סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

השמיעיני את קולך ונסו הצללים / בתיה דביר

כותרת משנה: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה

"השמיעיני את קולך ונסו הצללים" (ציטוט חלקי משיר השירים ב' יד-יז) הוא אסופה של דמויות נשיות בתקופת השואה. הספר מחולק לשערים, העוסקים כל אחד בפן אחר של התקופה: "זרות בביתן – הנשים היהודיות ברייך המורחב", "נשים במאבק על החיים בגטאות מזרח אירופה", "נשים בשלב הפתרון הסופי לשאלה היהודית", "נשים במאבק המזוין נגד הנאצים", "כאם חשה להציל… נסיונות הצלה", "אחרי ככלות הכל – כעוף החול".

המבוא לאסופה, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, מציג את הרציונל למחקר נפרד של חוויותיהן של הנשים. המדיניות הנאצית לא הבחינה בין נשים לגברים בבואה לגזור את גורל היהודים למוות, אבל לפחות ארבעה גורמים מבטאים את השוני בין גברים לנשים בתקופת השואה. הראשון בהם הוא חלוקת התפקידים בין המגדרים בתרבות שלפני המלחמה, ומחקר "הבית היהודי בגרמניה הנאצית" התייחס לכך בהרחבה. השני נובע מן ההנחה של הציבור היהודי, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, לפיה הנאצים יפגעו בעיקר בגברים. השלישי מתייחס לאופי הפגיעות שהטילו הנאצים על הגברים ועל הנשים, והרביעי – הפחות משכנע בעיני – מתייחס לתגובות השונות של הגברים ושל הנשים. החוקרות עוסקות גם בטיעונים השוללים מחקר מגדרי של השואה, וטוענות כי ככזה הוא מעשיר את המחקר המקיף ומעמיק אותו. עמנואל רינגלבלום, הרוח החיה מאחורי "עונג שבת", פרויקט התיעוד של גטו ורשה, יזם כבר בגטו מחקר נפרד על נשים, וכתב: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

האסופה מספרת על כמאה נשים. רובן של הנשים יהודיות, מיעוטן חסידות אומות עולם, כמו אירנה סנדלר. כמה מן הנשים ידועות מאוד, ביניהן אתי הילסום שזכורה בזכות יומנה, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, לוחמת אי"ל בגטו ורשה צביה לובטקין-צוקרמן, סטפה וילצ'ינסקה שותפתו של יאנוש קורצ'אק ,הפרטיזנית חייקה גרוסמן, הסופרות אידה פינק ואלונה פרנקל, ועוד. קולן של כמה מן הנשים מובא באמצעות דברים שכתבו בזמן השואה או אחריה, סיפורן של אחרות מסופר על ידי אנשים שהכירו אותן (כמו סיפורה של לאה גרינשטיין-קפלן, כפי שסיפר אותו בנה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר"). בתחילה היה הספר אמור להציג את גבורת הנשים באמצעות דמויותיהן של אלה שנטלו נשק לידיהן או השתתפו בהתנגדות פעילה. בהמשך הוחלט להרחיב את היריעה ולהציג גם את הגבורה היומיומית, את ההיאחזות בחיים, את השמירה על צלם אנוש, את הדאגה לזולת, את המאמצים להציל את הילדים.

הרחבת היריעה פוגמת, לדעתי, בערכו המחקרי של הספר. לפני סיפורה של כל אחת מן הנשים מוצג הרקע ההיסטורי במדינה בה חיתה, והסיפורים עצמם מלווים במספר רב של הערות שוליים הכרחיות. כתוצאה מכך, וגם כתוצאה מן העיצוב המסורבל על שפע הפונטים וגווני הדפוס, ומן ההכרח להצטמצם כדי לכלול דמויות רבות, קשה להתרשם בשלמות מכל סיפור, והאלמנט המחקרי שהוצג בפתח הספר אובד בין הפרטים. כדאי היה לפצל את האסופה, אולי להקדיש ספר לכל שער, להעמיק בסיפורים האישיים, ולהרחיב מן הפרט אל הכלל.

ועדיין, גם כפי שהיא, האסופה נותנת שם וקול לנשים שעמדו בגבורה בתלאות השואה, ומהווה מבוא לקריאה מרחיבה ומעמיקה, ולכן היא מבורכת.

יד ושם ומורשת

2018

הבית היהודי בגרמניה הנאצית / דורון נידרלנד

"הבית היהודי בגרמניה הנאצית" הוא מחקר נוסף בסדרה הבודקת אספקטים של החיים היהודים בשנים 1933 – 1938, כפי שבאו לידי ביטוי בעתונות היהודית-גרמנית של אותן שנים. בדומה למחקר "הספורט היהודי בגרמניה הנאצית", גם כאן המבוא עומד על התרחבות תפוצתה של העתונות עבור הציבור היהודי, כשהפכה למקור מידע אמין יחיד. בשונה מן האחרון, שבו הוצגה העתונות כמשקפת את המציאות החדשה, כאן היא מוצגת כנוטלת תפקיד אקטיבי יותר של מעצבת מציאות.

רבות מן המשפחות היהודיות בגרמניה השתייכו למעמד הבורגני, מעמד שמנהגיו נוקשים. אבי המשפחה יוצא מדי בוקר לעבודתו, ומפרנס את המשפחה. האם נשארת בבית, מוודאת שישמש קן מצוחצח וחם לבעלה ולילדיה, בדרך-כלל בעזרתה של משרתת נוכריה המתגוררת בבית. הילדים מחונכים ומנומסים. המשפחה מארחת ומתארחת, נוטלת חלק פעיל בחיי התרבות והחברה.

כל זה השתנה החל מ-1933. מכיוון שעל הסביבה החיצונית הוטלו הגבלות, גדלה חשיבותו של הבית פנימה, והעתונות נחלצה לעודד פעילויות משפחתיות בדלת אמות, יחד עם שמירה על המסורות המחזקות את המסגרת, כמו ארוחת שבת וקיום מנהגי חגים. בבטאון הנשים היהודיות נכתב כי "אם ללא היו ליהודים שבתות וחגים, היה צורך להמציא אותם כדי להעניק תחושת חוש". כשנאסרה שחיטה כשרה, והתפריט המשפחתי נאלץ להשען על דגים, העתונות לא מחתה, אלא עודדה הסתגלות, ואף טענה כי גם זו לטובה, שכן דגים זולים יותר ובריאים יותר. בעתונה של אגודת ישראל אף נכתב כי "יד ההשגחה העליונה מאשרת לנו קיום פיזי טוב יותר בעזרת הדגים, וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך". שינוי משמעותי חל בשגרת המשפחה, כשגברים רבים פוטרו, או שנאסר עליהם לעסוק במקצועם, ונשים, שמצאו עבודות בקלות רבה יותר, נשאו בעול הפרנסה. במקביל איבדו הנשים את עזרתה של המשרתת הנוכריה, והעתונים הטיפו להשתתפות של הילדים בעבודות הבית. גם כאן מצאו צד חיובי בהכשרת הילדים לעצמאות. בזהירות התיחסו גם לאפשרות של עזרת הגברים בעבודות "לא גבריות" אלה. שינוי משמעותי לא פחות היה המעבר הכפוי, משום המצוקה הכלכלית, מדירות מרווחות לדירות צפופות, או השכרת חדרים בדירת המשפחה לזרים. מאמרי העתונים נתנו את דעתם על ההכרח לוותר על חלק מן הרכוש – "אלו רק דברים, חפצים מתים שאנו נאחזים בהם, וכבר היה עלינו להפרד מדברים נאצלים וחשובים יותר" – וגם על המצוקה שבאובדן הפרטיות, וקראו להתחשבות הדדית. העתונות אף כיוונה את הציבור להגירה, בין השאר כשעודדה רכישת מקצועות שיסייעו לבעליהם לא רק בגרמניה אלא גם מחוץ לה.

דוגמאות אלה, ואחרות דוגמתן, מצביעות אפוא על התפקיד הפעיל שנטלה העתונות היהודית בעידוד, בהכוונה, בשינוי תודעתי, ולעתים אף בהטפת מוסר.

מחציתו הראשונה של הספר מציגה את המחקר ואת מסקנותיו. מחציתו השניה מכילה דוגמאות מעתוני התקופה, כולם מאמרי מערכת ומאמרי דעה. אלה דנים בהיבטים השונים של מציאות החיים המשתנה לרעה, ומנסים להוציא מתוק מעז.

המחקר, הכתוב באופן נהיר ובהיר, מספק נקודת מבט נוספת על החיים היהודיים בגרמניה שבין עלית הנאצים לפרוץ המלחמה, וככזה הוא מעניין ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2018

לחצות את הנהר / שלום אילתי

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)

לא אמות, כי אחיה ואספר! / ישראל קפלן

ישראל קפלן היה בן ארבעים ושלוש כששוחרר מדכאו. בארבע השנים שחלפו מאז פלשו הגרמנים לקובנה, התגלגל בין גטאות ומחנות, והיה לא אחת כפסע ממותו. קפלן, שהיה היסטוריון ופולקלוריסט, תיעד את הכרוניקה של גטו קובנה בעת ששהה בו. גם בהמשך גלגוליו סיכן את עצמו בנסיונות לכתוב את שעבר עליו ועל האסירים האחרים. בגין אחד מאותם נסיונות נגזר עליו להתלות בפומבי, למען יראו וייראו, וממש ברגע האחרון בוטלה הגזירה. יומיים לאחר שחרור דכאו השיג עפרון ופנקס, בתמורה לויתור על ארוחה, והחל לכתוב. במרוצת השנים פרסם מאמרים וספרים, אך את המחברות שכתב בשנה שלאחר השחרור גנז. בנו, שלום אילתי-קפלן, מצא אותן בביתו של אביו לאחר מותו ב-2003, וכעבור שנים אחדות מצא את הכוח לקרוא בהן ולערוך אותן לדפוס. המחברות, חלקן מתורגמות מיידיש וחלקן נכתבו עברית במקור, נכללות בספר זה, בצירוף מבוא והערות מרחיבות מאת עדה שיין. שלום אילתי-קפלן כתב אף הוא מבוא אישי מרגש.

שמו של הספר ניתן לו בהתאם למשפט שכתב ישראל קפלן עצמו על המחברות. זהו ציטוט חלקי מתהילים קיח, פסוק יז: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. הפסוק העוקב מצמרר בהקשר תוכנו של הספר: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. תהיתי אם כוונת הכותב היתה התרסה, כשהשמיט את סיומו של הפסוק, אך נראה לי שלא כך הדבר. הוא היה אדם מאמין, ולפחות במחברות האלה לא בא חשבון עם אלוהיו. משפט זה מבחינתו, כך נראה לי, מביע הן את פליאת ההישרדות והן את חשיבותה של העדות.

המחברת הראשונה היא עדות חיה, זכרון טרי, של הימים האחרונים לפני השחרור. מספר חודשים מאוחר יותר פנה אל הניצולים מעל דפי העתון, וביקש מהם להתחיל לכתוב את זכרונותיהם, כשהוא מעודד כתיבה אוביקטיבית, מסירת עובדות מתוך ריחוק רגשי. בדרך זו נהג במחברת זו, שאמנם מוגדרת כיומן, ולו מעצם העובדה שלא פרסם אותה, אך היא כולה בגדר עדות מפורטת על הטרוף של אותם ימים. עד הרגע האחרון ממש לא הרפו שומרי המחנה ומפקדיו משגרת החיים שהנהיגו, ואף טלטלו את קורבנותיהם בין המחנות בהתאם להתקדמות החזית. כתיבתו של קפלן כנה, ישירה, אינה חומלת גם על אסירים שנהגו באכזריות בעמיתיהם. המחברות האחרות מתמקדות בעיקרן בהווה של הכותב. בעת שחרורו מדכאו שקל קפלן 28 ק"ג, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, פשוטו כמשמעו, סבל ממורסות בפניו, התעוור באחת מעיניו, התייסר בכאבי ראומטיזם, ובמשך חודשים היה מאושפז בבתי חולים. במקביל לכתיבה האישית במחברותיו החל לכתוב מאמרים לעתון היהודי, ספרי זכרונות ונובלות, ועמל לשחזר מזכרונו את אוסף סיפורי הפולקלור שצבר לפני המלחמה. במחברות הוא מספר על החיים במחנות העקורים, על ההתארגנות היהודית, ועל האופנים בהם התמודדו הניצולים עם חייהם החדשים. ניכר שסבל מבדידות קשה וממחסור, בסירובו לקחת חלק ב"התארגנות", לשון נקיה לגניבה ולשוק שחור, ובתשוקתו העזה לשוב לחיי רוח.

קפלן, כניצולים אחרים, נאלץ להתמודד עם החשדנות שעוררה הישרדותו. "יש שאלה אחת שקשה לי לענות עליה: איך הצלחת, קפלן, להשאר בחיים? איך יכולת לארבע שנים של משטר כזה, של מחנות רבים כל כך ושל עינויים? […] עכשו, כשהם רואים אותי, הם אומרים מיד "שהחיינו", "מחיה המתים", ותכף שואלים את השאלה: איך אני עוד חי? […] התשובה אפוא היא מזל. יד המקרה. כל רגע (מארבע השנים האלה) היה עלול להגמר אחרת". הסבר נוסף הוא מייחס לאופיו הסטואי, ירושה מאביו. ועוד גורם מסייע נמצא לו לאורך השנים בדמותם של ידידים ומכרים שחמלו עליו, והצליחו להגדיל מדי פעם את מנות המזון שלו.

ישראל קפלן התייסר בחוסר ידיעה באשר לגורלם של אשתו לאה גרינשטיין וילדיו שלום ויהודית, מהם הופרד כחצי שנה לאחר פלישת הגרמנים לקובנה. בהדרגה ליקט שמועות ועדויות, מהן למד כי אשתו אבדה כלא היתה כשנסתה להצטרף אל ילדיה, שנמסרו למשמרת בידי זרים. בתו, שהיתה כבת חמש כשנפרדו, הוסגרה לידי הגסטפו על ידי הליטאית שאצלה הוסתרה, ונרצחה. רק בנו שלום, אותו לא פגש מאז היה כבן שמונה, שרד, ואחרי המלחמה הוחזק בבית ילדים. בשל מצבו הרפואי לא היה ביכולתו של קפלן לנסוע לקובנה להתאחד עם בנו. הרתיעה אותו גם השמועה בדבר יחסם העוין של הסובייטים אל הניצולים, והוא חשש כי במקום איחוד עם הבן יוגלה לאי-שם. במחברות נכללים העתקי מכתבים שכתב אל מכריו בנסיון נואש להביא את בנו אליו. האיש, שלא היה מסוגל להפסיק לכתוב, כתב משפט אחד אחרי שקרא את רשימת הניצולים מקובנה, ממנה למד שבתו אבדה לו לנצח: "אינני מסוגל עוד לכתוב על זה היום. יותר מדי התרגשות. עצבים, מחשבות!". מדהים לקרוא שראשי הקהילה אילצו אותו לעבוד בעתון בכפוף לאיום, שאם לא ייענה להצעתם לא יסייעו לו לחלץ את בנו. כשמצבו הבריאותי השתפר, לא יכול היה עוד להוסיף לשבת במקומו: "מי שענה לדניאל בגוב האריות, מי שלא ענה לאחינו בכבשן הגז, הוא, הקדוש ברוך הוא ממש, הוא יטפל גם ברץ אמוק, בסהרורי מטורף וטרוף טורף! אני נוסע!". הרב הצבאי האמריקאי, אברהם קלאוזנר, איש מופת שחיבר קרובים אבודים, שכנע את קפלן להמתין בסבלנות במינכן, והוא שהביא אליו את בנו. האיחוד בין האב והבן היה קצר יומין. כשנפתחה האפשרות לשלוח את שלום לארץ-ישראל, החליט להפקידו בידי אחותו בתל אביב (התמונה שעל כריכת הספר צולמה לפני נסיעתו של שלום). שנתים אחר-כך עלה אף הוא ארצה.

"לא אמות, כי אחיה ואספר!" הוא סיפור אישי מצמרר וסיפור ציבורי רב חשיבות, ושניהם יחד מעידים על כוחו של האדם להרע, ועל כוחה של רוח האדם לשרוד את הרוע. ספר רב עוצמה מומלץ מאוד לקריאה.

יד ושם

2018

 

הספורט היהודי בגרמניה הנאצית / דניאל פרנקל

במסגרת סדרת "העתונות היהודית בגרמניה הנאצית" חקר דניאל פרנקל את השתקפותו של הספורט היהודי בעתונות התקופה. המבוא למחקר מסביר את הרציונליזציה של ההתמקדות בנושא, שעל פניו מצטייר כשולי, אך מסתבר שהיתה לו משמעות עמוקה בחייהם של היהודים בשנים שבין עלית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם.

בשנים של טרום השלטון הנאצי עסקו היהודים בספורט במסגרות שונות, חלקן כלליות, הווה אומר מועדוני ספורט שקיבלו לשורותיהם כל אדם ללא הבדל דת, וחלקן יהודיות. המסגרות היהודיות היו מכבי – התאגדות ציונית שראתה בעיסוק בספורט חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, השילד – התאגדות לא ציונית, שראתה ביהודי גרמניה קודם כל גרמנים ורק אחר-כך יהודים, ווינטוּס – התאגדות שלא נקטה עמדה בשאלה זו. זמן קצר לאחר שהיטלר תפס את השלטון, סולקו היהודים ממרבית אגודות הספורט הכלליות, בדרך כלל ביוזמתן, ללא הנחיה מלמעלה (איאן קרשו כתב על "ההתכוונות לרצונו של הפיהרר", וכיוון לתופעות מעין אלו). הספורטאים היהודים מצאו לעצמם מקום באגודות היהודיות, לא בהכרח על פי אופיין האידיאולוגי, אלא על פי זמינותן והתאמתן. הפעילות הספורטיבית היהודית סבלה מחוסר מקומות להתאמן, ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הסבת בית כנסת ישן לאולם התעמלות, ופיתוח ענף טניס שולחן שלא דרש השקעה במקום ובמכשירים. במקביל החל הספורט לתפוס מקום נרחב בעתונות היהודית.

סיפורה של העתונות היהודית עצמה מעניין. מכיוון שהציבור היהודי הודר מן הציבור הגרמני, חלה פריחה בעתונות היהודית, שהיתה מקור מהימן יחיד למידע שנגע לבעיות היומיום עמן נאבקו היהודים. באופן פרדוקסלי למדי, בעוד על הציבור הגרמני נכפתה האחדה רעיונית, העתונות היהודית נהנתה מעצמאות יחסית, תוך שהיא מפעילה צנזורה עצמית כדי להמנע ממעצר העורכים ומסגירת העתונים. כך, לדוגמא, נכתב בזהירות באחד המאמרים בעקבות הדרתו של דניאל פרן היהודי מן הנבחרת הגרמנית למשחקי דייויס ב-1933, למרות שהיה הטניסאי הבכיר גגרמניה: "ברי לנו שדווקא בנסיבות הנוכחיות הגאווה הגרמנית לא תוכל להשלים עם כך שנצחון של גרמניה יושג בזכות יהודי. אבל בחינה לא רגשית של כל העובדות הללו עשויה להביא לתובנה שאולי הרחיקו לכת מדי בהדגשת השייכות לגזע וללאום בתחום הזה של הספורט" (ההדגשות במקור).

עד לאולימפיאדה ב-1936 שמרו הגרמנים על מראית עין של אי הדרת ספורטאים יהודים, כדי למנוע חרם על המשחקים, אם כי בפועל הצרו את צעדיהם (מעניין אם החרם אכן היה מוטל. נשיא הועד האולימפי האמריקאי, שבא לגרמניה לבדוק את ההכנות למשחקים, ציין ביובש כי גם המועדון שלו בשיקגו אינו מקבל יהודים). אחרי האולימפיאדה הוחרפה ההדרה, וליל הבדולח ציין את קצו של הספורט היהודי המאורגן.

לאחר סיכום מלומד של הנושא מוצגים בספר המאמרים שעליהם נשען המחקר. בין המאמרים נמצא דיווחי ספורט לשמם, לצד התחבטויות רעיוניות בשאלות של אחדות פנימית בין הארגונים היהודיים, ושל התאמת הקוים המנחים שלהם לרוח התקופה. נמצא כאן גם אזכורים של האבסורדים הנובעים מן האידיאולוגיה הנאצית, ונסיונות לפתור את מצוקת מתקני הספורט – בועידת מכבי גרמניה העלו רעיונות מעניינים כיצד אפשר לקיים פעילות התעמלות ללא מכשירים. גם מקומם של סיפורים אישיים לא נעדר: "בעיני זה טרגי שאני בתור לא-ארית הוצאתי מהאגודה. האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?", שואלת אשה שגורשה מאגודת הספורט בה היתה חברה מזה עשרים שנה. מן התמונות המצורפות לספר עולים חיים תוססים, חיים של היאחזות בשגרה למרות הקשיים, והידיעה בדבר הגורל האורב מעבר לפינה מכאיבה.

"הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העתונות היהודית גרמנית" מאיר את חייהם של יהודי גרמניה בשנים שלפני המלחמה מזוית מעניינת, הוא כתוב בבהירות ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2017

מפלצת הזיכרון / ישי שריד

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

…

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

חששנו פן נתפוגג / צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'

כותרת משנה: יומן מטרנסניסטריה, זכרונות מן הצבא הבריטי

צֶ'רנָה ברקוביץ' גורשה בקיץ 1941 מן העיירה קימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יחד אתה גורשו בעלה ז'אן ובתה סילבי, הוריה, קרוביה וידידיה, וכל יהודי העיירה. רומניה, שהצטרפה לגרמניה במלחמה בברית המועצות, קיבלה לחזקתה את השטח שממזרח לנהר הדניסטר (טרנסניסטריה = מעבר לניסטרו, שמו של הדניסטר בפי הרומנים). אל חבל ארץ זה גירשה את יהודי בוקובינה ובסרביה. לפני מספר ימים כתבתי על ספרה של חנה מלר-פאוסט, "מעבר לנהר", שבו תיארה הכותבת את קורותיה באותה תקופה, את המסע הרגלי אל מעבר לנהר, ואת הפקרתם של היהודים למוות באורוות שבכפרים מקומיים. בעת שהיתה באורווה שמעה על החיים בגטו ברשד, שבעיניה היו בחזקת גן-עדן יחסית לגיהינום שחוותה, והצליחה לעבור לשם ולהביא אחריה את אחותה התאומה. צ'רנה ברקוביץ', אחרי מסע ממושך, שבו התגלגלו היא ומשפחתה ממחנה למחנה ומכפר אחד לאחר, כשהם נותנים לשרירות ליבם של החיילים הרומנים ושל התושבים המקומיים, הגיעה לגטו שרגורוד. סיפוריהן של שתי הנשים זהים בכמה מפרטיהם, ובפרטים אחרים הם משלימים זה את זה, ומשרטטים יחד תמונה מקיפה של השנים הנוראות שחוו המגורשים.

הספר נפתח במבוא מעניין ומקיף מאת גלי תיבון, ובו היא מתארת את הארועים מנקודת מבט היסטורית כללית, ומתעכבת על כמה נושאים כמו ההתארגנות הקהילתית של היהודים, וההתמודדות עם הגירוש מבחינתן של הנשים. הנשים היהודיות ברומניה, כמו נשים אחרות באותה תקופה, הוגדרו על ידי מעמדו של בן זוגן, ולא נדרשו להתפרנס ולשרוד בכוחות עצמן. תפארתן היתה על ביתן ועל משפחתן. המהפך הנורא שחוו אילץ אותן להסתגל בתוך שעות לאורח חיים שונה לחלוטין, לקבל החלטות הרות גורל, ובמקרים רבים ליטול על עצמן את משימות ההישרדות. צ'רנה עצמה מתארת את המאבק לשמור על מראית עין של בית ושל חיי חברה נורמלים בתוך האומללות והעוני והרעב.

צ'רנה החלה לכתוב יומן בגטו. בשל הקשיים לא ניהלה יומן יומי, אלא כתבה בהפסקות גדולות, וסיכמה את שעבר עליה. אחרי המלחמה עיבדה את היומן, והספר "חששנו פן נתפוגג" מבוסס על הנוסחים המשלימים זה את זה. היומן נפתח בשמועה על הגירוש, שקדמה להודעה הרשמית, ומסתיים בשחרור ובהכנות לשיבה לרומניה. צ'רנה מתארת במפורט ובאופן חי את הארועים הגדולים והקטנים שהכתיבו את סדר יומם, את ההתמודדות עם המחלות המדבקות, את חוסר הוודאות ואת הפחד, את הנסיונות לקיים שגרת בית ומשפחה. כמו בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, גם כאן נחשף שוב שיתוף הפעולה של האזרחים ה"קטנים" עם העוול הגדול – החל בשכנות הרומניות שבאו לבזוז את תכולת הבית עוד בטרם יציאת המשפחה, וכלה בעגלונים האוקראינים שסחטו מן המגורשים תשלומי עתק עבור הובלת החפצים שהצליחו להציל – שיתוף פעולה שבלעדיו אמנם לא היתה נמנעת ההשמדה, אך אולי היתה מתעכבת ומצטמצמת, ולבטח היתה מפחיתה את תחושת הבגידה שחשו היהודים.

בנם של צ'רנה וז'אן, וילי, עלה לארץ ב-1941 לבדו, לאחר שבעקבות פוגרום השתכנע שמקומו אינו ברומניה. בנוסף ליומנה של אמו, הספר מציג דברים שכתב וילי שנים אחרי הארועים. הוא מתאר את בדידותו כנער במוסד חינוכי בארץ, את בחירתו לעזוב את המוסד ולהתפרנס כעובד מוסך, ובעיקר הוא מתעכב על השירות בצבא הבריטי כנהג ביחידה יהודית, ועל השתתפותו בלוחמה באיטליה. לאחר שנתיים שבהן לא שמע דבר ממשפחתו, ולאחר שהתוודע לאשר אירע ליהודים במלחמה, כמעט אמר נואש בדבר הישרדות משפחתו. כשנודע לו שהוריו ואחותו חזרו לעיירה ממנה גורשו, נסע בדרך-לא-דרך לפגוש אותם, והצליח לשהות במחיצתם יומיים-שלושה בטרם היה חייב לחזור ליחידתו. בצירוף מקרים מרגש הגיע אליהם בסמוך ליום בו ילדה אחותו תאומים, שאחד מהם נקרא על שם הסב שנפטר בגטו מטיפוס. המשפחה כולה התאחדה בארץ אחרי קום המדינה.

שילוב שני הכתבים יחד מציג תמונה שלמה של משפחה שנלכדה בגלגלי אותן שנים. שניהם כתובים ברהיטות ובכנות, ומעניקים להיסטוריה פנים וחיים.

שמו של הספר לקוח מאחד המשפטים בו. אחרי הליכה ממושכת בקור ובגשם הגיעה המשפחה לכפר, "שם נאלצנו לעצור ולא – חששנו פן נתפוגג". צ'רנה מתייחסת לעייפות פיסית, אבל בעיני השם מייצג גם את כוחם ואת חשיבותם של ספרי זכרונות מסוג זה, המשמרים את זכרון התקופה ואת זכרון קורבנותיה, לבל יתפוגגו.

יד ושם

2016

בממלכת התיל / מיכאל קראוס

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן