מבצר החורף / ניל בסקומב

989326

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מודעות פרסומת

קיצור תולדות ישראל / מיכאל בר-זהר

israelinshort_master

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר, מתאר בספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מרגע ההחלטה על הקמתה וממש עד ימינו. הספר מסופר כרונולוגית, ונוגע בהיבטים שונים של שבעים שנות המדינה – פוליטים, בטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

בר-זהר ניחן הן ביכולת סיפורית, הגורמת לקטעים רבים להקרא כמעט כפרוזה, אפילו מותחת לעתים, והן בכשרון לבור את הפרטים העיקריים כדי לשרטט תמונה היסטורית שלמה. לפני זמן מה קראתי את ספרו עב הכרס של מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", אודות מלחמת ששת הימים, וכשקראתי כעת את שנים-עשר העמודים שהוקדשו לאותה מלחמה בספרו של בר-זהר, מצאתי שהיטיב לבחור את עיקרי הדברים. יש מקום, זה לצד זה, לספרי מחקר מפורטים ולספרים מתומצתים.

בר-זהר, לשעבר חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, כותב באובייקטיביות של היסטוריון, ובו-זמנית גם מתוך רגש עמוק של מעורבות. הוא מצביע על הישגים, ואינו מתעלם מכשלונות. את המניע לכתיבתו של הספר הוא מסביר במספר האנשים בארץ שאינם מכירים כלל, או מכירים במידה מועטה, את ההיסטוריה המקומית, "ומי שאינו מכיר את עברו – אינו יכול לחתור אל עתידו; עץ ששורשיו יבשו או נכרתו לא יוכל להצמיח ענפים חדשים".

למי שמצוי בקורות המדינה הספר אולי לא יחדש הרבה. מבחינתי החידוש היה בעיקר בפרטים הקטנים (לא ידעתי, לדוגמא, מה מקור שמו של מחלף עד הלום – על שם הגשר על נחל לכיש שעד אליו הגיעו המצרים במלחמת השחרור), ובכמה מן ההתנהלויות שמאחורי הקלעים, כמו הויכוחים הסוערים בצמרת המדינה והצבא לפני מבצע אנטבה. מכל מקום, גם אם גילויים חדשים אין כאן, ריכוז שבעים שנות המדינה לספר מעניין וקריא יש בו יתרון בפני עצמו. ובאשר לגילויים חדשים, מעניין לציין שהפצצת הכור הסורי, פרשה שחשיפתה הותרה רק כעת, מתוארת בספר.

אני שותפה לדעתו של הסופר לפיה סיפורה של ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. סיפור הראוי להכתב, כדבריו, ובר-זהר כתב אותו בכשרון משולב של סופר ושל היסטוריון. סיפור הראוי להקרא.

ידיעות ספרים

2018

הטובה שבמרגלות / אלכס גרליס

989022

פלישת בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944 לוותה בפעולות הונאה רחבות היקף תחת השם "מבצע פורטיטיוד". מטרת המבצע היתה להטעות את הגרמנים באשר למקום בו תתבצע הפלישה. פורטיטיוד צפון סימן כיעד את נורבגיה, ופורטיטיוד דרום את פה דה קאלה, הנקודה בחוף צרפת הקרובה ביותר לאנגליה. ההטעיה כללה, בין השאר, הקמת ארמיה מדומה בחופי דובר, ופעילות מודיעינית ענפה. "הטובה שבמרגלות" מתרחש על רקע הפעילות המודיעינית שנועדה לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע בפה דה קאלה.

אוון קווין נפצע בקרב ימי. לאכזבתו נבצר ממנו לחזור לשירות בים מסיבות רפואיות, והוא הוצב לתפקיד משרדי בלונדון. בבית החולים, בו עבר טיפולי פיזיותרפיה, פגש את האחות נטלי מרסיה שטיפלה בו במסירות ונראה שנמשכה אליו. בתוך מספר שבועות החליטו השניים להנשא. חיל הים העמיד לרשותם דירה קטנה, נטלי המשיכה בעבודתה כאחות, ואוון הצטרף לצוות שלמד לפרטיו את החוף הצפוני של צרפת. כשנטלי נעלמת, אוון מגלה שהוא שימש כל השנים כפיון במשחקי ביון, וכשצרפת משתחררת מן הכיבוש הנאצי הוא יוצא לחפש את אשתו.

אלכס גרליס ביסס את ספרו על תחקיר מקיף של ארועי התקופה. הספר משלב דמויות בדויות, כמו אוון ונטלי, עם אנשים שהיו, ועם מהלכים מדיניים וצבאיים נאמנים להיסטוריה. השילוב עובד מצוין, ומאפשר לימוד והעשרה יחד עם חוויה ספרותית מהנה. ציר העלילה הוא יחסיהם של בני הזוג, אבל ציר זה מטרתו להוביל את העלילה, והוא אינו גולש למתקתקות רומנטית, אינו משתלט על הספר ואינו הופך לעיקר. העלילה פותחת בתנועה ההמונית של הפליטים בצרפת, הנמלטים מאימת הכובש, עוברת לשדה הקרב הימי, ממשיכה במסדרונות החשאיים של הביון, הן הבריטי והן הגרמני, ומסתיימת בצרפת המשוחררת והמבקשת לנקום. בכל מקום ניכרת בקיאותו העמוקה של הסופר בפרטים, הן בתמונה הכוללת והן בפכים הקטנים. אני מוצאת – לא בפעם הראשונה – את השילוב של היסטוריה עם בדיה, כשהוא נעשה כהלכה, מעשיר ומרתק, דרך מצוינת לצבור ידע באמצעות פרוזה טובה. האופן בו בחר גרליס לסיים את הפן הבדוי בספרו הוא בעיני הליקוי היחיד בספר, אבל מדובר בחריקה קלה בלבד על רקע הספר כולו. כמצופה מספר מבוסס היסטוריה, הסופר מבדיל בסופו בין אמת ובדיה.

ההיסטוריה מרתקת, ו"הטובה שבמרגלות" עושה לה שירות מצוין. בהחלט מומלץ.

The Best of our Spies – Alex Gerlis

פן וידיעות ספרים

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מדיאה / אוריפידס

medea_master

המחזה "מדיאה" מגולל את סיפורם של בני הזוג יאסון ומדיאה, שאל קורותיהם התוודענו במחזה "ארגונאוטיקה". יאסון, שיצא במצוות המלך פליאס להביא את גיזת הזהב, נעזר במדיאה כדי להוציאה מידיו של אביה אייאטס. מדיאה יעצה ליאסון כיצד לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שהציב בפניו אייאטס, ואחר-כך גנבה את הגיזה בעבורו, ואף רצחה את אחיה כדי למנוע את תפיסתם בידי אייאטס. כשהתגלה שפליאס רצח את הוריו של יאסון, מדיאה שהיא שנקמה את נקמתו כשגרמה לבנותיו של פליאס להרוג אותו. בשל מותו של פליאס נאלצו בני הזוג להמלט לקורינתוס. המחזה שלפנינו נפתח לאחר שיאסון נשא לאשה את בתו של מלך קורינתוס, ומדיאה הנבגדת מבקשת לנקום.

נקמתה של מדיאה אכזרית ובלתי נסלחת: לאחר שהיא מרעילה את המלך ואת בתו, היא רוצחת את הילדים שילדה ליאסון. למרות שאין צידוק ואין כפרה למעשה, אֶוּריפּידֶס מצליח להמחיש היטב את כאבה, ואף שם בפיה מונולוג המביע את התלבטויותיה כשהיא נקרעת בין עלבונה לבין אהבתה לילדיה:

אַי, בנות, מה לעשות?

הלב שלי נגמר כשאני רואה

את העינים הנוצצות שלהם.

לא, אני לא יכולה. שלום לתכנית שתכננתי!

[…]

אבל מה קורה לי?

אני רוצה לפטור את האויבים שלי בלי עונש

ולתת להם ככה לדרוך עלי?

לא,

אני חייבת להעז ולעשות את זה!

יאסון מצדו שופך שמן על המדורה, כשהוא מזלזל בעזרה שהושיטה לו כשנזקק לה:

מדיאה, את אשה נבונה,

אז אין טעם לרדת לפרטים איך אֶרוֹס,

השליח של אפרודיטה,

ירה בך את החצים שלו, שמבעירים תשוקה,

וככה אילץ אותך להציל אותי, נכון?

לא נחפור בזה יותר מדי, מה?

ללא היכרות עם ההיסטוריה של בני הזוג הנלבב הזה, היו המונולוגים העצובים של מדיאה מטים את הלב כלפיה, אבל כשהמשפט "אין לי אח" בא מפיה של מי שרצחה את אחיה, ואת "אני לבדי, בלי מדינה" משמיעה מי שבחרה מרצונה לעזוב את ארצה, הצביעות זועקת. וכשיאסון מוותר על ילדיו, ומשלים עם גזירת המלך לשלוח אותם לגלות עם אמם, אי אפשר שלא לתהות על רגשי האבהות הלקויים שלו כשהוא מפקיד את ילדיו בידיה של רוצחת.

הדיאלוג בין השניים לאחר הרצח ממחיש היטב עד כמה היו הילדים כלי משחק בתוך מערכת היחסים המעוותת של הוריהם. "אחח, ילדים, איזו אמא רעה היתה לכם!", אומר יאסון. "אחח, ילדים, איך הלכתם בגלל האבא החולה שלכם!", עונה מדיאה.

המקהלה המלווה את הסיפור מגלמת אדישות ואוזלת יד. מדיאה משתפת את בנות המקהלה בתוכניתה, ואלה מנסות להניא אותה ממנה, אך אינן עושות דבר למנעה, ומסתפקות בצקצוקי לשון. גם כשנשמעות זעקות הילדים לעזרה, המקהלה מציעה שפע מלים ואפס מעשים:

אתן שומעות את הצעקות של הילדים?

איזה לב רשע!

אשה רעה!

[…]

שנכנס לבית?

אנחנו חייבות להציל את הילדים.

הסיפור שמגולל המחזה מצמרר, ולנוכח מקרים דומים במקומותינו, לא ניתן לפטור אותו כמיתוס ארכאי. ואולי מכאן סוד כוחו המתמשך של המחזה, שנכתב לפני 2,449 שנים. למרות שמופיעים בו מלכים ואלים, ולמרות שהוא מתרחש בעולם שאורחות חייו שונים משלנו, ערכי היסוד והאנושיות על חולשותיה נותרו כשהיו, ועל כן המחזה נותר אקטואלי ומטריד כפי שהיה בעת כתיבתו.

שמעון בוזגלו, שצירף מבוא מעניין, העניק למחזה תרגום קולח ועדכני, שבשלו קלות הקריאה הפתיעה אותי. ציפיתי לפיוטיות בדומה לזו שב"ארגונאוטיקה", ובמקומה מצאתי שפה ישירה ובלתי מצועצעת, שאינה מסיחה את הדעת מן התוכן. המחזה ממוקד מאוד, מעורר ומסעיר, וכמובן מומלץ.

Mήδεια – Εὐριπίδης

ידיעות ספרים

2018 (431 לפנה"ס)

תרגום מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

הנבחר / ברניס רובנס

1515084954_206

כשנורמן צווק היה בן שמונה התגלה כשרונו יוצא הדופן ללמוד שפות חדשות. אמו שרה, שעל יחסה אל בנה  נכתב בהמשך כי הוא לא היה אדם בפני עצמו, אלא נספח שלה, ביקשה לשמר אותו כילד פלא. במשך שש השנים הבאות שיקרה באשר לגילו, והציגה אותו כילד כשכבר היה נער. שתי אחיותיו הצעירות אולצו להשאר ילדות אף הן, כדי לא "לעקוף" את האח הבכור בגילן האמיתי. רק בהגיעו לגיל שש-עשרה חגג בר-מצווה. אחותו בלה, שביקשה לרגל הארוע להתהדר בגרבי ניילון, אולצה על ידי אמה לגרוב גרביים לבנים של ילדות כדי לא לחשוף עדיין את היותה נערה.

עלילת "הנבחר" מתרחשת כשנורמן בן ארבעים ואחת. עברו כילד פלא הרחק מאחוריו, וכך גם הקריירה המזהירה וקצרת הימים שלו כעורך-דין. אמו, שכבר הלכה לעולמה, הורישה לו את מיטתה, ואביו, הרב צווק, הוגלה לחדרו של נורמן. בלה עדיין גרה בבית, עדיין בגרבי ילדות, מנהלת את חנות המכולת המשפחתית. הקשר עם האחות הצעירה אסתר נותק עשרים שנה קודם לכן לאחר שנישאה לנוצרי. נורמן מכור לסמים, רדוף על ידי דגיגי כסף שהוא רואה בהזיותיו, מסוגר רוב הזמן בחדרו המואפל. בעקבות התקף ההזיות הפרנואידי, המתואר בפתיחת הספר, הוא מאושפז בכפיה במוסד סגור.

ברניס רובנס מפרקת בעדינות את המורכבות של מערכות היחסים בין בני המשפחה לגורמים נפרדים ומדויקים. נדמה לעתים שהיא מבקשת להטיל את מירב האשמה על אומללותה של המשפחה על האם, שאף פעם לא היתה מרוצה, ותמיד הפעילה סחטנות רגשית והתישה את משפחתה. כך מספר בנה לפסיכיאטר על האמהות שלו ושל חברו הקרוב:

היא היתה כמו אמי. תמיד היתה לה עוגמת נפש. ולא רק עוגמת נפש. תמיד היתה להן כזאת עוגמת נפש. אף פעם לא הרגזנו אותן. הן אף פעם לא חשבו שאנחנו עושים להן סתם עוגמת נפש. זה תמיד היה כזאת עוגמת נפש. עשינו להן את זה כשבאנו מאוחר מבית הספר, כשלא רחצנו ידים לפני הארוחה, כששרוכי הנעליים שלנו היו לא רכוסים. במשך כל ילדותנו, נדמה שהדבר היחיד שעשינו לאמהות שלנו היה עוגמת נפש.

לאמהות בכלל יש נוכחות דומיננטית בספר. בנוסף לשרה, האם המניפולטיבית, נפגוש גם את אמו של בילי, מאושפז במוסד שמדחיקה בעליצות את מצבו של בנה, ונחווה את אימתו של מטופל אחר שאמו עומדת לבקר אותו.

אבל שרה היא לא האם הראשונה ולא היחידה שהתנהלה באופן דורסני שכזה, שניסתה לחיות באמצעות ילדיה, והפעילה סחטנות ומניפולציות רגשיות. ילדים רבים לאמהות דומות רבות לא איבדו את דרכם בבגרותם, ואת המשברים של המשפחה אי אפשר לתלות רק בה. נדמה ששורש הרע הוא בשילוב של כוחנות האם עם חולשת האב. הרב צווק, שהגיע לאנגליה מליטא כנער צעיר ובודד, הסתגר בגבולות הצרים של השכונה היהודית, וקשר את חייו עם הנערה הראשונה שחייכה אליו בהגיעו. חטאו בכניעותו ובהעדפתו את בנו – זה היה כל מה שלמענו חי, כך נכתב אודות יחסו לנורמן – שתי תכונות שדנו את בנותיו לגורלן הלא מאושר. את כניעותו הוריש לבנו, ונראה שבעיותיו של הבן נבעו כולן מנסיון לבעוט בירושה זו.

וכפי שנרמז במהלך הספר ונחשף לקראת סיום, ומטעמי ספוילר לא ארחיב, גם ידיו של הקורבן לכאורה אינן נקיות.

לצד הטיפול בדינמיקה המשפחתית ובכל אחת מן הדמויות המרכיבות אותה בנפרד, הסופרת מיטיבה לתאר גם את המוסד הסגור. היא משרטטת מספר דמויות במוסד, מתארת בנאמנות את אוירתו, ומרחיבה לגבי האופן בו מתמודדות משפחותיהם של המטופלים עם אימת מחלת הנפש של יקיריהן.

על הכריכה מצוטט משפט מתוך ביקורת עתונאית על הספר, והוא מתאר יפה את סגנונו ואת איכותו: "קיימת גם המשיכה הפשוטה שיש בכתיבה איכותית, מתמשכת, שהאפקטיביות שלה מצטברת ואינה מתבטאת דווקא בקטע מסוים". הספר כתוב בנימה שהיא כמעט דיווחית-אנליטית, אך אינה יבשה אלא חכמה וחומלת. כמו שצוין נכון בביקורת, האקפטיביות של הסיפור מצטברת: זה אמנם אינו ספר מתח, והקורא אינו מצפה לתפניות מרעישות, אבל הסופרת מוליכה אותו מגילוי לגילוי, מעלה בהדרגה את המסך, וחושפת את פרשת משפחת צווק באמינות משכנעת. הזכיה של הספר בפרס הבוקר (1970) מוצדקת בעיני.

The Elected Member – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2018 (1969)

תרגום מאנגלית: רחל פן

המייל הבלתי-נראה / דיוויד קובנטרי

36200053959b

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

הצרה עם נשים / ג'קי פלמינג

1515083090_678

בימים עברו לא היו נשים, ולכן לא לומדים עליהן בשיעורי היסטוריה בבית הספר. היו רק גברים, ורבים מהגברים היו גאונים.

כך נפתח ספרה של ג'קי פלמינג, קריקטוריסטית פמיניסטית, ובטון ציני נשכני זה הוא נמשך. הספר מציג בתמונות את מעמדן של הנשים לאורך ההיסטוריה, את אורח החיים שצמצם את עולמן לתחומי הבית, את הדרתן מהשכלה, ואת הדעות הקדומות בדבר יכולותיהן הגופניות והשכליות. הספר משובץ באמירות שוביניסטיות שנאמרו מפיהם של אנשים שנודעו בגאונותם, ויחד עם זאת הפגינו צרות אופקים כשדובר בנשים. למען האמת, מבחינה זו אין הרבה חידוש בספר. יחודו הוא בתמציתיות המילולית, בריכוז של צרור אמירות כאלה יחדיו, באיורים הממחישים את האבסורד שבטקסט, ובסרקזם המחדד את המסר.

ג'קי פלמינג מזכירה בספר מספר נשים שחרגו מן התחום הצר שיועד להן, את חלקן לא הכרתי. היה מעניין להתוודע אל פיליס ויטלי, שפחה ומשוררת, אל אנה מריה ון שורמן, מלומדת הולנדית-גרמניה, אל מריאן נורת', בוטניקאית אנגליה, אל אמילי דה שאטלה, מדענית וסופרת צרפתיה, ואל אמי נתר, מתמטיקאית ופיזיקאית יהודיה-גרמניה.

השוביזינם לא עבר מן העולם, והדרת נשים היא עדיין תופעה נפוצה, אבל משמח לראות כמה התקדמנו מאז הימים שבהם, כדבריו של רסקין, תפקידה החשוב ביותר של האשה היה הענקת שבחים לגבר.

יצירות נשיות הושלכו לעתים אל פח האשפה, ונשים – כך כותבת ומאיירת ג'קי פלמינג – מחלצות זו את זו מפח זה. ספר חביב זה תורם את חלקו, ומעניק תיקון קטן להשכחה. לקרוא, לחייך ולהפנים.

האתר של ג'קי פלמינג להנאתכם.

The Trouble with Women – Jacky Fleming

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

הצרה עם נשים4

משפחה גרעינית / סוזנה פוגל

36200059142b

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

גלבי / איריס אליה כהן

362-5046

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016