מפלצת הזיכרון / ישי שריד

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

מודעות פרסומת

אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

…

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

חששנו פן נתפוגג / צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'

כותרת משנה: יומן מטרנסניסטריה, זכרונות מן הצבא הבריטי

צֶ'רנָה ברקוביץ' גורשה בקיץ 1941 מן העיירה קימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יחד אתה גורשו בעלה ז'אן ובתה סילבי, הוריה, קרוביה וידידיה, וכל יהודי העיירה. רומניה, שהצטרפה לגרמניה במלחמה בברית המועצות, קיבלה לחזקתה את השטח שממזרח לנהר הדניסטר (טרנסניסטריה = מעבר לניסטרו, שמו של הדניסטר בפי הרומנים). אל חבל ארץ זה גירשה את יהודי בוקובינה ובסרביה. לפני מספר ימים כתבתי על ספרה של חנה מלר-פאוסט, "מעבר לנהר", שבו תיארה הכותבת את קורותיה באותה תקופה, את המסע הרגלי אל מעבר לנהר, ואת הפקרתם של היהודים למוות באורוות שבכפרים מקומיים. בעת שהיתה באורווה שמעה על החיים בגטו ברשד, שבעיניה היו בחזקת גן-עדן יחסית לגיהינום שחוותה, והצליחה לעבור לשם ולהביא אחריה את אחותה התאומה. צ'רנה ברקוביץ', אחרי מסע ממושך, שבו התגלגלו היא ומשפחתה ממחנה למחנה ומכפר אחד לאחר, כשהם נותנים לשרירות ליבם של החיילים הרומנים ושל התושבים המקומיים, הגיעה לגטו שרגורוד. סיפוריהן של שתי הנשים זהים בכמה מפרטיהם, ובפרטים אחרים הם משלימים זה את זה, ומשרטטים יחד תמונה מקיפה של השנים הנוראות שחוו המגורשים.

הספר נפתח במבוא מעניין ומקיף מאת גלי תיבון, ובו היא מתארת את הארועים מנקודת מבט היסטורית כללית, ומתעכבת על כמה נושאים כמו ההתארגנות הקהילתית של היהודים, וההתמודדות עם הגירוש מבחינתן של הנשים. הנשים היהודיות ברומניה, כמו נשים אחרות באותה תקופה, הוגדרו על ידי מעמדו של בן זוגן, ולא נדרשו להתפרנס ולשרוד בכוחות עצמן. תפארתן היתה על ביתן ועל משפחתן. המהפך הנורא שחוו אילץ אותן להסתגל בתוך שעות לאורח חיים שונה לחלוטין, לקבל החלטות הרות גורל, ובמקרים רבים ליטול על עצמן את משימות ההישרדות. צ'רנה עצמה מתארת את המאבק לשמור על מראית עין של בית ושל חיי חברה נורמלים בתוך האומללות והעוני והרעב.

צ'רנה החלה לכתוב יומן בגטו. בשל הקשיים לא ניהלה יומן יומי, אלא כתבה בהפסקות גדולות, וסיכמה את שעבר עליה. אחרי המלחמה עיבדה את היומן, והספר "חששנו פן נתפוגג" מבוסס על הנוסחים המשלימים זה את זה. היומן נפתח בשמועה על הגירוש, שקדמה להודעה הרשמית, ומסתיים בשחרור ובהכנות לשיבה לרומניה. צ'רנה מתארת במפורט ובאופן חי את הארועים הגדולים והקטנים שהכתיבו את סדר יומם, את ההתמודדות עם המחלות המדבקות, את חוסר הוודאות ואת הפחד, את הנסיונות לקיים שגרת בית ומשפחה. כמו בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, גם כאן נחשף שוב שיתוף הפעולה של האזרחים ה"קטנים" עם העוול הגדול – החל בשכנות הרומניות שבאו לבזוז את תכולת הבית עוד בטרם יציאת המשפחה, וכלה בעגלונים האוקראינים שסחטו מן המגורשים תשלומי עתק עבור הובלת החפצים שהצליחו להציל – שיתוף פעולה שבלעדיו אמנם לא היתה נמנעת ההשמדה, אך אולי היתה מתעכבת ומצטמצמת, ולבטח היתה מפחיתה את תחושת הבגידה שחשו היהודים.

בנם של צ'רנה וז'אן, וילי, עלה לארץ ב-1941 לבדו, לאחר שבעקבות פוגרום השתכנע שמקומו אינו ברומניה. בנוסף ליומנה של אמו, הספר מציג דברים שכתב וילי שנים אחרי הארועים. הוא מתאר את בדידותו כנער במוסד חינוכי בארץ, את בחירתו לעזוב את המוסד ולהתפרנס כעובד מוסך, ובעיקר הוא מתעכב על השירות בצבא הבריטי כנהג ביחידה יהודית, ועל השתתפותו בלוחמה באיטליה. לאחר שנתיים שבהן לא שמע דבר ממשפחתו, ולאחר שהתוודע לאשר אירע ליהודים במלחמה, כמעט אמר נואש בדבר הישרדות משפחתו. כשנודע לו שהוריו ואחותו חזרו לעיירה ממנה גורשו, נסע בדרך-לא-דרך לפגוש אותם, והצליח לשהות במחיצתם יומיים-שלושה בטרם היה חייב לחזור ליחידתו. בצירוף מקרים מרגש הגיע אליהם בסמוך ליום בו ילדה אחותו תאומים, שאחד מהם נקרא על שם הסב שנפטר בגטו מטיפוס. המשפחה כולה התאחדה בארץ אחרי קום המדינה.

שילוב שני הכתבים יחד מציג תמונה שלמה של משפחה שנלכדה בגלגלי אותן שנים. שניהם כתובים ברהיטות ובכנות, ומעניקים להיסטוריה פנים וחיים.

שמו של הספר לקוח מאחד המשפטים בו. אחרי הליכה ממושכת בקור ובגשם הגיעה המשפחה לכפר, "שם נאלצנו לעצור ולא – חששנו פן נתפוגג". צ'רנה מתייחסת לעייפות פיסית, אבל בעיני השם מייצג גם את כוחם ואת חשיבותם של ספרי זכרונות מסוג זה, המשמרים את זכרון התקופה ואת זכרון קורבנותיה, לבל יתפוגגו.

יד ושם

2016

בממלכת התיל / מיכאל קראוס

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

חיי בלול תרנגולות / מקס עמיחי הֶפּנֵר

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

אהבת הגורל / אַבֶּל י' הרצברג

כותרת משנה: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

הרוצה לפגוע בעבריינים, יביא אותם למשפט. אבל מי שחרד לתוצאות שיטתם, עליו להבין אותה. כוונת ספרון זה היתה ועודנה לתרום להבנה הזאת.

אבל הרצברג, יליד 1893, היה עו"ד, סופר ומשורר יהודי הולנדי. ב-1943 נעצר עם אשתו ושלושת ילדיו, ונכלא במחנה הולנדי. הילדים הצליחו לברוח, והוא ואשתו נשלחו לוסטרבורק ומשם בינואר 1944 לברגן-בלזן. בני הזוג נמנו עם קבוצת יהודים שהוחזקו במחנה משפחות כעתודה לחילופים עם גרמנים שבויים. הם סבלו חרפת רעב, מחלות, אלימות והשפלה, אך כפי שהרצברג כותב בכנות ובאמפטיה "ידענו שבגיהינום היו מדורים עמוקים בהרבה משלנו". אחרי שובו כתב מספר מאמרים אודות המחנה, ואלה ראו אור בכתב-עת הולנדי, וקובצו כספר ב-1946. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של המחנה, וחורג ממסגרת התיאור גרידא אל הנסיון להפיק תובנות. סגנונו הספרותי ישיר ובהיר, משולב בציניות שרוטה ובכאב בלתי מוסתר. הספר מכיל פחות ממאה עמודי טקסט, כולם ראויים לאזכור ולציטוט, ולכן הסקירה הזו ברובה תיתן את הבמה למילותיו של הרצברג.

"שרפירר פלוני"  עוסק במפקדים הזוטרים בס"ס:

כל בעלי הדרגות – ביחוד השרפיררים, שהיה להם מגע בלעדי כמעט עם האסירים – ששו ושמחו בעליזות הולכת וגוברת ככל שאכזריותם גברה […] איך זה היה יכול לקרות? […] אם תשובתנו היא שמדובר כאן בפושעים, זוהי הצהרה ולא הסבר […] אסור לנו לשכוח שאין פותרים את הבעיה בעזרת שנאה וגידופים […] חשוב ביותר לדעת ולהבין איזה מין אדם היה יוזף קרמר, מפקד המחנה, או שרפירר היינץ, פריץ, ראו, וליבה, או שטורמפירר אלמוני. כי אין אנו קובעים את טיבו ואת ערכו של הנאצי אלא את הטיב והערך של עצמנו.

השרפירר, כך תופס אותו הרצברג, הוא איש ריק, בלי אידאלים, בלי השקפות, בלי אהבת מולדת או התלהבות לאומית, ולכן לא נותר לו אלא להכנע להיפנוזה של זרקורי הבריונות החוזרת ועולה. הוא אינו נעדר מצפון לחלוטין, וכדי להשתיק את שאריות המצפון הוא חייב להסלים את האכזריות. התיאור הזה מתאים לגרמניה בנסיבות שנוצרו, אך אינו יחודי לה. אנשים כאלה נמצאים בכל מקום.

"הקאפו" עוסק בבריונים שמונו לנהל את ענייני המחנה אחרי שהמפקד קרמר החליט לפזר את מועצת היהודים:

הקאפו אינו משרת את הנאצים, הוא יוכיח לך וגם לעצמו באותות ובמופתים שהוא פועל לטובת הכלל, אך הוא משרת את עצמו בלבד […] הם טוענים שכל רצונם למנוע את העונשים הקולקטיביים האהובים כל כך על הגרמנים, אין זה נכון. האחד מצא שעיר לעזאזל בשל עליבותו שלו, והשני אינו מכיר דרך אחרת כדי לא לטבוע בים הזה של חמס והשפלה. בניגוד לאשליה הנפוצה שרבים מטפחים אותה, שוב היגון שכח לרומם את הנפש.

"הנקבה" מטפל באשה ששירת כמפקדת צריפים במחנה:

אירמי הבלונדינית תרמה את חלקה לנצחונה של גרמניה במלחמה. להוטה לשרת היא דהרה דרך הצריפים כשזקן המחנה והאחראים על הצריפים בעקבותיה.

לאירמי הבלונדינית היו עוד כשרונות מלבד ביקורת סידור המיטה. היא ידעה גם להכות, ועוד איך!

בחוסר מודעות מוחלט לסתירות שבהתנהגותה, היתה הולכת לפטפט עם הנשים בבית היתומים, משחקת עם הילדים, מזמינה שמלות אצל התופרת. כשאירמי הבלונדינית פטפטה די הצורך, היא הפסיקה ואמרה: "זהו, עכשו אני הולכת להכות קצת במחנה הנשים". כך אמרה וכך עשתה.

אחרי המלחמה, באותו חוסר מודעות, אין לה מושג למה טוענים נגדה, הרי עשתה הרבה למען הנשים, עובדה שתפרו בשבילה שמלות… אירמי מאמינה במה שהיא שחה […] וזה הדבר הגרוע ביותר.

"תחת עץ התִּרזה" עוסק בטיפול של היהודים בגנבים. במחנה פעלה מערכת משפט פנימית של היהודים בעידודו של יוסף וייס, זקן היהודים בתקופה מסוימת. הרצברג כותב על הבדידות במחנה, על הכעס שנבע מהבדידות, ועל הגנבה כענין של הישרדות. הגרמנים גילו את קיומו של בית המשפט, שהרצברג שימש בו כתובע, ודרשו לקיימו בפומבי לשם שעשועיהם.

הם מתו כולם, הגנבים מברגן-בלזן, ואינני יודע אם הם גנבו עם היד החוטפת של המוות המתקרב, או אם הם נעשו מיואשים כל כך כי חשו בשקיעתם המוסרית עד שלא יכלו להחזיק מעמד. רק בני בליעל אחדים שהיו ביניהם – חוטאים מרושעים אמיתיים כאלה שגנבו כדי לגנוב – לא מתו, והם ודאי ימשיכו לגנוב.   

"בגלל פסוק אחד" מספר על לָאבּי, מורה מבנגזי, שאותו הרצברג מתאר כאדם טהור כשושן צחור. לָאבּי נמנה עם יהודי צפון- אפריקה, שהגרמנים הגלו תחילה לאיטליה ולאחר מכן למחנות בפולין. בעלי דרכון בריטי הגיעו למחנה בו שהה הרצברג. לָאבּי, שפתח במחנה בית-ספר לילדי צפון-אפריקה, סירב לאכול את המרק היומי מטעמי כשרות, "כדי להבדיל בין טומאה לטהרה!", והפסוק הזה העניק כוח לאנשים רבים:

באופן עקרוני יש להדגיש שאין בני אדם טמאים או טהורים. אין עמי סגולה. ואולם יש בני אדם היודעים שיש גבול בין מה שמותר ומה שאסור, ויש אנשים שלא רק שאינם יודעים זאת אלא אף מתעלמים מהדבר. בין אלה ואלה אין שלום.

בפרק זה הרצברג מתייחס גם לקושי לספר את חוויות המחנה: מה שהם קוראים עכשו "זכרונות" הוא דו-שיח בין נפשם שנשארה בבית ובין צִלם שחזר, לכן הקושי להסביר "איך זה היה" דומה לקושי שיש בתיאורו המדויק של חלום. תמיד חסר משהו חמקני, לא עובד או מעשה מוחשי אלא דבר שבאווירה, במחנק הפחד והמצוקה.

"הרכבת האחרונה" מתאר את ארבעה עשר הימים של המלחמה, אותם נאלץ להעביר בנסיעה ברכבת בקרונות פתוחים, בצפיפות ובזוהמה ובמחסור גדול באוכל:

ארבעה-עשר ימים הסיע השטן את הרכבת האחרונה דרך גרמניה. בכל פעם הרכבת נוסעת כמה קילומטרים מאחורי החזית ומתחמקת ממנה כשהיא מתקרבת אליה. רכבת מלאה יאוש מיילל עוברת על-יד ערים וכפרים הרוסים, על-יד חורבות ברלין שעל חומותיה כתוב: "ברלין לוחמת, עובדת ומחזיקה מעמד".

ב-23 באפריל 1945 ליד הכפר טרֶבּיץ, כששים קילומטרים מזרחית ללייפציג, שוחרר הרצברג על ידי חיילי הצבא האדום.

בפרק זה הוא עוסק גם בשאלת אשמתם של הגרמנים שבעורף: אם גרמני יטען שלא ידע על המחנות ועל המצב ששרר בתוכם, אין זה בהכרח שקר. אך אין זה מעיד על חפותו. נשארת השאלה אם היה יכול וחייב לדעת.

"אהבת הגורל", הפרק שעל שמו קרוי הספר, עוסק בסוד קיומו של העם היהודי: המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. הוא דבר שונה לגמרי, זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אָמוֹר פַאטי".

לספר נוספה אחרית דבר שכתב הרצברג למהדורה שראתה אור עשרים שנה אחרי המלחמה, ובה הוא מתמודד עם נושאים שעלו במהלך אותן שנים. הוא סבור שהמשפטים הפומביים, כדוגמת משפט אייכמן, היו הכרחיים: הידע השתנה במידה ניכרת כתוצאה מהמשפטים ומהפרסום העצום שזכו לו. בזאת היתה חשיבותם של המשפטים האלה.

יחד עם זאת יש לשים לב לכך שהכרת העובדות והירידה לפרטים לא תטשטש את הבנת ההיסטוריה ואת התובנה הכללית.

הרצברג טוען כנגד השיפוט בגרמניה, המקל בעונשים ונוקט מדיניות חנינה נרחבת. טענת "רק מילאתי פקודה" חסרת משמעות בעיניו, משום שהאשמה היא לא בציות, אלא בעובדה שהפקודה היתה בעיניהם מוסרית בזמנה.

אינם יכולים להגיד "לא ידענו כלום", כי אם הם לא ידעו את הגרוע ביותר, הרי עדיין כל אחד מהם ידע די והותר כדי לא להצדיק את שתיקתם.

אנחנו עוסקים בבני אדם שהיו בתוך מכונת הלישה וכתוצאה ממנה יצאו מעוותים. היא איננה עובדת עוד, המכונה הזאת, לפחות לא באופן גלוי. אבל רוב בני האדם אינם גמישים עד כדי כך שהם מסוגלים לחזור אוטומטית לצורתם הקודמת מבלי שנשאר בהם איזה קמט או כתם.

יחודו של הספר בסמיכותו למלחמה, ביכולתו של הרצברג לראות מעבר לסבל הפרטי שלו, ובנסיונו להפיק תובנות ולקחים. במבוא לספר הוא מוזכר, בצדק, בנשימה אחת עם פרימו לוי ועם אימרה קרטס, שניהם כותבים מחוננים שכתבו על השואה מנסיונם האישי המשולב בראיה מעמיקה ובוחנת. זהו ספר חשוב שהזמן לא פגם ברלוונטיות שלו.

Amor Fati – Abel J. Herzberg

יד ושם

2016 (1946)

תרגום מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי

עריכה, הערות שוליים ותרגום אחרית דבר: אלחנן טל

בין הלשנה להצלה / פנחס בר-אפרת

כותרת משנה: החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר-אפרת, יליד 1931, ובני משפחתו הסתתרו מפני הנאצים בארנהם שבהולנד במשך קרוב לשנתיים. עשרות שנים אחר-כך, בהיותו בן 78, השלים עבודת דוקטורט בנושא יחסם של ההולנדים אל היהודים בתקופת השואה. פרק מרכזי בעבודה עוסק בתופעת ההלשנה, בעיקר הלשנה על יהודים והסגרתם לידי הגרמנים. הספר "בין הלשנה להצלה" מבוסס על אותה עבודה.

במשך שנים רבות היתה נטיה להאמין שהעם ההולנדי ככלל תמך ביהודים ועסק בהצלתם. מיתוס זה נוצר ככל הנראה בשל יחסה האוהד של הולנד למדינת ישראל. למעשה, שעור השמדת היהודים בהולנד היה הגבוה ביותר במערב אירופה: למעלה מ-100,000 נספו, מתוך קהילה שמנתה כ-140,000, כלומר למעלה משבעים אחוזים. מה גרם לכך?

מלכת הולנד ושרי הממשלה נמלטו מן המדינה זמן קצר לפני כניעתה. בריחה זו הותירה את העם בהולנד ללא הנהגה של ממש, ומוסדות השלטון הושארו בידיהם של מזכ"לים ביורוקרטים, שהיו אנשי ביצוע צייתנים ולא מורי דרך. עובדה זו הביאה להשלמתם עם הנחיות הגרמנים בתחומים רבים, כולל בענין היהודי. ההנהגה אמנם פנתה אל העם בדברי עידוד, אך לא השתמשה בסמכותה המוסרית הניכרת כדי לעודד התנגדות. בשנת 1937 הורתה הממשלה: "אסור לשרת את האויב אם התועלת לאויב עולה על התועלת לאוכלוסיה […]. יש לסרב, אפילו אם התוצאה היא מוות". אחרי הכיבוש לא נשמעו עוד אמירות שכאלה. רק באביב 1943 קרא ראש הממשלה הגולה לעם ההולנדי להסתיר את עשרות אלפי הצעירים ההולנדים שהיו אמורים להיות מועברים לעבודה בגרמניה. לא הושמעה קריאה דומה כאשר החלו גירושי היהודים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא היתה אינטגרציה מלאה של היהודים במדינה, ואנטישמיות חבויה רחשה מתחת לפני השטח: החברה ההולנדית היתה מפולחת למגזרים מובהקים, שלכל אחד מהם מוסדות וארגונים נפרדים בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה. המגזרים העיקריים היו הקתולים, הפרוטסטנטים, הסוציאליסטים והליברלים […]. אפשר להניח במידה רבה של וודאות שחוסר המעורבות מצד חלק גדול של האוכלוסיה בגורל היהודים בימי המלחמה מקורו בסקטוריאליזציה של החברה ההולנדית למגזרים שונים – או לרבדים אנכיים – ובבידול היהודים בעקבות זאת.

המשטרה ההולנדית הסדירה שתפה פעולה עם הגרמנים מתוך צייתנות לסמכות. אלפי הולנדים התנדבו למשטרה, ונדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים. הם עברו הכשרה, בחלקה על ידי מדריכים גרמנים, כולל אינדוקטרינציה נאצית, וידעו היטב איזה תפקיד יידרשו למלא. בנוסף הוקמה במשטרה מחלקה לעניני יהודים שעסקה בצייד אדם.

במכתבו מ-24 בספטמבר 1942 אל הימלר מציין ראוטר [הממונה על המשטרה ועל הבטחון] את יעילותם של השוטרים החדשים במעצר היהודים: "הפלוגות החדשות של המשטרה ההולנדית מצטיינות בענין שאלת היהודים, והן עוצרות בימים ובלילות מאות יהודים".

ידועים מקרים של שוטרים שסירבו להשתתף בפעילות נגד יהודים. רוב המסרבים פוטרו. אחרים – או שהיו אדישים או שחששו לאבד את פרנסתם. כמו כן היו מקרים של סיוע ליהודים על ידי השוטרים, אם בהעלמת עין, ואם בהודעה מוקדמת על פשיטות. חלקם של המסייעים נתפסו ונענשו, בדרך-כלל בכליאה במחנה ריכוז. אילו היתה ההנהגה הגולה מעודדת את השוטרים להתנגד, בין אם בפניה למצפונם, ובין אם באזהרה מפני הצפוי להם אחרי השחרור, מן הסתם היינו עדים לשיבוש בתהליך ההשמדה ולפיכך להאטתו. עידוד כזה לא ניתן.

כאמור, ההלשנה היא נושא מרכזי במחקר ובספר. המניע העיקרי להלשנה על יהודים שהסתתרו או שעברו על אחד מחוקי הנאצים, היה בצע כסף. המלשינים קיוו להשתלט על רכוש המגורשים. לעתים היו גובים מן היהודים כסף תמורת הבטחה לסיוע בבריחה, וההלשנה נועדה להותיר את הכסף בידם מבלי לקיים את התחייבותם. להלשנות על לא-יהודים היו מניעים אחרים, בעיקר חיסול חשבונות פרטיים. הפרק מפרט עשרות מקרי הלשנה, כולל פרטים על גורלם של היהודים שנתפסו בעקבותיהם, ובכך נותן שם ומציב יד לקורבנות.

פרק נפרד מוקדש לקולונֶה הֶנייקֶה. מדובר בקבוצת ציידי אדם שפעלה לאיתור יהודים ולהסגרתם. שמה ניתן לה על שם אחד הפעילים, נהג המונית וִים הנייקה. לקבוצה לא היה מעמד פורמלי, אך אנשיה עיכבו יהודים לחקירה, ופשטו על מקומות מסתור. המניע שלהם היה כסף, והמחיר הלך ועלה עם השנים. בנספח לספר ניתן לראות את הפתקאות שבהן נרשמו פרטי ה"שלל", ולפיהן נגבה התשלום מן הגרמנים עבור כל ניצוד.

כמה מן המלשינים ומן הציידים הועמדו למשפט אחרי השחרור. השוואה בין גזרי הדין על הלשנות על יהודים ועל לא-יהודים מעלה מצב שוויוני מבחינת חומרת העונש. עם זאת יש לזכור שהלשנה על יהודים פירושה היה מוות, והמלשינים ידעו זאת, בעוד הלשנה על לא-יהודים גררה ברוב המקרים ענישה כלשהי, ורק במיעוטם של המקרים מוות. בראיה כזו, העונשים שהוטלו על המלשינים אינם פרופורציונים לפשע. ראשוני הנשפטים נענשו בחומרה יחסית לאלה שנשפטו מאוחר יותר, וגם עונשיהם של הראשונים הומתקו כמעט בכל המקרים. מלכתחילה מערכת הענישה ההולנדית היתה סלחנית יחסית לזו שבמדינות המערב האחרות, ודי מהר ניכרה המגמה להמנע מלחטט בעבר.

הפרק האחרון בספר עוסק במחתרת בהולנד ובהצלת יהודים. על פי ההערכות, כ-25,000 יהודים הסתתרו בהולנד במהלך המלחמה. כ-16,000 מתוכם ניצלו. ההתארגנות של פעולות ההצלה היתה איטית, וכשפעילות המחתרת נכנסה להילוך גבוה, מרבית היהודים כבר גורשו לוסטרברוק. הפעילות התמקדה בעיקר בהצלת ילדים, שהסתרתם היתה קלה יותר. היהודים עצמם, בשל בידולם מכלל האוכלוסיה, התקשו לארגן את הצלתם. קושי נוסף נבע מן הצורך למצוא מסתור למשפחות שלמות, בעוד לא-יהודים שהסתתרו היו בדרך-כלל יחידים. מניעי המצילים היו בעיקר הומניטריים או דתיים.

בסיכומו של המחקר המסקנה היא שהמיתוס בדבר יחסו של העם ההולנדי ליהודים הופרך:

הרוב הדומם אכן היה דומם בנוגע ליהודים.

רוב ההולנדים לא עשו דבר למען היהודים, ואף ביצעו את עבודתם נאמנה לפי הוראות הממונים עליהם, גם במחיר של פגיעה ביהודים (הכוונה בראש ובראשונה למשטרה, וכן לחלק מן הפקידות הציבורית). בשולי האוכלוסיה היו מצד אחד משתפי הפעולה עם הנאצים, ומצד שני הפעילים שעשו כל שביכולתם להצלת יהודים.

הספר הרחיב את ידיעותי בנושא שואת יהודי הולנד, ואני ממליצה עליו.

יד ושם

2016

במנהרות אשמדאי / אליעזר שורץ

כותרת משנה: עובדי כפיה יהודים בתעשיה הצבאית של הרייך השלישי

אליעזר שורץ היה בן שש-עשרה, כשהופרד מבני משפחתו בבירקנאו, ונשלח לעבוד במכרות ברחבי הרייך. שלוש פעמים עמד על סף השחרור, אך המחנות בהם שהה פונו ימים ספורים לפני הגעת בעלות הברית, והוא טולטל ברכבות וברגל למקום העבודה הבא. חמש-מאות יהודים היו בקבוצה אליה השתייך, ששה-עשר בלבד שרדו. בהיותו בן שמונים ואחת קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה כשהשלים את מחקרו בנושא "עובדי כפיה יהודים ברייך הגרמני בשלב הסופי של מלחמת העולם השניה". הספר "במנהרות אשמדאי" מבוסס על מחקר זה.

הספר פותח בכללי ומתכנס לפרטי. לאחר רקע היסטורי על התפשטות הרייך השלישי, ועל מצבם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי, מייחד הכותב את דבריו לניצול כוח האדם היהודי בכלל, ולניצולו באושוויץ ובמחנות הנילווים אליו בפרט. מן הספר עולה ה"הגיון" של הקמת מחנות אושוויץ והתרחבותם, בד בבד עם התרחבות המפעלים שהוקמו באזור. כוח האדם הזול שהיה ביכולתם של הנאצים לספק היווה שיקול רב משמעות בתכנון הפרויקטים החקלאים והתעשיתיים. אמנם העסקת יהודים עמדה בסתירה לרעיון "הפתרון הסופי", אך נמצאה נוסחה "גואלת" של "השמדה באמצעות עבודה". האסירים היהודים עבדו בתנאים קשים, שעות ארוכות, עם תזונה דלה, תחת טרור של נוגשי עבדים, ללא ביגוד הולם, וללא אמצעי בטחון מסוג כלשהו. מקרי המוות מתאונות ומעונשים, בנוסף למוות ממחלות ומתשישות, היו ענין יומיומי.

בשלבים האחרונים של המלחמה הגבירו הגרמנים את מאמציהם לייצר נשק מתוחכם. כדי להסתיר את פעילותם זו ממטוסי בעלות הברית, בנו את המפעלים במכרות תת-קרקעיים. הכשרת המכרות ליצור, וכן היצור עצמו, בוצעו על ידי עובדי כפיה. הפרק הרביעי בספר מתמקד בסיפורה של קבוצת החמש-מאות, שעמה נמנה הכותב. תחילה נשלחו למכרה הברזל בכפר טיל שבחבל לורן, מקום בו הוקם מפעל ליצור רקטות 1V. המפעל פונה בספטמבר 1944, ימים ספורים לפני שחרור האזור. הקבוצה הועברה ברכבת למכרה מלח בקוכנדורף שבגרמניה, שם הוקם מפעל ליצור מנועי סילון. שלושה מאנשי הקבוצה לא שרדו את המסע. בסוף מרץ 1945, ארבעה ימים לפני הגעתם של האמריקאים למקום, ננטש המחנה. ממחנות שונים ברחבי הרייך יצאו אסירים מותשים לצעדות אל הלא נודע. בשל מצבם הירוד אחרי חודשים ושנים של עבודה מפרכת בתנאים בלתי אנושיים, היו אלה צעדות מוות. ב-28 באפריל 1945 הגיע מסעה של הקבוצה אל סיומו. השורדים הובלו אל משטח מוקף במי הנהר איזר. מלווי הקבוצה סגרו את סכר אגם הוויסות במורד הנהר, והאסירים החלו לטבוע במים הקפואים שהלכו וגאו. כחמישים מתוכם ניסו לשחות אל גדת הנהר, חלקם הצליחו לצאת מן המים, חלקם קפאו במהלך הלילה. שישה-עשר שוחררו עם הגעתם לאזור של החיילים האמריקאים.

"במנהרות אשמדאי", למרות שמו האמוציונלי, הוא ספר עיון מחקרי. ככזה הוא יורד לפרטי פרטים, לעתים מאוד טכניים, ומוביל את הקורא דרך הארועים דקה אחר דקה. נמצא בספר פרטים הנדסיים מדוקדקים לצד פירוט של לבושם ומזונם של האסירים, הרחבות על הרקע ההיסטורי של כל אחד מן המקומות המוזכרים בספר, פירוט ההשפעה ההדדית של התעשיה ומהלכי המלחמה והשפעתן של אלה על גורל היהודים, ועוד. כראוי לספר מחקר אין בו אזכור אישי של הכותב, למרות שגורלה של קבוצת החמש-מאות הוא גורלו שלו, אבל ניכרת היכרותו העמוקה עם הנושא, וניכר שערך עבודת שטח מדוקדקת בכל היבטי מחקרו.

הפרק האחרון עוסק בתעלומת צעדות המוות בשלהי המלחמה. הגרמנים הנסוגים הקצו משאבים רבים להובלת אלפי אסירים ברגל וברכבת. מסקנתו של הכותב, על סמך נתיבי הצעדות, ועל סמך מאפייני האסירים שנבחרו להשתתף בהן, היא שהגרמנים קיוו להפעיל מנהרות רוח סמוך לעמק האץ (Oetz)  שבחבל טירול, במטרה לפתח כלי נשק חדשניים שישנו את פני המלחמה. משנכשלו בנסיון להגיע אל היעד, ניסו להפטר מן השורדים.

דומה כי ככל שנקרא יותר, כך נגלה כמה איננו יודעים. כל ספר – עיון או עדות – על מוראות אותם ימים, מוסיף נדבך לידע, ומעורר שוב ושוב את התמיהה על האכזריות, על ההתיחסות אל מליוני בני אדם כתת-אדם, ועל קור-הרוח המצמרר בו הובלו היהודים, ואסירים על לא עוול בכפם אחרים, ביסורים אל מותם.

יד ושם

2016

משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה

"צריך לזכור את כל המורכבות שהייתה שם ואת המרחק שלנו משם. מה שהיה להם שם ולנו כאן אינם בני השוואה. עלינו לדעת ולומר שבואו נהיה צנועים ובשפל הרוח לנסות להבין את המציאות הזו. גם להאשים אבל גם לקבל ולהבין כמה קשה לנו להיות השופטים". – העורכת, דליה עופר, בראיון לקראת צאתו של הספר לאור.

העיר קובנה שבליטא נכבשה בידי הגרמנים ביוני 1941. בדומה לארועי וילנה, כפי שתוארו על ידי אברהם סוצקבר בספר "גטו וילנה", גם בקובנה לווה הכיבוש במעשי רצח ביהודים, רצח שבוצע על ידי הגרמנים ועל ידי ליטאים שהצטרפו אליהם בהתלהבות. במשך כמחצית השנה שאחרי הכיבוש נרצחו שמונים אחוזים מן היהודים במדינה, למעלה מ-180,000 מתוך 220,000. באוגוסט 1941 הוקם הגטו בקובנה, והיהודים נאלצו להצטופף בתחומיו. רבים מהם האמינו כי בכך יושם קץ לפוגרומים:

כאשר פורסם בעתון (ב-2 ביולי) שעל היהודים לעזוב את העיר עד 15 באוגוסט ולהתיישב בסלובודקה, בגטו, היתה זו בעבור רבים מאתנו "הקלה" מסוימת, משום שכבר סבלנו יותר מדי מידי "שכנינו האהובים", הליטאים.

תקוותם נכזבה. בתוך כחודשיים נרצחו כשליש מכלל 30,000 מתושבי הגטו. בתום המלחמה שרדו רק כאלפיים מיהודי קובנה.

בקובנה, כמו במקומות אחרים תחת המשטר הנאצי, הוקמה מועצת יהודים בהוראת השלטונות, ותחתיה הוקם כוח שיטור. נדמה כי המשטרה היהודית היתה הגוף השנוא ביותר בקרב הציבור היהודי, וקולם של השוטרים בדרך-כלל לא נשמע. המסמך שלפנינו נכתב על ידי שוטרי הגטו, ככל הנראה חברי הנהלת המשטרה, במהלך 1943, והוטמן יחד עם הארכיון המפורט של פעילות המשטרה במחבוא בשלהי 1943, כשמעמד הגטו שונה למחנה ריכוז לקראת חיסולו הסופי. למעלה מעשרים שנה אחר-כך נחשף הארכיון, אבל חוקרים מהמערב נאלצו להמתין עד להתפוררות ברית המועצות כדי לעיין בו.

המסמך הוא תערובת של כרונולוגיה של הגטו עם תיאור מפורט של עבודת המשטרה. אם אפשר היה לשער לפני הקריאה שמדובר בכתב הגנה והצדקה והתגוננות, הרי שעד מהרה מתברר כי אין זה כך. הכותבים אמנם מסבירים לפי מיטב אמונתם, שמן הסתם מושפעת מעיסוקם, מדוע פעלו כפי שפעלו, אבל בו זמנית אינם מהססים להעביר ביקורת על הסתאבות, על שכרון כוח, ועל ניצול לרעה של מעמד השוטר.

בכל שלב ושלב בחיי הגטו שמשו בערבוביה יאוש ותקווה. ההוראות, שהונחתו על ידי הגרמנים חדשות לבקרים, זרעו היסטריה ובלבול. בתוך הכאוס נאלצה הנהגת הגטו היהודית לנסות להכריע כיצד לנהוג, אילו הוראות לקיים כלשונן, מתי לנסות לשחד ולהתחנן כדי להעביר את רוע הגזירות. ההנהגה התמודדה על בסיס יומי עם דילמות של שיתוף פעולה לצורך הצלת חיים מול התנגדות. דומה כי הקו המנחה היה כמעט תמיד להרכין את הראש ולהקריב מעטים כדי להציל את הרבים.

שוב היתה זו התלבטות מוסרית רבת עצמה […]. הדעות במועצה נחלקו. היו שסברו שאל לה למועצה להעביר פקודה שתביא למסירתם של יהודים למוות, ואילו אחרים העריכו שאם לא יבצעו את הוראות הגרמנים תהיה האלימות כלפי הציבור גדולה עוד יותר, והסיכויים להציל יהודים יקטנו.

המלאכה הקשה, ולעתים הבזויה, של שמירה על שגרת הגטו לתועלת כלל הציבור, הוטלה על המשטרה. כשהוחלט שעל כל אדם לעבוד, השוטרים השכימו קום מדי יום כדי להעיר את המיועדים לעבודה. כשנקבעה מכסה מסוימת של אנשים לעבודה בשדה-התעופה, מקום העבודה השנוא במיוחד, השוטרים הם שגררו אנשים ממיטתם או ממחבואיהם כדי שהמספר המלא של האנשים יתייצב בשער. השוטרים מילאו גם תפקידים אחרים, כמו השגחה על כללי ההיגינה והסניטציה, טיפול בסכסוכים, השגחה בשערי הגטו ועוד. חלקם של השוטרים מילאו את תפקידם מתוך אמונה שהם פועלים לטובת הציבור, אחרים ראו במשטרה מקום לסיפוק אמביציות אישיות ולהפקת תועלת לעצמם. הכותבים מודים שעם הזמן קהו חושיהם של כמה מן השוטרים, והם הפכו אדישים עד אלימים.

רבים מן הראשונים שהלכו למשטרה עשו זאת למען העבודה לשמה, אכן לעבוד לטובת הגטו […]. מאוחר יותר השתנה הענין לחלוטין. אז, כאשר המאבק הוא לא רק על הלחם אלא גם על קותל החזיר, החמאה והיי"ש החריף, לא נשאר במשטרה כל זכר לאידאליזם כלשהו. רבים מהפונקציונרים שלנו הסתאבו ואיבדו את פרצופם האנושי הרגיל.

[…]

השוטר, אף שהוא אינו יותר מבן אדם, מאבד את סבלנותו, הוא שוכח בשעת מעשה את כל השיקולים, היכן הוא בעולם ועם מי הוא מתמודד, ומכה יהודים. תחילה הוא מתבייש למחצה בפני עצמו ומכה ברחמנות, בפעם הבאה כבר מעט חזק יותר, ובהמשך הוא כבר רגיל ומכה בברוטליות ופוגע באופן לא פחות חמור מהגרמני. בשער נמצאים "מורים טובים", יש ממי ללמוד.

ויחד עם זאת הם קובלים על שיהודי הגטו רואים רק את הצד הרע של עבודת המשטרה, ואינם מודעים למעשיה החיוביים:

מחד גיסא, השוטר בשער הוא שומר הסדר והוא רע. מאידך גיסא, הוא המציל והמגן. תפקיד לא נעים יש לשוטר בגטו בכלל, ובשער בפרט, משום שלרוב רואים אותו בתפקיד הגזלן, אך אין רואים אותו כשהוא המתווך, איש הקשר, הנציג והמגן עד כמה שהתנאים מאפשרים.

סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה עשרות מראי מקום, שתכננתי לכלול בסקירה, כולם חשובים, כולם מהותיים, כולם ראויים להקרא, אך מספרם הגדול אינו מאפשר זאת. אתאר איפה פרשה אחת שמציגה במלוא העוצמה את דילמת ההנהגה והמשטרה. נח מֶק תושב הגטו ניסה לחמוק תחת הגדר. כששוטר גרמני הבחין בו והורה לו לעצור, שלף מק אקדח וירה בשוטר. הכדורים החטיאו את מטרתם, אבל הממונה על הגטו הורה למועצת היהודים לאסוף עשרים איש שיוצאו להורג.

המשטרה היהודית עמדה לפני משימה נוראה שלא היה לה אח ורע: לעצור 20 יהודים ובמודעות מלאה להעבירם למוות לידי הגרמנים.

האפשרות לא לבצע את ההוראה כנראה לא עלתה כלל, שכן היה ברור שאם לא "תסופק" המכסה ייפגעו רבים יותר. הפתרון שנמצא היה לכלול בין העשרים, פרט לאמו ולאחותו של מק שעל מעצרן הורו הגרמנים, אנשים על סף מוות: זקנים תשושים, פגועי גוף ונפש. וכך אכן נעשה, סלקציה על ידי יהודים. מק עצמו נידון לתליה, ואת ההוצאה להורג היו צריכים לבצע היהודים עצמם. גנבים, שהיו כלואים בכלא של הגטו (כלא בתוך כלא, כפי שציינו הכותבים באירוניה), הסכימו לתלות את מק בתמורה לשחרורם. האם היתה דרך אחרת? קטונתי מלשפוט. קטונתי מלתהות. (לא פעם תהיתי בתום לב למה הסכימו היהודים להתפשט על סף הבורות, ממש לפני שירו בהם. הרי כך או כך נחרץ גורלם. סוצקבר ב"גטו וילנה" סיפק תשובה: מי שסירב להתפשט בבורות פונאר, נעקרו עיניו. ממש כך. זו חכמה קטנה מאוד לשאול שאלות שכאלה ממרחק שנים בנוחות הכורסה בסלון).

מעניינת בהקשר זה ההתיחסות המגנה והמאשימה של הכותבים למעשהו של מק:

ברעדה ציפו כולם מה יהיה כאן, כיצד נימנע מהאסון שפגע בנו? שיהודי ימצא בקרבו את הכוח, במצב הנוכחי, לירות בגרמני ובכך להשמיד קיבוץ יהודי שלם.

התיחסות זו מעניינת במיוחד על רקע חברותם של כמה מראשי המשטרה במחתרת, ועל רקע הסיוע שהוגש למחתרת על ידי המשטרה. לסיוע זה אין, מדרך הטבע, כל עדות במסמך.

כאמור למעלה, המסמך אינו מסתפק רק בתיאור עבודת המשטרה, אלא מתעד – בעוד ארועי השואה עדיין בעיצומם – את קורות הגטו. לא אוכל להכנס כאן לכל הפרטים המתוארים במסמך, ואני ממליצה עד מאוד לקרוא אותו במלואו, למרות הקושי ולמרות – ואולי בגלל – הזוועה העולה מבין הדפים.

לקראת סיום המסמך מתואר טקס שבועה שהתקיים ב-1 בנובמבר 1942, ובו התחייבו השוטרים בפני המועצה לקיים באמונה את תפקידיהם, ובין השאר

למלא במסירות וללא כל תנאים את כל התפקידים והפקודות מבלי להתחשב בזמן, באישיות ובסכנה;

למלא את כל החובות בלא פניות אישיות, ביחס לקרובים, לידידים ולמכרים;

יותר משהיה זה טקס סמלי, היתה זו הזדמנות נדירה ל"הפגנה לאומית, התפרצות של רגש לאומי, של כוח, גאווה, ותקווה של קיום לאומי", כפי שראו זאת הכותבים. דמעות עלו בעיני הסיום הטקס:

למרות חושינו שקהו בגלל כל הצרות, כמו נדברו ביניהם כולם, פרצה מגרונותיהם של מאות יהודים השירה עם התזמורת: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים […]". בעיניים דומעות שר הקהל את דברי הנבואה על חופש ושחרור, על הגשמת תקוותינו הנחלמות והקדושות ביותר שהיום אינן אלא פנטזיות, ומחר יכולות להפוך למציאות.

במרץ 1944, בעיצומה של אקצית הילדים (עליה היה אחראי קיטל, הזכור לרע מגטו וילנה), נלקחו כמעט כל מאה ושלושים אנשי המשטרה לפורט התשיעי (אחת המצודות סביב העיר ששימשו כמקום מעצר והוצאה להורג). השוטרים עונו כדי שיגלו את מקומות המחבוא של הילדים. שלושים וארבעה מראשי המשטרה הוצאו להורג.

למסמך מצורף מבוא מרתק מאת העורכת דליה עופר, שהוסיפה גם הערות בגוף המסמך.

"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" הוא ספר מרשים. קולם של הכותבים עולה חי וצלול, וזוועת הגטו זועקת.

לקריאה נוספת, מאמר מאת דב לוין

געשיכטע פון דער וויליאמפאלער יידישר געטא-פאליציי

יד ושם

2016

תרגום מיידיש: אברהם אצילי

עריכה, מבוא והערות: דליה עופר

אחד מכל שמונה / ראול טייטלבאום

כותרת משנה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה במלחמת העולם השניה

ראול טייטלבאום, יליד קוסובו, היה בן עשר כשיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. בראשית 1942 נאסר אביו וונשלח למחנה ריכוז איטלקי באלבניה. ראול הצטרף לחולית נוער מחתרתית בעירו, ועסק בהפצת כרוזים ובמעשי חבלה כנגד הצבא. עם כניעתה של איטליה ב-1943 שוחרר האב, והמשפחה הצטרפה אל הפרטיזנים האלבנים. במאי 1944 נתפסו עם כל יהודי קוסובו, ונשלחו לברגן-בלזן. ראול ואמו שרדו, אך אביו נפטר ימים אחדים אחרי השחרור. בספר זה הכותב מבקש לחקור את חלקם של יהודי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית בתקופת המלחמה, וכותרת הספר באה להעיד על שיעור ההשתתפות הגבוה: אחד מכל שמונה בוגרים הצטרף אל הפרטיזנים של טיטו ואל התנועות המחתרתיות.

קשה היה לעקוב אחר העדויות הרלוונטיות למחקר זה, הן בשל הזמן שחלף, הן משום שהרשומות שנותרו לא הבדילו בין יהודי ללא יהודי, והן משום המורכבות של יוגוסלביה שההיסטוריה שלה שוכתבה בהתאם למי שעמד בראשה. הכותב מעיד על ספרו שאינו מדעי, אבל עבורי כקוראת שאינה חוקרת יש בו די:

את ספרי זה, השלישי במספר, כתבתי על בסיס חוויותי האישיות בתקופת המלחמה ועל בסיס עיון בחומרים ובמקורות. אין הספר הזה בא במקומו של מחקר מדעי ויסודי שעדיין לא נכתב […]. הספר בא לשקף את גישתי הרעיונית על בסיס בחינה שלי את השינויים שהתרחשו במהלך המלחמה והמתרחשים גם כיום במדינות שקמו על חורבותיה של המדינה היוגוסלווית.

מלחמת העולם השניה ביוגוסלביה התאפיינה בהיותה לא רק מלחמה נגד כובש זר. היו מעורבים בה גם מאבקים פנימיים על בסיס אתני/דתי/רעיוני:

מלחמה משולשת: מלחמת שחרור נגד כובש זר […]; מלחמת אזרחים פנימית על אופיו של המשטר ושל השלטון שלאחר המלחמה […], ומלחמת אחים אתנית.

יוגוסלביה היתה אמורה להמנות עם מדינות הציר, והנסיך היוגוסלבי אף חתם על הסכם שהיה אמור להסדיר זאת, אך לאחר שהעם והצבא התקוממו כנגדו החליטה גרמניה לכבוש את המדינה (על פי הספר יתכן שהחלטה זו תרמה משמעותית לתבוסה ברוסיה, משום שכיבוש יוגוסלביה דחה את פתיחת המערכה נגד רוסיה, וכתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להלחם שם בחורף). יוגוסלביה הכבושה פורקה, חלקה נתונה להשפעה גרמנית, חלקה לאיטלקית, חלקה מנוהלת לכאורה עצמאית. הונגריה ובולגריה קיבלו אף הן נתחים מן המדינה. הספר מתאר את מהלך המלחמה בכל אחד מהאזורים, ולא ארחיב בזה כאן.

זהו הספר הראשון שאני קוראת על המלחמה ביוגוסלביה ועל שואת יהודיה, והוא עשה לי סדר במספר מושגים שהיו מבחינתי קצת מבולבלים. מי היו הפרטיזנים? מה ההבדל בין הפרטיזנים של טיטו לקבוצות אחרות, כמו הצ'טניקים? האם הנושא היהודי העסיק את תנועות המחתרת? מה היה הקשר בין טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה ולברית המועצות? האם האוסטשים היו חלק מן המאבק? איך התיחסו היוגוסלבים לאזרחים היהודים? קיבלתי תשובות, והועשרתי בידע רב נוסף.

תקצר היריעה מלספר כאן את הסיפור במלואו. אציין רק כמה עובדות שעוררו בי ענין:

• יוגוסלביה היתה המדינה היחידה, מלבד פולין, שבשטחה הוקמו מחנות השמדה, הגדולים שבהם ביאסנובץ בקרואטיה ובסיימישטה לא רחוק מבלגרד.

• בין 4,500 ל-6,000 יהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים. אמנם במספרים מוחלטים אין מדובר באנשים רבים, אך כאמור שיעור ההצטרפות היה גבוה – אחד מכל שמונה, והמספר הנמוך נובע מן העובדה שהשמדת יהודי יוגוסלביה היתה מהירה, ומרבית 80,000 היהודים שגרו בה לפני הכיבוש נרצחו כבר בשנה הראשונה.

• הקרואטים, ששלטו גם בבוסניה ובהרצוגובינה, ניצלו את המלחמה כדי להפטר מן הסרבים השנואים עליהם, אך היו פנויים גם להשמדת היהודים:

בראש ובראשונה רצה פווליץ' לטהר "באש ובחרב" את המדינה מהסרבים שהתגוררו מאות בשנים בשטח שהיה נתון תחת שליטתו, וזאת לפי נוסחה פשוטה: "שליש יירצחו, שליש יגורשו, ושליש ייאלצו להמיר את דתם הפרבוסלווית ולקבל את הקתולית".

במהלך 1941 ובראשית 1942 השמידו הקרואטים כ-300,000 עד 400,000 סרבים ואת מרבית היהודים שהתגוררו בקרואיטה ובבוסניה, בין במישרין ובין על ידי מסירתם לגרמנים.

• בבוסניה הוקמה דיויזית וואפן-ס"ס מוסלמית. – עשרים ואחד אלף מתנדבים הצטרפו אליה בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בבוסניה לראשונה במרץ 1943, והמשיך להופיע במסדרי הדיויזיה ולעודד את חייליה גם אחר-כך. הדיויזיה ניהלה קרבות נגד הפרטיזנים של טיטו ורצח אוכלוסיה אזרחית סרבית.

• הפרטיזנים – צבא השחרור העממי של יוגוסלביה – היו תנועה שאיחדה בתוכה את כל עמי יוגוסלביה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. למרות הכפיפות להוראות מברית המועצות, טיטו גילה עצמאות בהחלטותיו, ובהזדמנות אחת אף כתב למוסקבה: "אם אינכם יכולים להבין איזה זמן קשה עובר עלינו ואם אינכם יכולים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו."

על כל אלה ועוד בספר המעשיר הזה.

יד ושם

2015