הפקיד ההודי / דייוויד לוויט

סריניוואסה רמנוג'ן היה מתמטיקאי הודי בתקופה בה הודו היתה נתונה לשלטון בריטי. לבדו, ללא השכלה מסודרת וללא תמיכה אקדמית, הגיע לתובנות שהרשימו את גודפרי הרולד הארדי, מן המתמטיקאים הבריטים המובילים. הארדי הצליח לארגן את הגעתו של רמנוג'ן לאוניברסיטת קיימברידג', ולימים אמר בצניעות, למרות הישגיו הרבים, כי גילויו של רמנוג'ן היה תרומתו הגדולה ביותר לתחום המתמטיקה.

הספר אמנם נקרא "הפקיד ההודי", על שם העיסוק שממנו התפרנס רמנוג'ן קודם שעבר לבריטניה, אבל הוא גם סיפורו של הארדי, ובהרחבה סיפורה של התקופה. חייו של רמנוג'ן השתנו ב-1913, בהיותו בן עשרים ושש, כשסוף סוף ניתן לו לעסוק אך ורק במתמטיקה טהורה, כפי שביקש לעשות מילדות. העולם עתיד היה להשתנות שנה אחר-כך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דייוויד לוויט, שניכר כי חקר את קורותיהם של האישים ואת ארועי התקופה לעומק, עוסק בספר בשפע נושאים, ביניהם הפערים התרבותיים בין הודו לבריטניה, שמיררו את חייו של רמנוג'ן; הפציפיזם של הארדי, שעליו שילם מחיר, כמו גם זה של חבריו, שהבולט בהם היה ברטרנד ראסל; מעמדן המתסכל של הנשים הבריטיות, שבין השאר הותיר אותן בשולי האקדמיה; העירוב המזיק של פוליטיקה באקדמיה; הסוד הגלוי של ההומוסקסואליות של הארדי; ההצדקה לעיסוק במתמטיקה טהורה, בלתי ישומית, למרות האיזוטריות שלה ("זו תגלית בעלת חשיבות עצומה עבור כעשרים אנשים", אומר הארדי על תגלית של שותפו, ג'ון אדנזור ליטלווד); ועוד. כל אלה שלובים יחד ברומן סוחף.

הנה שלושה דברים מעניינים (שתי עובדות מהותיות ואנקדוטה אחת) שלמדתי מן הקריאה בספר, השופע נושאים מעניינים רבים.

במשך שנים רבות התקיים בקיימברידג' מבחן הטרייפוז השנתי במתמטיקה, שהניגשים אליו זכו לתארי כבוד על פי הישגיהם בו. נשים לא הורשו תחילה לגשת אליו, וכשכבר ניתנה הרשות – הישגיהן לא נכללו בדירוג. בשנת 1890 עשתה פיליפה פוסט היסטוריה כשהציון שהשיגה היה גבוה משמעותית מזה של הגבר שהוכתר כזוכה במקום הראשון. לא רק הציון שלה זכה להתעלמות, היא, ושאר הנשים, לא היו זכאיות לתואר אקדמי מטעם המוסד. בין השנים 1904 ו-1907 נהגו נשים, שלמדו בקיימברידג', לשוט עם סיום לימודיהן לדבלין (על שם השיט הן נקראו Steamboat Ladies), שם הוענק להן תואר על ידי קולג' טריניטי, שהיה היחיד שהעניק תארים זהים לגברים ולנשים.

המתמטיקה היתה עולמם של הארדי ושל רמנוג'ן. פה ושם הספר מציג נושאים מתמטיים, שאמנם התקשיתי להבין, אבל לא התקשיתי כלל לחוש את ההתלהבות ואת ההתפעמות שחשו המתמטיקאים. הנה ציטוט חלקי מן הדברים שלוויט שם בפיו של הארדי: "זה היה העולם שבו רמנוג'ן ואני היינו המאושרים ביותר – עולם רחוק מדת, מלחמה, ספרות, מין ואפילו פילוסופיה […] שמעתי על מתמטיקאים שנכלאו בשל היותם מתנגדים למשטר או פציפיסטים, ונהנו מהבדידות הנדירה שהעניק להם הכלא […] לוח וכמה גירים. זה כל מה שנחוץ […] לוח וכמה גירים, והעולם הזה, העולם הממשי, הוא שלכם".

הארדי היה אתאיסט מוצהר, שנהג "להערים" על האלוהים שבו לא האמין באמצעות תפילות הפוכות (כשהיה מעונין בגשם התפלל בלבו לשמש, וכיוצא באלה). באחד הימים, כשחשש לצאת לשיט, שיגר לחבריו גלויות ובהן בישר שעלה בידו להוכיח את השערת רימן. על פי השמועה, אחרי מותו של רימן השמידה סוכנת הבית שלו את ניירותיו, שכללו בין השאר את ההוכחה האבודה. הארדי "הניח" שאלוהים לא יאפשר את קיומן של שתי אגדות על הוכחות אבודות, וכך "הבטיח" את עצמו מפני טביעה. הוא אמנם הגיע בשלום ליעדו, אבל היה עליו לטרוח רבות כדי להסביר את התרגיל ולהפריך את תוכנן של הגלויות.

הספר שופע דמויות מן ההיסטוריה של המאה העשרים – אזכיר את ג'ון מיינרד קיינס, ד.ה. לורנס, לודוויג ויטגנשטיין – המופיעות כאן בחיי היומיום שלהן, דמויות בשר ודם, לאו דווקא מתוך ראיית תפקידן ההיסטורי.

רמנוג'ן סבל מבעיות בריאותיות ומקשיי הסתגלות למדינתו החדשה. במהלך כחמש שנותיו בבריטניה היה מאושפז לבדיקות ולהבראה לתקופות ארוכות, ואף ניסה להתאבד. הארדי, על פי גרסת הספר, היכה על חטא: "שברנו את רמנוג'ן, חיברנו אותו בחזרה, ושוב שברנו אותו. עד שסחטנו ממנו את כל מה שיכולנו. עד שהוא לא יכול היה יותר. רק אז שחררנו אותו". בגיל שלושים ושתיים, אחרי שובו להודו, רמנוג'ן נפטר והותיר אחריו שורה ארוכה של תגליות מתמטיות.

"הפקיד ההודי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מעשיר ומומלץ מאוד.

The Indian Clerk – David Leavitt

ידיעות ספרים

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: ליטל ידין

אמת מארץ תצמח / חיים סבתו

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים

2000

הקוראת המלכותית / אלן בנט

מלכת אנגליה, מנומסת כדבעי, משרבבת את ראשה אל ספריה ניידת שהגיעה אל חצר הארמון, כדי להתנצל על הרעש שהקימו הכלבים שלה. כשמנהל הספריה מציע לה לשאול ספר, היא נבוכה, אך אינה מראה זאת, כמובן. היא קוראת מפעם לפעם, אך לא כהרגל, לא כתחביב קבוע. כעת, כשאין לה מושג כיצד לענות על השאלה בדבר העדפות הקריאה שלה, היא בוחרת ספר רק משום שפגשה פעם את הסופרת שכתבה אותו. חייה עתידים להשתנות כשתתמכר לקריאה, ונער המטבח, שישב בספריה וקרא בעת ביקורה, ישמש לה כמדריך וכמתווך בינה ובין הספריות שמהן תשאל ספרים.

"הקוראת המלכותית" הוא ספר דו-נושאי. אלך בנט כותב על הקריאה ויתרונותיה, על טיבם של קוראים ושל כותבים, ועל תחושת העצבנות שפוקדת קוראים מושבעים בהעדר ספר זמין תחת ידם. "ספרים לא מעבירים זמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן"; "את הסופרים, החליטה עד מהרה, מוטב לפגוש בין דפי הרומנים שלהם, והם יצירי דמיון של קוראיהם לא פחות מהדמויות בספרים. והם גם לא חושבים שעשית להם טובה בכך שקראת את כתביהם. למען האמת הם חושבים שהם עשו לך טובה בכך שכתבו אותם"; "ספרים יכולים להביא אותך רק לנקודה מסוימת, ומשם והלאה זה תלוי בך" – אלה הן מקצת האמירות בספר.

במקביל ובמשולב הוא כותב על החצר העבשה, על הצביעות שביחסי בני המלוכה עם העם, על הדבקות של העסקנים והפוליטיקאים במקובל וב"נאות", ועל החרדה מפני שינויים. את כל אלה הוא מגיש בחן, בהומור, באירוניה ובביקורתיות בלתי מוסתרת.

המלכה היא אשת מעשה, רגילה להיות פעילה ועמלנית. הקריאה מסבה לה הנאה ותועלת, אבל היא חוויה פסיבית. בינה ובין עצמה היא מתחילה לכתוב, ומגיעה לתובנה שלמרות שנותיה המרובות בשלטון, ולמרות הפומביות של חייה, איש אינו מכיר באמת את קולה שלה. "המלוכה בימינו היא לא יותר מדאודורנט שהממשלה מנפיקה", היא מתמצתת את מעמדה. במסיבת תה לכבוד יועציה בעבר ובהווה היא יוצאת בהודעה מרעישה, שלטעמי היא נקודת החולשה של הספר, שכן אינה מתיישבת עם דמותה ועם תחושת המחויבות העמוקה שלה.

שמו המקורי של הספר, The Uncommon Reader, הוא מחווה לקובץ מאמרים של וירג'יניה וולף הנושא את השם The Common Reader, הקורא הפשוט, הרגיל.

המתרגם יואב כ"ץ הוסיף לספר בסיומו הערות מועילות על שפע הדמויות המופיעות בו, רובן סופרים.

ספר חביב בהחלט

The Uncommon Reader – Alan Bennett

ידיעות ספרים

2008 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

מרד באושוויץ / גדעון גרייף, איתמר לוין

כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944

ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.

חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.

יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".

המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.

תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.

בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.

ידיעות ספרים

2017

לוחמות המוסד / מיכאל בר-זהר, נסים משעל

כותרת משנה: הנשים בלב המבצעים הגדולים

התואר "סוכן מוסד" או "לוחם מוסד" נקשר אסוציאטיבית לדמותו של גבר, אולי ג'יימס בונדי שכזה, אולי דמות אפורה לכאורה הנבלעת ברקע ומבליחה לרגעים הרואיים. אם נשים זוכות בתואר זה הן נתפסות בדרך-כלל כ"עזר כנגדו", בת לוויה תומכת, ואפילו כנערת פיתוי. בין המציאות לתדמית, מסתבר, אין שום קשר. הנשים מהוות מחצית מעובדי המוסד בכל התפקידים, כולל המבצעיים בארצות אויב, וברוב שדרות הפיקוד. קרוב למחצית מחברי היחידות המבצעיות הן נשים, והפעילות בה הן נוטלות חלק זהה לזו של עמיתיהן. מיכאל בר-זהר ונסים משעל מספרים בספר זה את סיפוריהן של הנשים, חלקן מזוהות בשמן האמיתי, חלקן תישארנה חסויות עוד למשך שנים רבות.

הכותבים נותנים בתחילת הספר כבוד לשרה אהרונסון, סוכנת מטעם עצמה, שפעלה שנים לפני קום המדינה, ועוברים אל שתי נשים שהחלו לפעול לבדן עוד לפני מלחמת העצמאות, והשתלבו בפעילות ענפה ומרשימה אחריה – יולנדה הרמור במצרים ושולה כהן בלבנון. בהמשך הם מספרים על דמויות ששמותיהן ידועים ומוכרים (אולי משום הנטיה לדוש בארועים שלא עלו יפה ולקבל כמובנים מאליהם את אלה שהצליחו), כמו מרסל ניניו, סילביה רפאל וסינדי מפרשת ואנונו, וגם על כאלה שנותרו אלמוניות יחסית. אזכיר, כדוגמא, את יהודית פרידמן נסיהו, שהיתה מעורבת בהבאתו של אייכמן לארץ, את יולה רייטמן, שניהלה בסודן כפר צוללנים שהסווה את הפעילות להעלאת יהודי אתיופיה, את אריקה מארי צ'מברס, שהיתה חלק מהצוות שלכד את מנהיג ספטמבר השחור, את איזבל פדרו, שהשיגה מידע רב ערך במצרים בין מלחמת ההתשה למלחמת ששת הימים, את יעל פוזנר, שהיתה מופקדת על התפקיד הרגיש של הכנת סיפורי כיסוי לסוכנים, את דינה (שם בדוי), שפעלה באירן לחשיפת הארכיון הגרעיני, ואת עליזה מגן, האשה היחידה עד כה ששימשה כמשנה לראש המוסד.

תקצר היריעה מלהרחיב בפרטי פעילותן, שהיתה כרוכה רוב הזמן בסיכון עצמן. אני מציעה לקרוא אודותן, אם לא את הספר עצמו, לפחות את התמצית שבקישורים שצורפו לשמותיהן (אבל אז מחמיצים את סיפוריהן של אלו ששמותיהן חסויים, וחבל). כמה מן הנשים זכו להכרה שלה היו ראויות – שולה כהן עוטרה באותות, מרסל ניניו הדליקה משואה, אם להזכיר שתי דוגמאות – אחרות נותרו בצללים, אם בשל החסיון המתמשך ואם משום הזנחה. מיכאל בר-זהר ונסים משעל נותנים לכולן את הכבוד המגיע להן.

"לוחמות המוסד", כמו קודמו "המוסד", הוא ספר מרתק, ומעשיר בידע שרוב הזמן נסתר מאתנו. אמנם מדובר בספר תיעודי, אך כל אחד מפרקיו נקרא כפרוזה טובה, מותחת ומרשימה בסגנונה ובתכניה.

מומלץ בהחלט

ידיעות ספרים

2020

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

נערה, 11 / איימי סוטר קלארק

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

לא כך כתוב בתנ"ך / יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן

יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס למקרא, ואביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס לספרות, מציגים ב"לא כך כתוב בתנ"ך" את תוצאותיו של מעין מסע ארכיאולוגי בטקסט המקראי. בשונה מארכיאולוגיה היסטורית, הנוברת בשכבות קדומות יותר ויותר, ה"ארכיאולוגיה" שלפנינו מבקשת את מקורותיה במקורות קדומים ומאוחרים, בספרים חיצוניים ובספרות המקרא, בתרגומים עתיקים ובנוסח שומרון, ועוד.

נקודת המוצא של החוקרים היא ההבנה כי העלאת סיפור מסיפורי המקרא על הכתב העניקה מעמד רשמי לפרשנות אחת שלו על חשבונן של מסורות אחרות. יחד עם זאת, הטקסט שהתקבע והתקדש אינו מצליח להעלים או לטשטש לחלוטין את הגרסאות החילופיות שהיו יכולות להפוך לקנון אילו נכתבו על ידי היסטוריוגרפים אחרים. מי שמחזיק במפתחות הנכונים, כהגדרתם, יכול לגלות מידע היסטורי מרתק, ולחשוף את שהתרחש מאחורי המלים ואת כוונותיהם של הכותבים. החוקרים מדגישים כי אין בכוונתם "לעקור ולו אות אחת מן התורה", ועבודתם מטרתה להעשיר את התמונה.

האם המקרא מציג עובדות כהוויתן? לתפיסתם, אין חשיבות לאמיתותן של העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות, רק לאופן שבו התקבעו בתודעה, ומטרת המחקר אינה לשחזר את ההיסטוריה, אלא לתרום לשחזור הרעיונות. התורה עצמה, לדבריהם, לא חתרה אל הכרונולוגיה, אלא ביקשה "לשרת מטרה נאצלת הרבה יותר: לחנך את העם, לצרוף את אמונתו, לטהרה מאבק של אלילות ומיתוס, לכבסה ולנקותה מביטויי וולגריות ומפגמי מוסר". לשם כך נאלצה, בין השאר, לדחוק החוצה את המסורות האסורות על פי הנורמות התיאולוגיות שלה. אלא שהמסורות האלה מצאו להן ביטוי במקורות אחרים, ב"פריפריה", במדרשי חז"ל, בתרבויות שינקו מן היהדות ובאלה שקדמו לה. גם כותבי התורה עצמם, שהבינו שבלתי אפשרי לעקור לחלוטין מסורות שעברו מדור לדור, שילבו בטקסט רמזים למסורות אלה, תוך התאמתן למסר המבוקש. בהקשר זה יש לומר כי העובדה שסיפור כלשהו, עליו מסתמך המחקר, עולה על פני השטח שנים אחרי כתיבת התנ"ך, אינה פוסלת אותו לעדות. יש לזכור כי סיפורים מעין אלה הסתמכו על מקורות קדומים יותר, בעל פה ובכתב, שאבדו לנו. המסורות הקדומות עברו גלגולים עם השנים, והמדרשים בחלקם מביאים לידי ביטוי את ההתמודדות איתן.

הספר כולל שלושים פרקים, כל אחד מהם חוקר ארוע מקראי אחר. שלושים הפרקים מכונסים תחת ארבעה נושאים: עולם המיתוס, פולחן ומקומות קדושים, יסודות ביוגרפיים בתולדות גיבורי המקרא, ובינו לבינה. כמה מן הנושאים הפתיעו אותי יותר מהאחרים. אחד מהם הוא עגל הזהב: כותבי הספר טוענים כי ירבעם בן נבט, שבנה עגלי זהב בבית אל ובדן, לא ביקש ליצור פולחן חדש, אלא הביא לידי ביטוי את המסורת שבה החזיקו בני ממלכת הצפון, ולפיה פסל העגל היה סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל. יתכן שהאופן בו נכתב סיפור העגל בסיני נועד להכפיש בדיעבד את מעשהו של ירבעם. יש לזכור כי ירבעם, שמרד בבית דוד וייסד את ממלכת ישראל, היה האיש השנוא ביותר על עורך ספר מלכים, שהיה מן הסתם איש שבט יהודה מנאמני שושלת דוד.

נושא מפתיע נוסף הוא קיומה של מסורת חילופית לתולדות ישראל בעידן המקרא, מסורת שאינה כוללת את ירידת יעקב ובניו למצרים ואת השעבוד הממושך. הרמז לכך מוצפן בדברי הימים בהתיחסות לאפרים ולבניו כאילו נולדו בארץ ישראל.

בין הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרקים העוסקים במשה, שדמותו ופועלו הודחקו במתכוון כדי למנוע פולחן אישיות, וכדי לא להעמיד אותו במעלה קרובה לאלוהים; את מאמציה של התורה לטעון כי לא ארע דבר בין שרה לאבימלך ובינה לבין פרעה, מאמצים המעידים על קיומה של מסורת שטענה את ההפך; את הקוים הביוגרפיים המקבילים בין משה לאליהו ולישו; ואת אשר ארע בין נוח לחם בנו, מקרה שלגביו המקרא מפזר ערפל פרשני, מעודד את הקורא להתלבט ולבחור פרשנות משל עצמו. כמה מן הפרקים עוסקים בדמותו של יעקב, ואני ממליצה לקרוא את ספרו של יאיר זקוביץ, "יעקב", המוקדש כולו לאב השלישי.

"לא כך כתוב בתנ"ך" מציע קריאה שונה ומעמיקה במקרא. הספר מעשיר ומרתק, ומומלץ בהחלט.

ידיעות ספרים

2004

מוות על הדנה / דניז מינה

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אידי ריכטר אינה לבד / רבקה הנדלר

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן