גלגול בפארק אווניו / נתן אנגלנדר

"גלגול בפארק אווניו", ספרו הראשון של נתן אנגלנדר, הוא קובץ בן תשעה סיפורים, העוסקים מזויות שונות בגורל היהודי. בין הדמויות והארועים נמצא עשרים ושבעה סופרים יידיים שנגזר עליהם מוות בהוראתו הקפריזית של סטלין; קבוצת יהודים מחלם שבהנהגת אחד מחכמי העיר חומקת מרכבות המוות דווקא משום נטייתו להחמיר; רב שמתאמץ להשכין שלום בית בין אשה לבעלה המאושפז תכופות בבית חולים פסיכיאטרי, עד שהתמודדות אישית עם קרוב חולה נכפית עליו; יוצרת פיאות דתית אובססיבית להשיב לעצמה את תפארת ראשה; נוצרי שמתגלגל ברגע מפתיע אחד להיות יהודי; רב שנאלץ להפרד מתלמודו למשך חודש בשנה כדי להתפרנס כסנטה קלאוס; אשה שתעשה הכל כדי להשתחרר מעגינותה; גבר שאשתו מאסה בו, היוצא בעצת הרב למצוא לו זונה; וצעיר יהודי-אמריקאי, בן דמותו של הסופר, השוהה בירושלים מוכת האוטובוסים המתפוצצים.

את הספר קראתי לראשונה סמוך להוצאתו לאור בעברית, והתרשמתי עמוקות. הזכרתי אותו בהתפעמות כשכתבתי על "המשרד למקרים מיוחדים" המיוחד, ושוב אחרי שקראתי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שנראה לי צל חיוור שלו. כעת, בקריאה חוזרת למעלה מעשרים שנה אחרי הראשונה, לא מצאתי בו את מה שהפעים אותי. הוא נראה לי יותר מדי אוֹבֶּר-חוּכֶעם, כזה ששם דגש חזק על הטכניקה, על ההתחכמות, ופחות על התוכן. קשה לשחזר לאחור, אבל אני מניחה שבזמנו הוא היה בעיני חדשני, שונה, ומאז נכתבו עוד סיפורים כאלו, כולל סיפוריו שלו, סיפורים שהכלי העיקרי שלהם הוא אירוניה המכסה על סבל, כך שהחידוש פג. הכשרון של אנגלנדר ללכוד דקויות, ליצור דרמה, לאפיין דמויות, אינו מוטל בספק, והתרגום של יערית טאובר בן-יעקב נאה וזורם, אבל נותרתי עם טעם תפל מעט בשל היעדר אמירה משמעותית שתשאר איתי.

אסכם בהמלצה מסויגת.

For the Relief of Unbearable Urges – Nathan Englander

עם עובד

2003 (1999)

תרגום מאנגלית: יערית טאובר בן-יעקב

סיפורי מוטיל בן פייסי החזן / שלום עליכם

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

“כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד / גארי שטיינגרט

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג