בשביל מה כל זה / רמי מארק רום

אריק, שוטר במשטרת לוד, מקבל משימה למצוא את נוח, מנקה רחובות ממוצא אתיופי שנעלם. לא משפחתו מחפשת אותו, לא מכריו, אלא המפקח האחראי עליו בעיריה, המפגין דאגה בלתי-אישית, כאילו נקיון העיר תלוי כולו בנוח המזדקן. המוזרות הזו של המפקח כמו מבשרת את החריגוּת של הדמויות אותן יפגוש אריק במהלך חקירתו.

למרות סיפור המעטפת, זה אינו סיפור בלשי. אריק אמנם אוחז כל הזמן עט ומחברת כדי לרשום תזכורות, הוא להוט למצוא את נוח, והוא שואל אודותיו את כל מי שעשוי לספק רמזים ועקבות, אבל המעטפת היא רק מבוא דרכו מוביל אותנו הסופר, באמצעות אריק, אל אנשי השוליים, אנשים שחוו הגירה ומצוקה, ומצליחים להמריא רק בחלומותיהם.

אריק עצמו הוא איש שכזה. לקראת סוף העשור הרביעי לחייו הוא חי אצל אמו, מנהל שיחות פתוחות עם חתול, ועדיין מתקשה ליצור קשרים חברתיים. בילדותו קינא באלה שהיו להם ביצים לחיות, וגם כעת הוא מרגיש בטוח רק בחברת עצמו: "ראשי נדלק רק כשאני יוצא מהדלת ונכנס לרכב או כשאני מסתגר בחדרי. ואילו כל שאר הדברים המצויים במעברים שבין המקומות הבטוחים שלי נותרים לרוב בדמדומים".

נוח הנעדר מתגורר בבנין ילדותו של אריק, למעשה ממש מול דלת הדירה בה גדל, והחקירה מובילה את אריק אל זכרונות העבר ואל מצוקת ההווה של הדיירים הנוכחיים. בדירה בה גדל מתגוררים שני גברים, אחד מהם שתוי רוב הזמן, הנוברים בגרוטאות שאנשים משליכים, מעין אלטע זאכען. אחד מן השניים לוקח את חידוש הגרוטאות צעד קדימה, ו"כותב" מחדש ספר שהושלך, מבלי להיות מוטרד לרגע מן העובדה שהוא מעתיק את "החטא ועונשו". "האין זה יפה שיש לו לאדם שאיפות", אמרתי לעצמי, "ואולי בעולם מושלם כל אחד צריך שיבנו לו איזה פסל כמו לאותו פושקין בכיכר". בקומה השלישית מתגוררת ציפה הקשישה, מטפלת בפעוטות לשעבר, ניצולת שואה שמתמכרת לאיסוף אבנים (על ציפה כתב הסופר ב-2015 את הסיפור "אבנים"). משפחת עולים נסערת מהיעלמו של משחק אלקטרוני שקנתה הסבתא לנכד בששים שקל, סכום לא מבוטל עבור משפחה שכל הוצאות המחיה שלה מחושבות עד הפרט האחרון. מוזיקאי כושל מקיף עצמו בגזרי עיתונים על אנשים שמזלם שיחק להם במפתיע, והוא מנסה לחזור לעניינים כמנהל של מוזיקאי אחר, כושל אף יותר.

"לא שחסרו לי מילים אי-פעם, כל חיי היו לי עודפים מהן. הבעיה העיקרית שלי היא כיצד לחבר אותן יפה-יפה זו לזו ולהבין מתוך הצירוף את מה שהתרחש", כך מספר אריק על עצמו, וכך מתנהלת עלילת הספר. הצירוף של הארועים אינו רציף ואינו מתגבש לינארית. אריק מנסה למקד את עצמו בחקירה, אבל החיים הנגלים לעיניו מסיחים את דעתו, ומוליכים אותו בשבילים צדדיים. ציפה הדומיננטית משתלטת על זמנו, אוספי הרהיטים סוחפים אותו אל חייהם, אמו מצפה לתשומת לבו, זכרונותיו מציפים אותו. העלילה, כמו מחשבותיו, מתפזרת ומתכנסת, סוטה לצדדים ומתיישרת, מלים וארועים נקשרים אסוציאטיבית ומקרית.

מכיוון שהספר "מתחזה" תחילה לסיפור בלשי, ומכיוון שכתיבה בזרם התודעה מקשה עלי, לקח לי זמן להתחבר אל הספר. משעה שהחיבור נוצר, הזרימה הבלתי סדירה של העלילה הפכה נוחה יותר לקריאה, והדמויות והסיפור נגעו מאוד ללבי.

בזכות הכתיבה המיוחדת, העין הבוחנת ושפע הרגש, אני ממליצה על הספר.

את הכריכה הנאה אייר איציק רנרט ועיצבה ורה גודמן.

ידיעות ספרים

2021

נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

הסיפור של היהודים II / סיימון שאמה

כותרת משנה: להשתייך 1492 – 1900

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" תיאר את התהוותה של היהדות ושל העם היהודי, והסתיים בגירוש ספרד. הכרך השני פותח, וכנראה לא במקרה, בדוד הראובני, איש מסתורין, נוסע יהודי, שהציג עצמו ב-1524 כשליחו של יוסף מלך חבור, הציע להקים צבא יהודי שיחד עם הנוצרים יכבוש את ארץ-ישראל מידי המוסלמים, והצליח להגיע לחצרות אפיפיורים ומלכים עד שהוצא להורג. שלמה מולכו, אנוס ששב אל היהדות בהשפעתו, פיתח אף הוא חזיונות משיחיים מכוחה של הקבלה. יהודים רבים למודי סבל ראו בהם את מבשרי הגאולה.

שמו של הכרך השני הוא "להשתייך", שם שיש בו מרירות, משום שנסיונותיהם של היהודים להשתלב בסביבתם כשלו שוב ושוב, וכל כשלון לווה במרחץ דמים. אולי לא ייפלא אפוא שמשיחים, הזויים ככל שהיו, התקבלו בהתלהבות ובנכונות עמוקה להאמין. על האקסטזה שאחזה בציבור עם הופעתו של שבתי צבי, למעלה ממאה שנים אחרי הראובני, כותב שאמה: "השבתאות היתה ההפך מקבלת הדין וההשלמה עם הגורל, מהבריחה האינסופית מפני האסון. הפעם ההתרוצצות היתה אל עבר הגאולה […] לא ל-כך קשה להבין כיצד פולחן היסורים וההתעלות, מחלה דו-קוטבית קולקטיבית, יכול היה לצאת וידו על העליונה".

נדמה שבכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו אותם חלקי סיפור, גם אם התקופות שונות. היהודים מגיעים למקום מסוים, כמה מהם מתבססים בו בקלות בזכות קשרים חובקי עולם עם בני העם ובני המשפחה הפזורים בתפוצות, נוחלים הצלחה, ומעוררים קנאה והתנגדות. בזכות התעשרותם, ומשום שאף אחד אחר אינו מתנדב לכך, הם מממנים את המלחמות ואת המותרות של השליטים. כך עד שמשבר כלכלי או חברתי מפוצץ את הבועה, השליטים מתנערים מחובותיהם, המתחרים מסיתים, והנה פוגרום וגירוש, והכל מתחיל מהתחלה במקום אחר. אבל גם אם מדובר בריטואל, אי אפשר לצמצם את הסיפור לפן הכלכלי. שאמה אמנם ממקד חלק ניכר מן הספר בדמויות בולטות, אבל אינו מזניח את ההמונים, את הסמרטוטרים בלונדון, את הקבצנים הנודדים בלהקות בגרמניה, את אלפי בעלי המקצועות הזעירים שפרנסתם דחוקה, והם, כמובן, הרוב, לא עשירים מנקרי עיניים, לא מנצלי העניים הנוצרים. המונח "אנטישמיות" אמנם הוטבע רק בשלהי המאה ה-19, אך שורשיו בהיסטוריה העתיקה. אפשר לתלות אותו בתקוות לנצר את היהודים, אבל בפועל אלה שהתנצרו לא נוקו מחשד יהדות. למעשה, האנוסים נרדפו על ידי האינקויזיציה יותר מאשר היהודים. עלו טענות כי "הפורענויות שפקדו אותם הן באשמת הנפרדות העיקשת שלהם", ובלי להתבלבל בכלל נטען גם כי "הבעיה היא הפולשנות של היהודים". אי אפשר לנצח. אז משיח, וחלומות גאולה, ואופטימיות שאולי בסיבוב הבא יהיה אחרת, עד שלא.

היו שניסו למצוא נחמה, כמו ר' שמואל אושקי שכתב כי "לב האסון שלנו, הגלות שלנו, העונש שהושת עלינו לנדוד בעולם באימה ובחרדה, הוא בעצם ברכה בתחפושת". אי אפשר לחסל עם מפוזר. כשממלכה אחת גוזרת חיסול, ממלכה אחרת חומלת. היו שניסו להגשים חזון צנוע של התישבות בארץ-ישראל, כמו דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, שביקשו להקים ישוב מבוסס בטבריה. והיו, כמובן, אלה שביקשו להשתייך. היהודים הספרדים בצרפת בתקופת המהפכה הצליחו להשיג זכויות אזרחיות (היהודים האשכנזים נותרו זרים), היהודים בהולנד היוו מיני-יקום אחד מרבים, בחוגי המשכילים קשרים תרבותיים הפכו לעתים לחברות. אפילו הרצל אימץ, בטרם הפך לציוני, את הרעיון של התנצרות המונית כדרך להפוך להיות כמו כולם (אבל התנה זאת בהתגיסותה של הכנסיה למאבק באנטישמיות). כך או כך, האדמה אף פעם לא היתה יציבה תחת רגליהם.

סיימון שאמה נודד בעולם, מציג וריאציות של הקיום היהודי, באירופה חולת האנטישמיות, באמריקה שפורמלית לא הבדילה בין בני אדם על בסיס דתם, בסין הסובלנית, בקוצ'ין שקיימה קהילה רגועה, עד שפרצו סכסוכים על בסיס פרנסה עם המוסלמים, ועד שהאינקויזיציה הפורטוגלית הגיעה. בתוך היומיום, בין מצוקה למצוקה, המשיכו להתנהל דיונים פנימיים על הזהות היהודית, על החילוניות מול האורתודוקסיה, על ההשכלה. האם היהדות היא תרבות פתוחה או מסתפקת בעצמה? האם היא חרשת לקולות הזמן או נושאת בבשרה את סימן ההיסטוריה? האם התורה, התנ"ך, התלמוד […] מספיקים כשלעצמם כדי לקיים חיים יהודיים אותנטיים? והאם החיים האלה בהכרח נמהלים ונפגמים כשהם מוקפים מכל עבר בתרבות הגויית, או שאולי הם נעשים עמוקים ועשירים יותר?

הספר שזור בדמויות מרתקות רבות, ביניהן דונה גרציה, שפינוזה, משה מנדלסון, המתאגרף דניאל מנדוזה (הוא בהחלט לא היה היהודי הראשון שהשיב מלחמה שערה בעזרת משהו קצת יותר גופני מהתפלפלות נעלבת; אבל הוא היה הראשון שכתב על זה), מרדכי נוח שביקש לייסד טריטוריה יהודית באי גרנד איילנד בנהר ניאגרה, רבקה גראץ הפילנתרופית, יהודה לייב פינסקר, כותב ה"אמנציפציה", ועוד. בכל נקודת זמן שאמה מרחיב את היריעה מעבר לסיפור הפרטי. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על מנדלסון, הוא מרחיב על ההשכלה בתקופתו ועל דמויות מרכזיות בתחום זה. הוא מתעכב על תופעות מרכזיות כמו צמיחת החסידות, שאת השמחה ואת ההתלהבות האקסטטית שלה הוא מקשר אל הדמוגרפיה הגלובלית שיצרה דור של צעירים חסרי מנוח. הכרך השני מסתיים עם הרצל, החל ממשפט דרייפוס וכלה במפגש עם קיסר גרמניה במקווה ישראל.

בכוח כשרונו של שאמה, ובזכות תרגום נאה של אביעד שטיר, ארבע מאות שנות היסטוריה קמות לתחיה, תוססות ומבעבעות בפרטי פרטים. זוהי היסטוריה של היחיד ושל החברה, הקושרת בין ההתרחשויות הפרטיות ליהודיות ובין היהודיות לגלובליות, מתובלת בפכים קטנים ועוסקת בשאלות גדולות. למותר לציין שבלתי אפשרי להכיל את השפע בסקירה, ולכן אסתפק בהמלצה חמה.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2021 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

הסיפור של היהודים I / סיימון שאמה

כותרת משנה: למצוא את המילים 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה

סיימון שאמה, היסטוריון בריטי-יהודי, נטל על עצמו משימה שאפתנית, לספר את הסיפור של היהודים מאז היווצרותו של העם ועד ימינו. דחיסת ההיסטוריה היהודית כולה אל תוך שלושה כרכים, ובמקביל אל חמש שעות שידור, היא, כמובן, משימה בלתי אפשרית, ולכן אין לצפות מן הספר לתיאור כרונולוגי מדוקדק של כל פן בסיפור. אבל שאמה אינו מתיימר לכך, הוא אינו מבקש לתעד את תולדות היהודים, אלא לספר את סיפורם, ואת זה הוא עושה מצוין. הוא נע כרונולוגית לאורך ציר הזמן, נודד עם גיבוריו במקומות אליהם הגיעו, מרצונם או בכפיה, משלב את הסיפור היהודי בהיסטוריה הכללית, מתמקד בארועי מפתח ובאישי מפתח, ובחינניות מרובה משלב פכים מחיי היומיום המקרבים את ההיסטוריה אל ההווה.

הכרך הראשון, שהוא נושא סקירה זו, נפתח באי יֵבּ שבמצרים, שם התקיימה מאז ימי הבית הראשון ועד סוף תקופת ממלכת פרס קהילה יהודית, שהורכבה בעיקר משכירי חרב שהגנו על גבולה הדרומי של מצרים. הקהילה קיימה אורח חיים יהודי, עם וריאציות משלה, אך עוררה את מורת רוחה של הקהילה המרכזית בארץ ישראל כשהקימה מקדש נוסף לזה שבירושלים. כנראה משום כך ההיסטוריה היהודית הרשמית לא כללה את יֵבּ, אבל, כך אומר שאמה, שתי הדרכים – האקסקלוסיבית והאינקלוסיבית, המבדילה והמכלילה, ירושלים ויֵבּ – התקיימו זו לצד זו בכל מקום שבו היו בכלל יהודים. גם בזמנים מאוחרים יותר התקיימו וריאציות שונות של יהדות בהתהוותה, ושאמה מצביע, בין השאר על בית טוביה, אשר מספר לנו על תרבות שבה זהות יהודית ושמירת מצוות חיו בדו-קיום עם הטעם והתרבות היווניים, בלי שתורגש סתירה בין אלה לאלה, ועל עדויות לקיומם של יהודים-נוצרים ונוצרים כמו-יהודים בשנותיה הראשונות של הנצרות.

"מילים", כפי שמשתמע מכותרת המשנה של הכרך הראשון, הן מוטיב מהותי בסיפור של היהודים. בהקשר זה שאמה מזכיר, בין השאר, את הטקסט העברי הקדום שנמצא בחורבת קאיפה ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה, ואת מגילות הכסף, המתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, שהתגלו בכתף הינום, ועליהן ברכת הכוהנים. החינוך לקריאה ולכתיבה הוא עתיק יומין, כפי שמעידים שני אלפונים מן המאה העשירית והשמינית לפני הספירה. למילים המוקראות בפני קהל משמעות מיוחדת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקראת התורה על ידי נחמיה: הקריאה היהודית היא קריאה דברנית […] היא מופע ציבורי שנועד להסב את לבו של הקורא מקליטה לפעולה […] קריאה הדורשת ויכוח, הערות, הטלת ספק, התערבות ופרשנות […] קריאה יהודית מסרבת להגיע לסוף פסוק. היווצרותה של המשנה נקשרת גם היא לנושא זה: מול החורבן הפיזי קם מפעל גדול של שימור במלים.

הסיפור היהודי שופע רדיפות, גירושים, פוגרומים, ואלה לא נולדו עם הנצרות ועם האשמת היהודים בצליבת ישו. קהילת יֵבּ חרבה עם שקיעתה של פרס. כשאימפריות מתחילות להפרם בקצוות, קבוצות אתניות שנתפסות כמי שנהנות מאמון השלטון מתחילות פתאם להיראות זרות ולא מקומיות, ולא חשוב כמה זמן הן כבר יושבות שם. כשהדת הפכה לחלק מן ה"משחק", הפכו היהודים, בהשפעת הבשורה על פי יוחנן, לבני שטן, אשמים בכל ולכן קורבן "מוצדק": התזמון של המתקפות היודיאופוביות היה תמיד זהה. עיר או חבל-ארץ או מדינה עוברים משבר; המהומות, הסכסוכים, המחסור והפאניקה עברו את הגבול; ודברים נוראים יותר כבר מתדפקים על הדלת. אז מהר, הזדרזו להאשים את אנשי השטן; להכנס חזק ביהודים. יוסף בן-מתתיהו, יוספוס פלביוס, אבחן במדויק ב"נגד אפיון" עד כמה ההסתה קלה: "עם הבלים כאלה צריך להתמודד לא רק על-ידי זעם קדוש, אלא להוכיח באופן חד וחלק כי הם לא ייתכנו כלל – וזאת במיוחד משום שככל שהם יותר מרושעים וסנסציוניים, כך קל להם יותר להאחז בדמיונו של הציבור".

מתוך שפע הנושאים המסחרר בספר אזכיר שלושה:

אחד הפרקים מוקדש לחקר המקרא ולארכיאולוגיה. שאמה סבור כי ארכיאולוגיה שאין לה דבר עם התנ"ך, בארץ הזאת, חיה באשליה לא פחות מאשר "הגיאוגרפיה המקודשת", שלא ראתה לנגד עיניה שום דבר פרט לתנ"ך בעודה חופרת ומכינה מפות.

כמה גרסאות נקשרו לסיפור היחלצותו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה כדי להקים ישיבה ביבנה. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא, מהות הסיפור היא החשובה: שהיהדות תמשיך ותתקיים גם אם יבוא הרע מכל וסממניה החומריים יושמדו, ושמעכשו מורה, יוחנן, ולא כוהן גדול, הוא שיהיה מקור הסמכות היהודית עתידה להותיר חותם עמוק בזכרון היהודי. זה היה הרגע המכונן שבו התחילה השרשרת הארוכה של השרידה והעמידות.

הגניזה הקהירית סיפקה שפע עצום של מסמכים, כתבי קודש וכתבי חול. נדמה כי כל נייר שהופיעו עליו אותיות עבריות נשמר. בקטע משעשע שאמה מצטט מתוך מכתב של אם, וירטואוזית של רגשות אשמה, שבנה לא כתב אליה במשך תקופה ארוכה: "אל תהרוג אותי בטרם עת".

אזכיר גם שלושה מן האישים המרשימים שהספר מתעכב עליהם: הרמב"ם שטען כי לא רק שאפשר להיות גם אדוק וגם רציונלי, אלא שאי-אפשר להיות אדוק באמת אלא אם כן גם השכל הספקן עובד במלוא המרץ; שמואל נגיד, שהיה משורר כשרוני במיוחד, וכמשתמע משמו הגיע למעמד גבוה; אברהם זַכּוּת האסטרונום, שכתביו שמשו את קולומבוס ומגלי עולם אחרים בני התקופה.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג.

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" הוא ספר מרתק ומעשיר מאוד. הספר נצמד להיסטוריה, אבל התלהבותו האישית של הסופר אינה חבויה ואינה מתנצלת, והיא בהחלט מדבקת. למרות היותו ספר עיון הוא קריא מאוד, והתרגום של אביעד שטיר מצוין. אני סקרנית לקרוא את הכרכים הבאים.

מומלץ מאוד.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

מתי מותר לאכול את השכן שלך? / אילן פרז

כותרת משנה: דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג

מכיוון ששמו של הספר וכותרת המשנה שלו שאולים מן הקולינריה, אשתמש אף אני באותו עולם מונחים כדי לאפיין אותו, ואבחר בנגיסים. ד"ר אילן פרז מגיש לנו דילמות במנות קטנות, קלות לנגיסה, ומעוררות תאבון לארוחה שלמה.

מתי מותר לאכול את השכן שלך? תלוי בנסיבות ותלוי את מי שואלים. הספר אינו מציע תשובות מוחלטות – אלה מן הסתם אינן בנמצא. מה שהוא מציע הם שאלות ודיונים בתשובות אפשריות. כל אחד מן הפרקים נושא כותרת, שהיא פתח לתורה פילוסופית שלמה, ותחתיה כותרת משנה הפורטת את הפילוסופיה לאקטואליה. לדוגמא, דילמת הקרונית, השבה ועולה בספרי מוסר ופילוסופיה – האם להטות ממסילתה רכבת הדוהרת לכיוונם של חמישה אנשים הכפותים אל המסילה, גם אם המעשה הזה יעלה בחייו של אדם הכפות אל המסילה השניה. ובגרסה אגרסיבית יותר – האם זה בסדר להשליך אדם מראש גשר אל מתחת לגלגלי אותה רכבת כדי להציל את אותם חמישה אנשים. הדיון הזה הוא תיאורטי למדי, שכן ארוע כזה מן הסתם לעולם לא יזדמן לנו. אבל הנה שאלה מקבילה, ההופכת את הדיון לרלוונטי ולרב-חשיבות: האם נכון להטיל סגר בעת מגפה על כל המדינה רק כדי להגן על האוכלוסיה שבסיכון?

ד"ר אילן פרז נוקט בשלל "טריקים" טקסטואלים ועיצוביים כדי להנגיש את השאלות הקשות. לעתים הן מקבלות פנים חדשות כשהן עוברות המרה לסיפור שונה. לדוגמא, כשעולה השאלה אם להתיר הפלה במקרה של אונס, והמטוטלת נעה בין סבלה של הנאנסת לזכות החיים של העובר החף מפשע, הכותב מספר לנו סיפור מקביל, אבסורדי אך חד: אדם נחטף, ומערכת הדם שלו מחוברת בעל-כורחו לזו של כנר מפורסם הסובל ממחלה קשה. חייו של הכנר יינצלו אך ורק אם השניים ישארו מחוברים למשך עשרים ושניים שבועות. האם יש לדרוש מן החטוף להשלים עם גורלו? לצד הטיעונים השונים והדיון בהם ד"ר פרז משלב אימרות שנונות, כמו זו של בשביס-זינגר בפרק על בחירה חופשית: "אנו חייבים להאמין בבחירה חופשית – אין לנו ברירה". הדיונים מוצגים כטבלאות, כתרשימי זרימה, כרשימות בעד ונגד. לעתים הדיון מושהה לטובת מידע צדדי, כמו הצגתם של סמלי השלום בתרבויות שונות בפרק 'סכסוך ופיוס'. בפרק 'מסורות משותפות' מופיע לוק סקייווקר לצד בודהה וישו. המגוון שומר על עירנות ועל ענין, והעיצוב הוא חגיגה לעיניים.

בין נושאי הספר – משמעות החיים ומשמעות המוות, מעמד האשה, דת ומוסר, מלחמה צודקת, חוק ומוסר ועוד. בכל פרק שאלות יסוד, כאמור עם נגיעה אקטואלית, ובסוף הספר מוצעת רשימה מפורטת של כל הנושאים בתוספת שאלות עמוקות נוספות, מילות מפתח ודמויות מפתח, למעוניינים להמשיך לחקור. מכיוון שהספר אינו מספק תשובות, אך מול כל טיעון העולה בו צצה גם הביקורת עליו, הנחתי שאחת ממטרותיו היא לעורר מודעות למגוון העמדות האפשרי, למנוע קבעון ולעודד פתיחות. הפרק האחרון, שעניינו סכסוכים ויישובם, למעשה אומר זאת במפורש, כשהוא מדבר על אמיתות הנרטיב, על חשיבותו לאדם המספר אותו, ועל קיומם של נרטיבים מתחרים. כשחזרתי לדפים הפותחים כדי לבדוק מי האחראים על העיצוב המוצלח (סטודיו דוב אברמסון), מצאתי שהכותב הטמין שם את מטרתו: "לפתוח צוהר לגישות ולרעיונות חדשים, ולפתח תפיסת עולם מורכבת וסובלנית יותר". הלוואי.

קראתי את הספר ברצף, אך ניתן לקרוא אותו בדילוגים, פרק פה ופרק שם לפי הענין, להניח לנושא לשקוע לפני שעוברים אל הבא אחריו, או לפנות אל המקורות המומלצים בסיומו כדי להרחיב ולהעמיק.

מעורר מחשבה – הרבה מחשבות, ליתר דיוק – מחכים ומומלץ.

ידיעות ספרים

2021

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ג'יין אייר / שרלוט ברונטה

"ג'יין אייר" ראה אור לראשונה ב-1847. כשמקלפים ממנו את הרקע החברתי והתקופתי המיושן שנוכח בו בכל אחד מעמודיו, נותרים עם מספרת אמינה ושובת לב, עם כתיבה רעננה (שזכתה לתרגום מוצלח), ועם דילמות שבשינויים המתבקשים הן בתוקף היום כפי שהיו אז. לא ייפלא, אפוא, שהספר נהנה מפופולריות עד ימינו, ויעידו העיבודים הרבים לקולנוע ולטלויזיה.

ג'יין התייתמה מהוריה בעודה תינוקת, ונמסרה לטיפולו של דודה. לפני שהדוד נפטר, והיא עדיין פעוטה, הוא ביקש מאשתו להבטיח שתדאג לילדה. עד היותה בת עשר נאלצה ג'יין לחיות עם משפחה שלא רצתה בה, קורבן להפליה, להטרדות ולענישה. מכיוון שלא כבשה את טינתה, נשלחה לפנימיה בניהולו של כומר, שחסך מאוד בהוצאות, הִרבה לאיים בעונשים בעולם הבא, וסופו שההזנחה שהזניח את המוסד הביאה למותן של כמה ילדות במגפה. שפר חלקן של השורדות, והניהול נלקח מידיו של הכומר. אחרי שמונה שנים בבית הספר, שתים מהן כמורה, חשקה ג'יין בשינוי וביתר עצמאות. גורלה הוביל אותה אל ביתו של מר רוצ'סטר, שם שימשה כמחנכת לבת חסותו. כצפוי, לאחר מסכת של יסורים ושל הטעיות התברר לשניים שהם אוהבים זה את זה. למרות שהסיפור ידוע למדי, אעצור כאן ולא אגלוש לקלקלנים.   

ג'יין, אם לשפוט על פי הביקורת שספג הספר בשעתו, אינה נאמנה לתדמית האשה של זמנה. היא ישירה, לעתים קרובות נטולת טאקט. קשיים אינם גורמים לה להתעלף בדרמטיות, אלא מחשלים אותה. החיים זימנו לה מוצא מן העוני ואפשרות לחרוג ממעמד בת חסות אל מעמד של גברת, אבל היא בחרה בעמידה על עקרונותיה. כך, כשרוצ'סטר מבקש להציף אותה בתכשיטים ובבגדים, היא מסרבת, ומייחלת לשויון של ממש ביניהם: "ככל שקנה לי דברים רבים יותר, כך בערו לחיי בתחושת רוגז והשפלה […] אילו היה סיכוי שביום מן הימים אביא למר רוצ'סטר תוספת הון, הייתי מסוגלת לשאת ביתר קלות את העובדה שהוא מפרנס אותי עכשו". היא אף מתכננת להחזיק במשרתה כמחנכת בתשלום גם לאחר נישואיהם. כשהקשר ביניהם נקלע למשבר, ורוצ'סטר מציע לה חיים משותפים ללא נישואין, למרות אהבתה אליו היא יודעת כי "ככל שאסתדר בעצמי, בלי תמיכת חבר ורע ובלי כל תלות, כך אכבד את עצמי יותר. אשמור את חוקי האלוהים, כפי שקודשו בידי אדם. אדבוק בעקרונות שהאמנתי בהם כשדעתי היתה צלולה ולא טרופה כמו עכשו. חוקים ועקרונות לא נועדו לתקופות חסרות פיתוי, אלא לרגעים כמו אלה, כשהגוף והנשמה מתקוממים נגד חומרתם. הם אכן חמורים, אך אין להפר אותם. אם אפר אותם ברגע של נוחות, מה יהיה ערכם?".

מעמד האשה מעסיק את ג'יין. היא אינה פמיניסטית העולה על בריקדות, אך את חייה היא מבקשת לנהל על פי תפיסתה ולא על פי המוסכמות: "נשים אמורות להיות רגועות מאוד בדרך כלל, אבל תחושותיהן של נשים עזות לא פחות משל גברים. נשים זקוקות לפעילות שבה יוכלו להוכיח את כישוריהן, לתחום עשיה שבו ישקיעו את מאמציהן, ממש כמו אחיהן הגברים. המגבלות הנוקשות וחוסר האפשרות לפעול מעיקים עליהן בדיוק כפי שהיו מעיקים על הגברים, אילו היו במקומן. אחיהן בעלי הזכויות חוטאים בצרות אופקים כשהם אומרים שעליהן להסתפק בהכנת פשטידות ובסריגת גרביים, בנגינה בפסנתר וברקימת תיקים. פזיזות היא לגנות אותן או לצחוק להן כשהן מנסות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי שהמנהגים קבעו כנחוץ לבנות מינן".

חשוב לציין שג'יין אינה בשום אופן אדם מושלם. היא מתארת ביושר את התנהלותה, ולפעמים עולה ממנה, למרות הישירות שבה ניחנה, גם שמץ של מניפולטיביות ושל התנהגות מחושבת, הלוקחת בחשבון את מבנה נפשם של האנשים שמולה. עובדת היותה בלתי מושלמת היא אחד הגורמים להיותה כה אמינה ומלאת חיים.

בהקדמה למהדורה השניה של הספר, הסופרת התיחסה לביקורת שנמתחה עליו (לצד התקבלותו החיובית והיותו רב מכר), וסברה שמבקריה התבלבלו בין צדקנות לאדיקות דתית. האבחנה הזו נוכחת בספר: אנשי הדת המתוארים בו עוברים תחת שבט ביקורתה, אבל בכך היא מבקשת להביע דעתה על השימוש שהם עושים באמונתם, מבלי לבקר את האמונה עצמה. הכומר שניהל את בית הספר הוא, כמובן, דמות שלילית. סיינט ג'ון, שיופיע מאוחר יותר, דבק בשליחותו המסיונרית בחומרה רבה המעקרת אותו מרגשות אנוש פשוטים. במידה מסוימת גם הלן, חברתה של ג'יין בבית הספר, היא דמות דתית, שתפיסתה הופכית לזו של ג'יין. בעוד האחרונה מתקוממת נגד עוול, וסבורה שאין למחול למי שעושה לה רע אלא להשיב לו כגמולו, הלן מטיפה להפניית הלחי השניה. היא אולי מצטיירת כמושלמת, אבל ניחוח של צדקנות עולה ממנה. האמונה שג'יין דבקה בה ארצית ומעשית יותר.  

לעומת ההתנערות מנציגים אלה של התפיסות הדתיות, הספר ספוג אמונה, שבאה לשיא ביטויה – הצורם בעיני – בתפיסת החטא ועונשו מידי שמים, בעיקר בסיפור חייו של רוצ'סטר. כדי לזכות מחדש באמונה של ג'יין היה עליו לעבור בכור מצרף אכזרי, ורק לאחר שההדורים יושרו אפשרה לו הסופרת להשתקם חלקית מן הפגעים הכמעט בלתי הפיכים שבאו עליו.

אהבה ואמון הדדי גם הם נושא מרכזי בעלילה. האם אהבה יכולה לחצות גבולות של מעמד? היתכן קשר אמיתי ללא שוויון? איפה עובר הגבול בין אהבה לביטול עצמי כדי לרַצות את האוהב/האהוב? האם נישואים משיקולים מעשיים מוצדקים, והאם יכולה לצמוח מהם אהבה?

ג'יין הלא יפה, כפי שהיא שבה ומציינת, היא מספרת אמינה ורהוטה, מרשימה בשל מעלותיה ומתחבבת בשל מגרעותיה. ההצצה אל החברה של תקופתה מעניינת, ויופיה של הכתיבה יחד עם העכשויות של נושאיה משמרים את כוחו של הספר כבר יותר ממאה ושבעים שנה.

מומלץ בהחלט.

Jane Eyre – Charlotte Brontë

ידיעות אחרונות

2009 (1847)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

כעפעפי שחר / חיים סבתו

כותרת משנה: מעשה בעזרא סימן טוב

עזרא סימן טוב חי בירושלים, באותה שכונה בה נולד וגדל. ימיו מתנהלים בשגרה נינוחה, שאליה הוא רגיל ואותה הוא אוהב. "אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שדומה כי לא קורה בהם כלום, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית הכנסת זהרי חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם מלאים בצבעים". אורח חייו קבוע, ומתנהל סביב בית הכנסת והמכבסה, בה הוא עובד כבר שנים רבות כממונה על הגיהוץ. האנשים הקרובים אליו הם אלה שאתם גדל – גיסו יהודה טוויל, חוקר שירה ולשון, האברך משה דוד השקוע בלימוד, ורחמים, הכנר העיוור שאינו יוצא מפתח ביתו. איש תם הוא עזרא, במובן החיובי של המונח, איש פשוט, ישר דרך, החולק את חייו עם שרה, רעיתו הנאמנה, בביתם הקטן ובחצרם הפורחת.

סוד כבד מעיק על לבו של עזרא, מעשה עוול שהוא משוכנע שעולל בעודו ילד, חמישים שנה לפני הימים המתוארים בספר, ושבגינו, כך הוא מאמין, נענש בחומרה, עין תחת עין. היחיד שבפניו הוא פותח את סגור לבו הוא סופר, ששמו אינו מוזכר, הסובב בשכונה ומלקט מעשיות. עזרא אינו בטוח בפרטי המעשה, ומהסופר הוא מבקש, "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך, ומה שתכתוב הוא מה שהיה, וכי מה אכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן?". האם יכול הסופר לשכתב את העבר? מן הסתם התשובה שלילית, אבל סבתו נותן בידו את הכוח להשפיע על ההווה. פעמיים יתערב מאחורי הקלעים בחייו של עזרא, ופעמיים יביא מזור לנפשו.

את השגרה הנינוחה מפרים כוחות חיצוניים ומהלכם הטבעי של החיים. הרב, שאת דרשתו שומע עזרא מדי שבת, הולך לעולמו. אל השכונה פולשים אנשי נדל"ן ופיתוח, ובשל עבודות הרחבה ובניה נסגרת המכבסה וביתו הצנוע של עזרא עתיד להיות מוקף מגדלים. שרה מנסה לעודד אותו באומרה, "לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל על כך משיב עזרא, "הארץ לעולם עומדת, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת". ללא עבודה וללא מורה רוחני, עליו למצוא בעצמו כוחות ליצור שגרה חדשה.

חוט של חסד, של חמלה ושל אהבה, משוך על הסיפור. חיים סבתו מספר במתינות, נותן דעתו על כל פרט, מרחיב בדברי תורה המביאים מזור ללב. חיבתו לבריות, תפיסת עולמו המתונה והפייסנית ואהבתו לירושלים, העלו בדעתי את אביגדור דגן. שניהם מתארים שגרה אפורה אך מבורכת, הדמויות שהם בוראים מתמודדות עם עבר קשה, מושכות הלאה למרות צלקותיהן, ונשפטות לחסד. שניהם משלבים בסיפוריהם לקחים דקים הראויים לתשומת לב, כמו דבריו של הרב, השוכב על ערש דווי, לעזרא: "חייב כל אדם ואדם לומר, אין הדבר תלוי אלא בי", מלים שבהן עזרא נאחז כשחייו משתנים. ועל הכל שפוכה אוירתה היחודית של ירושלים: "אורה של ירושלים לא מן החמה הוא בא. אור שכינה הוא, ולעולם אי אפשר להחשיך אותו […] אויר של ירושלים לא מן החלונות הוא נכנס. אויר טהור הוא מטהרתה של ירושלים […] יפים לנו הימים בירושלים ומתוקים. אין אנו מבקשים לילך בגדולות. לא בית מרווח אנו מבקשים. דירתנו הקטנה נאה היא לנו ונאים אנו לה. דיינו שאנו זוכים להלך ששים שנה ברחובותיה של ירושלים".

"כעפעפי שחר" הוא ספר פיוטי, הכתוב בלשון מהודרת וכובשת לב. אין צורך להיות אדם מאמין ובקיא בתורה כדי ליהנות ממנו, וכדאי לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי ללקט את השפע המשולב בעלילה הפשוטה והתמה.

 

ידיעות ספרים

2005