כותרת משנה: טרור יהודי במדינת ישראל
"משפט קסטנר נגמר השבוע. פרשת קסטנר, כמפתח לפרשת השואה, לא נגמרה. היא תוסיף להלך אימים במדינה וביהדות, עד אשר תיחשף ותוכר האמת בשלמותה, ותופקנה מלוא המסקנות הציבוריות הנובעות מאמת מחרידה זו" ("העולם הזה", 15.1.58)
ב-15 במרץ 1957 נרצח ישראל קסטנר. קרוב לשנתים קודם לכן קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר, ממנהיגי יהדות הונגריה בתקופת השואה, מכר את נפשו לשטן כששיתף פעולה עם הנאצים, ובכל היה שותף בעקיפין לרצח יהודים. עשרה חודשים לאחר הרצח טיהר בית המשפט העליון, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה, אך הותיר על כנה את הקביעה כי סייע בהצלת נאצים אחרי המלחמה. הרוצחים נתפסו בתוך שעות אחדות: יוסף מנקס המפעיל, זאב אקשטיין היורה, ודם שמר המסייע. מנקס טען לחפות, שני האחרים הודו במעשה, ואקשטיין אף העיד נגד מנקס. על שלושתם נגזר מאסר לעולם, אך בן-גוריון חנן אותם כעבור חמש שנים.
מה היו מניעי הרצח, ומי באמת היה היוזם? כאן נחלקות הדעות בקוטביות מרובה, ועד היום לא יושבה המחלוקת. שירות הבטחון היה סמוך ובטוח שמחתרת, המורכבת מיוצאי לח"י ומומרצת על ידי האידאולוג ישראל שייב-אלדד, היא שביצעה את הרצח, שכן בעיניה היה קסטנר בן-מוות בשל פשעיו. שמואל תמיר, פרקליטו של מלכיאל גרינוולד, שבשל האשמותיו כלפי קסטנר החלה הפרשה להתגלגל, גלגל את האשמה לפתחה של הנהגת המדינה. תמיר נתמך על ידי אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" – שותפות זמנית של יריבים רעיוניים, שחלקו את הטינה כלפי הנהגת מפא"י. השניים טענו כי מי שביצע את הרצח הוא שירות הבטחון (ש"ב), כדי להשיג כמה מטרות: האחת – מניעת דיון בהתנהלותה של הנהגת הישוב בתקופת השואה, השניה – הסטת דעת הקהל מן הנסיגה מסיני, והשלישית – צמצום העיסוק הציבורי במשפטו של עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, ששורת המתנדבים טענה כלפיו כי ניהל קשרים עסקיים עם חשודים בפלילים (ואם מסכת הטיעונים הזו נשמעת דומה עד מאוד לכאלה המושמעות מאז ועד היום בהקשרים שונים, כנראה לא הרבה השתנה במקומותינו). העובדה שזאב אקשטיין היה בשלב כלשהו סוכן של הש"ב, שדיווח על פעולותיה של הקבוצה המחתרתית, אם היתה כזו, לשירות, שמשה את טיעוני שני הצדדים: האחד טוען לפרובוקציה מכוונת, השני טוען שאקשטיין חצה את הקווים והזדהה לחלוטין עם הקבוצה.
איסר הראל, מי שהיה ראש השירות באותה תקופה, כתב ספר אמוציונלי, שמבקש לנפץ אחת לאחת את כל טענותיהם של תמיר ושותפיו. הוא אינו מתייחס כלל לשאלת אשמתו או חפותו של קסטנר, ומתמקד ברצח בלבד. בפתח-דבר הוא נתלה בדבריו של מנחם בגין, ששלוש שנים לפני פרסומו של הספר הקים ועדת חקירה לבחינת רצח ארלוזורוב, בנימוק שאין לעבור בשתיקה על האשמה חמורה המוקיעה ציבור שלם, ושכל שעה כשרה לברר את האשמה עד תום. בשם אותם נימוקים מעורר הראל את רצח קסטנר קרוב לשלושים שנה אחרי התרחשותו.
השליש הראשון של הספר נועד להוכיח את קיומה של מחתרת יהודית קיצונית, שצמחה מתוך ארגון לח"י, והוא מתרכז בשורה של ארועים – רצח ברנאדוט, הטמנת מטען נפץ בשגרירות הרוסית, ותקיפת הכנר ישה חפץ. כמה מן ההתבטאויות שהושמעו באותה תקופה כאילו נלקחו מעתוני ימינו, כמו האמירות הללו, שהראל משמיע בציניות זועמת: "שירות הבטחון – הוא ולא אחר – ארגן את קבוצת הטרור או שתל בתוכה פרובוקטור שדרבן אותה לפעול באלימות. וזאת כדי שיהיה אפשר לחסל את הקבוצה הרעיונית אויבת המשטר ולפגוע באמצעותה ביריבים פוליטיים ורעיוניים של השלטון". "שיחותיהם, תכניותיהם – כל אלה לא היו אלא מעשי נערות, לכאורה. הימצאותו של סוכן מטעם שירותי הבטחון בתוכם – שהתגלתה תדיר לאחר מעצרם של חברי הקבוצה – שימשה עילה בפיהם לטעון כי הפעולות נעשו תמיד ב"ידיעת" שירותים אלה או אפילו בעידודם ובהכוונתם". "העולם הזה" האשים את חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, בנסיון לכרסם בסמכויות בתי המשפט, והתנגד בכל כוחו לפקודת הטרור. וגם אמירה כמו נבואית נמצאת כאן, עשר שנים לפני רצח רבין: "מחתרת, ותהא מגוחכת ככל שתהיה, אינה זקוקה להמונים בשביל לעשות פעולה ראוותנית. די לשים אקדח בידי בחור אחד ולסמן לו את המטרה".
לאחר שהוכיח לשביעות רצונו את קיומה של המחתרת, פונה איסר הראל לטפל ברצח קסטנר, וקובע בפתח דבריו כי אכן מדובר בפרובוקציה, אך לא זו של השלטון אלא של מבצעיו האמיתיים: "רצח קסטנר היה שיאו של הטרור הפוליטי במדינת ישראל. הוא היה רצח פוליטי שבוצע על-ידי קבוצה טרוריסטית קנאית קטנה וסגורה היטב, שנשלטה על-ידי מנהיגות קנאית, סומאת בשנאתה, בלתי מאוזנת מבחינה נפשית. אך לא היה זה רצח פוליטי בלבד. היה זה רצח פוליטי משולב בפרובוקציה. מבצעי הרצח תכננו אותו כך, שיוכלו להטיל את האחריות עליו על השלטון, ובראשו על ראש הממשלה ועל שרות הבטחון הנמצא תחת פיקוחו". הוא מצטט מקורות רבים, רובם מאותם ימים, מיעוטם מאוחרים יותר, ומשיב אחת לאחת לכל הטענות שהוטחו בארגונו. בנוסף להסתמכות על פסקי הדין ועל כתבות וראיונות, הוא מנתח את דמויותיהם של המעורבים בפרשה, ומול הדיוקנאות ההרואיים ששרטט "העולם הזה" הוא מציב את גרסתו המשחירה אותם.
לא אכנס לכל פרטי הפרטים של הפרשה, הדיונים אודותיה עדיין לא מיצו את עצמם, אולי אף פעם לא ימוצו. ספרו של איסר הראל אישי מאוד, עצבני מאוד, ושופע אינספור החזרות הנובעות מן הלהיטות לחדד שוב ושוב את עמדותיו של הכותב. הקריאה בו, בעיקר בפרקים האחרונים, מייגעת לעתים, אך הוא מרתק ועשיר במידע, ולכן מומלץ למתעניינים בהיסטוריה המקומית.
עידנים וידיעות אחרונות
1985
