"צריך לזכור את כל המורכבות שהייתה שם ואת המרחק שלנו משם. מה שהיה להם שם ולנו כאן אינם בני השוואה. עלינו לדעת ולומר שבואו נהיה צנועים ובשפל הרוח לנסות להבין את המציאות הזו. גם להאשים אבל גם לקבל ולהבין כמה קשה לנו להיות השופטים". – העורכת, דליה עופר, בראיון לקראת צאתו של הספר לאור.
העיר קובנה שבליטא נכבשה בידי הגרמנים ביוני 1941. בדומה לארועי וילנה, כפי שתוארו על ידי אברהם סוצקבר בספר "גטו וילנה", גם בקובנה לווה הכיבוש במעשי רצח ביהודים, רצח שבוצע על ידי הגרמנים ועל ידי ליטאים שהצטרפו אליהם בהתלהבות. במשך כמחצית השנה שאחרי הכיבוש נרצחו שמונים אחוזים מן היהודים במדינה, למעלה מ-180,000 מתוך 220,000. באוגוסט 1941 הוקם הגטו בקובנה, והיהודים נאלצו להצטופף בתחומיו. רבים מהם האמינו כי בכך יושם קץ לפוגרומים:
כאשר פורסם בעתון (ב-2 ביולי) שעל היהודים לעזוב את העיר עד 15 באוגוסט ולהתיישב בסלובודקה, בגטו, היתה זו בעבור רבים מאתנו "הקלה" מסוימת, משום שכבר סבלנו יותר מדי מידי "שכנינו האהובים", הליטאים.
תקוותם נכזבה. בתוך כחודשיים נרצחו כשליש מכלל 30,000 מתושבי הגטו. בתום המלחמה שרדו רק כאלפיים מיהודי קובנה.
בקובנה, כמו במקומות אחרים תחת המשטר הנאצי, הוקמה מועצת יהודים בהוראת השלטונות, ותחתיה הוקם כוח שיטור. נדמה כי המשטרה היהודית היתה הגוף השנוא ביותר בקרב הציבור היהודי, וקולם של השוטרים בדרך-כלל לא נשמע. המסמך שלפנינו נכתב על ידי שוטרי הגטו, ככל הנראה חברי הנהלת המשטרה, במהלך 1943, והוטמן יחד עם הארכיון המפורט של פעילות המשטרה במחבוא בשלהי 1943, כשמעמד הגטו שונה למחנה ריכוז לקראת חיסולו הסופי. למעלה מעשרים שנה אחר-כך נחשף הארכיון, אבל חוקרים מהמערב נאלצו להמתין עד להתפוררות ברית המועצות כדי לעיין בו.
המסמך הוא תערובת של כרונולוגיה של הגטו עם תיאור מפורט של עבודת המשטרה. אם אפשר היה לשער לפני הקריאה שמדובר בכתב הגנה והצדקה והתגוננות, הרי שעד מהרה מתברר כי אין זה כך. הכותבים אמנם מסבירים לפי מיטב אמונתם, שמן הסתם מושפעת מעיסוקם, מדוע פעלו כפי שפעלו, אבל בו זמנית אינם מהססים להעביר ביקורת על הסתאבות, על שכרון כוח, ועל ניצול לרעה של מעמד השוטר.
בכל שלב ושלב בחיי הגטו שמשו בערבוביה יאוש ותקווה. ההוראות, שהונחתו על ידי הגרמנים חדשות לבקרים, זרעו היסטריה ובלבול. בתוך הכאוס נאלצה הנהגת הגטו היהודית לנסות להכריע כיצד לנהוג, אילו הוראות לקיים כלשונן, מתי לנסות לשחד ולהתחנן כדי להעביר את רוע הגזירות. ההנהגה התמודדה על בסיס יומי עם דילמות של שיתוף פעולה לצורך הצלת חיים מול התנגדות. דומה כי הקו המנחה היה כמעט תמיד להרכין את הראש ולהקריב מעטים כדי להציל את הרבים.
שוב היתה זו התלבטות מוסרית רבת עצמה […]. הדעות במועצה נחלקו. היו שסברו שאל לה למועצה להעביר פקודה שתביא למסירתם של יהודים למוות, ואילו אחרים העריכו שאם לא יבצעו את הוראות הגרמנים תהיה האלימות כלפי הציבור גדולה עוד יותר, והסיכויים להציל יהודים יקטנו.
המלאכה הקשה, ולעתים הבזויה, של שמירה על שגרת הגטו לתועלת כלל הציבור, הוטלה על המשטרה. כשהוחלט שעל כל אדם לעבוד, השוטרים השכימו קום מדי יום כדי להעיר את המיועדים לעבודה. כשנקבעה מכסה מסוימת של אנשים לעבודה בשדה-התעופה, מקום העבודה השנוא במיוחד, השוטרים הם שגררו אנשים ממיטתם או ממחבואיהם כדי שהמספר המלא של האנשים יתייצב בשער. השוטרים מילאו גם תפקידים אחרים, כמו השגחה על כללי ההיגינה והסניטציה, טיפול בסכסוכים, השגחה בשערי הגטו ועוד. חלקם של השוטרים מילאו את תפקידם מתוך אמונה שהם פועלים לטובת הציבור, אחרים ראו במשטרה מקום לסיפוק אמביציות אישיות ולהפקת תועלת לעצמם. הכותבים מודים שעם הזמן קהו חושיהם של כמה מן השוטרים, והם הפכו אדישים עד אלימים.
רבים מן הראשונים שהלכו למשטרה עשו זאת למען העבודה לשמה, אכן לעבוד לטובת הגטו […]. מאוחר יותר השתנה הענין לחלוטין. אז, כאשר המאבק הוא לא רק על הלחם אלא גם על קותל החזיר, החמאה והיי"ש החריף, לא נשאר במשטרה כל זכר לאידאליזם כלשהו. רבים מהפונקציונרים שלנו הסתאבו ואיבדו את פרצופם האנושי הרגיל.
[…]
השוטר, אף שהוא אינו יותר מבן אדם, מאבד את סבלנותו, הוא שוכח בשעת מעשה את כל השיקולים, היכן הוא בעולם ועם מי הוא מתמודד, ומכה יהודים. תחילה הוא מתבייש למחצה בפני עצמו ומכה ברחמנות, בפעם הבאה כבר מעט חזק יותר, ובהמשך הוא כבר רגיל ומכה בברוטליות ופוגע באופן לא פחות חמור מהגרמני. בשער נמצאים "מורים טובים", יש ממי ללמוד.
ויחד עם זאת הם קובלים על שיהודי הגטו רואים רק את הצד הרע של עבודת המשטרה, ואינם מודעים למעשיה החיוביים:
מחד גיסא, השוטר בשער הוא שומר הסדר והוא רע. מאידך גיסא, הוא המציל והמגן. תפקיד לא נעים יש לשוטר בגטו בכלל, ובשער בפרט, משום שלרוב רואים אותו בתפקיד הגזלן, אך אין רואים אותו כשהוא המתווך, איש הקשר, הנציג והמגן עד כמה שהתנאים מאפשרים.
סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה עשרות מראי מקום, שתכננתי לכלול בסקירה, כולם חשובים, כולם מהותיים, כולם ראויים להקרא, אך מספרם הגדול אינו מאפשר זאת. אתאר איפה פרשה אחת שמציגה במלוא העוצמה את דילמת ההנהגה והמשטרה. נח מֶק תושב הגטו ניסה לחמוק תחת הגדר. כששוטר גרמני הבחין בו והורה לו לעצור, שלף מק אקדח וירה בשוטר. הכדורים החטיאו את מטרתם, אבל הממונה על הגטו הורה למועצת היהודים לאסוף עשרים איש שיוצאו להורג.
המשטרה היהודית עמדה לפני משימה נוראה שלא היה לה אח ורע: לעצור 20 יהודים ובמודעות מלאה להעבירם למוות לידי הגרמנים.
האפשרות לא לבצע את ההוראה כנראה לא עלתה כלל, שכן היה ברור שאם לא "תסופק" המכסה ייפגעו רבים יותר. הפתרון שנמצא היה לכלול בין העשרים, פרט לאמו ולאחותו של מק שעל מעצרן הורו הגרמנים, אנשים על סף מוות: זקנים תשושים, פגועי גוף ונפש. וכך אכן נעשה, סלקציה על ידי יהודים. מק עצמו נידון לתליה, ואת ההוצאה להורג היו צריכים לבצע היהודים עצמם. גנבים, שהיו כלואים בכלא של הגטו (כלא בתוך כלא, כפי שציינו הכותבים באירוניה), הסכימו לתלות את מק בתמורה לשחרורם. האם היתה דרך אחרת? קטונתי מלשפוט. קטונתי מלתהות. (לא פעם תהיתי בתום לב למה הסכימו היהודים להתפשט על סף הבורות, ממש לפני שירו בהם. הרי כך או כך נחרץ גורלם. סוצקבר ב"גטו וילנה" סיפק תשובה: מי שסירב להתפשט בבורות פונאר, נעקרו עיניו. ממש כך. זו חכמה קטנה מאוד לשאול שאלות שכאלה ממרחק שנים בנוחות הכורסה בסלון).
מעניינת בהקשר זה ההתיחסות המגנה והמאשימה של הכותבים למעשהו של מק:
ברעדה ציפו כולם מה יהיה כאן, כיצד נימנע מהאסון שפגע בנו? שיהודי ימצא בקרבו את הכוח, במצב הנוכחי, לירות בגרמני ובכך להשמיד קיבוץ יהודי שלם.
התיחסות זו מעניינת במיוחד על רקע חברותם של כמה מראשי המשטרה במחתרת, ועל רקע הסיוע שהוגש למחתרת על ידי המשטרה. לסיוע זה אין, מדרך הטבע, כל עדות במסמך.
כאמור למעלה, המסמך אינו מסתפק רק בתיאור עבודת המשטרה, אלא מתעד – בעוד ארועי השואה עדיין בעיצומם – את קורות הגטו. לא אוכל להכנס כאן לכל הפרטים המתוארים במסמך, ואני ממליצה עד מאוד לקרוא אותו במלואו, למרות הקושי ולמרות – ואולי בגלל – הזוועה העולה מבין הדפים.
לקראת סיום המסמך מתואר טקס שבועה שהתקיים ב-1 בנובמבר 1942, ובו התחייבו השוטרים בפני המועצה לקיים באמונה את תפקידיהם, ובין השאר
למלא במסירות וללא כל תנאים את כל התפקידים והפקודות מבלי להתחשב בזמן, באישיות ובסכנה;
למלא את כל החובות בלא פניות אישיות, ביחס לקרובים, לידידים ולמכרים;
יותר משהיה זה טקס סמלי, היתה זו הזדמנות נדירה ל"הפגנה לאומית, התפרצות של רגש לאומי, של כוח, גאווה, ותקווה של קיום לאומי", כפי שראו זאת הכותבים. דמעות עלו בעיני הסיום הטקס:
למרות חושינו שקהו בגלל כל הצרות, כמו נדברו ביניהם כולם, פרצה מגרונותיהם של מאות יהודים השירה עם התזמורת: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים […]". בעיניים דומעות שר הקהל את דברי הנבואה על חופש ושחרור, על הגשמת תקוותינו הנחלמות והקדושות ביותר שהיום אינן אלא פנטזיות, ומחר יכולות להפוך למציאות.
במרץ 1944, בעיצומה של אקצית הילדים (עליה היה אחראי קיטל, הזכור לרע מגטו וילנה), נלקחו כמעט כל מאה ושלושים אנשי המשטרה לפורט התשיעי (אחת המצודות סביב העיר ששימשו כמקום מעצר והוצאה להורג). השוטרים עונו כדי שיגלו את מקומות המחבוא של הילדים. שלושים וארבעה מראשי המשטרה הוצאו להורג.
למסמך מצורף מבוא מרתק מאת העורכת דליה עופר, שהוסיפה גם הערות בגוף המסמך.
"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" הוא ספר מרשים. קולם של הכותבים עולה חי וצלול, וזוועת הגטו זועקת.
לקריאה נוספת, מאמר מאת דב לוין
געשיכטע פון דער וויליאמפאלער יידישר געטא-פאליציי
יד ושם
2016
תרגום מיידיש: אברהם אצילי
עריכה, מבוא והערות: דליה עופר
