פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

הסודות המתמטיים של הסימפסונים / סיימון סינג

d3627037b

אל ג'ין, כותב ומפיק של הסימפסונים, מצוטט בספר כמי שאמר "אנימציה היא יקום של מתמטיקאי". ג'ין, שסיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת הרוורד בהיותו בן עשרים, הוא אחד מן האקדמאים המאיישים את הצוות שמאחורי הצלחת הסדרה. ג'ף וסטברוק, כותב נוסף, אוחז בדוקטורט במדעי המחשב, ולפני שבחר בקריירה של כותב תסריטים היה פרופסור חבר בייל וחוקר במעבדות איי-טי-אנד-טי בל. שני אלה, וכותבים מתמטיקאים אחרים, שילבו בפרקי הסדרה אינספור התיחסויות בתחומם, וסיימון סינג מתייחס בספר לכמה מהן.

הרשימה אותי במיוחד המסירות של הכותבים לדיוק של הפן המתמטי. הנה שתי דוגמאות. הראשונה – בפרק "הקוסם מאוורגרין טראס" הומר מחליט להיות ממציא כאדיסון. בתמונה חטופה הוא נראה משרבט נוסחאות. כל אחת מארבע השורות שעל הלוח מייצגת תפיסה מתמטית, וסינג מסביר את כולן. השורה השניה, לענייננו, מציגה שוויון המפר לכאורה את המשפט האחרון של פרמה (שאודותיו כתב סינג בספר נפרד). כדי למצוא את הערכים לשוויון זה כתב דייויד ס. כהן, אחד מתסריטאי הסדרה, בעל תואר ראשון בפיזיקה ושני במדעי המחשב, תוכנה שסרקה מספרים בחיפוש אחרי הערכים המתאימים. כל זה עבור שניות על המסך (אבל די היה בשניות אלה כדי ש"חנונים" מקרב הצופים יבינו את משמעותו של השוויון ויתהו כיצד הוא אפשרי, ומכיוון שאני נהנית כשאני קולטת התיחסויות בתחומים אחרים, אני מזדהה עם חדוותם). דוגמא שניה – בפרק "מארג' בשלשלאות" אָפּוּ מעיד על עצמו שהוא יודע לדקלם את הספרות של הערך π עד המקום ה-40,000 אחרי הנקודה, ומוסיף שהספרה האחרונה היא 1. בתקופה בה נכתב פרק זה השיא העולמי בשינון ספרות הערך האינסופי הזה אכן היה 40,000, וכדי לברר מהי הספרה שבמקום האחרון פנו הכותבים אל מתמטיקאי שעבד בנאס"א, וזה הדפיס עבורם את המספר על כל ספרותיו. אגב, כדי להמנע מהשתלטות השיח המתמטי על ישיבות הכתיבה, הקימו התסריטאים מועדון בו מושמעות הרצאות ונערכים דיונים בתחום.

מסתבר שלא רק צופים מן השורה בעלי נטיה למספרים שמו לב לסודות המתמטיים של הסימפסונים (וגם של "פיוצ'רמה" שפותחה מאוחר יותר על ידי אותו יוצר, מאט גרונינג). סינג מספר על שני מתמטיקאים בעלי שם – ד"ר שרה גרינוולד וד"ר אנדרו נסטלר – שעושים בהרצאותיהם שימוש במובאות מן הסדרה. כאות הוקרה הוזמנו השניים להיות נוכחים בהקראה של תסריט לפרק חדש, "מארג' והומר משחקים זוג או פרט". במקרה היה זה פרק ללא אזכורים מתמטיים, אך לכבוד האורחים נבחן התסריט מחדש, ובפרק שולבו בסופו של דבר מספרים בעלי משמעות.

שמחתי למצוא בספר ציטוט שאני אוהבת מפיו של ריצ'רד פיינמן, שקראתי בעבר בספרו שלו, וגם אצל ריצ'רד דוקינס ב"לפרום את הקשת בענן", ואצל חיים שפירא ב"זכרון ילדות יפה במיוחד". פיינמן, במענה לפואמה של קיטס הטוענת שניתוח רציונלי פוגם ביפי הטבע, קובע כי הידע רק מוסיף על הרושם. סינג מתייחס לנושא בהקשר של הפרק "מאניבארט", שבו ליסה משתמשת במתמטיקה כדי לאמן קבוצת בייסבול. בארט, לעומתה, מעדיף גישה אינטואיטיבית.

תרגומו של הספר לעברית נהיר וטבעי, אם כי הייתי שמחה ללשון פחות "הייטקית", הווה אומר לשימוש מופחת בעִברות (דוגמת "ריפרור") במקום בו קיימות חלופות פשוטות.

סיימון סינג הפיזיקאי עשה לעצמו שם בציבור בזכות ספריו, בהם הוא מנהיר נושאים סבוכים. הספר הזה, כמו קודמיו, נכתב מתוך אהבה והתלהבות, ולכן, גם כשהמתמטיקה עשויה להרתיע, רוח הכתיבה מספיקה כדי לרתק גם את הקורא הבלתי מקצועי. אודה כי למרות בהירות הסבריו של סינג, לא הכל הבנתי, אבל יש בספר די כדי שקוראים שונים יוכלו ללקט ממנו על פי טעמם ועל פי נטיותיהם. נהניתי מתיאורי העבודה על התסריט, מכל מה שכרוך בהיסטוריה של המתמטיקה, ופה ושם גם הרחבתי מעט את הידע המתמטי הבסיסי שלי. סינג, למרות רצינותו המדעית, כותב בהומור ובכשרון סיפורי, והספר קריא, מעשיר ומהנה.

דוגמאות למתמטיקה של הסימפסונים ניתן לראות באתר הזה.

The Simpsons and their Mathematical Secrets – Simon Singh

ידיעות ספרים

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: חיים שמואלי

הסודות המתמטיים של הסימפסונים - לוח

בואי דודה, נרקוד / מלכה אדלר

36362

מריקה בּוּאֶנוֹדִיָה בת שבעים וחמש. לרגל יום הולדתה מארגן לה ידידה, רוברט, בנגוד לרצונה, מסיבה. בתה הבכורה של מריקה תגיע מקנדה, בתה הצעירה תציג בפעם הראשונה מאז גירושיה את בן זוגה החדש, אחיה יבוא ויזכיר שוב שאביהם אהב אותה יותר משאהב אותו. ידידיה יגיעו מן החדרים הסמוכים בבית האבות בו היא מתגוררת, או מן הכפר בו חיתה רוב שנותיה. רגליה של מריקה בוגדות בה, היא מאבדת שליטה בשלפוחית, אך זכרונה צלול, וכשהיא מתכוננת למסיבה היא משחזרת את חייה. זכרונות שמצטיירים תחילה כמקבץ של טרוניות על הזִקנה, הופכים בהדרגה לסיפור חיים מרתק משולב בסיפור ההתישבות בגליל בימים של טרום המדינה.

מריקה נולדה בבולגריה, ילדה כשרונית ששאיפותיה נקטעו בגיל שמונה, כשאמה – אליה היא מתיחסת כמאדאם רבּקה – פיטרה את העוזרת, והעבירה את תפקידיה אל בתה. עשרות שנים אחר-כך תאמר למריקה בתה: "כל הזמן מהר, להספיק, ישבת פעם על כסא חמש דקות בלי לזוז, אה? […] קרה לך אסון. אמא שלך, מאדאם רבּקה הנכבדה, עשתה אותך משרתת הבית, ומאז נשארת בתפקיד בלי לעזוב, בלי לשנות". את הדרך החוצה סיפקה לה לא ההשכלה שאליה שאפה, אלא החלוציות. על הספינה בדרך לארץ הכירה את פפו, מי שיהיה בעלה הראשון, וייהרג שלושה ימים אחרי חתונתם. אסונותיה לא ייתמו בזאת, ובתה הראשונה, שתוולד אחרי נישואיה לז'אקו, לא תשרוד יותר משבוע בשל תנאי החיים המייסרים בכפר.

שמו של הכפר שבספר אינו מצוין, אך ההיסטוריה שלו תואמת לזו של כפר חיטים, שבשנת 1936 יושב על ידי עולים מבולגריה במתכונת של מושב שיתופי. מריקה מתארת את המגורים ברפת, כשרק שמיכה תלויה כמחיצה בין הפינה שיועדה לה ולז'אקו לזו שבה התגוררו הוריו. את המטבח המשותף מיקמו בלול. עבודת פרך היתה מנת חלקם של המתיישבים, ובעשר אצבעות החלו לעבד את האדמה.

מריקה אינה היסטוריונית. היא מספרת את סיפורם של האנשים – המפונקת, העצבנית, זה ששולח ידים –  וההיסטוריה מבצבצת מתוך דמויותיהם ומתוך הקשרים ביניהם. הדחיסות של החיים בצוותא, על הבדידות שבה ועל האחווה, מתוארת בחיות רבה. פרק דחוס במיוחד מתאר את חילופי המגורים התכופים בשל מריבות בין שכנים. פרק מחמם לב במיוחד מתרפק על אחוות הנשים: אני, מריקה, נהנית לזכור רגעים שהנשים בכפר ידעו להרגיש מתי יש חברה בצרות עם הבעל וגם ידעו איך לשמור עליה בלי הרבה דיבורים, ולפעמים גם הצליחו להוציא אותה מהבוץ. למרות שרבים ממכריה מתגוררים אף הם בבית האבות, מריקה מתגעגעת אל הצוותא של הכפר, שבו, לאחר שז'אקו נפטר ובנותיה עזבו, לא נותרה בודדה למרות שנותרה לבדה:

איזה כיף היה במרפסת שלי, שעות הייתי יושבת בגלל שלא נשאר בשביל מי לבשל ארבע מנות, ולגהץ חמש חולצות, ולעשות צמות, כן, ככה זה, אז שכנים היו נכנסים, יוצאים, ואנחנו היינו יושבים לנו אחר-הצהרים עם הקפיקו, ושומעים את המנגינה של העלים בעצים, ששש, ואני הייתי הולכת לבקר בסביבה עם צלחת קוזונאק, או בואיקוס חמים חמים מהתנור, לרווקים הייתי מביאה אוכל, טוב, מאיפה מכירים בישול, והם הרווקים היו מחייכים אלי, אומרים, מריקה את אמא של כולנו, מממ, איזה צחוק.

ובבית האבות? איך אפשר לחיות כאן, נכנסים לחדר, סוגרים דלת וכלב לא נכנס. לפעמים נמאס לי, אז אני פותחת דלת ושמה כרית ליד הקיר ומתישבת על הרצפה במסדרון, טוב שיש שם שטיח מקיר לקיר, אני יושבת לי ומחכה, מחכה, ועד שמישהו יוצא מהחדר בקומה שלנו הנשמה יוצאת, אוף.

ומעל לכל העמל והאבל והסבל מרחפת אהבה. האהבה הראשונה לפפו, שעדיין מתלווה אליה בחלומותיה, בשינה ובהקיץ. האהבה לרופא הכפר, שסימלה את כל ההחמצות בחייה של מריקה. אהבת זקונים לרוברט האלמן, המפנק את מריקה כפי שלא פונקה מעולם. והאהבה לז'אקו, שידעה עליות ומורדות, ובשלה נכתב כאן אחד הקטעים מכמירי הלב ביותר שהזדמן לי לקרוא על כמיהה ללא מילים: ואז באה מנגינה שקטה בגרמושקה של ז'אקו, צליל ארוך יחיד שאינו מסתיים וכבר נכנס בו צליל נוסף ושניהם היו מתגעגעים ברעד, ואני הכרתי את המנגינה, זה היה השיר שלי ושל ז'אקו […]. כל החברים שמעו את הגרמושקה בוכה, מרעידה קצות צלילים במיוחד בשבילי.

"בואי דודה, נרקוד" עוסק בהורות, בזוגיות, בהגירה, בחברוּת. מפרטי הפרטים הקטנים של היומיום צומחת דמותה הכובשת של מריקה, ומצטיירת תמונתה של תקופה ושל אנשיה. מייחדת את הספר שפתו העממית, השזורה מילים בלאדינו, והיא אותנטית ואנושית וחמה. זהו ספרה הראשון של מלכה אדלר, בשל ומושקע ונכנס אל הלב. מומלץ מאוד.

ידיעות ספרים

2001

מבצר החורף / ניל בסקומב

989326

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

קיצור תולדות ישראל / מיכאל בר-זהר

israelinshort_master

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר, מתאר בספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מרגע ההחלטה על הקמתה וממש עד ימינו. הספר מסופר כרונולוגית, ונוגע בהיבטים שונים של שבעים שנות המדינה – פוליטים, בטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

בר-זהר ניחן הן ביכולת סיפורית, הגורמת לקטעים רבים להקרא כמעט כפרוזה, אפילו מותחת לעתים, והן בכשרון לבור את הפרטים העיקריים כדי לשרטט תמונה היסטורית שלמה. לפני זמן מה קראתי את ספרו עב הכרס של מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", אודות מלחמת ששת הימים, וכשקראתי כעת את שנים-עשר העמודים שהוקדשו לאותה מלחמה בספרו של בר-זהר, מצאתי שהיטיב לבחור את עיקרי הדברים. יש מקום, זה לצד זה, לספרי מחקר מפורטים ולספרים מתומצתים.

בר-זהר, לשעבר חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, כותב באובייקטיביות של היסטוריון, ובו-זמנית גם מתוך רגש עמוק של מעורבות. הוא מצביע על הישגים, ואינו מתעלם מכשלונות. את המניע לכתיבתו של הספר הוא מסביר במספר האנשים בארץ שאינם מכירים כלל, או מכירים במידה מועטה, את ההיסטוריה המקומית, "ומי שאינו מכיר את עברו – אינו יכול לחתור אל עתידו; עץ ששורשיו יבשו או נכרתו לא יוכל להצמיח ענפים חדשים".

למי שמצוי בקורות המדינה הספר אולי לא יחדש הרבה. מבחינתי החידוש היה בעיקר בפרטים הקטנים (לא ידעתי, לדוגמא, מה מקור שמו של מחלף עד הלום – על שם הגשר על נחל לכיש שעד אליו הגיעו המצרים במלחמת השחרור), ובכמה מן ההתנהלויות שמאחורי הקלעים, כמו הויכוחים הסוערים בצמרת המדינה והצבא לפני מבצע אנטבה. מכל מקום, גם אם גילויים חדשים אין כאן, ריכוז שבעים שנות המדינה לספר מעניין וקריא יש בו יתרון בפני עצמו. ובאשר לגילויים חדשים, מעניין לציין שהפצצת הכור הסורי, פרשה שחשיפתה הותרה רק כעת, מתוארת בספר.

אני שותפה לדעתו של הסופר לפיה סיפורה של ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. סיפור הראוי להכתב, כדבריו, ובר-זהר כתב אותו בכשרון משולב של סופר ושל היסטוריון. סיפור הראוי להקרא.

ידיעות ספרים

2018

הטובה שבמרגלות / אלכס גרליס

989022

פלישת בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944 לוותה בפעולות הונאה רחבות היקף תחת השם "מבצע פורטיטיוד". מטרת המבצע היתה להטעות את הגרמנים באשר למקום בו תתבצע הפלישה. פורטיטיוד צפון סימן כיעד את נורבגיה, ופורטיטיוד דרום את פה דה קאלה, הנקודה בחוף צרפת הקרובה ביותר לאנגליה. ההטעיה כללה, בין השאר, הקמת ארמיה מדומה בחופי דובר, ופעילות מודיעינית ענפה. "הטובה שבמרגלות" מתרחש על רקע הפעילות המודיעינית שנועדה לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע בפה דה קאלה.

אוון קווין נפצע בקרב ימי. לאכזבתו נבצר ממנו לחזור לשירות בים מסיבות רפואיות, והוא הוצב לתפקיד משרדי בלונדון. בבית החולים, בו עבר טיפולי פיזיותרפיה, פגש את האחות נטלי מרסיה שטיפלה בו במסירות ונראה שנמשכה אליו. בתוך מספר שבועות החליטו השניים להנשא. חיל הים העמיד לרשותם דירה קטנה, נטלי המשיכה בעבודתה כאחות, ואוון הצטרף לצוות שלמד לפרטיו את החוף הצפוני של צרפת. כשנטלי נעלמת, אוון מגלה שהוא שימש כל השנים כפיון במשחקי ביון, וכשצרפת משתחררת מן הכיבוש הנאצי הוא יוצא לחפש את אשתו.

אלכס גרליס ביסס את ספרו על תחקיר מקיף של ארועי התקופה. הספר משלב דמויות בדויות, כמו אוון ונטלי, עם אנשים שהיו, ועם מהלכים מדיניים וצבאיים נאמנים להיסטוריה. השילוב עובד מצוין, ומאפשר לימוד והעשרה יחד עם חוויה ספרותית מהנה. ציר העלילה הוא יחסיהם של בני הזוג, אבל ציר זה מטרתו להוביל את העלילה, והוא אינו גולש למתקתקות רומנטית, אינו משתלט על הספר ואינו הופך לעיקר. העלילה פותחת בתנועה ההמונית של הפליטים בצרפת, הנמלטים מאימת הכובש, עוברת לשדה הקרב הימי, ממשיכה במסדרונות החשאיים של הביון, הן הבריטי והן הגרמני, ומסתיימת בצרפת המשוחררת והמבקשת לנקום. בכל מקום ניכרת בקיאותו העמוקה של הסופר בפרטים, הן בתמונה הכוללת והן בפכים הקטנים. אני מוצאת – לא בפעם הראשונה – את השילוב של היסטוריה עם בדיה, כשהוא נעשה כהלכה, מעשיר ומרתק, דרך מצוינת לצבור ידע באמצעות פרוזה טובה. האופן בו בחר גרליס לסיים את הפן הבדוי בספרו הוא בעיני הליקוי היחיד בספר, אבל מדובר בחריקה קלה בלבד על רקע הספר כולו. כמצופה מספר מבוסס היסטוריה, הסופר מבדיל בסופו בין אמת ובדיה.

ההיסטוריה מרתקת, ו"הטובה שבמרגלות" עושה לה שירות מצוין. בהחלט מומלץ.

The Best of our Spies – Alex Gerlis

פן וידיעות ספרים

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מדיאה / אוריפידס

medea_master

המחזה "מדיאה" מגולל את סיפורם של בני הזוג יאסון ומדיאה, שאל קורותיהם התוודענו במחזה "ארגונאוטיקה". יאסון, שיצא במצוות המלך פליאס להביא את גיזת הזהב, נעזר במדיאה כדי להוציאה מידיו של אביה אייאטס. מדיאה יעצה ליאסון כיצד לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שהציב בפניו אייאטס, ואחר-כך גנבה את הגיזה בעבורו, ואף רצחה את אחיה כדי למנוע את תפיסתם בידי אייאטס. כשהתגלה שפליאס רצח את הוריו של יאסון, מדיאה שהיא שנקמה את נקמתו כשגרמה לבנותיו של פליאס להרוג אותו. בשל מותו של פליאס נאלצו בני הזוג להמלט לקורינתוס. המחזה שלפנינו נפתח לאחר שיאסון נשא לאשה את בתו של מלך קורינתוס, ומדיאה הנבגדת מבקשת לנקום.

נקמתה של מדיאה אכזרית ובלתי נסלחת: לאחר שהיא מרעילה את המלך ואת בתו, היא רוצחת את הילדים שילדה ליאסון. למרות שאין צידוק ואין כפרה למעשה, אֶוּריפּידֶס מצליח להמחיש היטב את כאבה, ואף שם בפיה מונולוג המביע את התלבטויותיה כשהיא נקרעת בין עלבונה לבין אהבתה לילדיה:

אַי, בנות, מה לעשות?

הלב שלי נגמר כשאני רואה

את העינים הנוצצות שלהם.

לא, אני לא יכולה. שלום לתכנית שתכננתי!

[…]

אבל מה קורה לי?

אני רוצה לפטור את האויבים שלי בלי עונש

ולתת להם ככה לדרוך עלי?

לא,

אני חייבת להעז ולעשות את זה!

יאסון מצדו שופך שמן על המדורה, כשהוא מזלזל בעזרה שהושיטה לו כשנזקק לה:

מדיאה, את אשה נבונה,

אז אין טעם לרדת לפרטים איך אֶרוֹס,

השליח של אפרודיטה,

ירה בך את החצים שלו, שמבעירים תשוקה,

וככה אילץ אותך להציל אותי, נכון?

לא נחפור בזה יותר מדי, מה?

ללא היכרות עם ההיסטוריה של בני הזוג הנלבב הזה, היו המונולוגים העצובים של מדיאה מטים את הלב כלפיה, אבל כשהמשפט "אין לי אח" בא מפיה של מי שרצחה את אחיה, ואת "אני לבדי, בלי מדינה" משמיעה מי שבחרה מרצונה לעזוב את ארצה, הצביעות זועקת. וכשיאסון מוותר על ילדיו, ומשלים עם גזירת המלך לשלוח אותם לגלות עם אמם, אי אפשר שלא לתהות על רגשי האבהות הלקויים שלו כשהוא מפקיד את ילדיו בידיה של רוצחת.

הדיאלוג בין השניים לאחר הרצח ממחיש היטב עד כמה היו הילדים כלי משחק בתוך מערכת היחסים המעוותת של הוריהם. "אחח, ילדים, איזו אמא רעה היתה לכם!", אומר יאסון. "אחח, ילדים, איך הלכתם בגלל האבא החולה שלכם!", עונה מדיאה.

המקהלה המלווה את הסיפור מגלמת אדישות ואוזלת יד. מדיאה משתפת את בנות המקהלה בתוכניתה, ואלה מנסות להניא אותה ממנה, אך אינן עושות דבר למנעה, ומסתפקות בצקצוקי לשון. גם כשנשמעות זעקות הילדים לעזרה, המקהלה מציעה שפע מלים ואפס מעשים:

אתן שומעות את הצעקות של הילדים?

איזה לב רשע!

אשה רעה!

[…]

שנכנס לבית?

אנחנו חייבות להציל את הילדים.

הסיפור שמגולל המחזה מצמרר, ולנוכח מקרים דומים במקומותינו, לא ניתן לפטור אותו כמיתוס ארכאי. ואולי מכאן סוד כוחו המתמשך של המחזה, שנכתב לפני 2,449 שנים. למרות שמופיעים בו מלכים ואלים, ולמרות שהוא מתרחש בעולם שאורחות חייו שונים משלנו, ערכי היסוד והאנושיות על חולשותיה נותרו כשהיו, ועל כן המחזה נותר אקטואלי ומטריד כפי שהיה בעת כתיבתו.

שמעון בוזגלו, שצירף מבוא מעניין, העניק למחזה תרגום קולח ועדכני, שבשלו קלות הקריאה הפתיעה אותי. ציפיתי לפיוטיות בדומה לזו שב"ארגונאוטיקה", ובמקומה מצאתי שפה ישירה ובלתי מצועצעת, שאינה מסיחה את הדעת מן התוכן. המחזה ממוקד מאוד, מעורר ומסעיר, וכמובן מומלץ.

Mήδεια – Εὐριπίδης

ידיעות ספרים

2018 (431 לפנה"ס)

תרגום מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

הנבחר / ברניס רובנס

1515084954_206

כשנורמן צווק היה בן שמונה התגלה כשרונו יוצא הדופן ללמוד שפות חדשות. אמו שרה, שעל יחסה אל בנה  נכתב בהמשך כי הוא לא היה אדם בפני עצמו, אלא נספח שלה, ביקשה לשמר אותו כילד פלא. במשך שש השנים הבאות שיקרה באשר לגילו, והציגה אותו כילד כשכבר היה נער. שתי אחיותיו הצעירות אולצו להשאר ילדות אף הן, כדי לא "לעקוף" את האח הבכור בגילן האמיתי. רק בהגיעו לגיל שש-עשרה חגג בר-מצווה. אחותו בלה, שביקשה לרגל הארוע להתהדר בגרבי ניילון, אולצה על ידי אמה לגרוב גרביים לבנים של ילדות כדי לא לחשוף עדיין את היותה נערה.

עלילת "הנבחר" מתרחשת כשנורמן בן ארבעים ואחת. עברו כילד פלא הרחק מאחוריו, וכך גם הקריירה המזהירה וקצרת הימים שלו כעורך-דין. אמו, שכבר הלכה לעולמה, הורישה לו את מיטתה, ואביו, הרב צווק, הוגלה לחדרו של נורמן. בלה עדיין גרה בבית, עדיין בגרבי ילדות, מנהלת את חנות המכולת המשפחתית. הקשר עם האחות הצעירה אסתר נותק עשרים שנה קודם לכן לאחר שנישאה לנוצרי. נורמן מכור לסמים, רדוף על ידי דגיגי כסף שהוא רואה בהזיותיו, מסוגר רוב הזמן בחדרו המואפל. בעקבות התקף ההזיות הפרנואידי, המתואר בפתיחת הספר, הוא מאושפז בכפיה במוסד סגור.

ברניס רובנס מפרקת בעדינות את המורכבות של מערכות היחסים בין בני המשפחה לגורמים נפרדים ומדויקים. נדמה לעתים שהיא מבקשת להטיל את מירב האשמה על אומללותה של המשפחה על האם, שאף פעם לא היתה מרוצה, ותמיד הפעילה סחטנות רגשית והתישה את משפחתה. כך מספר בנה לפסיכיאטר על האמהות שלו ושל חברו הקרוב:

היא היתה כמו אמי. תמיד היתה לה עוגמת נפש. ולא רק עוגמת נפש. תמיד היתה להן כזאת עוגמת נפש. אף פעם לא הרגזנו אותן. הן אף פעם לא חשבו שאנחנו עושים להן סתם עוגמת נפש. זה תמיד היה כזאת עוגמת נפש. עשינו להן את זה כשבאנו מאוחר מבית הספר, כשלא רחצנו ידים לפני הארוחה, כששרוכי הנעליים שלנו היו לא רכוסים. במשך כל ילדותנו, נדמה שהדבר היחיד שעשינו לאמהות שלנו היה עוגמת נפש.

לאמהות בכלל יש נוכחות דומיננטית בספר. בנוסף לשרה, האם המניפולטיבית, נפגוש גם את אמו של בילי, מאושפז במוסד שמדחיקה בעליצות את מצבו של בנה, ונחווה את אימתו של מטופל אחר שאמו עומדת לבקר אותו.

אבל שרה היא לא האם הראשונה ולא היחידה שהתנהלה באופן דורסני שכזה, שניסתה לחיות באמצעות ילדיה, והפעילה סחטנות ומניפולציות רגשיות. ילדים רבים לאמהות דומות רבות לא איבדו את דרכם בבגרותם, ואת המשברים של המשפחה אי אפשר לתלות רק בה. נדמה ששורש הרע הוא בשילוב של כוחנות האם עם חולשת האב. הרב צווק, שהגיע לאנגליה מליטא כנער צעיר ובודד, הסתגר בגבולות הצרים של השכונה היהודית, וקשר את חייו עם הנערה הראשונה שחייכה אליו בהגיעו. חטאו בכניעותו ובהעדפתו את בנו – זה היה כל מה שלמענו חי, כך נכתב אודות יחסו לנורמן – שתי תכונות שדנו את בנותיו לגורלן הלא מאושר. את כניעותו הוריש לבנו, ונראה שבעיותיו של הבן נבעו כולן מנסיון לבעוט בירושה זו.

וכפי שנרמז במהלך הספר ונחשף לקראת סיום, ומטעמי ספוילר לא ארחיב, גם ידיו של הקורבן לכאורה אינן נקיות.

לצד הטיפול בדינמיקה המשפחתית ובכל אחת מן הדמויות המרכיבות אותה בנפרד, הסופרת מיטיבה לתאר גם את המוסד הסגור. היא משרטטת מספר דמויות במוסד, מתארת בנאמנות את אוירתו, ומרחיבה לגבי האופן בו מתמודדות משפחותיהם של המטופלים עם אימת מחלת הנפש של יקיריהן.

על הכריכה מצוטט משפט מתוך ביקורת עתונאית על הספר, והוא מתאר יפה את סגנונו ואת איכותו: "קיימת גם המשיכה הפשוטה שיש בכתיבה איכותית, מתמשכת, שהאפקטיביות שלה מצטברת ואינה מתבטאת דווקא בקטע מסוים". הספר כתוב בנימה שהיא כמעט דיווחית-אנליטית, אך אינה יבשה אלא חכמה וחומלת. כמו שצוין נכון בביקורת, האקפטיביות של הסיפור מצטברת: זה אמנם אינו ספר מתח, והקורא אינו מצפה לתפניות מרעישות, אבל הסופרת מוליכה אותו מגילוי לגילוי, מעלה בהדרגה את המסך, וחושפת את פרשת משפחת צווק באמינות משכנעת. הזכיה של הספר בפרס הבוקר (1970) מוצדקת בעיני.

The Elected Member – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2018 (1969)

תרגום מאנגלית: רחל פן