נאמנות / הרנן דיאז

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

סיבוב ההופעות של הגולם מפראג / אריאל הורוביץ

כפיר הלוי, כותב השירים, הסולן והבסיסט של להקת "הגולם מפראג", הבחין בעת הופעה כי אחת הצופות, שאז עדיין לא ידע כי שמה נירית ברנד, מתרשמת מן השירים ה"כבדים" יותר והפופולרים פחות, של הלהקה, ואינה נסחפת עם הקהל למשמע השירים הקלילים יותר שזכו להשמעות רבות ברדיו. כפיר ונירית לא יכלו לדעת שמספר שנים ושני ילדים אחר-כך, ההעדפה שלה תעמוד במרכזה של מחלוקת קשה ביניהם ותסכן את נישואיהם.

כפיר ונירית שונים זה מזה כמעט בכל. היא גדלה בתקוע שבגוש עציון, בת למשפחה דתית-לאומית מרובת ילדים. הוא גדל במשפחה תל-אביבית חילונית בת שתי נפשות אחרי שמטוסו של אביו הופל במלחמת יום הכיפורים כשהילד היה בן שלוש. היא אמנם בחרה להתרחק פיזית ממשפחתה ולנסות להתערות בתל-אביב, אך נותרה מחוברת בכל נימי נפשה לאורח החיים עליו חונכה. הוא מעדיף אלף מונים את החילוניות החופשית המחוברת לשורשים ויוצרת את ערכיה על פני הדתיות הממוסדת והמשועבדת, כשאת המודל הוא מוצא אצל אמו, מורה חילונית לתנ"ך שהצליחה לגרום לאינטליגנטים שבין תלמידיה להתרשם מיפי התנ"ך, בלי להכריח אותם להשכים קום בשבת. היא עובדת במשרה מסודרת כאחות במחלקה אונקולוגית. הוא מוסיקאי ויוצר, הנדרש להיעדרה של מסגרת כובלת כדי להביא את עצמו לכלל ביטוי. אמו סבורה שהחלטתו להנשא פזיזה ומוקדמת מדי. הוריה מתקשים להשלים עם בחירתה של בתם.  

כל הסימנים לאי התאמה, ששניהם חשו בהם מראש ובחרו להתעלם מהם, עתידים להרים ראש בשנים הבאות. אריאל הורוביץ עוקב אחרי הדינמיקה הזוגית, ובאופן מרשים ביותר מצליח לא ליפול לתוך כל הקלישאות האורבות בדרך. הטקסט שעל הכריכה אמנם מצהיר על התהום שביניהם כזו שפעורה עד היום בלבה של החברה הישראלית, אבל ההצהרה הזו, כמו הטקסט כולו, מטעה באשר למהותו של הספר. כפיר ונירית מייצגים את עצמם, לא את המחנות הישראלים, לא רק משום שאינם "צבועים" בצבע פוליטי/חברתי/אמוני מובהק (נירית נוטה לכך, אבל כפיר לגמרי לא), אלא משום שביסודו של דבר הם מתמודדים בעיקר עם דילמות של זוגיות מכל רקע שהוא, הווה אומר קבלת בן הזוג כאדם לעצמו, התאמת עצמך לחיים בשניים, הצבת גבולות לפשרה, ובחירה במחבר על פני המפריד. השאלות הפוליטיות/חברתיות/אמוניות מצויות שם כל הזמן, הן שעשו את השניים למי שהם, ולעתים הן חלק מהמחלוקת, אבל בעיני הן אינן לב הענין, אלא חלק ממרקם החיים של המשפחה ושל המדינה שבה חיה המשפחה.

אי אפשר, כמובן, להתעלם מן הרקע של אופי החיים בארץ. הוא נוכח כאן כל הזמן. ההופעות של הלהקה מושפעות מן האינתיפדה, מאסון התאומים, משורה של פיגועים. השבתות והחגים, בתל אביב או בתקוע, הם נקודות רגישות בזמן, בעיקר אחרי לידת הילדים. המרחק שנפער בין כפיר ונירית מוביל ל"התחזקות" של האחרונה ולהעמקת ההתלבטויות של הראשון. השירים של כפיר, קלים וכבדים, מתייחסים ברובם לתופעות חברתיות ולהתנהלות שכלפיה הוא מפנה חיצים ביקורתיים. כל אלה משולבים לבלי הפרד בעדינות ובטבעיות בסיפור הפרטי של הזוג.

המוזיקה תופסת, מטבע הדברים בהתחשב במקצועו של הסופר ובזה של הגיבור שברא, נפח משמעותי מן העלילה. האלבום הראשון של הלהקה כלל להיטים קליטים, שטותניקים, לצד שירים שקטים, כבדי ראש, בעלי מסר, שנבעו מן הכאב המלווה את כפיר היתום כל חייו. האם הלהקה תמשיך עם הקו הפופולרי כדי לצבור אוהדים והשמעות והכנסות, או שתעדיף על פניהם את המשמעות? נועם, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי, מושך אל הקלילות. שטרום, איש חברת התקליטים, מנסה לכפות על הלהקה מוזיקה חדשנית, אלקטרונית, ויחסי ציבור המבוססים על דמות האמן במקום על האמנות. נירית בזה לקלילות, ומסרבת להאזין להסברים על יצירת שם ומוניטין לפני שפונים אל כובד הראש. כפיר, המחפש את קולו ואת יחודו, תוהה אם בכלל נשאר לדור שלהם מה לחדש בתחום.

אהבתי מאוד את דמותו של כפיר. הוא אדם טוב, גם אם פה ושם טועה. הוא אדם חושב, לא נעול בתוך עמדותיו אלא פתוח להקשבה ולהטמעה של גישות שונות משלו. ובעיקר התחבב עלי בשל מתינותו, שבאה לידי ביטוי בין השאר באמירה "אני תמיד מופתע מזה שדווקא אנשים שמתעסקים באמנות, בדקויות ובניואנסים, כשזה מגיע לפוליטיקה, פתאם הם מאבדים את היכולת לראות גוונים, והכל נעשה נחרץ וברור ושחור-לבן". עלילתית, המשפט הזה נאמר ב-2001, אבל מן הראוי להקשיב לו גם היום.

אודה שפרט לזהות הוריו, לא ידעתי הרבה על אריאל הורוביץ האדם והיוצר לפני שקראתי את הספר. כשחיפשתי שירים שלו ביו-טיוב, מצאתי שהקליט שירים שכתב לכאורה כפיר. הנה שניים שמשחקים תפקיד משמעותי בעלילה – "תודה על החיים" ו"להכנס לנעלי".

זהו ספרו הראשון של הורוביץ, אבל הוא בשל וכתוב במיומנות רבה, מתבונן לעומק בנפשות גיבוריו, בורא דמויות אמינות ומלאות חיים, מעורר מחשבה ואמפתיה, ומומלץ בהחלט.

את הכריכה המושכת איירה ועיצבה טליה בר.

ידיעות ספרים

2023

איזה עידן נפלא / קיילי ריד

אמירה היא אשה אפרו-אמריקאית, רווקה בת עשרים וחמש שעובדת לפרנסתה כבייביסיטר וכקלדנית, ומנסה לאתר הזדמנויות לשפר את מצבה הכלכלי. אליקס, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, היא אשה לבנה, מבוססת, בעלת עסק מצליח למדי, נשואה ואם לשתי בנות, שאמירה משמשת כבייביסיטר שלהן. באחד הערבים, כשאמירה מוזעקת באופן חריג להסתובב בשעה מאוחרת בסופרמרקט עם בראייר בת השלוש, בתה של אליקס, השומר במקום חושד בה – אולי בגלל צבע עורה, אולי משום לבוש המסיבות והאיפור הכבד שלה – שחטפה ילדה לא שלה. קלי, גבר לבן שנמצא באותו המקום, מצלם את כל הארוע, שנפתר כשאמירה מזעיקה את פיטר, בעלה של אליקס. קלי מנסה לשכנע את אמירה להשתמש בסרטון כדי לתבוע את הסופרמרקט, היא מעדיפה להחליק את הענין ולשכוח שקרה. מפה לשם, אמירה וקלי הופכים לזוג, ובצירוף מקרים מתגלה שלאליקס ולקלי יש עבר משותף, קשר רומנטי בין תלמידי תיכון שהסתיים רע.

אם התיאור שלמעלה נשמע רומן-רומנטי, יש בזה משהו מן האמת. ואם האזכור של צבע עורן של הדמויות מצביע על עיסוק בגזענות, גם זה מדויק. יש בספר אלמנטים שמזכירים את "העזרה", אבל "איזה עידן נפלא" אינו מתרחש בדרום, אלא בצפון הליברלי. כאן הגזענות הלבנה עטופה בכוונות טובות ובאי-מודעות לפריבילגיות. היא באה לידי ביטוי במשיכה של קלי, שהוא טיפוס חיובי בהחלט, לנשים שחורות ולחברים שחורים, כמו גם בפטרונות של אליקס שמבקשת לנהל את חייה של אמירה, כאילו לטובתה. אמירה וחברותיה הן לחלוטין לא העוזרות מן "העזרה", אבל הן מודעות לחשדנות כלפיהן, לאפליה המוסווית, לדעות הקדומות, ועומדות על זכותן להגשמה עצמית בתוך המכשולים. יש משהו מייאש בתיאור של שתי אוכלוסיות החיות זו בתוך זו, וכאילו מתקיימות בתוך מערכות כללים שונות, מדברות שפות שונות.

כל זה נשמע מעניין, אבל הספר סובל בעיני משורה של בעיות. הוא נפתח בצורה מעניינת עם התקרית בסופרמרקט, ועם פליטת פה בלתי תקינה של פיטר בעת שידור חי, אבל מכאן ועד מחציתו בערך הוא מדשדש עם עלילה קלושה למדי. הוא הופך מעט מעניין יותר כשאליקס מזמינה את אמירה להצטרף לארוחת חג ההודיה, וזו מביאה איתה את קלי. כל הרגשות השליליים בין השניים צפים, וכל אחד מהם מנסה להרחיק את אמירה מיריבו. הענין שאליקס החלה לגלות באמירה אחרי התקרית הופך לאובססיה, קלי שוגה כשהוא מנסה לכוון את אמירה לרצונו, והצעירה תצטרך למצוא את דרכה ביניהם או בלעדיהם. בתוך התסבוכת הספר מאבד מיקוד, הופך במידה רבה לסיפור אודות נפשה המסוכסכת של אליקס (מצחיק שהטקסט שעל הכריכה מרמז שהיא מודעת לעצמה), ובסיומו לא לגמרי ברור מה ביקשה הסופרת לספר. האם התהום בין לבנים לשחורים היא נושא הספר, כפי שניתן היה להבין מפתיחתו, הוא שהיא בבחינת תבלין על עלילה דלילה למדי, כפי שמצטייר בהמשך.

הייתי סקרנית לקרוא את הספר משום שהיה מועמד לפרס בוקר. במהלכו וגם בסיומו לא הבנתי מדוע נכלל ברשימה. הכתיבה של קיילי ריד חביבה, הספר קריא למדי, בעיקר במחציתו השניה, אבל יש בו נסיון להכיל יותר מדי, ולכן מה שיכול היה להיות ממוקד ומעורר מחשבה די מתפספס.

Such a Fun Age – Kiley Reid

ידיעות ספרים

2023 (2019)

תרגום מאנגלית: גליה וורגן

הפקיד ההודי / דייוויד לוויט

סריניוואסה רמנוג'ן היה מתמטיקאי הודי בתקופה בה הודו היתה נתונה לשלטון בריטי. לבדו, ללא השכלה מסודרת וללא תמיכה אקדמית, הגיע לתובנות שהרשימו את גודפרי הרולד הארדי, מן המתמטיקאים הבריטים המובילים. הארדי הצליח לארגן את הגעתו של רמנוג'ן לאוניברסיטת קיימברידג', ולימים אמר בצניעות, למרות הישגיו הרבים, כי גילויו של רמנוג'ן היה תרומתו הגדולה ביותר לתחום המתמטיקה.

הספר אמנם נקרא "הפקיד ההודי", על שם העיסוק שממנו התפרנס רמנוג'ן קודם שעבר לבריטניה, אבל הוא גם סיפורו של הארדי, ובהרחבה סיפורה של התקופה. חייו של רמנוג'ן השתנו ב-1913, בהיותו בן עשרים ושש, כשסוף סוף ניתן לו לעסוק אך ורק במתמטיקה טהורה, כפי שביקש לעשות מילדות. העולם עתיד היה להשתנות שנה אחר-כך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דייוויד לוויט, שניכר כי חקר את קורותיהם של האישים ואת ארועי התקופה לעומק, עוסק בספר בשפע נושאים, ביניהם הפערים התרבותיים בין הודו לבריטניה, שמיררו את חייו של רמנוג'ן; הפציפיזם של הארדי, שעליו שילם מחיר, כמו גם זה של חבריו, שהבולט בהם היה ברטרנד ראסל; מעמדן המתסכל של הנשים הבריטיות, שבין השאר הותיר אותן בשולי האקדמיה; העירוב המזיק של פוליטיקה באקדמיה; הסוד הגלוי של ההומוסקסואליות של הארדי; ההצדקה לעיסוק במתמטיקה טהורה, בלתי ישומית, למרות האיזוטריות שלה ("זו תגלית בעלת חשיבות עצומה עבור כעשרים אנשים", אומר הארדי על תגלית של שותפו, ג'ון אדנזור ליטלווד); ועוד. כל אלה שלובים יחד ברומן סוחף.

הנה שלושה דברים מעניינים (שתי עובדות מהותיות ואנקדוטה אחת) שלמדתי מן הקריאה בספר, השופע נושאים מעניינים רבים.

במשך שנים רבות התקיים בקיימברידג' מבחן הטרייפוז השנתי במתמטיקה, שהניגשים אליו זכו לתארי כבוד על פי הישגיהם בו. נשים לא הורשו תחילה לגשת אליו, וכשכבר ניתנה הרשות – הישגיהן לא נכללו בדירוג. בשנת 1890 עשתה פיליפה פוסט היסטוריה כשהציון שהשיגה היה גבוה משמעותית מזה של הגבר שהוכתר כזוכה במקום הראשון. לא רק הציון שלה זכה להתעלמות, היא, ושאר הנשים, לא היו זכאיות לתואר אקדמי מטעם המוסד. בין השנים 1904 ו-1907 נהגו נשים, שלמדו בקיימברידג', לשוט עם סיום לימודיהן לדבלין (על שם השיט הן נקראו Steamboat Ladies), שם הוענק להן תואר על ידי קולג' טריניטי, שהיה היחיד שהעניק תארים זהים לגברים ולנשים.

המתמטיקה היתה עולמם של הארדי ושל רמנוג'ן. פה ושם הספר מציג נושאים מתמטיים, שאמנם התקשיתי להבין, אבל לא התקשיתי כלל לחוש את ההתלהבות ואת ההתפעמות שחשו המתמטיקאים. הנה ציטוט חלקי מן הדברים שלוויט שם בפיו של הארדי: "זה היה העולם שבו רמנוג'ן ואני היינו המאושרים ביותר – עולם רחוק מדת, מלחמה, ספרות, מין ואפילו פילוסופיה […] שמעתי על מתמטיקאים שנכלאו בשל היותם מתנגדים למשטר או פציפיסטים, ונהנו מהבדידות הנדירה שהעניק להם הכלא […] לוח וכמה גירים. זה כל מה שנחוץ […] לוח וכמה גירים, והעולם הזה, העולם הממשי, הוא שלכם".

הארדי היה אתאיסט מוצהר, שנהג "להערים" על האלוהים שבו לא האמין באמצעות תפילות הפוכות (כשהיה מעונין בגשם התפלל בלבו לשמש, וכיוצא באלה). באחד הימים, כשחשש לצאת לשיט, שיגר לחבריו גלויות ובהן בישר שעלה בידו להוכיח את השערת רימן. על פי השמועה, אחרי מותו של רימן השמידה סוכנת הבית שלו את ניירותיו, שכללו בין השאר את ההוכחה האבודה. הארדי "הניח" שאלוהים לא יאפשר את קיומן של שתי אגדות על הוכחות אבודות, וכך "הבטיח" את עצמו מפני טביעה. הוא אמנם הגיע בשלום ליעדו, אבל היה עליו לטרוח רבות כדי להסביר את התרגיל ולהפריך את תוכנן של הגלויות.

הספר שופע דמויות מן ההיסטוריה של המאה העשרים – אזכיר את ג'ון מיינרד קיינס, ד.ה. לורנס, לודוויג ויטגנשטיין – המופיעות כאן בחיי היומיום שלהן, דמויות בשר ודם, לאו דווקא מתוך ראיית תפקידן ההיסטורי.

רמנוג'ן סבל מבעיות בריאותיות ומקשיי הסתגלות למדינתו החדשה. במהלך כחמש שנותיו בבריטניה היה מאושפז לבדיקות ולהבראה לתקופות ארוכות, ואף ניסה להתאבד. הארדי, על פי גרסת הספר, היכה על חטא: "שברנו את רמנוג'ן, חיברנו אותו בחזרה, ושוב שברנו אותו. עד שסחטנו ממנו את כל מה שיכולנו. עד שהוא לא יכול היה יותר. רק אז שחררנו אותו". בגיל שלושים ושתיים, אחרי שובו להודו, רמנוג'ן נפטר והותיר אחריו שורה ארוכה של תגליות מתמטיות.

"הפקיד ההודי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מעשיר ומומלץ מאוד.

The Indian Clerk – David Leavitt

ידיעות ספרים

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: ליטל ידין

אמת מארץ תצמח / חיים סבתו

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים

2000

הקוראת המלכותית / אלן בנט

מלכת אנגליה, מנומסת כדבעי, משרבבת את ראשה אל ספריה ניידת שהגיעה אל חצר הארמון, כדי להתנצל על הרעש שהקימו הכלבים שלה. כשמנהל הספריה מציע לה לשאול ספר, היא נבוכה, אך אינה מראה זאת, כמובן. היא קוראת מפעם לפעם, אך לא כהרגל, לא כתחביב קבוע. כעת, כשאין לה מושג כיצד לענות על השאלה בדבר העדפות הקריאה שלה, היא בוחרת ספר רק משום שפגשה פעם את הסופרת שכתבה אותו. חייה עתידים להשתנות כשתתמכר לקריאה, ונער המטבח, שישב בספריה וקרא בעת ביקורה, ישמש לה כמדריך וכמתווך בינה ובין הספריות שמהן תשאל ספרים.

"הקוראת המלכותית" הוא ספר דו-נושאי. אלך בנט כותב על הקריאה ויתרונותיה, על טיבם של קוראים ושל כותבים, ועל תחושת העצבנות שפוקדת קוראים מושבעים בהעדר ספר זמין תחת ידם. "ספרים לא מעבירים זמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן"; "את הסופרים, החליטה עד מהרה, מוטב לפגוש בין דפי הרומנים שלהם, והם יצירי דמיון של קוראיהם לא פחות מהדמויות בספרים. והם גם לא חושבים שעשית להם טובה בכך שקראת את כתביהם. למען האמת הם חושבים שהם עשו לך טובה בכך שכתבו אותם"; "ספרים יכולים להביא אותך רק לנקודה מסוימת, ומשם והלאה זה תלוי בך" – אלה הן מקצת האמירות בספר.

במקביל ובמשולב הוא כותב על החצר העבשה, על הצביעות שביחסי בני המלוכה עם העם, על הדבקות של העסקנים והפוליטיקאים במקובל וב"נאות", ועל החרדה מפני שינויים. את כל אלה הוא מגיש בחן, בהומור, באירוניה ובביקורתיות בלתי מוסתרת.

המלכה היא אשת מעשה, רגילה להיות פעילה ועמלנית. הקריאה מסבה לה הנאה ותועלת, אבל היא חוויה פסיבית. בינה ובין עצמה היא מתחילה לכתוב, ומגיעה לתובנה שלמרות שנותיה המרובות בשלטון, ולמרות הפומביות של חייה, איש אינו מכיר באמת את קולה שלה. "המלוכה בימינו היא לא יותר מדאודורנט שהממשלה מנפיקה", היא מתמצתת את מעמדה. במסיבת תה לכבוד יועציה בעבר ובהווה היא יוצאת בהודעה מרעישה, שלטעמי היא נקודת החולשה של הספר, שכן אינה מתיישבת עם דמותה ועם תחושת המחויבות העמוקה שלה.

שמו המקורי של הספר, The Uncommon Reader, הוא מחווה לקובץ מאמרים של וירג'יניה וולף הנושא את השם The Common Reader, הקורא הפשוט, הרגיל.

המתרגם יואב כ"ץ הוסיף לספר בסיומו הערות מועילות על שפע הדמויות המופיעות בו, רובן סופרים.

ספר חביב בהחלט

The Uncommon Reader – Alan Bennett

ידיעות ספרים

2008 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

מרד באושוויץ / גדעון גרייף, איתמר לוין

כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944

ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.

חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.

יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".

המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.

תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.

בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.

ידיעות ספרים

2017

לוחמות המוסד / מיכאל בר-זהר, נסים משעל

כותרת משנה: הנשים בלב המבצעים הגדולים

התואר "סוכן מוסד" או "לוחם מוסד" נקשר אסוציאטיבית לדמותו של גבר, אולי ג'יימס בונדי שכזה, אולי דמות אפורה לכאורה הנבלעת ברקע ומבליחה לרגעים הרואיים. אם נשים זוכות בתואר זה הן נתפסות בדרך-כלל כ"עזר כנגדו", בת לוויה תומכת, ואפילו כנערת פיתוי. בין המציאות לתדמית, מסתבר, אין שום קשר. הנשים מהוות מחצית מעובדי המוסד בכל התפקידים, כולל המבצעיים בארצות אויב, וברוב שדרות הפיקוד. קרוב למחצית מחברי היחידות המבצעיות הן נשים, והפעילות בה הן נוטלות חלק זהה לזו של עמיתיהן. מיכאל בר-זהר ונסים משעל מספרים בספר זה את סיפוריהן של הנשים, חלקן מזוהות בשמן האמיתי, חלקן תישארנה חסויות עוד למשך שנים רבות.

הכותבים נותנים בתחילת הספר כבוד לשרה אהרונסון, סוכנת מטעם עצמה, שפעלה שנים לפני קום המדינה, ועוברים אל שתי נשים שהחלו לפעול לבדן עוד לפני מלחמת העצמאות, והשתלבו בפעילות ענפה ומרשימה אחריה – יולנדה הרמור במצרים ושולה כהן בלבנון. בהמשך הם מספרים על דמויות ששמותיהן ידועים ומוכרים (אולי משום הנטיה לדוש בארועים שלא עלו יפה ולקבל כמובנים מאליהם את אלה שהצליחו), כמו מרסל ניניו, סילביה רפאל וסינדי מפרשת ואנונו, וגם על כאלה שנותרו אלמוניות יחסית. אזכיר, כדוגמא, את יהודית פרידמן נסיהו, שהיתה מעורבת בהבאתו של אייכמן לארץ, את יולה רייטמן, שניהלה בסודן כפר צוללנים שהסווה את הפעילות להעלאת יהודי אתיופיה, את אריקה מארי צ'מברס, שהיתה חלק מהצוות שלכד את מנהיג ספטמבר השחור, את איזבל פדרו, שהשיגה מידע רב ערך במצרים בין מלחמת ההתשה למלחמת ששת הימים, את יעל פוזנר, שהיתה מופקדת על התפקיד הרגיש של הכנת סיפורי כיסוי לסוכנים, את דינה (שם בדוי), שפעלה באירן לחשיפת הארכיון הגרעיני, ואת עליזה מגן, האשה היחידה עד כה ששימשה כמשנה לראש המוסד.

תקצר היריעה מלהרחיב בפרטי פעילותן, שהיתה כרוכה רוב הזמן בסיכון עצמן. אני מציעה לקרוא אודותן, אם לא את הספר עצמו, לפחות את התמצית שבקישורים שצורפו לשמותיהן (אבל אז מחמיצים את סיפוריהן של אלו ששמותיהן חסויים, וחבל). כמה מן הנשים זכו להכרה שלה היו ראויות – שולה כהן עוטרה באותות, מרסל ניניו הדליקה משואה, אם להזכיר שתי דוגמאות – אחרות נותרו בצללים, אם בשל החסיון המתמשך ואם משום הזנחה. מיכאל בר-זהר ונסים משעל נותנים לכולן את הכבוד המגיע להן.

"לוחמות המוסד", כמו קודמו "המוסד", הוא ספר מרתק, ומעשיר בידע שרוב הזמן נסתר מאתנו. אמנם מדובר בספר תיעודי, אך כל אחד מפרקיו נקרא כפרוזה טובה, מותחת ומרשימה בסגנונה ובתכניה.

מומלץ בהחלט

ידיעות ספרים

2020

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

נערה, 11 / איימי סוטר קלארק

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן