הבוזזים / ויליאם פוקנר

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

האמת על רצח קסטנר / איסר הראל

כותרת משנה: טרור יהודי במדינת ישראל

"משפט קסטנר נגמר השבוע. פרשת קסטנר, כמפתח לפרשת השואה, לא נגמרה. היא תוסיף להלך אימים במדינה וביהדות, עד אשר תיחשף ותוכר האמת בשלמותה, ותופקנה מלוא המסקנות הציבוריות הנובעות מאמת מחרידה זו" ("העולם הזה", 15.1.58)

ב-15 במרץ 1957 נרצח ישראל קסטנר. קרוב לשנתים קודם לכן קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר, ממנהיגי  יהדות הונגריה בתקופת השואה, מכר את נפשו לשטן כששיתף פעולה עם הנאצים, ובכל היה שותף בעקיפין לרצח יהודים. עשרה חודשים לאחר הרצח טיהר בית המשפט העליון, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה, אך הותיר על כנה את הקביעה כי סייע בהצלת נאצים אחרי המלחמה. הרוצחים נתפסו בתוך שעות אחדות: יוסף מנקס המפעיל, זאב אקשטיין היורה, ודם שמר המסייע. מנקס טען לחפות, שני האחרים הודו במעשה, ואקשטיין אף העיד נגד מנקס. על שלושתם נגזר מאסר לעולם, אך בן-גוריון חנן אותם כעבור חמש שנים.

מה היו מניעי הרצח, ומי באמת היה היוזם? כאן נחלקות הדעות בקוטביות מרובה, ועד היום לא יושבה המחלוקת. שירות הבטחון היה סמוך ובטוח שמחתרת, המורכבת מיוצאי לח"י ומומרצת על ידי האידאולוג ישראל שייב-אלדד, היא שביצעה את הרצח, שכן בעיניה היה קסטנר בן-מוות בשל פשעיו. שמואל תמיר, פרקליטו של מלכיאל גרינוולד, שבשל האשמותיו כלפי קסטנר החלה הפרשה להתגלגל, גלגל את האשמה לפתחה של הנהגת המדינה. תמיר נתמך על ידי אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" – שותפות זמנית של יריבים רעיוניים, שחלקו את הטינה כלפי הנהגת מפא"י. השניים טענו כי מי שביצע את הרצח הוא שירות הבטחון (ש"ב), כדי להשיג כמה מטרות: האחת – מניעת דיון בהתנהלותה של הנהגת הישוב בתקופת השואה, השניה – הסטת דעת הקהל מן הנסיגה מסיני, והשלישית – צמצום העיסוק הציבורי במשפטו של עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, ששורת המתנדבים טענה כלפיו כי ניהל קשרים עסקיים עם חשודים בפלילים (ואם מסכת הטיעונים הזו נשמעת דומה עד מאוד לכאלה המושמעות מאז ועד היום בהקשרים שונים, כנראה לא הרבה השתנה במקומותינו). העובדה שזאב אקשטיין היה בשלב כלשהו סוכן של הש"ב, שדיווח על פעולותיה של הקבוצה המחתרתית, אם היתה כזו, לשירות, שמשה את טיעוני שני הצדדים: האחד טוען לפרובוקציה מכוונת, השני טוען שאקשטיין חצה את הקווים והזדהה לחלוטין עם הקבוצה.

איסר הראל, מי שהיה ראש השירות באותה תקופה, כתב ספר אמוציונלי, שמבקש לנפץ אחת לאחת את כל טענותיהם של תמיר ושותפיו. הוא אינו מתייחס כלל לשאלת אשמתו או חפותו של קסטנר, ומתמקד ברצח בלבד. בפתח-דבר הוא נתלה בדבריו של מנחם בגין, ששלוש שנים לפני פרסומו של הספר הקים ועדת חקירה לבחינת רצח ארלוזורוב, בנימוק שאין לעבור בשתיקה על האשמה חמורה המוקיעה ציבור שלם, ושכל שעה כשרה לברר את האשמה עד תום. בשם אותם נימוקים מעורר הראל את רצח קסטנר קרוב לשלושים שנה אחרי התרחשותו.

השליש הראשון של הספר נועד להוכיח את קיומה של מחתרת יהודית קיצונית, שצמחה מתוך ארגון לח"י, והוא מתרכז בשורה של ארועים – רצח ברנאדוט, הטמנת מטען נפץ בשגרירות הרוסית, ותקיפת הכנר ישה חפץ. כמה מן ההתבטאויות שהושמעו באותה תקופה כאילו נלקחו מעתוני ימינו, כמו האמירות הללו, שהראל משמיע בציניות זועמת: "שירות הבטחון – הוא ולא אחר – ארגן את קבוצת הטרור או שתל בתוכה פרובוקטור שדרבן אותה לפעול באלימות. וזאת כדי שיהיה אפשר לחסל את הקבוצה הרעיונית אויבת המשטר ולפגוע באמצעותה ביריבים פוליטיים ורעיוניים של השלטון". "שיחותיהם, תכניותיהם – כל אלה לא היו אלא מעשי נערות, לכאורה. הימצאותו של סוכן מטעם שירותי הבטחון בתוכם – שהתגלתה תדיר לאחר מעצרם של חברי הקבוצה – שימשה עילה בפיהם לטעון כי הפעולות נעשו תמיד ב"ידיעת" שירותים אלה או אפילו בעידודם ובהכוונתם". "העולם הזה" האשים את חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, בנסיון לכרסם בסמכויות בתי המשפט, והתנגד בכל כוחו לפקודת הטרור. וגם אמירה כמו נבואית נמצאת כאן, עשר שנים לפני רצח רבין: "מחתרת, ותהא מגוחכת ככל שתהיה, אינה זקוקה להמונים בשביל לעשות פעולה ראוותנית. די לשים אקדח בידי בחור אחד ולסמן לו את המטרה".

לאחר שהוכיח לשביעות רצונו את קיומה של המחתרת, פונה איסר הראל לטפל ברצח קסטנר, וקובע בפתח דבריו כי אכן מדובר בפרובוקציה, אך לא זו של השלטון אלא של מבצעיו האמיתיים: "רצח קסטנר היה שיאו של הטרור הפוליטי במדינת ישראל. הוא היה רצח פוליטי שבוצע על-ידי קבוצה טרוריסטית קנאית קטנה וסגורה היטב, שנשלטה על-ידי מנהיגות קנאית, סומאת בשנאתה, בלתי מאוזנת מבחינה נפשית. אך לא היה זה רצח פוליטי בלבד. היה זה רצח פוליטי משולב בפרובוקציה. מבצעי הרצח תכננו אותו כך, שיוכלו להטיל את האחריות עליו על השלטון, ובראשו על ראש הממשלה ועל שרות הבטחון הנמצא תחת פיקוחו". הוא מצטט מקורות רבים, רובם מאותם ימים, מיעוטם מאוחרים יותר, ומשיב אחת לאחת לכל הטענות שהוטחו בארגונו. בנוסף להסתמכות על פסקי הדין ועל כתבות וראיונות, הוא מנתח את דמויותיהם של המעורבים בפרשה, ומול הדיוקנאות ההרואיים ששרטט "העולם הזה" הוא מציב את גרסתו המשחירה אותם.

לא אכנס לכל פרטי הפרטים של הפרשה, הדיונים אודותיה עדיין לא מיצו את עצמם, אולי אף פעם לא ימוצו. ספרו של איסר הראל אישי מאוד, עצבני מאוד, ושופע אינספור החזרות הנובעות מן הלהיטות לחדד שוב ושוב את עמדותיו של הכותב. הקריאה בו, בעיקר בפרקים האחרונים, מייגעת לעתים, אך הוא מרתק ועשיר במידע, ולכן מומלץ למתעניינים בהיסטוריה המקומית.

עידנים וידיעות אחרונות

1985

הטנק / אסף ענברי

בדגניה א' עומד טנק סורי, שנעצר כנגד כל הסיכויים על ידי המגינים המעטים של המקום ב-20 במאי 1948 בקרבות יום העצמאות. על פי גרסת ויקיפדיה, הטנק נפגע בפגז פּיא"ט והושמד בבקבוק מולוטוב. מי היה הפיאטיסט? מי השליך את הבקבוק? האם גרסה זו אכן משקפת את אשר ארע? חמישה אנשים טוענים שהם מי שעצרו את הטנק, כל אחד בנפרד. אסף ענברי מספר את סיפוריהם, לפני ואחרי הארוע המכונן של חייהם.

ייאמר מראש, בסיומו של הספר לא נדע מה באמת ארע שם. דבר זה נרמז כבר במוטו שנבחר לספר, ציטוט מספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט: "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". הגרסה שהתקבעה בזכרון הלאומי היא לא של אלחנן האלמוני, אלא של דוד המלך, כמסופר במפורט בשמואל א', פרק י"ז, סיפור ששיאו בפסוק נ': "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד". אלחנן עצמו, על פי הנוסח בדברי הימים, הרג "רק" את לחמי, אחיו של גולית. כלומר, התנ"ך מציע מספר גרסאות לאותו סיפור גבורה, כל גרסה ומשמעויותיה השונות.

בדומה לסיפור דוד וגולית, גם הגרסאות השונות של עצירת הטנק משקפות משמעויות שונות של האתוס הלאומי. שלום הוכבאום, איש דגניה, שלדבריו בקבוק המולוטוב שזרק היה הראשון שפגע בטנק, היה ניצול ברגן-בלזן, וסיפורו מייצג את התקומה שבעקבות השואה. סיפורו של ברוך בר-לב, המוכר בכינויו בורקה, מייצג את המוח היהודי, ברוח משלֵי, "בְתַחְבֻּלוֹת  תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". בורקה הציע להערים על הסורים, ולהשאיר את שער הישוב פתוח, כדי לגרום להם להאמין שמחכה להם מלכודת, והסורים אכן נעצרו. יצחק עשת, שבזמן הקרב היה פיאטיסט, ולדבריו פגע בטנק בנסיון ראשון, מחזק את מיתוס המקצוענות. שלמה אנשל, אף הוא פיאטיסט, פגע בטנק בנסיון שלישי, וסיפורו מסמל את היאוש הדוחף למעשים בלתי אפשריים, שכן עשה זאת לגמרי לבדו למרות שהפעלת הפיאט חייבה צוות של שני אנשים. גרסתו של דוד זרחיה, המכונה דוידסקו, מסמלת קור-רוח ואומץ. על פי גרסתו הוא ניגש לטנק, שכנע את הטנקיסט להכנע, ואחר-כך השחיל רימון אל תוך הטנק. האם מישהו מהחמישה משקר? התשובה שלילית. כולם היו שם, כולם מאמינים לחלוטין בגרסתם, סערת הקרב לא אפשרה זכרונות ברורים, הזמן טשטש פרטים וקיבע את הגרסה הפרטית. האם האמת ההיסטורית חשובה? אולי להיסטוריונים דקדקנים. לכל מי שאינו נמנה אתם די בשילוב חמשת הסיפורים יחדיו.

אסף ענברי אינו מתמקד בארוע היחיד של עצירת הטנק. באמצעות סיפור חייהם של חמשת האנשים הוא מספר את סיפור הישראליות, החל בהתישבות שלפני קום המדינה, עבור בקרבות מלחמת העצמאות, וכלה בארועים מן השנים שאחריה. את דוידסקו, שרוב שנותיו היה קצין בכיר בחיל החימוש, אנו פוגשים במלחמת יום כיפור, רגע לפני שחרורו מקבע, כשהוא מחפש את בנו, שהשתתף בצליחת התעלה. את יצחק עשת, שעדיין נושא בגופו רסיסים מן הקרב בדגניה, אנו מוצאים באותה תקופה בהג"א, מוסר לידיהם של הורים שכולים את הציוד הפרטי של בניהם שנפלו. בורקה, מהנדס בסולל-בונה, הרחיק לאוגנדה, שם התיידד עם אידי אמין, ידידות שבשלה אנו נפגשים אתו מאחורי הקלעים של מבצע יונתן. את שלמה אנשל, נהג אגד צנוע וישר-דרך, נמצא במשמר האזרחי. ובאמצעות סיפורו של שלום הוכבאום, שהתאבד בהיותו בן חמישים ושלוש, אנו מתוודעים להווי קבוצת דגניה.

בכתיבה עניינית, התופסת את לבו של כל נושא מבלי להרבות ב"קישוטים", אסף ענברי פורש סיפור מרתק. בראיון שהעניק בעקבות ספרו הקודם, "הביתה", אמר, "אני נגד כתיבה פטפטנית", והעקרון הזה עובד מצוין בשני הספרים. למרות שפע העובדות, ולמרות שהסיפורים הנפרדים כאן רגשיים מאוד, הסופר מצליח לאזן בין מידע לרגש, מבלי לגלוש לתיעוד או לשמות תואר מנופחים. הקריאה בספר היא, לפיכך, חוויה ספרותית, היסטורית ורגשית כאחד, וכמו שעמוס עוז כתב על הכריכה, "אין הרבה ספרים כאלה".

ידיעות ספרים

2018

תמונת הטנק מתוך כתבה באתר "יד לשריון"

אחד על אחד / קרייג בראון

כותרת משנה: 101 פגישות שהיו באמת

"אחד על אחד" מתאר פגישות בין אישים ידועים, רובן ככולן במהלך המאה העשרים ובשלהי המאה התשע-עשרה. במוקדמת שבהן, בדצמבר 1876, נוטלים חלק הסופר טולסטוי והמלחין צ'ייקובסקי. במאוחרת שבהן, באפריל 2007, משתתפים העתונאי דומיניק דאן והמפיק פיל ספקטור. בין הדמויות המאכלסות את הספר נמצא פוליטיקאים, סופרים, אנשי דת, קולנוענים ועוד. אין קשר תוכני בין פרקי הספר, למעט נוכחותה של כל דמות בשתי פגישות עוקבות. כך, לדוגמא, משורשרות הפגישות הללו: סלינג'ר-המינגוויי, המינגווי-מדוקס פורד, פורד-ויילד, ויילד-פרוסט, פרוסט-ג'ויס (כולם שיכורים רוב הזמן…). לא ערכתי ספירה מדוקדקת של הדמויות בספר, אבל נוצר אצלי הרושם שלאישים מעולם הבידור יש נוכחות בולטת.

יש בספר ענין היסטורי בכמה מן הפגישות המתוארות בו, כמו בקשר שבין סטלין לגורקי, או בין רספוטין לצאר מצד אחד ולרוצחו מצד שני, אבל מרבית האפיזודות שבספר נותרות ברמה הרכילותית הפחות מעניינת. הכתיבה של קרייג בראון שוטפת ועניינית, מרחיבה במידה הנכונה לגבי הרקע של כל פגישה, ותופסת את הדמויות מצד אישיותן, שלפעמים עומדת בסתירה לתדמית הציבורית. הספר, אם כך, קריא, אבל קשה למצוא בו משמעות מהותית.

היבט מעניין בתיאורי הפגישות הוא שאלת תקפותו של הזכרון. כמה מן המשתתפים בהן תיארו אותן מספר פעמים לאורך השנים, בכל פעם בוריאציה אחרת. במקרים רבים כל אחד משני המשתתפים בפגישה זכר אותה באופן שונה. בהערת מבוא כותב הסופר, כי במקרה של ריבוי גרסאות – וריבוי כזה מתקיים במרבית הארועים – בחר בגרסה הסבירה ביותר.

את הכריכה הנאה עיצב דוד מוסקוביץ.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לדפדוף מזדמן.

One on One – Craig Brown

ידיעות ספרים

2018 (2011)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

פנלופאה / מרגרט אטווד

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

הסודות המתמטיים של הסימפסונים / סיימון סינג

אל ג'ין, כותב ומפיק של הסימפסונים, מצוטט בספר כמי שאמר "אנימציה היא יקום של מתמטיקאי". ג'ין, שסיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת הרוורד בהיותו בן עשרים, הוא אחד מן האקדמאים המאיישים את הצוות שמאחורי הצלחת הסדרה. ג'ף וסטברוק, כותב נוסף, אוחז בדוקטורט במדעי המחשב, ולפני שבחר בקריירה של כותב תסריטים היה פרופסור חבר בייל וחוקר במעבדות איי-טי-אנד-טי בל. שני אלה, וכותבים מתמטיקאים אחרים, שילבו בפרקי הסדרה אינספור התיחסויות בתחומם, וסיימון סינג מתייחס בספר לכמה מהן.

הרשימה אותי במיוחד המסירות של הכותבים לדיוק של הפן המתמטי. הנה שתי דוגמאות. הראשונה – בפרק "הקוסם מאוורגרין טראס" הומר מחליט להיות ממציא כאדיסון. בתמונה חטופה הוא נראה משרבט נוסחאות. כל אחת מארבע השורות שעל הלוח מייצגת תפיסה מתמטית, וסינג מסביר את כולן. השורה השניה, לענייננו, מציגה שוויון המפר לכאורה את המשפט האחרון של פרמה (שאודותיו כתב סינג בספר נפרד). כדי למצוא את הערכים לשוויון זה כתב דייויד ס. כהן, אחד מתסריטאי הסדרה, בעל תואר ראשון בפיזיקה ושני במדעי המחשב, תוכנה שסרקה מספרים בחיפוש אחרי הערכים המתאימים. כל זה עבור שניות על המסך (אבל די היה בשניות אלה כדי ש"חנונים" מקרב הצופים יבינו את משמעותו של השוויון ויתהו כיצד הוא אפשרי, ומכיוון שאני נהנית כשאני קולטת התיחסויות בתחומים אחרים, אני מזדהה עם חדוותם). דוגמא שניה – בפרק "מארג' בשלשלאות" אָפּוּ מעיד על עצמו שהוא יודע לדקלם את הספרות של הערך π עד המקום ה-40,000 אחרי הנקודה, ומוסיף שהספרה האחרונה היא 1. בתקופה בה נכתב פרק זה השיא העולמי בשינון ספרות הערך האינסופי הזה אכן היה 40,000, וכדי לברר מהי הספרה שבמקום האחרון פנו הכותבים אל מתמטיקאי שעבד בנאס"א, וזה הדפיס עבורם את המספר על כל ספרותיו. אגב, כדי להמנע מהשתלטות השיח המתמטי על ישיבות הכתיבה, הקימו התסריטאים מועדון בו מושמעות הרצאות ונערכים דיונים בתחום.

מסתבר שלא רק צופים מן השורה בעלי נטיה למספרים שמו לב לסודות המתמטיים של הסימפסונים (וגם של "פיוצ'רמה" שפותחה מאוחר יותר על ידי אותו יוצר, מאט גרונינג). סינג מספר על שני מתמטיקאים בעלי שם – ד"ר שרה גרינוולד וד"ר אנדרו נסטלר – שעושים בהרצאותיהם שימוש במובאות מן הסדרה. כאות הוקרה הוזמנו השניים להיות נוכחים בהקראה של תסריט לפרק חדש, "מארג' והומר משחקים זוג או פרט". במקרה היה זה פרק ללא אזכורים מתמטיים, אך לכבוד האורחים נבחן התסריט מחדש, ובפרק שולבו בסופו של דבר מספרים בעלי משמעות.

שמחתי למצוא בספר ציטוט שאני אוהבת מפיו של ריצ'רד פיינמן, שקראתי בעבר בספרו שלו, וגם אצל ריצ'רד דוקינס ב"לפרום את הקשת בענן", ואצל חיים שפירא ב"זכרון ילדות יפה במיוחד". פיינמן, במענה לפואמה של קיטס הטוענת שניתוח רציונלי פוגם ביפי הטבע, קובע כי הידע רק מוסיף על הרושם. סינג מתייחס לנושא בהקשר של הפרק "מאניבארט", שבו ליסה משתמשת במתמטיקה כדי לאמן קבוצת בייסבול. בארט, לעומתה, מעדיף גישה אינטואיטיבית.

תרגומו של הספר לעברית נהיר וטבעי, אם כי הייתי שמחה ללשון פחות "הייטקית", הווה אומר לשימוש מופחת בעִברות (דוגמת "ריפרור") במקום בו קיימות חלופות פשוטות.

סיימון סינג הפיזיקאי עשה לעצמו שם בציבור בזכות ספריו, בהם הוא מנהיר נושאים סבוכים. הספר הזה, כמו קודמיו, נכתב מתוך אהבה והתלהבות, ולכן, גם כשהמתמטיקה עשויה להרתיע, רוח הכתיבה מספיקה כדי לרתק גם את הקורא הבלתי מקצועי. אודה כי למרות בהירות הסבריו של סינג, לא הכל הבנתי, אבל יש בספר די כדי שקוראים שונים יוכלו ללקט ממנו על פי טעמם ועל פי נטיותיהם. נהניתי מתיאורי העבודה על התסריט, מכל מה שכרוך בהיסטוריה של המתמטיקה, ופה ושם גם הרחבתי מעט את הידע המתמטי הבסיסי שלי. סינג, למרות רצינותו המדעית, כותב בהומור ובכשרון סיפורי, והספר קריא, מעשיר ומהנה.

דוגמאות למתמטיקה של הסימפסונים ניתן לראות באתר הזה.

The Simpsons and their Mathematical Secrets – Simon Singh

ידיעות ספרים

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: חיים שמואלי

בואי דודה, נרקוד / מלכה אדלר

מריקה בּוּאֶנוֹדִיָה בת שבעים וחמש. לרגל יום הולדתה מארגן לה ידידה, רוברט, בנגוד לרצונה, מסיבה. בתה הבכורה של מריקה תגיע מקנדה, בתה הצעירה תציג בפעם הראשונה מאז גירושיה את בן זוגה החדש, אחיה יבוא ויזכיר שוב שאביהם אהב אותה יותר משאהב אותו. ידידיה יגיעו מן החדרים הסמוכים בבית האבות בו היא מתגוררת, או מן הכפר בו חיתה רוב שנותיה. רגליה של מריקה בוגדות בה, היא מאבדת שליטה בשלפוחית, אך זכרונה צלול, וכשהיא מתכוננת למסיבה היא משחזרת את חייה. זכרונות שמצטיירים תחילה כמקבץ של טרוניות על הזִקנה, הופכים בהדרגה לסיפור חיים מרתק משולב בסיפור ההתישבות בגליל בימים של טרום המדינה.

מריקה נולדה בבולגריה, ילדה כשרונית ששאיפותיה נקטעו בגיל שמונה, כשאמה – אליה היא מתיחסת כמאדאם רבּקה – פיטרה את העוזרת, והעבירה את תפקידיה אל בתה. עשרות שנים אחר-כך תאמר למריקה בתה: "כל הזמן מהר, להספיק, ישבת פעם על כסא חמש דקות בלי לזוז, אה? […] קרה לך אסון. אמא שלך, מאדאם רבּקה הנכבדה, עשתה אותך משרתת הבית, ומאז נשארת בתפקיד בלי לעזוב, בלי לשנות". את הדרך החוצה סיפקה לה לא ההשכלה שאליה שאפה, אלא החלוציות. על הספינה בדרך לארץ הכירה את פפו, מי שיהיה בעלה הראשון, וייהרג שלושה ימים אחרי חתונתם. אסונותיה לא ייתמו בזאת, ובתה הראשונה, שתוולד אחרי נישואיה לז'אקו, לא תשרוד יותר משבוע בשל תנאי החיים המייסרים בכפר.

שמו של הכפר שבספר אינו מצוין, אך ההיסטוריה שלו תואמת לזו של כפר חיטים, שבשנת 1936 יושב על ידי עולים מבולגריה במתכונת של מושב שיתופי. מריקה מתארת את המגורים ברפת, כשרק שמיכה תלויה כמחיצה בין הפינה שיועדה לה ולז'אקו לזו שבה התגוררו הוריו. את המטבח המשותף מיקמו בלול. עבודת פרך היתה מנת חלקם של המתיישבים, ובעשר אצבעות החלו לעבד את האדמה.

מריקה אינה היסטוריונית. היא מספרת את סיפורם של האנשים – המפונקת, העצבנית, זה ששולח ידים –  וההיסטוריה מבצבצת מתוך דמויותיהם ומתוך הקשרים ביניהם. הדחיסות של החיים בצוותא, על הבדידות שבה ועל האחווה, מתוארת בחיות רבה. פרק דחוס במיוחד מתאר את חילופי המגורים התכופים בשל מריבות בין שכנים. פרק מחמם לב במיוחד מתרפק על אחוות הנשים: אני, מריקה, נהנית לזכור רגעים שהנשים בכפר ידעו להרגיש מתי יש חברה בצרות עם הבעל וגם ידעו איך לשמור עליה בלי הרבה דיבורים, ולפעמים גם הצליחו להוציא אותה מהבוץ. למרות שרבים ממכריה מתגוררים אף הם בבית האבות, מריקה מתגעגעת אל הצוותא של הכפר, שבו, לאחר שז'אקו נפטר ובנותיה עזבו, לא נותרה בודדה למרות שנותרה לבדה:

איזה כיף היה במרפסת שלי, שעות הייתי יושבת בגלל שלא נשאר בשביל מי לבשל ארבע מנות, ולגהץ חמש חולצות, ולעשות צמות, כן, ככה זה, אז שכנים היו נכנסים, יוצאים, ואנחנו היינו יושבים לנו אחר-הצהרים עם הקפיקו, ושומעים את המנגינה של העלים בעצים, ששש, ואני הייתי הולכת לבקר בסביבה עם צלחת קוזונאק, או בואיקוס חמים חמים מהתנור, לרווקים הייתי מביאה אוכל, טוב, מאיפה מכירים בישול, והם הרווקים היו מחייכים אלי, אומרים, מריקה את אמא של כולנו, מממ, איזה צחוק.

ובבית האבות? איך אפשר לחיות כאן, נכנסים לחדר, סוגרים דלת וכלב לא נכנס. לפעמים נמאס לי, אז אני פותחת דלת ושמה כרית ליד הקיר ומתישבת על הרצפה במסדרון, טוב שיש שם שטיח מקיר לקיר, אני יושבת לי ומחכה, מחכה, ועד שמישהו יוצא מהחדר בקומה שלנו הנשמה יוצאת, אוף.

ומעל לכל העמל והאבל והסבל מרחפת אהבה. האהבה הראשונה לפפו, שעדיין מתלווה אליה בחלומותיה, בשינה ובהקיץ. האהבה לרופא הכפר, שסימלה את כל ההחמצות בחייה של מריקה. אהבת זקונים לרוברט האלמן, המפנק את מריקה כפי שלא פונקה מעולם. והאהבה לז'אקו, שידעה עליות ומורדות, ובשלה נכתב כאן אחד הקטעים מכמירי הלב ביותר שהזדמן לי לקרוא על כמיהה ללא מילים: ואז באה מנגינה שקטה בגרמושקה של ז'אקו, צליל ארוך יחיד שאינו מסתיים וכבר נכנס בו צליל נוסף ושניהם היו מתגעגעים ברעד, ואני הכרתי את המנגינה, זה היה השיר שלי ושל ז'אקו […]. כל החברים שמעו את הגרמושקה בוכה, מרעידה קצות צלילים במיוחד בשבילי.

"בואי דודה, נרקוד" עוסק בהורות, בזוגיות, בהגירה, בחברוּת. מפרטי הפרטים הקטנים של היומיום צומחת דמותה הכובשת של מריקה, ומצטיירת תמונתה של תקופה ושל אנשיה. מייחדת את הספר שפתו העממית, השזורה מילים בלאדינו, והיא אותנטית ואנושית וחמה. זהו ספרה הראשון של מלכה אדלר, בשל ומושקע ונכנס אל הלב. מומלץ מאוד.

ידיעות ספרים

2001

מבצר החורף / ניל בסקומב

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

קיצור תולדות ישראל / מיכאל בר-זהר

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר, מתאר בספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מרגע ההחלטה על הקמתה וממש עד ימינו. הספר מסופר כרונולוגית, ונוגע בהיבטים שונים של שבעים שנות המדינה – פוליטים, בטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

בר-זהר ניחן הן ביכולת סיפורית, הגורמת לקטעים רבים להקרא כמעט כפרוזה, אפילו מותחת לעתים, והן בכשרון לבור את הפרטים העיקריים כדי לשרטט תמונה היסטורית שלמה. לפני זמן מה קראתי את ספרו עב הכרס של מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", אודות מלחמת ששת הימים, וכשקראתי כעת את שנים-עשר העמודים שהוקדשו לאותה מלחמה בספרו של בר-זהר, מצאתי שהיטיב לבחור את עיקרי הדברים. יש מקום, זה לצד זה, לספרי מחקר מפורטים ולספרים מתומצתים.

בר-זהר, לשעבר חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, כותב באובייקטיביות של היסטוריון, ובו-זמנית גם מתוך רגש עמוק של מעורבות. הוא מצביע על הישגים, ואינו מתעלם מכשלונות. את המניע לכתיבתו של הספר הוא מסביר במספר האנשים בארץ שאינם מכירים כלל, או מכירים במידה מועטה, את ההיסטוריה המקומית, "ומי שאינו מכיר את עברו – אינו יכול לחתור אל עתידו; עץ ששורשיו יבשו או נכרתו לא יוכל להצמיח ענפים חדשים".

למי שמצוי בקורות המדינה הספר אולי לא יחדש הרבה. מבחינתי החידוש היה בעיקר בפרטים הקטנים (לא ידעתי, לדוגמא, מה מקור שמו של מחלף עד הלום – על שם הגשר על נחל לכיש שעד אליו הגיעו המצרים במלחמת השחרור), ובכמה מן ההתנהלויות שמאחורי הקלעים, כמו הויכוחים הסוערים בצמרת המדינה והצבא לפני מבצע אנטבה. מכל מקום, גם אם גילויים חדשים אין כאן, ריכוז שבעים שנות המדינה לספר מעניין וקריא יש בו יתרון בפני עצמו. ובאשר לגילויים חדשים, מעניין לציין שהפצצת הכור הסורי, פרשה שחשיפתה הותרה רק כעת, מתוארת בספר.

אני שותפה לדעתו של הסופר לפיה סיפורה של ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. סיפור הראוי להכתב, כדבריו, ובר-זהר כתב אותו בכשרון משולב של סופר ושל היסטוריון. סיפור הראוי להקרא.

ידיעות ספרים

2018