הבשורה על-פי יהודה / עמוס עוז

973987

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014

מודעות פרסומת

יהודה איש-קריות / יגאל מוסינזון

יהודה איש-קריות

שם מלא: יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש

הברית החדשה מבוססת על ארבעה אוונגליונים, ספרי בשורה, אשר על פי המסורת הנוצרית נכתבו על ידי אנשים שהכירו אישית את ישו – שניים מתלמידיו, מתי ויוחנן, ושניים מתלמידי-תלמידיו, מרקוס ולוקאס. בנוסף לאלה ידועים כחמישים ספרי בשורה אחרים אשר נדחו על ידי הכנסיה. עם אלה האחרונים נמנית הבשורה של יהודה, לפיה יהודה איש קריות הסגיר את ישו לידי הרומאים על פי בקשתו המפורשת. היסטוריונים, שעמדותיהם אינן נשענות על אמונה, סבורים ברובם כי אדם בשם ישו אכן הפיץ בשורה רוחנית באותה תקופה, אך סיפורי המסורת הכרוכים בשמו נוצרו שנים אחרי מותו.

על פי הברית החדשה יהודה בגד בישו בעבור בצע כסף. כשהבין שבגידתו תביא למותו של ישו, התחרט, החזיר את הכסף והתאבד. יגאל מוסינזון מציע כאן תסריט אחר. אני בספק אם ביקש לטהר את יהודה, ונראה לי שעיקרו של הספר מצוי בדברים שנושאת דמות אחרת, פילוסוף חמקמק בשם אנדיגונס. אתייחס לדברים בהמשך. על פי "הבשורה על פי מוסינזון" יהודה מסר את ישו לידי הרומאים על פי הוראתו של בר-אבא, אותו מורד שאת שחרורו מן הכלא העדיף ההמון על פני שחרורו של ישו (על פי מתי, ההמון נטל בכך את האחריות למותו של ישו לא רק על עצמו אלא גם על צאצאיו, ומכאן נובעת אשמתם של היהודים לדורותיהם. רק ב-1962 ביטל הותיקן את תפיסת האחריות הקולקטיבית הזו). בר-אבא וישו, כך על פי הספר, שיתפו פעולה בתכנון המרד נגד הרומאים, בר-אבא מצד הכוח וישו מצד הרוח. הסגרתו של ישו נעשתה בהסכמתו, אולי ביוזמתו, כדי לזעזע את העם ולהלהיבו למרוד. יהודה, שהיה עד לגסיסתו של ישו על הצלב, נמלט מכנען וחי בגלות בשם בדוי, אולם כותבי קורותיו של ישו בדו סיפור על התאבדותו. בעת התרחשות עלילת הספר, עשר שנים אחרי הצליבה, מגיעים פטרוס ופאולוס למקום מושבו של יהודה, הקרוי כעת אנטיפר האדומי, ומאיימים על שגרת חייו ועל סודו.

הדמות המרכזית בעלילה היא זו של אנדיגונס, דברן בלתי נלאה, פילוסוף ואמן, שנושא בחשאי תפקיד בכיר בממשל, ומושך בחוטים של הדמויות האחרות. בפיו של אנדיגונס שם הסופר דברי ביקורת על הסיפור הנוצרי, שבמקורו עסק באדם טהור כוונות, ובהמשכו בנה סביבו מערכת אמונות פגאניות. אנדיגונס תוהה, בין השאר, כיצד אפשר לטעון שישו הוא נצר לבית דוד כבנו של יוסף הנגר, ובו בזמן לנשל את יוסף מאבהותו בטענה שישו הוא בנו של אלוהים. הוא מאמין לגרסה הראשונה של הסיפור, לפיה ישו אמר שבא להביא חרב ולא שלום, ודוחה את הגרסה המאוחרת, לפיה הורה להושיט את הלחי השניה. למעשה, כופר אנדיגונס בדתות כולן, וסבור שהן נובעות אך ורק מן הפחד מפני המוות. בציניות אדישה מחליט אנדיגונס ליצור קדוש משלו, קדוש אנושי שלא חולל נסים, בוחר למטרה זו באנטיפר-יהודה, וגורר את חייו אל תוך מערבולת שתטביע אותו.

מוסינזון סיבך את העלילה כשלא הסתפק בדמות הכפולה של אנטיפר ויהודה, אלא הוסיף אליה את קין, בן-דמותו של אנטיפר, עבד משוחרר שנעלם, ועל פי השמועה אנטיפר הוא שרצח אותו. או שמא קין הוא שרצח את אנטיפר, וכעת הוא מתחזה לו? מבולבלים? גם אנטיפר, יהא אשר יהא, אינו נראה בטוח בזהותו, ודעתו מסתכסכת עליו כשמתברר לו שרודפיו מבקשים להורגו לא כנקמה על בגידתו, אלא כדי למנוע את הפרכת סיפור התאבדותו של הבוגד.

חלקו הראשון של הספר מרתק, גם עלילתית וגם הגותית. חלקו השני יורד מהפסים, ממש כמו אנטיפר המאבד את עשתונותיו. גם הישוב בו הוא מתגורר נשטף בלבול ואלימות, כשדם מתגלה בלחם, ונוצרי שביקש לאפות לחם לצורכי פולחן מואשם בתופעה המבשרת רעות. מוסינזון מטיל אל קלחת הסיפור הרותחת שתי זונות, מלווה בריבית, אשה כועסת, נערה תמה היולדת ילד מת לאב בלתי ידוע, חולים העולים לרגל לבקש רפואה פלאית, ועוד. חלק זה של הסיפור עמוס סימבוליות, שרק את חלקה זיהיתי.

אני תוהה למה בחר מוסינזון לכתוב ב-1962 על הימים הרחוקים של ראשית הנצרות ועל היווצרותה של הדוקטרינה הקתולית. למרות שלילתו של אנדיגונס את הדתות כולן, איני סבורה שכוונת הסופר היתה להרחיב את יריעת הדיון. מכל מקום, הספר, ששמו המלא הוא "יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", מעניין, מרחיב אופקים, ובדרכו ההזויה-לעתים מפתיע ומיוחד.

עם עובד

1962