תספורת והרפתקאות אחרות / רינג לרדנר

129800000277b

"תספורת והרפתקאות אחרות" מכיל שישה סיפורים פרי עטו של רינג לרדנר, עתונאי וסופר בן תקופתם של פיצ'רלד והמינגווי. בשפה פשוטה – אך לא ירודה – ובמונולוגים ודיאלוגים רזים, כמעט דיווחיים – אך מבלי לוותר על הסיפוריות – לרדנר לוכד את רוח התקופה, ומציג דמויות מן החיים, אירוניות, לא נחמדות (למעט בסיפור האחרון), שנונות, אמינות ובלתי מצטעצעות.

בסיפור הראשון, "יום עם קונרד", מסופר על איש תיאטרון בעל שם, שעוזרו האישי מזה שנים, אדם בשם פלנט, מת. במהלך היום המתואר בסיפור קונרד מרמה את אשתו ואת המאהבת שלו, רודה בעוזר החדש, גונב רעיון למחזה, מוטרד ממעמדו החברתי, נסחט ומתפטם. כדי לעמוד על אופיו די לצטט משפט אחד המובא בסיומה של פיסקה בה קונרד מתכנן את יומו: "ודרך אגב, אסור לו לשכוח את הלוויתו של פלנט היום אחר הצהרים". הסיפור הסאטירי הזה משקף את עולם הבידור של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת, דקה לפני פרוץ הקולנוע.

שני הסיפורים הבאים, "שלושה מלכים וזוג" ו"ריפוי במים", מסופרים שניהם בגוף ראשון מפי אותו אדם, המבקש להפטר מגיסתו ומבן-זוגה שהתעלקו עליו. אין דמויות חיוביות בסיפור: המספר אגואיסט, אשתו קלת דעת, גיסתו טפילה ובן-זוגה שקרן, אבל נדמה שרק המספר רואה נכוחה את המצב, וכשנסיונותיו להפטר מן השניים ביושר עולים בתוהו, הוא אינו בוחל במניפולציות. הציניות של המספר שופעת, ולמרות אמירותיו הפסימיות על זוגיות הסיפורים פשוט מצחיקים.

הסיפור הרביעי, "תספורת", קודר יותר, מעין החטא ועונשו, כשהמספר בעצם אינו מודע לא לחטא ולא לעונש. גם בסיפור הזה, כמו באחרים, הסופר משחק על הפער שבין התמימות והנייטרליות – האמיתיות או המדומות – של המספר, לרשעות ולהעדר המצפון של הדמויות המתוארות בסיפורו.

"אלוף" מספר על מתאגרף, שהיה מרושע כנער – בסצנה הפותחת הוא בועט באחיו הנכה – ונותר נוכל גם כשהתפרסם. כמו בסיפור הראשון, גם כאן תופס הסופר באמצעות דמות אחת עולם שלם, במקרה הזה אחורי הקלעים של האגרוף התחרותי.

הסיפור האחרון, "חתונת הזהב", שונה מקודמיו. המספר הוא גבר מזדקן, שיוצא עם אשתו מזה חמישים שנה לירח דבש שני. במקום בו הם נופשים נמצאים גם ארוסה לשעבר של האשה ואשתו. המפגש מעלה את התהיה "מה היה אילו", אבל זה אינו סיפור של חשבון נפש, אלא בעיקר הצצה מרנינה אל הזוגיות הנוחה של בעל ואשה אחרי חמישים שנים של יחד.

אפשר לקרוא את הספרים ללא רקע על הסופר, וליהנות מהם כעומדים בפני עצמם. אפשר, וכדאי, להרחיב את החוויה, ולקרוא את אחרית הדבר מאת דן תמיר, בה הוא עומד על ההקשרים החברתיים והתקופתיים שבסיפורים, וכן את דברי הסיום של אוריאל קון, המרחיב על חשיבותו של לרדנר ועל סגנונו.

בשורה התחתונה: אשמח לקרוא סיפורים נוספים פרי עטו

Haircut & Other Adventures – Ring Lardner

תשע נשמות

2017 (1916 – 1926)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

מודעות פרסומת

פְרֵיָה משבעת האיים / ג'וזף קונרד

פריה משבעת האיים

עם צאתו לאור של תרגום מחודש לספרו של ג'וזף קונרד ("פְרֵיָה של שבעת האיים", הוצאת לוקוס, בתרגומו של יהונתן דיין) נזכרתי שבהישג ידי נמצא הספר בתרגום הישן, ומשום מה עדיין לא קראתי אותו. תרגומו של יצחק למדן משנת 1932 אמנם ארכאי במקצת, פה ושם משובצות בו מלים שנאלצתי לחפש במילון (וגו'זף קונרד עבר עיברות ליוסף), אבל הוא שוטף, נהיר, ומעביר יפה את רוח הספר.

הסיפור שכיח למדי: שני גברים מאוהבים באשה צעירה. פְרֵיָה היא בתו של נלסון, ספן דֶני מזדקן, שהשתקע באיי האוקינוס השקט, נטע זר באזור שנשלט על ידי הולנד. אחד מאוהביה של פְרֵיָה הוא צעיר בעל ספינה, שחולם להפוך את ספינתו לביתם. האוהב השני הוא הולנדי נרגן, בעליה של ספינת תותחים, שמכוח סמכותו מטיל אימה על נלסון. לבה של פְרֵיָה נתון לצעיר, אך היא מבקשת להמתין עד שתגיע לגיל עשרים ואחת בטרם תעזוב את בית אביה. קנאתו של ההולנדי מאיימת לשבש את תכניותיהם.

כתיבתו המדויקת והמלבבת של קונרד הופכת סיפור שכיח ליצירה יחודית. קונרד מיטיב לאפיין את דמויותיו, ומפיח חיים בהתנהלותן הן כלפי חוץ והן במעמקי לבם ומחשבותיהם. תיאוריו מציאותיים מאוד, גם אלה של האוקינוס והטבע וגם אלה של התגלגלות העלילה. גיבוריו הם אנשים בשר ודם, על חולשותיהם ועל טעויותיהם, וקל מאוד להזדהות אתם ולהתרגש אתם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, ואני ממליצה עליו.

לקינוח, הנה המשפטים הראשונים בספר בשני התרגומים ובמקור:

יצחק למדן: באחד הימים – היום הלז היה לפני שנים רבות – קבלתי מכתב ארוך ומפורט מאת ידיד ישן וחבר-למסע אשר חצה יחד אתי את מימי חצי-הכדור המזרחי. הוא נשאר שם, אבל חדל מנסיעותיו וכאדם בא בימים קבע שם את מקום מגוריו. אני תארתיו לי בדמיוני כאדם מסורבל-בשר ובעל-ביתי, היינו: נתון באותו גורל הבא על כולנו זולת אלה המסתלקים בנעוריהם לעולם האמת באשר אהובי האלים הם.

יהונתן דיין: יום אחד – שנים רבות חלפו מאז – קיבלתי מכתב ארוך ודברני מחבר ותיק ושותף לנדודים באוקינוס המזרחי. הוא עדיין חי באזור ההוא, אך בינתים השתקע שם והגיע לגיל העמידה. ציירתי לי אותו בעיני רוחי – גזרתו עבה ואורח חייו מיושב וביתי. בקצרה, הוא הובס בידי הגורל המצפה לכולנו, חוץ מאהובי האלים הנקטפים באבם.

One day–and that day was many years ago now–I received a long, chatty letter from one of my old chums and fellow wanderers in Eastern waters. He was still out there, but settled down, and middle-aged; I imagined him–grown portly in figure and domestic in his habits; in short, overtaken by the fate common to all except to those who, being specially beloved by the gods, get knocked on the head early.

Freya of the Seven Isles – Joseph Conrad

הוצאת אמנות

1932 (1912)

תרגום מאנגלית: יצחק למדן

לחשוב, להתבטל, לטייל / קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט

%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%98%d7%9c-%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

הרולטיסט / מירצ'ה קרטרסקו

%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%98

"הרולטיסט" מסופר מפיו של סופר מזדקן, על סף מותו. מדובר בסופר מצליח, נערץ על רבים, אך לא על עצמו. הוא אהב את ספרו הראשון, וכשלא הצליח לכתוב ספרים נוספים מסוגו, וויתר על המאמץ, והחל להתאים את יצירתו להעדפות הקהל. הרולטיסט, מכר של הסופר מילדות, הידרדר לפשע ולעוני, והחל להתעשר לאחר שזכה בהימורים ברולטה רוסית.

לכאורה מדובר בשתי דמויות נפרדות, שהקשר ביניהן מתבטא רק בנוכחותו של הסופר במאורות הימורים בכמה מן הארועים בהם סיכן הרולטיסט את חייו. למעשה, סיפורו של הרולטיסט משליך על זה של הסופר בדרך ההנגדה. הסופר הגיע ליעודו בגיל צעיר, ומשם רק דשדש. הרולטיסט הגיע לשפל באותו שלב, ומשם מצא את יעודו. המצליחן הרים ידים, המפסידן הימר והרוויח. הסופר, שאמור להיות מרוצה מהצלחתו, אדיש לנוכח פני המוות, הרולטיסט, השם נפשו בכפו, חרד מאפשרות מותו.

לצד שתי הדמויות הללו מתואר בסיפור צד שלישי, אולי שולי יותר, אבל הכרחי, ושלא כהנגדה העלילתית, הוא דווקא משותף לסופר ולמהמר. מדובר בקהל, גם קהל הקוראים, שלמעשה מכתיב את יצירתו של הסופר, וגם קהל הצופים ברולטיסט. בעוד הרולטיסט מעלה את ההימור מכדור אחד בתוף האקדח לחמישה כדורים, הקהל הצופה בו הולך וגדל.

אפילו הגברת העדינה ביותר באולם לא הסיטה את עיניה, שבנצנוצן הסגול אפשר היה לקרוא את התשוקה הסוטה לראות את מה שרק מעטות זכו לשמוע: הגולגולת המתפצפצת כקליפת ביצה והחומר הלא ברור הנוזלי של המוח ניתז על שולי שמלותיהן.

"הרולטיסט" – יצירה תמציתית ובלתי שגרתית – הוא החלק הראשון מחמישה של הנובלה "נוסטלגיה". לא ברור לי למה לא תורגמה הנובלה במלואה.

לסיפור מצורפות שתי תוספות, המתיחסות לשני הפנים של הספר, הרולטה והספרות: "רולטה רוסית" מאת ג'ורג' סירדז בתרגומו של יהונתן דיין – זהו הסיפור שטבע את המונח שבשמו, ו"מצב התרבות", ראיון עם הסופר דמיאן טברובסקי בתרגומה של סוניה ברשילון.

 

Ruletistul – Mircea Cărtărescu

תשע נשמות

2016 (1989)

תרגום מרומנית: אנמרי בארטפלד

אגדת סליפי הולו / וושינגטון אירווינג

654-204b

"אגדת סליפי הולו" היא סיפור קצר שראה אור לראשונה ב-1820. למרות אופיה הקליל של העלילה כדאי לקרוא אותה בתשומת לב, גם כדי להתענג על השפה, וגם משום שבכל משפט מסתתרות להן עקיצות ופארודיות, שהן אלה שהופכות את הסיפור לכזה שלמרות קרוב למאתים השנים שחלפו מכתיבתו לא נס ליחו.

בעמק קטן, בשולי הציוויליזציה האמריקאית המתפתחת, שוכנת קהילה מנומנמת.

"אין כל ספק שהמקום עוד מוסיף ומתקיים תחת שרביטו של כוח כשפים האוחז בלחשיו בדעתם של האנשים הטובים וגורם להם להתהלך מתוך חלימה בהקיץ. הם מחזיקים בשלל מינים של אמונות פלאים, נתונים להזיות ולחזיונות, לעתים קרובות רואים מראות משונים ושומעים מנגינות וקולות מן האויר".

בתוך שלל הרוחות והכשפים מרחף גם צל הרפאים של הפרש בלי ראש. האמונה הרווחת היא שחייל נקבר באזור ללא ראשו, ובלילות הגוף מגיח מן הקבר, עולה על סוסו, ויוצא לחפש את הראש האבוד.

לעיירה מגיע המורה איכבוד קריין (=עגור), איש גבוה ורזה, נוקשה, גרגרן, חי על חשבונם של אחרים, ובעיקר שטוף אמונות תפלות ופחדן. הוא מנסה לכבוש את ליבה של נערה עשירה, לא ברור אם משום שאכן נשאה חן בעיניו או בשל כספה – מן הסתם בשל שתי הסיבות יחדיו. יריבו העיקרי בתחרות על אהבתה הוא הבריון המקומי. כיצד הוכרע הענין, ומה היה חלקו של הפרש בלי ראש בהכרעה? אתם מוזמנים לקרוא וליהנות.

בשורה התחתונה: תענוג

הטקסט המלא באנגלית

The Legend of Sleepy Hollow – Washington Irving

אבן חושן

2014 (1820)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין