככרות לחם. יום אחד מופיע על סף הבית רוג'ר מיפלין, ובפיו הצעה לאנדרו. רוג'ר, המכונה בפיו מכריו פרופסור, הוא הבעלים של פגסוס הסוסה ושל פרנסוס, הקרון הרתום אליה, ובו ספרים שהוא מוכר בדרכים. אחרי שנים של נדודים הוא מבקש להתיישב בברוקלין ולכתוב, ואת כל רכושו הוא מבקש למכור לאנדרו. באותה שעה אנדרו נמצא מחוץ לבית, והלן, שיודעת שאחיה יתפתה לעִסקה ובעקבותיה ייצא שוב לשיטוטיו, מחליטה ספונטנית להיענות להצעה ולצאת להרפתקה משל עצמה. היא משאירה לאחיה מכתב, בו היא מבשרת לו שתיעדר כחודש – "זה מה שהמגזינים קוראים לו מרד הנשיות" – ומסתלקת. הפרופסור מצטרף אליה כדי להדגים לה את אמנות המכירה.

"פרנסוס על גלגלים" הוא בראש וראשונה מחווה אוהבת לספרים ולסִפרות. אינספור קישורים לעולם היצירה שלובים בספר, החל בשמה של הסוסה, פגסוס, כשמו של הסוס המיתולוגי המכונף, שרקיעת פרסותיו יצרה את המעיין המקודש שעל הר המוזות, ובשמו של הקרון, פַּרְנָסוּס, כשמו של ההר היווני המקודש, משכנן של השירה ושל הסִפרות. הלן ורוג'ר נשבעים בשמם של סופרים – "חי עצמותיה של ג'ורג' אליוט", ויצירות ספרותיות משמשות להם כדימויים. רוג'ר נושא בלהט דברים על הצורך בעידוד הקריאה, ושולח עקיצה אל המוציאים לאור – "הם כותבים לי מכתבים בדבר ערך המוצר, ואני כותב להם בחזרה בדבר איכות המוצר". כשמכריו של רוג'ר שומעים שנכלא בבית-סוהר, הם מזכירים את יחסו לספרות המונית: "הוא התעלל במישהו שקרא את ניק קארטר ואת ברטה מ' קליי? זה כנראה הפשע היחיד שהוא מסוגל לעשות". הספרים והסִפרות הם בדמו של רוג'ר, והתלהבותו מדביקה את הלן, כמו גם את לקוחותיו.

מלבד אהבת הספרים והאמונה ביתרונות של חינוך לקריאה, הספר משמיע מסר ברור בדבר מעמדן של הנשים. למראה שני גברים מתגוששים, הלן אומרת בציניות, "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי", רומזת אל המשבצת ההיסטרית המיועדת לנשים בספרים ובחיים. כשאנדרו מביע מחאה על עזיבתה של הלן, היא מתקוממת מול הנחתו שהוא רשאי להסתלק כרצונו והיא אינה רשאית לנהוג כך. ועל היעדרותן של נשים מעולם הסִפרות היא אומרת חד וחלק: "אין אשה במדינה שמתיישבת לחמש עשרה דקות רצופות בין שעת הזריחה לשקיעה, אלא אם כן יש לה חצי תריסר משרתים. ואין אדם שלומד דבר מה על סִפרות בלי לשבת רוב חייו. אז הנה לכם".

למרות מסרים אלה ומסרים חדים אחרים, כמו החובה לעשות את המיטב בכל עיסוק, גופני או רוחני, "פרנסוס על גלגלים" נקרא בעיקר כסיפור אהבה. אהבה לספרים, לטבע ולחיים, ואהבה בין גבר ואשה. שכן, כפי שרוג'ר כתב ביומנו, "אחרי ככלות הכל, הספרים אינם עולם אמיתי, ומעת לעת אנו נעשים רעבים לקשרים קרובים יותר, אנושיים יותר".

יהונתן דיין תרגם יפה, והספר, שכבר מלאו מאה ואחת שנים להוצאתו לאור לראשונה, עומד היטב במבחן הזמן. כמובטח על כריכתו, הקריאה בו מהנה, ומעוררת חיוך ומצב רוח חיובי. בהחלט מומלץ.

Parnassus on Wheels – Christopher Morely

זיקית

2012 (1917)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

תספורת והרפתקאות אחרות / רינג לרדנר

"תספורת והרפתקאות אחרות" מכיל שישה סיפורים פרי עטו של רינג לרדנר, עתונאי וסופר בן תקופתם של פיצ'רלד והמינגווי. בשפה פשוטה – אך לא ירודה – ובמונולוגים ודיאלוגים רזים, כמעט דיווחיים – אך מבלי לוותר על הסיפוריות – לרדנר לוכד את רוח התקופה, ומציג דמויות מן החיים, אירוניות, לא נחמדות (למעט בסיפור האחרון), שנונות, אמינות ובלתי מצטעצעות.

בסיפור הראשון, "יום עם קונרד", מסופר על איש תיאטרון בעל שם, שעוזרו האישי מזה שנים, אדם בשם פלנט, מת. במהלך היום המתואר בסיפור קונרד מרמה את אשתו ואת המאהבת שלו, רודה בעוזר החדש, גונב רעיון למחזה, מוטרד ממעמדו החברתי, נסחט ומתפטם. כדי לעמוד על אופיו די לצטט משפט אחד המובא בסיומה של פיסקה בה קונרד מתכנן את יומו: "ודרך אגב, אסור לו לשכוח את הלוויתו של פלנט היום אחר הצהרים". הסיפור הסאטירי הזה משקף את עולם הבידור של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת, דקה לפני פרוץ הקולנוע.

שני הסיפורים הבאים, "שלושה מלכים וזוג" ו"ריפוי במים", מסופרים שניהם בגוף ראשון מפי אותו אדם, המבקש להפטר מגיסתו ומבן-זוגה שהתעלקו עליו. אין דמויות חיוביות בסיפור: המספר אגואיסט, אשתו קלת דעת, גיסתו טפילה ובן-זוגה שקרן, אבל נדמה שרק המספר רואה נכוחה את המצב, וכשנסיונותיו להפטר מן השניים ביושר עולים בתוהו, הוא אינו בוחל במניפולציות. הציניות של המספר שופעת, ולמרות אמירותיו הפסימיות על זוגיות הסיפורים פשוט מצחיקים.

הסיפור הרביעי, "תספורת", קודר יותר, מעין החטא ועונשו, כשהמספר בעצם אינו מודע לא לחטא ולא לעונש. גם בסיפור הזה, כמו באחרים, הסופר משחק על הפער שבין התמימות והנייטרליות – האמיתיות או המדומות – של המספר, לרשעות ולהעדר המצפון של הדמויות המתוארות בסיפורו.

"אלוף" מספר על מתאגרף, שהיה מרושע כנער – בסצנה הפותחת הוא בועט באחיו הנכה – ונותר נוכל גם כשהתפרסם. כמו בסיפור הראשון, גם כאן תופס הסופר באמצעות דמות אחת עולם שלם, במקרה הזה אחורי הקלעים של האגרוף התחרותי.

הסיפור האחרון, "חתונת הזהב", שונה מקודמיו. המספר הוא גבר מזדקן, שיוצא עם אשתו מזה חמישים שנה לירח דבש שני. במקום בו הם נופשים נמצאים גם ארוסה לשעבר של האשה ואשתו. המפגש מעלה את התהיה "מה היה אילו", אבל זה אינו סיפור של חשבון נפש, אלא בעיקר הצצה מרנינה אל הזוגיות הנוחה של בעל ואשה אחרי חמישים שנים של יחד.

אפשר לקרוא את הספרים ללא רקע על הסופר, וליהנות מהם כעומדים בפני עצמם. אפשר, וכדאי, להרחיב את החוויה, ולקרוא את אחרית הדבר מאת דן תמיר, בה הוא עומד על ההקשרים החברתיים והתקופתיים שבסיפורים, וכן את דברי הסיום של אוריאל קון, המרחיב על חשיבותו של לרדנר ועל סגנונו.

בשורה התחתונה: אשמח לקרוא סיפורים נוספים פרי עטו

Haircut & Other Adventures – Ring Lardner

תשע נשמות

2017 (1916 – 1926)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

פְרֵיָה משבעת האיים / ג'וזף קונרד

עם צאתו לאור של תרגום מחודש לספרו של ג'וזף קונרד ("פְרֵיָה של שבעת האיים", הוצאת לוקוס, בתרגומו של יהונתן דיין) נזכרתי שבהישג ידי נמצא הספר בתרגום הישן, ומשום מה עדיין לא קראתי אותו. תרגומו של יצחק למדן משנת 1932 אמנם ארכאי במקצת, פה ושם משובצות בו מלים שנאלצתי לחפש במילון (וגו'זף קונרד עבר עיברות ליוסף), אבל הוא שוטף, נהיר, ומעביר יפה את רוח הספר.

הסיפור שכיח למדי: שני גברים מאוהבים באשה צעירה. פְרֵיָה היא בתו של נלסון, ספן דֶני מזדקן, שהשתקע באיי האוקינוס השקט, נטע זר באזור שנשלט על ידי הולנד. אחד מאוהביה של פְרֵיָה הוא צעיר בעל ספינה, שחולם להפוך את ספינתו לביתם. האוהב השני הוא הולנדי נרגן, בעליה של ספינת תותחים, שמכוח סמכותו מטיל אימה על נלסון. לבה של פְרֵיָה נתון לצעיר, אך היא מבקשת להמתין עד שתגיע לגיל עשרים ואחת בטרם תעזוב את בית אביה. קנאתו של ההולנדי מאיימת לשבש את תכניותיהם.

כתיבתו המדויקת והמלבבת של קונרד הופכת סיפור שכיח ליצירה יחודית. קונרד מיטיב לאפיין את דמויותיו, ומפיח חיים בהתנהלותן הן כלפי חוץ והן במעמקי לבם ומחשבותיהם. תיאוריו מציאותיים מאוד, גם אלה של האוקינוס והטבע וגם אלה של התגלגלות העלילה. גיבוריו הם אנשים בשר ודם, על חולשותיהם ועל טעויותיהם, וקל מאוד להזדהות אתם ולהתרגש אתם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, ואני ממליצה עליו.

לקינוח, הנה המשפטים הראשונים בספר בשני התרגומים ובמקור:

יצחק למדן: באחד הימים – היום הלז היה לפני שנים רבות – קבלתי מכתב ארוך ומפורט מאת ידיד ישן וחבר-למסע אשר חצה יחד אתי את מימי חצי-הכדור המזרחי. הוא נשאר שם, אבל חדל מנסיעותיו וכאדם בא בימים קבע שם את מקום מגוריו. אני תארתיו לי בדמיוני כאדם מסורבל-בשר ובעל-ביתי, היינו: נתון באותו גורל הבא על כולנו זולת אלה המסתלקים בנעוריהם לעולם האמת באשר אהובי האלים הם.

יהונתן דיין: יום אחד – שנים רבות חלפו מאז – קיבלתי מכתב ארוך ודברני מחבר ותיק ושותף לנדודים באוקינוס המזרחי. הוא עדיין חי באזור ההוא, אך בינתים השתקע שם והגיע לגיל העמידה. ציירתי לי אותו בעיני רוחי – גזרתו עבה ואורח חייו מיושב וביתי. בקצרה, הוא הובס בידי הגורל המצפה לכולנו, חוץ מאהובי האלים הנקטפים באבם.

One day–and that day was many years ago now–I received a long, chatty letter from one of my old chums and fellow wanderers in Eastern waters. He was still out there, but settled down, and middle-aged; I imagined him–grown portly in figure and domestic in his habits; in short, overtaken by the fate common to all except to those who, being specially beloved by the gods, get knocked on the head early.

Freya of the Seven Isles – Joseph Conrad

הוצאת אמנות

1932 (1912)

תרגום מאנגלית: יצחק למדן

לחשוב, להתבטל, לטייל / קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין