ג'יין אייר / שרלוט ברונטה

"ג'יין אייר" ראה אור לראשונה ב-1847. כשמקלפים ממנו את הרקע החברתי והתקופתי המיושן שנוכח בו בכל אחד מעמודיו, נותרים עם מספרת אמינה ושובת לב, עם כתיבה רעננה (שזכתה לתרגום מוצלח), ועם דילמות שבשינויים המתבקשים הן בתוקף היום כפי שהיו אז. לא ייפלא, אפוא, שהספר נהנה מפופולריות עד ימינו, ויעידו העיבודים הרבים לקולנוע ולטלויזיה.

ג'יין התייתמה מהוריה בעודה תינוקת, ונמסרה לטיפולו של דודה. לפני שהדוד נפטר, והיא עדיין פעוטה, הוא ביקש מאשתו להבטיח שתדאג לילדה. עד היותה בת עשר נאלצה ג'יין לחיות עם משפחה שלא רצתה בה, קורבן להפליה, להטרדות ולענישה. מכיוון שלא כבשה את טינתה, נשלחה לפנימיה בניהולו של כומר, שחסך מאוד בהוצאות, הִרבה לאיים בעונשים בעולם הבא, וסופו שההזנחה שהזניח את המוסד הביאה למותן של כמה ילדות במגפה. שפר חלקן של השורדות, והניהול נלקח מידיו של הכומר. אחרי שמונה שנים בבית הספר, שתים מהן כמורה, חשקה ג'יין בשינוי וביתר עצמאות. גורלה הוביל אותה אל ביתו של מר רוצ'סטר, שם שימשה כמחנכת לבת חסותו. כצפוי, לאחר מסכת של יסורים ושל הטעיות התברר לשניים שהם אוהבים זה את זה. למרות שהסיפור ידוע למדי, אעצור כאן ולא אגלוש לקלקלנים.   

ג'יין, אם לשפוט על פי הביקורת שספג הספר בשעתו, אינה נאמנה לתדמית האשה של זמנה. היא ישירה, לעתים קרובות נטולת טאקט. קשיים אינם גורמים לה להתעלף בדרמטיות, אלא מחשלים אותה. החיים זימנו לה מוצא מן העוני ואפשרות לחרוג ממעמד בת חסות אל מעמד של גברת, אבל היא בחרה בעמידה על עקרונותיה. כך, כשרוצ'סטר מבקש להציף אותה בתכשיטים ובבגדים, היא מסרבת, ומייחלת לשויון של ממש ביניהם: "ככל שקנה לי דברים רבים יותר, כך בערו לחיי בתחושת רוגז והשפלה […] אילו היה סיכוי שביום מן הימים אביא למר רוצ'סטר תוספת הון, הייתי מסוגלת לשאת ביתר קלות את העובדה שהוא מפרנס אותי עכשו". היא אף מתכננת להחזיק במשרתה כמחנכת בתשלום גם לאחר נישואיהם. כשהקשר ביניהם נקלע למשבר, ורוצ'סטר מציע לה חיים משותפים ללא נישואין, למרות אהבתה אליו היא יודעת כי "ככל שאסתדר בעצמי, בלי תמיכת חבר ורע ובלי כל תלות, כך אכבד את עצמי יותר. אשמור את חוקי האלוהים, כפי שקודשו בידי אדם. אדבוק בעקרונות שהאמנתי בהם כשדעתי היתה צלולה ולא טרופה כמו עכשו. חוקים ועקרונות לא נועדו לתקופות חסרות פיתוי, אלא לרגעים כמו אלה, כשהגוף והנשמה מתקוממים נגד חומרתם. הם אכן חמורים, אך אין להפר אותם. אם אפר אותם ברגע של נוחות, מה יהיה ערכם?".

מעמד האשה מעסיק את ג'יין. היא אינה פמיניסטית העולה על בריקדות, אך את חייה היא מבקשת לנהל על פי תפיסתה ולא על פי המוסכמות: "נשים אמורות להיות רגועות מאוד בדרך כלל, אבל תחושותיהן של נשים עזות לא פחות משל גברים. נשים זקוקות לפעילות שבה יוכלו להוכיח את כישוריהן, לתחום עשיה שבו ישקיעו את מאמציהן, ממש כמו אחיהן הגברים. המגבלות הנוקשות וחוסר האפשרות לפעול מעיקים עליהן בדיוק כפי שהיו מעיקים על הגברים, אילו היו במקומן. אחיהן בעלי הזכויות חוטאים בצרות אופקים כשהם אומרים שעליהן להסתפק בהכנת פשטידות ובסריגת גרביים, בנגינה בפסנתר וברקימת תיקים. פזיזות היא לגנות אותן או לצחוק להן כשהן מנסות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי שהמנהגים קבעו כנחוץ לבנות מינן".

חשוב לציין שג'יין אינה בשום אופן אדם מושלם. היא מתארת ביושר את התנהלותה, ולפעמים עולה ממנה, למרות הישירות שבה ניחנה, גם שמץ של מניפולטיביות ושל התנהגות מחושבת, הלוקחת בחשבון את מבנה נפשם של האנשים שמולה. עובדת היותה בלתי מושלמת היא אחד הגורמים להיותה כה אמינה ומלאת חיים.

בהקדמה למהדורה השניה של הספר, הסופרת התיחסה לביקורת שנמתחה עליו (לצד התקבלותו החיובית והיותו רב מכר), וסברה שמבקריה התבלבלו בין צדקנות לאדיקות דתית. האבחנה הזו נוכחת בספר: אנשי הדת המתוארים בו עוברים תחת שבט ביקורתה, אבל בכך היא מבקשת להביע דעתה על השימוש שהם עושים באמונתם, מבלי לבקר את האמונה עצמה. הכומר שניהל את בית הספר הוא, כמובן, דמות שלילית. סיינט ג'ון, שיופיע מאוחר יותר, דבק בשליחותו המסיונרית בחומרה רבה המעקרת אותו מרגשות אנוש פשוטים. במידה מסוימת גם הלן, חברתה של ג'יין בבית הספר, היא דמות דתית, שתפיסתה הופכית לזו של ג'יין. בעוד האחרונה מתקוממת נגד עוול, וסבורה שאין למחול למי שעושה לה רע אלא להשיב לו כגמולו, הלן מטיפה להפניית הלחי השניה. היא אולי מצטיירת כמושלמת, אבל ניחוח של צדקנות עולה ממנה. האמונה שג'יין דבקה בה ארצית ומעשית יותר.  

לעומת ההתנערות מנציגים אלה של התפיסות הדתיות, הספר ספוג אמונה, שבאה לשיא ביטויה – הצורם בעיני – בתפיסת החטא ועונשו מידי שמים, בעיקר בסיפור חייו של רוצ'סטר. כדי לזכות מחדש באמונה של ג'יין היה עליו לעבור בכור מצרף אכזרי, ורק לאחר שההדורים יושרו אפשרה לו הסופרת להשתקם חלקית מן הפגעים הכמעט בלתי הפיכים שבאו עליו.

אהבה ואמון הדדי גם הם נושא מרכזי בעלילה. האם אהבה יכולה לחצות גבולות של מעמד? היתכן קשר אמיתי ללא שוויון? איפה עובר הגבול בין אהבה לביטול עצמי כדי לרַצות את האוהב/האהוב? האם נישואים משיקולים מעשיים מוצדקים, והאם יכולה לצמוח מהם אהבה?

ג'יין הלא יפה, כפי שהיא שבה ומציינת, היא מספרת אמינה ורהוטה, מרשימה בשל מעלותיה ומתחבבת בשל מגרעותיה. ההצצה אל החברה של תקופתה מעניינת, ויופיה של הכתיבה יחד עם העכשויות של נושאיה משמרים את כוחו של הספר כבר יותר ממאה ושבעים שנה.

מומלץ בהחלט.

Jane Eyre – Charlotte Brontë

ידיעות אחרונות

2009 (1847)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

כעפעפי שחר / חיים סבתו

כותרת משנה: מעשה בעזרא סימן טוב

עזרא סימן טוב חי בירושלים, באותה שכונה בה נולד וגדל. ימיו מתנהלים בשגרה נינוחה, שאליה הוא רגיל ואותה הוא אוהב. "אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שדומה כי לא קורה בהם כלום, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית הכנסת זהרי חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם מלאים בצבעים". אורח חייו קבוע, ומתנהל סביב בית הכנסת והמכבסה, בה הוא עובד כבר שנים רבות כממונה על הגיהוץ. האנשים הקרובים אליו הם אלה שאתם גדל – גיסו יהודה טוויל, חוקר שירה ולשון, האברך משה דוד השקוע בלימוד, ורחמים, הכנר העיוור שאינו יוצא מפתח ביתו. איש תם הוא עזרא, במובן החיובי של המונח, איש פשוט, ישר דרך, החולק את חייו עם שרה, רעיתו הנאמנה, בביתם הקטן ובחצרם הפורחת.

סוד כבד מעיק על לבו של עזרא, מעשה עוול שהוא משוכנע שעולל בעודו ילד, חמישים שנה לפני הימים המתוארים בספר, ושבגינו, כך הוא מאמין, נענש בחומרה, עין תחת עין. היחיד שבפניו הוא פותח את סגור לבו הוא סופר, ששמו אינו מוזכר, הסובב בשכונה ומלקט מעשיות. עזרא אינו בטוח בפרטי המעשה, ומהסופר הוא מבקש, "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך, ומה שתכתוב הוא מה שהיה, וכי מה אכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן?". האם יכול הסופר לשכתב את העבר? מן הסתם התשובה שלילית, אבל סבתו נותן בידו את הכוח להשפיע על ההווה. פעמיים יתערב מאחורי הקלעים בחייו של עזרא, ופעמיים יביא מזור לנפשו.

את השגרה הנינוחה מפרים כוחות חיצוניים ומהלכם הטבעי של החיים. הרב, שאת דרשתו שומע עזרא מדי שבת, הולך לעולמו. אל השכונה פולשים אנשי נדל"ן ופיתוח, ובשל עבודות הרחבה ובניה נסגרת המכבסה וביתו הצנוע של עזרא עתיד להיות מוקף מגדלים. שרה מנסה לעודד אותו באומרה, "לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל על כך משיב עזרא, "הארץ לעולם עומדת, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת". ללא עבודה וללא מורה רוחני, עליו למצוא בעצמו כוחות ליצור שגרה חדשה.

חוט של חסד, של חמלה ושל אהבה, משוך על הסיפור. חיים סבתו מספר במתינות, נותן דעתו על כל פרט, מרחיב בדברי תורה המביאים מזור ללב. חיבתו לבריות, תפיסת עולמו המתונה והפייסנית ואהבתו לירושלים, העלו בדעתי את אביגדור דגן. שניהם מתארים שגרה אפורה אך מבורכת, הדמויות שהם בוראים מתמודדות עם עבר קשה, מושכות הלאה למרות צלקותיהן, ונשפטות לחסד. שניהם משלבים בסיפוריהם לקחים דקים הראויים לתשומת לב, כמו דבריו של הרב, השוכב על ערש דווי, לעזרא: "חייב כל אדם ואדם לומר, אין הדבר תלוי אלא בי", מלים שבהן עזרא נאחז כשחייו משתנים. ועל הכל שפוכה אוירתה היחודית של ירושלים: "אורה של ירושלים לא מן החמה הוא בא. אור שכינה הוא, ולעולם אי אפשר להחשיך אותו […] אויר של ירושלים לא מן החלונות הוא נכנס. אויר טהור הוא מטהרתה של ירושלים […] יפים לנו הימים בירושלים ומתוקים. אין אנו מבקשים לילך בגדולות. לא בית מרווח אנו מבקשים. דירתנו הקטנה נאה היא לנו ונאים אנו לה. דיינו שאנו זוכים להלך ששים שנה ברחובותיה של ירושלים".

"כעפעפי שחר" הוא ספר פיוטי, הכתוב בלשון מהודרת וכובשת לב. אין צורך להיות אדם מאמין ובקיא בתורה כדי ליהנות ממנו, וכדאי לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי ללקט את השפע המשולב בעלילה הפשוטה והתמה.

 

ידיעות ספרים

2005

כיסא פנוי / ג'יי. קיי. רולינג

the_casual_vacancy_master

פַּגְפוֹרְד היא עיירה קטנה במחוז יארוויל שבאנגליה. העיירה מתנהלת על מי מנוחות על ידי מועצה מקומית, ששישה-עשר חבריה נבחרו ללא סערות פוליטיות, מאחר שציבור הבוחרים נטה להניח שהשאיפה לשרת במועצה המקומית פירושה כשירות לתפקיד. שני ענינים מונחים על סדר יומה של המועצה: מעמדו של שיכון, המכונה "השדות", שהשליטה בו היא נושא למחלוקת מתמשכת עם העיר יארוויל, והמשך פעילותו של מרכז לגמילה מסמים. את המגמה להפרד מן השיכון הבעייתי, שמרבית אוכלוסיו הם אנשים קשי יום, הנתפסים כמסוממים וכעבריינים, ולסגור את המרכז, מוביל האוורד מוליסון, ראש המועצה. את המחנה הנגדי מוביל בארי פרבראדר האהוד, שגדל ב"שדות", והצליח להחלץ מן המצוקה, ללמוד ולהתבסס כלכלית וחברתית. כשבארי נפטר באופן פתאומי בשל מפרצת, המאבק הרעיוני מסלים, מתפתחת מלחמה על הכסא הפנוי במועצה, וויכוח מנומס וענייני הופך למאבק רווי הטרדות והשמצות.

פגפורד של ג'יי. קיי. רולינג היא ככל הנראה תמונת מיקרו של אנגליה. גאיה, נערה שהגיעה למקום עם אמה, מרגישה כאילו נזרקה אל תוך חיים שמעולם לא העלתה בדעתה שקיימים אפילו בחלום. רחובות מרוצפים באבנים וחנויות שנסגרות כולן בשש בערב, חיי קהילה שהתנהלו סביב כנסיה, ומקום שהיה אפשר, לעתים קרובות, לשמוע ציפורי שיר, וזהו: גאיה הרגישה שנפלה דרך דלת קטנה אל ארץ שאבדה בזמן. אבל המראה החיצוני מטעה. החברה המקומית מעמדית מאוד, לכל אדם מקום שנקבע לו עם היוולדו וקשה לחרוג ממנו. זרים, שמיוצגים בפגפורד על ידי משפחה הודית, מתקשים להתערות, וגם אם הם לכאורה מהווים חלק מן המרקם החברתי, הם עדיין ה"פָּקִים", וכשלים בהתנהלותם אינם נסלחים. מאחורי דלתות סגורות רוחשים סודות אפלים, אשר למרות הרכילות המבעבעת נותרים כמוסים: איש חינוך נאבק בהפרעה טורדנית, הכוללת פדופיליה מודחקת; אחד מותיקי המקום, אדם בעל זכויות, מנהל אולי רומן עם שותפה לעסקים; משפחה, שגרה בבית מבודד יחסית, סובלת מנחת זרועו של אב אלים, אסיר שבע רצון של הבוז שרחש לאנשים אחרים, אסיר שהפך את ביתו למבצר סגור לעולם ועשה בו את רצונו לחוק, ואת מצב הרוח שלו למזג האויר המשפחתי. שיכון "השדות" מוכה פשע ועוני, וזנות ואונס וסמים נפוצים בו. בתוך המיקרו עולם הזה מתנהל, כאילו בנפרד, עולמם הנוקשה והאכזרי של בני הנוער, צעירים אובדי דרך, שחלקם בוחרים בפוזה קשוחה, וחלקם נשחקים. אין הרבה אושר בפגפורד, ומה שנותר מן החזות המהוגנת מתנפץ כשמתחילות להופיע באתר המועצה הודעות שכתבה, לכאורה, הרוח של בארי פרבראדר, ובהן נחשפים סודות, העשויים להחריב חיים. במידה מסוימת, רוחו של הספר דומה לזו שב"ארצנו הירוקה והנעימה" – בשני הספרים החזות החיצונית המנומנמת מכסה על קשיים ועל טרגדיות, ודי במאורע חריג יחיד כדי להסעיר את פני השטח הרגועים.

ג'יי. קיי. רולינג היא כותבת סבלנית. הספר מציג את הארועים באיטיות, יום אחר יום, מקדיש תשומת לב לפרטים המרובים המרכיבים את התמונה השלמה. לפעמים הדקדקנות מייגעת, ונדמה שאפשר לצמצם ולהתמקד, אבל רוב הזמן קשה להתנתק מן הספר, משום שאיכשהו הוא מצליח להיות איטי וקצבי בו זמנית, ומשעה שהקורא הוזמן להציץ אל חדרי החדרים של התושבים הסקרנות מושכת להשאר במחיצתם.

הטרגדיות, הגדולות והיומיומיות, שולטות בסיפור, אבל לא נעדרים ממנו הומור וציניות. כך, לדוגמא, על שירלי, אשתו של ראש המועצה, הרואה עצמה אזרחית סוג א', מסופר כי היא עלתה מדרגה; היא עבדה, לא בשביל כסף, אלא מטוב לב. זה היה קלסי להתנדב; זה מה שעשו נשים שלא היו זקוקות להכנסה נוספת […] חוץ מזה, בית החולים נתן לשירלי גישה למכרה זהב של רכילות. על רות, אשה מוכה, נאמר בציניות כואבת, כי היא נשואה לנצח לדמות אידיאלית של סיימון, שלא כללה את התפרצויות הזעם והאלימות או את אי-הכנות שלו. האוורד, מלך הביצה, מלא מעצמו, התאווה לעסקנות פוליטית מנטרלת את המודעות העצמית של כמה מן המועמדים לאייש את הכיסא הפנוי, ועוד. מבלי להכנס לשאלה אם הסופרת ביקשה להעביר מסרים חברתיים – העובדה שתכננה תחילה לקרוא לספרה “Responsible” מעידה שכן – אין ספק שהיא מעוררת מחשבה אודותם, ואולי יותר מכל מצביעה על החובה להתבונן בבני אדם לעומק, ולא להסתפק בתוויות שטחיות.

 בהחלט מומלץ.

The Casual Vacancy – J.K. Rowling

ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

היהודי זיס – רשומון / יאיר מינצקר

the_many_deaths_master

בפברואר 1738, בהיותו כבן ארבעים, נתלה יוזף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר בכיכר העיר שטוטגרט. גופתו נותרה בתוך כלוב תלוי בגובה במשך שש שנים למען יראו וייראו. אופנהיימר, שנותר חקוק בהיסטוריה בכינוי "היהודי זיס", שימש בשנים שקדמו למותו יועץ פיננסי ופוליטי בכיר לדוכס וירטמברג, קרל אלכסנדר. במסגרת תפקידו, שנועד במידה רבה לממן את הבזבזנות של הדוכס, הנהיג רפורמות, הטיל מסים, סחר באבנים יקרות, היה אחראי על המטבעה הממלכתית ועוד. התפקיד רב העוצמה, שהעשיר מאוד את המחזיק בו, הקים לו יריבים רבים, שטינתם ניזונה גם מן האנומליה של דוכס קתולי ויועץ יהודי בדוכסות שאוכלוסיתה ברובה לותרנית. ביום בו מת הדוכס במפתיע, נעצר אופנהיימר יחד עם יועצים נוספים. תיקי המשפט נחשפו לציבור רק ב-1919, אבל העיסוק ההיסטוריוני והאמנותי בו ובמה שהוא מייצג החל עוד קודם לכן.

ההיסטוריון יאיר מינצקר סבור כי לעולם לא נוכל להכיר את אופנהיימר עצמו, וביוגרפיה שלמה ומדויקת אודותיו אינה יכולה להכתב. בספר הוא מציע מתודולוגיה שונה להתבוננות בפרשה, מתודולוגיה רב-קולית, המציבה זו על זו ארבע התבוננויות שונות ליצירת תמונה רב-מימדית של הארועים. מינצקר מציג ארבע מן הדמויות שהיו מעורבות בפרשה, וחוקר את קורותיהן ואת מניעיהן כדי להיטיב להבין את התקופה ואת גורלו של אופנהיימר. הוא מודע לביקורת של עמיתיו לגבי גישתו, ומביע אותה – וכמובן עונה עליה – בשיחות בדויות עם קוראיו המשולבות בין פרקי הספר. כמי שאינה היסטוריונית, לא אתייחס למתודולוגיה. אומר רק שאני מזדהה עם הביקורת המרכזית נגדה: אופנהיימר עצמו נעדר לגמרי מן העלילה. לקראת סיום טוען מינצקר, כי תיאורן של הדמויות האחרות מספק לנו את נקודת המבט של אופנהיימר, כי את הדמויות האלה הוא ראה וחווה, אבל הטיעון מאולץ בעיני. מצאתי ענין רב בספר, כמתאר תקופה ומגמות, אבל שמו מטעה. השם במקור באנגלית "המיתות הרבות של היהודי זיס", מדויק יותר. מכל מקום, הטיעון כי תמונה מלאה יותר מתקבלת כשדמויות השוליים חדלות להיות חד-מימדיות, נראה לי מדויק ורב-ענין.

ארבעה פרקי הספר עוסקים, כאמור, בארבע דמויות שונות. הפרק הראשון מוקדש לפיליפ פרידריך יֵגֶר, אחד מחוקריו-שופטיו (אינקויזיטורים) של אופנהיימר, ומי שכתב את סיכום החקירה. יגר, כמו כמה מן החוקרים-שופטים האחרים, היה מעורב מספר שנים קודם לכן במשפט גרֶפֶניץ-וירְבֶּן, שבו נתבעה פילגשו של הדוכס הקודם על ידי מאהבה שמאס בה, בעיקר מסיבות פוליטיות. עסקה שרקם אופנהיימר הכשילה את התביעה והצילה את האשה, ומינצקר טוען שרגשי הטינה בעקבות הפרשה הניעו, בין השאר, את משפטו של אופנהיימר. בהרחבה, השופטים היו מחוברים באמצעות המילייה החברתי שלהם, ואופנהיימר, שעמד מחוץ לו ובתפקידו אף היווה איום עליו, הפך אותם לקורבן, או לפחות כך חשו. האנטישמיות, המיוחסת לתביעה, היתה, לדברי מינצקר, רק אחד המניעים למשפט ולגזר הדין, ובשום אופן לא ניתן לצמצם את הפרשה לאנטישמיות צרופה (אמירות נוספות באותה רוח שזורות גם בהמשכו של הספר). למרות שהטיחו באופנהיימר האשמות שונות, כולל הפקרות מינית, מעולם לא ניסו להדביק לו עלילות "קלאסיות", כמו רצח ילדי נוצרים או חילול לחם הקודש.

הפרק השני מציג את כריסטוף דויד ברנרד, יהודי שהתנצר והעמיד את כישורי הפולמוס שלו לטובת נסיונות להמיר את דתם של יהודים נוספים. ברנרד היה מעורב בחקירה, כשהתבקש לתרגם מעברית ומיידיש מכתבים ומסמכים שכתבו וקיבלו אופנהיימר ונחקרים נוספים. למרות שלא התבקש, הוסיף לתרגומיו תמצית מגמתית שהבליטה פרטים לחובתם. ברנרד ביקר את אופנהיימר בכלא ימים ספורים לפני הוצאתו להורג, וכתב את רשמיו שבועות אחר כך. מינצקר מייחס לברנרד קנאה בעושרו של אופנהיימר, וקובע כי הדברים שכתב לא נועדו לתאר דברים כהוויתם, אלא לקבוע כיצד יצטייר ברנרד עצמו בעיני הדורות הבאים.

הפרק השלישי עוסק במרדכי שלוס, איש עסקים מצליח, אך אינו מתמקד רק בו, אלא ביחסים בין אנשי החצר היהודים. למרות מוצאם המשותף והאינטרסים שלהם כקהילה, ולמרות קשרי הנישואים ביניהם, סיפורם הוא גם סיפור של תחרות עזה, עד כדי עדויות זה כנגד זה בבתי דין נוצריים. מינצקר קובע כי בהקשר של פרשת היהודי זיס לא ניתן לדבר על "היהודים" כקבוצה. חלקם שמרו על נאמנות לאופנהיימר, חלקם פנו נגדו. מכל מקום, לאחר מותו, פרסמו שלוס וזליגמן, חתנו העתידי, סיפור אודות אופנהיימר, ובו סלחו לו על כל מעשיו, שאין טעם לדון בהם משעה שהלך לעולמו, ואף הכתירו אותו כקדוש. מינצקר והקורא המדומה שלו, מעלים השערות באשר למה שעמד מאחורי הפרסום הזה.

בפרק האחרון מוצג דויד פאסמן, סופר מצליח, שכתב חיבורים רבים בסגנון דיאלוגים המתנהלים בארץ המתים. שלושה חודשים אחרי ההוצאה להורג פרסם חיבור, ובו אופנהיימר המת מדווח באוזני אנשי חצר אחרים על קורות חייו, כולל וידוי על מעשיו הפליליים. למרות שסיפורו של פאסמן מעניין בפני עצמו, התרומה שלו לספר מספקת נקודת מבט רחוקה יותר, ופחות רלוונטית לדעתי, משל קודמיו.

מן האמור לעיל אפשר להיווכח כי ארבעה הפרקים מספרים על הדמויות שסבבו את הפרשה, ולא על אופנהיימר עצמו. כפי שנכתב באחת השיחות עם הקוראים הבדויים, "אנחנו לא יכולים לצפות באופנהיימר, אבל אנחנו כן יכולים לצפות מקרוב מאוד במי שצופה בו". אין לבקש בספר מידע מרחיב על גיבור הפרשה – מה הניע אותו? האם הושחת מקשרי הון-שלטון? האם היה פושע או נורמטיבי במונחי זמנו? האם נחקר ונשפט בשל היותו יהודי או בשל מעמדו העוצמתי? האמת ההיסטורית נותרת חמקמקה, אם ניתן בכלל לדבר על "אמת היסטורית" אחת, שהיא כל האמת ורק האמת. באשר לשאלת אישיותו של אופנהיימר נסתפק בדמיונו היוצר של ליון פויכטונגר, כפי שבא לידי ביטוי בספרו המצוין, "היהודי זיס".

למרות מספר ספקולציות פסיכולוגיות, לא בהכרח משכנעות בעיני, שמינצקר מייחס לדמויות, ולמרות שהיהודי זיס נעדר מן הספר הנושא את כינויו, מצאתי את הספר מעניין ומעשיר. הוא מספק חלונות הצצה לתקופה ולמקום, מרחיב לתחומי ידע רבים ומגוונים, וכתוב ומתורגם באופן קריא ונהיר. ההחלטה להשמיט מן התרגום העברי מאות הערות שוליים מבורכת בעיני.

מומלץ.

The Many Deaths of Jew Süss – Yair Mintzker

ידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

אל תאמרי לי שאת פוחדת / ג'וזפה קטוצלה

984822

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

samia_omar

עזאזל / בוריס אקונין

240px-d7a2d796d790d796d79c_d791d795d7a8d799d7a1_d790d7a7d795d7a0d799d79f

"עזאזל" הוא הספר הראשון בסדרת תיבת פנדורין. אראסט פנדורין, בנו של פושט רגל, שבמותו הותיר לבנו חובות בלבד, עובד כפקיד זוטר במחלק הבילוש במוסקבה. כשסטודנט מתאבד בפארק לעיני עוברים ושבים, ונוצר רושם שגל של מקרים דומים התרחש במקביל, מפקדו של פנדורין מאפשר לו להצטרף לחקירה. שכלו הישר, חושיו הטובים והתלהבותו, יביאו לקידומו, והמרדף יוביל אותו ממוסקבה ללונדון ולסנט פטרבורג.

פנדורין הוא בחור צעיר, נוטה להסמיק, קצת תמים, קצת נועז, מצטיין ביכולת לשמור על קור רוח במצבים קשים, ולתמרן לעצמו מוצא מהם. אקונין העניק לגיבורו, לצד מעלותיו, חולשות אנוש, כמו פחד מרוחות, ונטיה להתאהב בקלות. משום האיזון המוצלח בין תושיה ומזל ובין דבקות במטרה לחששנות, דמותו אמינה ומתחבבת בקלות.

מויקיפדיה למדתי כי אקונין היה סבור שבספרות הרוסית מתקיים חלל ריק בין הספרות הקלאסית לספרות הפופלרית הרדודה. ספרי הבלש שלו נועדו להתמקם בחלל הזה. אם מקלפים את "עזאזל" עד לשדו, נותר סיפור מותח לא מרשים במיוחד. אבל ההיבט הבלשי הוא רק הציר, שסביבו שוזר הסופר הומור, מידע היסטורי, קישורים ספרותיים, חידושים במדע ועוד. כך, לדוגמא, נמצא בסיפור, המתרחש ב-1876, את מכשיר הטלפון הראשון ברוסיה, ואת האקדח האוטומטי למחצה (אם כי, כדרכו של אקונין לא להקפיד על דיוק כרונולוגי, הוא שתל בעלילה אקדח שפותח מספר שנים אחר כך). משחק ההתאבדות מכונה "רולטה אמריקאית", והצעירים מנבאים ששמו ישונה ל"רולטה רוסית", משום שהם מרבים לשחק בו. כשמישהו מנסה לרמוז שהתעלומה כרוכה בקונספירציה יהודית, החוקר דוחה את הרעיון באומרו שקצה נפשו ב"דברי ההבל האנטישמיים". ועוד כהנה וכהנה קישורים והרמזים אל הפוליטיקה ואל התרבות של תקופת הסיפור, והם המעניקים לספרי פנדורין את יחודם, וממקמים אותם במקום שאליו כיוון הסופר.

בפתחו של הספר נכתב: "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם", והספר אכן שופע חן. יחד עם זאת, למרות מעלותיו שצוינו למעלה, בעיני הוא חביב בלבד, קליל למדי, נעים לקריאה אך נשכח בקלות. נראה לי, בהסתמך על ספרי הסדרה שקראתי, שהיא הולכת ומשביחה. "מרכבת היהלום", העשירי מבין האחד-עשר שתורגמו, מרשים לאין ערוך מ"עזאזל".

בשורה התחתונה: בלש אינטליגנטי, טוב לסוגו.

Азазель – Борис Акунин

ידיעות ספרים

2004 (1998)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

haeireur_master

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס

bury_master

ג'ו, צעיר כבן עשרים, התלבט במשך זמן רב בין רצונו ללמוד ולפתח חיים עצמאיים, ובין תחושת המחויבות שלו כלפי אחיו האוטיסט. אמם של השניים רחוקה מלתפקד כמבוגר אחראי, וג'ו, הבן הבכור, שימש במידה מרובה אב לאחיו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לעזוב את הבית. מכיוון שנרשם ללימודים באיחור, נאלץ לבחור בקורסים שנותרו פנויים, לאו דווקא בקורסים שמושכים את לבו. בפתח הספר הוא נוסע לבית אבות, בתקווה למצוא שם מרואיין שיסכים לחלוק אתו את סיפור חייו, כדי שיוכל להשלים מטלה בקורס לכתיבת ביוגרפיה, מטלה שאותה דחה לרגע האחרון ממש. הצוות במקום "משדך" בחוסר רצון בינו ובין קרל, חולה סרטן במצב סופני, שבשל מצבו שוחרר מבית הכלא, בו ריצה עונש בגין אונס ורצח של ילדה.

הספר, כשמו, חושף את הסודות שבני האדם מעדיפים לקבור. שוב ושוב מתגלה כי החזות החיצונית שאנשים מציגים לאחרים, מכסה על מניעים הנטועים בעבר, אותם הם מעדיפים להדחיק. קרל, שלפי עדות חברו היה גיבור מלחמת ויטנאם והציל את חייו, הפך לרוצח מורשע. מה גרם לו להשליך את חייו מנגד? לסנגורו היה הרושם שהוא מבקש לשבת בכלא. מה יכול לגרום לאדם לבחור בעונש על מעשה שכעת הוא טוען שלא עשה? ג'ו, כך מתברר בהמשך, נוצר אף הוא סוד מייסר, שבגללו הופכת המטלה האקדמית הבלתי נחשקת שלו למסע צלב. לילה, שכנתו הקשוחה, פיתחה את החזות הנוקשה מסיבות שהיא בוחרת להשתיק. גם ג'רמי, האח האוטיסט שאינו יודע לשקר, מסתיר טראומה שמסעירה את ג'ו. המסע של ג'ו בעקבות סיפורו של קרל יחשוף בחירות נקודתיות ששינו מהלכי חיים, בחירות שעושיהן התחרטו עליהן, אבל שמרו על שתיקה.

"החיים שאנו קוברים" מציע לקוראים סיפור בלשי בתוספת מעט פסיכולוגיה, כתוב קצבי, מציג דמויות שנעים להזדהות אתן, מכניס את גיבורו למצבים קשים מהם הוא נחלץ בתושיה, מעניש את הרעים ועושה צדק עם הטובים. חביב לסוגו.

The Life we Bury – Allen Eskens

ידיעות ספרים

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד