לחיות כמו פילוסוף / ג'יימס מילר

985185

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו

היום בתוך הבלגן / גיום ריס

1488272091_881

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

המצוד אחר אייכמן / ניל בסקומב

343304_1_det

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה, והוברח ארצה, כאן עמד למשפט ונתלה. הספר "המצוד אחר אייכמן" מתאר את קורותיו של הקצין הנאצי החל בימים האחרונים של המלחמה, דרך חמש השנים שבהן הצליח לחמוק מבעלות הברית בגרמניה, עבור במסלול הבריחה שלו מאירופה בתמיכת הכנסיה באיטליה, וכלה במאמצים לאיתורו עד ללכידתו. למרות שהסוף ידוע מראש, קראתי את הספר במתח, זועמת על בריחתו, מתוסכלת עם ציידי הנאצים שאיבדו את עקבותיו, חרדה מכל מכשול בדרכם של אנשי המוסד.

איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, ומי שעמד בראש המבצע, פרסם ב-1975 את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", ובו סיפר על לכידתו של אייכמן. באותה תקופה עדיין נמנעתי מקריאת ספרי שואה, ואיכשהו הספר חמק ממני עד כה. מכיוון שלא קראתי את ספרו של הראל, או כל ספר זכרונות אחר שכתבו המעורבים בפרשה, אין לי אפשרות לחוות דעה על מידת החידוש שב"המצוד אחר אייכמן". הסיפור בכללותו היה מוכר לי, פרטיו לא היו ידועים לי, ומבחינתי הועשרתי מאוד. התרשמתי שניל בסקומב, סופר ועתונאי, השקיע במחקר, ואסף אל תוך הספר פרטים קטנים וגדולים ממגוון מקורות, עד ליצירת תמונה שלמה ומדויקת של ההתרחשויות.

בנוסף לסיפור המצוד הספציפי, היה מעניין מאוד להתוודע אל מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד. כל מבצע רגיש עלול ליפול בגלל פרטים קטנים, ונדרשות חשיבה מעמיקה והכנה מדוקדקת כדי להערך לכל תרחיש. העבודה המתוארת בספר מעוררת רחשי כבוד והשתאות. עדיין, גם אם ההכנה מושלמת, יד המקרה יכולה להתערב ולשבש הכל, ונדרשים עצבי ברזל כדי להתמודד עם הבלתי צפוי. במקומות רבים בספר נעתקה נשמתי כשהדברים לא התגלגלו כמתוכנן. מסתבר שספוילר אינו מכשול כשספר כתוב היטב.

סיפור לכידתו של אייכמן, מטבע הדברים, אינו סיפור הרפתקאות גרידא. רגשות עמוקים של כאב מעורבים בו בשל הסמיכות היחסית של הארועים לתקופת השואה, ובשל האובדן שחוו רבים מן המשתתפים במצוד. חלקם עברו את השואה על בשרם, כמעט כולם איבדו בני משפחה וחברים כתוצאה מפעילותו הנלהבת והבלתי נלאית של אייכמן, ה"מאסטר", כפי שכינה אותו הימלר כשקרא לו לטפל בחיסולה של יהדות הונגריה. אייכמן הוחזק בדירת מסתור במשך כעשרה ימים לפני שהועלה על מטוס אל-על בדרכו לארץ, ובמהלך תקופה זו התברר כי לא המתח והחשש להתפס היו קשים לשוביו, אלא עצם נוכחותו בקרבתם. איסר הראל נדהם, כשסר לבקר את אנשיו, מההידרדרות הקשה במוראל. שלום דני, שהיה אחראי על זיוף כל המסמכים שנדרשו למבצע, הגיע לצלם את אייכמן, ומיהר להסתלק מבלי לומר שלום לחבריו, כי לא יכול היה לשאת את השהות שם. האסיר, למרות שהיה שקט וצייתן, "המשיך לעורר בשוביו תיעוב ודכאון כמעט מחניק, כאילו שאב את כל האור והחמצן מן הבית".

אישיותו של אייכמן תופסת בספר חלק פחות מהותי, אך מעניין לכשעצמו. בסקומב מתאר את מנגנון ההכחשה של אייכמן בדבר תפקידו המרכזי, ומצטט קטעים מעדות שמסר לידיד בארגנטינה, מתוך מחשבה על העתיד ועל מקומו בהיסטוריה, לצד דברים שאמר לשוביו. טענת "רק מילאתי פקודות" שלו נבעה, כך נראה, משילוב של אמונה עם היתממות ועם תכנון קו הגנה. הפרק האחרון בספר עוסק בעיקרי המשפט ובחשיבותו לשינוי ההתיחסות הישראלית והעולמית אל זכר השואה.

"המצוד אחר אייכמן" הוא ספר מושקע, מותח, חשוב ומומלץ.

Hunting Eichmann – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

צבי מלחין, האיש שתפס פיזית את אייכמן והטיל אותו אל רכב החטיפה, צייר את אייכמן על דפי מדריך כיס לדרום-אמריקה, בשעה שהשגיח עליו בדירת המסתור

eiche16-b

חיים עם מבטא / מרילין גוטליב

1480493701_367

כותרת משנה: המהגר שרצה להיות שייך

פרנק לוי נולד בברלין בשנת 1936. שלוש שנים אחר-כך החליטו הוריו לעזוב את גרמניה – לדברי אמו, ההחלטה התקבלה בעקבות קריאת מיין קאמפף – ועלו לארץ עם פרנק ועם אחותו. זו היתה ההגירה הראשונה בחייו, אך לא האחרונה. בהיותו כבן 13 המשפחה היגרה לארצות-הברית, הן בשל המצב הקשה בארץ, והן משום שאמו של אביו, שגרה בארצות-הברית עם בנה השני, שאפה לאחד את המשפחה. פרנק נאלץ לעבור שוב תהליך של הסתגלות למקום חדש, להיות זר ושונה, בולט כל חייו במבטאו הכבד. תחילה היה בטוח שיחזור לארץ, אבל החיים היו חזקים יותר, ובהדרגה רכש תחושה של שייכות במקומו החדש. פרנק ידע כמה וכמה משברים בחייו: הוא שכל שני תינוקות, איבד את אשתו הראשונה בשל סרטן שד, וחווה קשיים כלכליים בשל משבר בענף הטקסטיל. שנים אחרי שהתאלמן ונותר עם שני בנים, נישא למרילין, גרושה ואם לשניים, והיא זו שהעלתה את סיפור חייו בספר.

בדברי התודה בסיומו של הספר הופתעתי לגלות שיש לו גם גרסת נוער, משום שבמהלך הקריאה הייתי משוכנעת שזה בדיוק מה שאני קוראת, ספר שנכתב במטרה להכיר לנוער את ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20 על קצה המזלג באמצעות הסיפור האישי. מנקודת המבט ההיסטורית הספר שטחי מאוד, נוגע בשולי ארועים, לא בהכרח המהותיים ביותר, ונגוע בקלישאות ובהכללות. מנקודת המבט האישית הסיפור נראה לי מיועד יותר לקהל ביתי אוהד. משקל שווה ניתן לארועים משמעותיים, שיש בהם ענין לקורא זר, ולארועים משפחתיים משמימים, מן הסוג שמספרים וחוזרים ומספרים סביב השולחן במפגש משפחתי. פרנק מצטייר כאדם שיהיה נעים להכירו, אבל הספר לא הוסיף לי ידע. הוא מוסיף עוד חוט לפקעת של גלגולי העם היהודי בדורות האחרונים, ויש בו קטעים מרגשים (ריגש אותי במיוחד מכתב מקרובי משפחה טרם הגירוש לטרייזנשטט, בו משמשים יאוש ותקווה יחדיו), אבל אין בו, לדעתי, יחוד ספרותי שיצדיק את הוצאתו לאור כפי שהוא.

Life with an Accent – Marilyn Gottlieb

ידיעות ספרים

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: ב. מן

בוצ'רס קרוסינג / ג'ון ויליאמס

983735

ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.

מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.

הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.

מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:

זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.

הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):

השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.

במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.

את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס

מומלץ

Butcher’s Crossing – John Williams

ידיעות ספרים

2016 (1960)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

בעולם לא מתוקן / מיה סביר

448236

עמרי, נער כבן שבע-עשרה, תלמיד במגמת קולנוע, מתכנן ליצור סרט אודות קבוצת זקנים וזקנות, חברי מועדון ברידג'. אין לו מושג ברור מה הוא מבקש להשיג בסרט. כנער התוהה על משמעות החיים הוא יודע שהוא מחפש תשובה, רק לא ברור לו מהי השאלה בעצם.

"זה כאילו, כל מה שאני עושה, ובכל מקום שאני נמצא, אני חושב: זהו? אלה החיים? זה לא הגיוני! זה בטח מאחורי הקלעים או החזרות שלפני, והחיים האמיתיים בטוח קורים למישהו אחר במקום אחר, אבל אין לי מושג איפה החיים האלה, ובעיקר אני לא מבין איך לחיות אותם".

מרבית חברי המועדון שמחים לשתף אתו פעולה, ומתיצבים בזה אחר זה לענות על שאלות כמו "לאיזה רגע בחיים היית רוצה לחזור". היחידה שעומדת מנגד היא אירֵן, אשה בעלת נוכחות ובעלת תדמית של מתנשאת, שמתנהלת לפי ספר חוקים משל עצמה, ותמיד אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת, ובכלל זה את דעתה על רעיון הסרט: "למקרה שלא שמתם לב, אנחנו זקנים. זאת אומרת שאין לנו הרבה זמן. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים עם הזמן שלכם, אבל אני לא הולכת לבזבז אותו על הצגות. והכל, כולל זה, הצגות". אירן היא אשה אלגנטית, מקפידה על הופעה מושלמת, ילידת תוניס שלמרות שנים רבות בארץ עדיין משלבת ביטויים צרפתיים בשפתה, משדרת עוצמה, תמיד בשליטה. הקורא יגלה במהרה שהיא סובלת מלוקמיה, אותה היא מעדיפה לכנות אנמיה, שהיא מעדיפה ניתוק מכל אדם, שיחסיה עם בתה המסורה לה סובלים ממשקעי עבר, ושהקשר היציב היחיד בחייה הוא עם בנה שנהרג בהיותו בן עשרים.

לנוכח הכיוון הבנאלי שאליו מתפתח הסרט, אירן, שאינה מסוגלת לשמור את דעותיה לעצמה, מתפרצת לתוך דברי אחד המתראיינים ואומרת לעמרי: "אני אסביר לך למה השאלות שלך לא טובות". כעבור זמן מה היא מתרצה ומסכימה לומר לו מה עליו לשאול: מה זה אומר להיות אחר, של מי המבט שמלווה אותנו, ועל מה אף פעם אי אפשר לכפר. השאלות אולי נשמעות מעורפלות ותלושות, אך התשובות שאליהן יגיעו גיבורי הספר תהיינה ממוקדות, מבחינות בין עיקר לטפל. עמרי יוסיף בסיכומו של דבר שאלה מהותית נוספת.

לאחר שעמרי נקלע למשבר, הקשר בינו ובין אירן מעמיק. לא אכנס לפרטי שיחותיהם, בעיקר משום שצריך לעקוב אחרי מהלכן כדי לתפוס את המכלול, ואין די בליקוט ציטוטים. היחסים בין עמרי להוריו ולידידתו הקרובה כרמל, ואלה שבין אירן לבתה דניאל וליענקל'ה המחזר אחריה במועדון הברידג', הולכים ונחשפים ומעמיקים, ובשלב מאוחר יותר גם משתרגים אלה באלה, ולא ייעשה אתם צדק מלא אם יצומצמו למסגרת של סקירה. אומר רק שלכל קורא תשובותיו שלו, שאינן בהכרח אלה שבספר, אבל התהליך שעוברים אירן ועמרי משכנע, ובכל מקרה מגרה חשיבה.

הסיבה העיקרית שבגינה אני כותבת את הסקירה הזו היא סגנונו המרשים של הספר. העלילה מתרחשת בשני רבדים במקביל: רוב ההתרחשויות הן על פני השטח, אך במקביל וללא הרף מתנהלות שיחות בין אירן לבנה המת נמרוד, והן משתתפות באורח פעיל בהנעת העלילה, ומתפתחות בד בבד עם הקשרים בין הדמויות החיות. השילוב המושלם של שני הרבדים מקורי ומסקרן, והסופרת מוליכה את הסיפור באופן משכנע אל המפגש המלא ביניהם. הרבדים האלה, הדמויות המתוארות ברגישות, והתוכן המציב בפני הקורא אתגרי חשיבה, יוצרים יחדיו חווית קריאה מיוחדת.

ידיעות ספרים

2014

הכלה המתחזה / ננסי ריצ'לר

d794d79bd79cd794-d794d79ed7aad797d796d794-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

הספר נפתח בחתונה. לילי ונתן, החתן והכלה, יושבים בחדר היחוד. רק לפני מספר ימים נפגשו לראשונה. לילי היתה אמורה להנשא לסול, אחיו של נתן, בנישואי תועלת שסוכמו בהתכתבות, מבלי שהשניים הכירו קודם. כשלילי הגיעה מפלשתינה לקנדה, סול העיף בה מבט אחד וחזר בו מהסכמתו. נתן, לעומתו, ראה מתחת לחזות האפורה והעייפה של האשה, והציע לשאתה. אנו לומדים בשלב מוקדם זה שלילי אינה מי שהיא מתיימרת להיות, ששאלה את השם ואת הביוגרפיה של אשה אחרת. שתי אורחות בלתי קרואות, שהגיעו לחתונה לאחר ששמעו את שמה של הכלה, יודעות שמדובר בתרמית: אחת מהן היא בת-דודתה של לילי האמיתית. למרות התיאור הטלנובלי הזה, "הכלה המתחזה" אינו אופרת-סבון קלישאית. זהו ספר אמין, עצוב ונוגע מאוד ללב.

לילי המתחזה עברה כנערה את מלחמת העולם השניה כשהיא נמלטת על נפשה. בשלהי המלחמה, כשהיה ברור שברית המועצות תשתלט על פולין, עסקה בהברחת יהודים הרחק מזרועות הקומוניזם. בשלב מסוים, בנסיבות שתתבררנה לקראת סיומו של הספר, נטלה את זהותה של אשה שמתה. גלגוליה הביאו אותה, כאמור, לפלשתינה ומשם לקנדה. לילי רדופת אשמה ופחד, נוצרת את סודותיה מפני האנשים שהיא אוהבת, חוששת מחשיפה. מספר חודשים לאחר שנולדת בתה רות, היא יוצאת מהבית, לכאורה כדי לקנות חלב, ואינה שבה. מדי כמה שנים מקבלת רות חבילה קטנה, המכילה אבן נאה ופתק המתאר היכן נמצאה. זהו הקשר היחיד שנותר בינה ובין אמה.

לא ארחיב עוד בנפתולי העלילה. אציין רק שני היבטים של הספר שהרשימו אותי. ההיבט האחד הוא תיאור מגוון הדמויות. מדובר בדור השואה, אנשים שרובם לא חוו את האימה על בשרם, אך איבדו משפחה וחברים. כולם שרוטים ברמה זו או אחרת, נושאים פחדים, לפעמים סודות, אינם מרבים לדון בעבר, ומתמרנים ללא הרף ביחסים ביניהם, כדי לא לפגוע, לא לעורר שדים. מדובר גם בדור השני, אנשים שצמחו בצל הטראומות של הוריהם, עדיין מסוגרים בתוך הקהילה, אך פתוחים אל החברה הקנדית. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא מצטייר בפתח הדברים. סול, שנהג בגסות כשהפר את ההסכם עם לילי, הוא אדם אכפתי, מודה בטעויות, אוהב. אידה, בת-דודתה של לילי, שרוטנת בחתונה כמכשפה זוממת רע, הופכת לידידה קרובה. האנשים בספר הם טובים ביסודו של דבר, טועים לפרקים אך מלאי כוונות טובות. ההיבט השני הוא טון הסיפור, והיכולת לא לגלוש לפאתוס. גם בקטעים המרגשים ביותר, המספרת אינה נסחפת לתיאורים מתלהמים, וגיבוריה משלבים רגש עמוק עם תפיסת עולם לוגית ואכפתית.

פה ושם יש טיפול לא מושלם בפרטים, אבל הסך-הכל מאוד מגובש ומשכנע, ואני ממליצה על הספר.

בשולי הספר: לפני מספר ימים קראתי את "אוקטובר שלי", שעסק בין השאר ביחסים בארועי שלהי שנות ה-60 במונטראול. שני הספרים השתלבו לי בפיסקה הבאה, שעל רקע הספר הקודם יכולתי כעת להבין במלואה: "כמו דוברי אנגלית רבים בני דורנו שקלנו לעבור לטורונטו. לבסוף החלטנו לשפר במקום זה את הצרפתית שלנו ולנצל לטובתנו את ירידת מחירי הנדל"ן בגלל בריחת האנגלים מן העיר".

The Imposter Bride – Nancy Richler

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

פעמון בקיונג'ו / נתן שחם

פעמון בקיונגו

"פעמון בקיונג'ו" מתרחש ב-1969. ג'וזף סניידר, עתונאי יהודי-אמריקאי ידוע, עולה על מטוס בדרכו מאתונה לניו-יורק. לרוע מזלו, כפי שיסתבר בדיעבד, הוא משודרג למחלקה הראשונה. המטוס נחטף על ידי אנשי ארגון "שמים פתוחים", שיזוהו מאוחר יותר כאנשי פת"ח. במשך מספר ימים המטוס נע ונד בין שדות תעופה, שבהם מתאפשר לחוטפים לתדלק בלבד, אך לא להאריך את שהותם מעבר לזה, עד שמדינה קטנה באמריקה הדרומית מתירה למטוס לנחות. מרבית הנוסעים משוחררים, למעט תשעה: הקברניט ושמונה שיושבי המחלקה הראשונה, שזוהו על ידי החוטפים כיהודים, אחד מהם – איש עסקים גרמני, חייל ורמאכט לשעבר – בטעות. ג'וזף סניידר נמנה בני הערובה, הנכלאים במבצר עזוב על אי נידח באוקינוס. האנשים, בחברתם הוא עתיד להעביר מאה ושבעה ימים, הם, כאמור, הקברניט והגרמני, ואיתם רב אמריקאי אורתודוכסי, ניצול שואה חולה סרטן סופני, ניצול שואה נוסף שבחר לחזור לגור בגרמניה, היסטוריון בעל שם, רופא, ושחקן קולנוע שאינו יהודי, ומן הסתם נבחר להימנות עם הקבוצה בשל פרסומו.

עשרים ושש שנים אחרי אותה פרשה יושב סניידר לכתוב את זכרונותיו. אחד מעמיתיו לשבי כתב ספר זכרונות מיד אחרי השחרור, לאקרנים עלה סרט אודות החטיפה, ובו הוצגו החטופים כגיבורים, שכן בשלב מסוים מרדו וניסו להחלץ תוך השתלטות על חוטפיהם, אחדים מן הניצולים הרבו להתראיין. סניידר, שבמהלך תקופת השבי כתב יומן, בחר לשמור על שתיקה. במהלך השנים שחלפו נצר בלבו סודות שלא רצה לחלוק עם איש, וכפי שהוא כותב "רק עתה, אחרי עשרים ושש שנים, מצאתי בי את מנוחת- הנפש המאפשרת לי לדון בארועי הימים ההם ברוח הנכונה". מות אשתו היווה זרז לכתיבה, כך גם מפגש שאורגן בינו לבין אחד החוטפים, שהפך לבכיר בארגונים הפלשתינאים.

זה אינו ספר מתח על חטיפה ועל התקוממות, למרות שאצל הקורא – גם אם הוא יודע מראש בקווים כללים על גורל החטופים – נוצרת סקרנות לגבי השתלשלות הענינים. זה אינו ספר פוליטי על יחסי יהודים-ערבים, למרות שהנושא נוכח בו. הספר הוא מארג מרשים של שאלות מצפוניות, של התבוננות חדה ודקדקנית בנפשות המשתתפים, של השרדות נפשית, של התחבטות בנושאי מוסר ואמונה. מתוך תיאור הדינמיקה שבין אנשים, שמצאו עצמם חולקים בעל כורחם מרחב וגורל, נתן שחם מאפשר מגוון של התנהלויות ושל אמונות, איש איש עם מטענו ועם איתנותו הנפשית. הוא מיטיב לתאר בדקות ובעדינות, באמצעות המבט הכן המתבונן פנימה של סניידר, את שעובר על אדם במצבי קיצון. לרגשותיהם המתחלפים של השבויים, הנתונים כל העת תחת אימת המוות, וחווים טלטלות ביחסיהם עם שוביהם, ניתן בספר ביטוי רב עוצמה, אך עיקר כוחו ברעיונותיו, במה שהרגשות האלה מחוללים בנפשם.

שמו של הספר ניתן לו על שם פעמון עתיק ב- Gyeongju שבדרום-קוריאה, Bell of King Seongdeok. הפעמון מכונה גם Emile Bell, בשל האגדה אודות יציקתו. על פי האגדה, כדי להפיק מן הפעמון צליל מושלם, הושלך תינוק אל המתכת בשלבי התכתה. התינוק צעק Emile, הנשמע כמו אמא'לה, וזהו אכן פירושו בשפת Silla, וזעקתו הצלולה מהדהדת כשמכים בפעמון. יש גרסאות אחרות להסבר שמו של הפעמון, אך זו הגרסה הנפוצה, ונתן שחם בחר בה כפתיח לספר.

הספר המרשים הזה חמק איכשהו מן התודעה. למעט שני מאמרים, שנכתבו סמוך לצאתו לאור לפני למעלה מעשור, לא מצאתי כל התיחסות. אם הסקירה שלי אינה משכנעת, אני ממליצה על קריאת מאמריהם של אריאנה מלמד ושל מולי פלג, שמביעים ברהיטות רבה את מה שחשתי כלפי הספר.

"פעמון בקיונג'ו" הוא ספר חכם, מעורר מחשבות רבות, ומאוד מומלץ.

ידיעות ספרים

2005

פעמון בקיונגו - תמונה

אושרליה / איל מגד

2118161-41

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

התנ"ך של אמא / ורדה הורביץ

539802

"התנ"ך של אמא" מספר על משפחה בישראל של שנות ה-60 ואילך. האב ניצול שואה רדוף פחדים, האם רקדנית לשעבר, נאבקת על שלמות משפחתה, הכוללת גם בת – המספרת – ובן. התנ"ך המוזכר בשם הספר הוא מערכת הקודים והאמונות והעקרונות של האם, שכמו כל משפחתה היא אתאיסטית וקומוניסטית. קו העלילה העיקרי בסיפור הוא החיפוש המקוטע אחרי הבן, חיים, שבגיל צעיר ירד מהפסים, התקרב לדת והתרחק מביתו, ואחותו לומדת לדעת כי גם בעולמו החדש בחוגים החרדיים הוא נחשב למשוגענע. המתעניינים ברכילות שמאחורי הקלעים יוכלו ללמוד על הקוים הביוגרפים שנשזרו בעלילה באמצעות הראיון שבקישור.

בנוסף לסיפורו של חיים, ושל חיפושיה של אחותו נעמי אחריו, הסופרת מתיחסת לארועים רבים בקורות המשפחה, בין השאר לרומן עם צעיר ערבי, לנישואיה הקורסים, להיסטוריה הזוגית של הוריה, ועוד. בנוסף היא מפנה מקום לסיפורים שוליים שמשתלבים בחייה, כמו הרומן של חברתה הנשואה עם גבר נשוי, סיפורה של המורה לפסנתר, דמויות מימי בית הספר, עבודתה כמעצבת וילונות, ועוד ועוד. העוד ועוד הזה הוא החולשה של הספר. לא יכולתי שלא לחשוב על הקטע הבא מתוך "מר מ' היקר" שקראתי לאחרונה, ובו שאלה ותשובה מתוך ראיון עם הסופר גיבור הספר:

אבל גם במציאות אנחנו מתמודדים עם כמה קווי עלילה. למה סופרים תמיד כל כך פוחדים מזה?

כי מרומן אתה דורש בכל זאת צורה מסוימת של סדר, של מציאות יותר קומפקטית וברורה. המציאות האמיתית לא מתחשבת בקומפקטיות הזאת. הסופר צריך להקטין את המציאות הזאת.

האם כל סיפורי המשנה השוליים כרוכים בחייה של נעמי? כן. האם הם מתקשרים איכשהו לעלילה המרכזית? ברובם כן. האם הם הכרחיים לעלילה? לא בפירוט שכזה. נכון, המציאות  מורכבת ממאות התרשמויות בו זמנית. נכון, בכל רגע מתרחשים ארועים רבים שסופם להשפיע עלינו. לא נכון לנסות לדחוס את כולם לספר. צריך להתמקד בקו עלילה מרכזי אחד, אולי בשניים, ולקצץ בשוליים. הריבוי והפיזור פשוט מייגעים.

כנראה בגלל הפרטים הצדדיים המרובים, לקח יותר מדי זמן עד שהתבהרה תמונת היחסים בבית. האם אפשר להאמין שחיים התנתק מהמשפחה כי לקחו ממנו את הכלב, או כי אביו היכה אותו אחרי שהרס את שולחן הסדר? ההסבר העמוק יותר מגיע רק בעמוד 115, הרבה אחרי שהקורא הבלתי סבלני מתיאש. כך אומרת האם (השגיאות המכוונות במקור): "אני היבנתי שאבא היה מפחד להרזיק אותו על הידיים, אפילו לגעת בו, אולי מרוב פחד שחיים יפול ממנו ויעזוב אותו כמו עקיבא [אחיו של האב שמת בתקופת מלחמת העולם], ואולי כל הזמן כעס עליו בגלל זה, לא יודעת, ככה התחלתי לחשוב פתאם… בשביל חיים לא היה לו כוח".

בנוסף לעודף הפרטים, גם הסגנון מבלבל. כשהסופרת כותבת בפשטות, הסגנון ברור וזורם. הבעיה היא בפרצי יצירתיות ופיוטיות בלתי נחוצים: "זלגו אל תוך ראשי, ומשם אל ארובות עיני, תמונות", "פוערת את 'שער למתחיל'", ועוד צירופים שכאלה, נראו לי מודבקים לטקסט במלאכותיות. שמחתי להווכח שבערך אחרי כשליש מהספר הם הפכו נדירים יותר.  

התחברתי לספר בתמונות מחיי היומיום, שלמרות הרקע השונה, מוכרות לי מילדותי: הבגדים שתופרים בבית, הריקודים הסלוניים, שיעורי הפסנתר, דירה בבית משותף, שתיקת השואה, חרדת המלחמה. הזדהיתי גם עם כיסופיה של האם אל הבן האובד, עם תקוותה שגם אם הוא רחוק ממנו טוב לו בחיים שבחר. התרשמתי מהיכולת של הסופרת ליצור דמויות רב מימדיות, לתאר רגשות באופן משכנע באמצעות תיאורים מינימליסטים שבהם מחוות קטנות חושפות מעמקים רגשיים.

כתוצאה מכל אלה "התנ"ך של אמא" הוא בעיני ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2016