כעפעפי שחר / חיים סבתו

כותרת משנה: מעשה בעזרא סימן טוב

עזרא סימן טוב חי בירושלים, באותה שכונה בה נולד וגדל. ימיו מתנהלים בשגרה נינוחה, שאליה הוא רגיל ואותה הוא אוהב. "אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שדומה כי לא קורה בהם כלום, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית הכנסת זהרי חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם מלאים בצבעים". אורח חייו קבוע, ומתנהל סביב בית הכנסת והמכבסה, בה הוא עובד כבר שנים רבות כממונה על הגיהוץ. האנשים הקרובים אליו הם אלה שאתם גדל – גיסו יהודה טוויל, חוקר שירה ולשון, האברך משה דוד השקוע בלימוד, ורחמים, הכנר העיוור שאינו יוצא מפתח ביתו. איש תם הוא עזרא, במובן החיובי של המונח, איש פשוט, ישר דרך, החולק את חייו עם שרה, רעיתו הנאמנה, בביתם הקטן ובחצרם הפורחת.

סוד כבד מעיק על לבו של עזרא, מעשה עוול שהוא משוכנע שעולל בעודו ילד, חמישים שנה לפני הימים המתוארים בספר, ושבגינו, כך הוא מאמין, נענש בחומרה, עין תחת עין. היחיד שבפניו הוא פותח את סגור לבו הוא סופר, ששמו אינו מוזכר, הסובב בשכונה ומלקט מעשיות. עזרא אינו בטוח בפרטי המעשה, ומהסופר הוא מבקש, "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך, ומה שתכתוב הוא מה שהיה, וכי מה אכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן?". האם יכול הסופר לשכתב את העבר? מן הסתם התשובה שלילית, אבל סבתו נותן בידו את הכוח להשפיע על ההווה. פעמיים יתערב מאחורי הקלעים בחייו של עזרא, ופעמיים יביא מזור לנפשו.

את השגרה הנינוחה מפרים כוחות חיצוניים ומהלכם הטבעי של החיים. הרב, שאת דרשתו שומע עזרא מדי שבת, הולך לעולמו. אל השכונה פולשים אנשי נדל"ן ופיתוח, ובשל עבודות הרחבה ובניה נסגרת המכבסה וביתו הצנוע של עזרא עתיד להיות מוקף מגדלים. שרה מנסה לעודד אותו באומרה, "לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל על כך משיב עזרא, "הארץ לעולם עומדת, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת". ללא עבודה וללא מורה רוחני, עליו למצוא בעצמו כוחות ליצור שגרה חדשה.

חוט של חסד, של חמלה ושל אהבה, משוך על הסיפור. חיים סבתו מספר במתינות, נותן דעתו על כל פרט, מרחיב בדברי תורה המביאים מזור ללב. חיבתו לבריות, תפיסת עולמו המתונה והפייסנית ואהבתו לירושלים, העלו בדעתי את אביגדור דגן. שניהם מתארים שגרה אפורה אך מבורכת, הדמויות שהם בוראים מתמודדות עם עבר קשה, מושכות הלאה למרות צלקותיהן, ונשפטות לחסד. שניהם משלבים בסיפוריהם לקחים דקים הראויים לתשומת לב, כמו דבריו של הרב, השוכב על ערש דווי, לעזרא: "חייב כל אדם ואדם לומר, אין הדבר תלוי אלא בי", מלים שבהן עזרא נאחז כשחייו משתנים. ועל הכל שפוכה אוירתה היחודית של ירושלים: "אורה של ירושלים לא מן החמה הוא בא. אור שכינה הוא, ולעולם אי אפשר להחשיך אותו […] אויר של ירושלים לא מן החלונות הוא נכנס. אויר טהור הוא מטהרתה של ירושלים […] יפים לנו הימים בירושלים ומתוקים. אין אנו מבקשים לילך בגדולות. לא בית מרווח אנו מבקשים. דירתנו הקטנה נאה היא לנו ונאים אנו לה. דיינו שאנו זוכים להלך ששים שנה ברחובותיה של ירושלים".

"כעפעפי שחר" הוא ספר פיוטי, הכתוב בלשון מהודרת וכובשת לב. אין צורך להיות אדם מאמין ובקיא בתורה כדי ליהנות ממנו, וכדאי לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי ללקט את השפע המשולב בעלילה הפשוטה והתמה.

 

ידיעות ספרים

2005

כיסא פנוי / ג'יי. קיי. רולינג

פַּגְפוֹרְד היא עיירה קטנה במחוז יארוויל שבאנגליה. העיירה מתנהלת על מי מנוחות על ידי מועצה מקומית, ששישה-עשר חבריה נבחרו ללא סערות פוליטיות, מאחר שציבור הבוחרים נטה להניח שהשאיפה לשרת במועצה המקומית פירושה כשירות לתפקיד. שני ענינים מונחים על סדר יומה של המועצה: מעמדו של שיכון, המכונה "השדות", שהשליטה בו היא נושא למחלוקת מתמשכת עם העיר יארוויל, והמשך פעילותו של מרכז לגמילה מסמים. את המגמה להפרד מן השיכון הבעייתי, שמרבית אוכלוסיו הם אנשים קשי יום, הנתפסים כמסוממים וכעבריינים, ולסגור את המרכז, מוביל האוורד מוליסון, ראש המועצה. את המחנה הנגדי מוביל בארי פרבראדר האהוד, שגדל ב"שדות", והצליח להחלץ מן המצוקה, ללמוד ולהתבסס כלכלית וחברתית. כשבארי נפטר באופן פתאומי בשל מפרצת, המאבק הרעיוני מסלים, מתפתחת מלחמה על הכסא הפנוי במועצה, וויכוח מנומס וענייני הופך למאבק רווי הטרדות והשמצות.

פגפורד של ג'יי. קיי. רולינג היא ככל הנראה תמונת מיקרו של אנגליה. גאיה, נערה שהגיעה למקום עם אמה, מרגישה כאילו נזרקה אל תוך חיים שמעולם לא העלתה בדעתה שקיימים אפילו בחלום. רחובות מרוצפים באבנים וחנויות שנסגרות כולן בשש בערב, חיי קהילה שהתנהלו סביב כנסיה, ומקום שהיה אפשר, לעתים קרובות, לשמוע ציפורי שיר, וזהו: גאיה הרגישה שנפלה דרך דלת קטנה אל ארץ שאבדה בזמן. אבל המראה החיצוני מטעה. החברה המקומית מעמדית מאוד, לכל אדם מקום שנקבע לו עם היוולדו וקשה לחרוג ממנו. זרים, שמיוצגים בפגפורד על ידי משפחה הודית, מתקשים להתערות, וגם אם הם לכאורה מהווים חלק מן המרקם החברתי, הם עדיין ה"פָּקִים", וכשלים בהתנהלותם אינם נסלחים. מאחורי דלתות סגורות רוחשים סודות אפלים, אשר למרות הרכילות המבעבעת נותרים כמוסים: איש חינוך נאבק בהפרעה טורדנית, הכוללת פדופיליה מודחקת; אחד מותיקי המקום, אדם בעל זכויות, מנהל אולי רומן עם שותפה לעסקים; משפחה, שגרה בבית מבודד יחסית, סובלת מנחת זרועו של אב אלים, אסיר שבע רצון של הבוז שרחש לאנשים אחרים, אסיר שהפך את ביתו למבצר סגור לעולם ועשה בו את רצונו לחוק, ואת מצב הרוח שלו למזג האויר המשפחתי. שיכון "השדות" מוכה פשע ועוני, וזנות ואונס וסמים נפוצים בו. בתוך המיקרו עולם הזה מתנהל, כאילו בנפרד, עולמם הנוקשה והאכזרי של בני הנוער, צעירים אובדי דרך, שחלקם בוחרים בפוזה קשוחה, וחלקם נשחקים. אין הרבה אושר בפגפורד, ומה שנותר מן החזות המהוגנת מתנפץ כשמתחילות להופיע באתר המועצה הודעות שכתבה, לכאורה, הרוח של בארי פרבראדר, ובהן נחשפים סודות, העשויים להחריב חיים. במידה מסוימת, רוחו של הספר דומה לזו שב"ארצנו הירוקה והנעימה" – בשני הספרים החזות החיצונית המנומנמת מכסה על קשיים ועל טרגדיות, ודי במאורע חריג יחיד כדי להסעיר את פני השטח הרגועים.

ג'יי. קיי. רולינג היא כותבת סבלנית. הספר מציג את הארועים באיטיות, יום אחר יום, מקדיש תשומת לב לפרטים המרובים המרכיבים את התמונה השלמה. לפעמים הדקדקנות מייגעת, ונדמה שאפשר לצמצם ולהתמקד, אבל רוב הזמן קשה להתנתק מן הספר, משום שאיכשהו הוא מצליח להיות איטי וקצבי בו זמנית, ומשעה שהקורא הוזמן להציץ אל חדרי החדרים של התושבים הסקרנות מושכת להשאר במחיצתם.

הטרגדיות, הגדולות והיומיומיות, שולטות בסיפור, אבל לא נעדרים ממנו הומור וציניות. כך, לדוגמא, על שירלי, אשתו של ראש המועצה, הרואה עצמה אזרחית סוג א', מסופר כי היא עלתה מדרגה; היא עבדה, לא בשביל כסף, אלא מטוב לב. זה היה קלסי להתנדב; זה מה שעשו נשים שלא היו זקוקות להכנסה נוספת […] חוץ מזה, בית החולים נתן לשירלי גישה למכרה זהב של רכילות. על רות, אשה מוכה, נאמר בציניות כואבת, כי היא נשואה לנצח לדמות אידיאלית של סיימון, שלא כללה את התפרצויות הזעם והאלימות או את אי-הכנות שלו. האוורד, מלך הביצה, מלא מעצמו, התאווה לעסקנות פוליטית מנטרלת את המודעות העצמית של כמה מן המועמדים לאייש את הכיסא הפנוי, ועוד. מבלי להכנס לשאלה אם הסופרת ביקשה להעביר מסרים חברתיים – העובדה שתכננה תחילה לקרוא לספרה “Responsible” מעידה שכן – אין ספק שהיא מעוררת מחשבה אודותם, ואולי יותר מכל מצביעה על החובה להתבונן בבני אדם לעומק, ולא להסתפק בתוויות שטחיות.

 בהחלט מומלץ.

The Casual Vacancy – J.K. Rowling

ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

היהודי זיס – רשומון / יאיר מינצקר

בפברואר 1738, בהיותו כבן ארבעים, נתלה יוזף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר בכיכר העיר שטוטגרט. גופתו נותרה בתוך כלוב תלוי בגובה במשך שש שנים למען יראו וייראו. אופנהיימר, שנותר חקוק בהיסטוריה בכינוי "היהודי זיס", שימש בשנים שקדמו למותו יועץ פיננסי ופוליטי בכיר לדוכס וירטמברג, קרל אלכסנדר. במסגרת תפקידו, שנועד במידה רבה לממן את הבזבזנות של הדוכס, הנהיג רפורמות, הטיל מסים, סחר באבנים יקרות, היה אחראי על המטבעה הממלכתית ועוד. התפקיד רב העוצמה, שהעשיר מאוד את המחזיק בו, הקים לו יריבים רבים, שטינתם ניזונה גם מן האנומליה של דוכס קתולי ויועץ יהודי בדוכסות שאוכלוסיתה ברובה לותרנית. ביום בו מת הדוכס במפתיע, נעצר אופנהיימר יחד עם יועצים נוספים. תיקי המשפט נחשפו לציבור רק ב-1919, אבל העיסוק ההיסטוריוני והאמנותי בו ובמה שהוא מייצג החל עוד קודם לכן.

ההיסטוריון יאיר מינצקר סבור כי לעולם לא נוכל להכיר את אופנהיימר עצמו, וביוגרפיה שלמה ומדויקת אודותיו אינה יכולה להכתב. בספר הוא מציע מתודולוגיה שונה להתבוננות בפרשה, מתודולוגיה רב-קולית, המציבה זו על זו ארבע התבוננויות שונות ליצירת תמונה רב-מימדית של הארועים. מינצקר מציג ארבע מן הדמויות שהיו מעורבות בפרשה, וחוקר את קורותיהן ואת מניעיהן כדי להיטיב להבין את התקופה ואת גורלו של אופנהיימר. הוא מודע לביקורת של עמיתיו לגבי גישתו, ומביע אותה – וכמובן עונה עליה – בשיחות בדויות עם קוראיו המשולבות בין פרקי הספר. כמי שאינה היסטוריונית, לא אתייחס למתודולוגיה. אומר רק שאני מזדהה עם הביקורת המרכזית נגדה: אופנהיימר עצמו נעדר לגמרי מן העלילה. לקראת סיום טוען מינצקר, כי תיאורן של הדמויות האחרות מספק לנו את נקודת המבט של אופנהיימר, כי את הדמויות האלה הוא ראה וחווה, אבל הטיעון מאולץ בעיני. מצאתי ענין רב בספר, כמתאר תקופה ומגמות, אבל שמו מטעה. השם במקור באנגלית "המיתות הרבות של היהודי זיס", מדויק יותר. מכל מקום, הטיעון כי תמונה מלאה יותר מתקבלת כשדמויות השוליים חדלות להיות חד-מימדיות, נראה לי מדויק ורב-ענין.

ארבעה פרקי הספר עוסקים, כאמור, בארבע דמויות שונות. הפרק הראשון מוקדש לפיליפ פרידריך יֵגֶר, אחד מחוקריו-שופטיו (אינקויזיטורים) של אופנהיימר, ומי שכתב את סיכום החקירה. יגר, כמו כמה מן החוקרים-שופטים האחרים, היה מעורב מספר שנים קודם לכן במשפט גרֶפֶניץ-וירְבֶּן, שבו נתבעה פילגשו של הדוכס הקודם על ידי מאהבה שמאס בה, בעיקר מסיבות פוליטיות. עסקה שרקם אופנהיימר הכשילה את התביעה והצילה את האשה, ומינצקר טוען שרגשי הטינה בעקבות הפרשה הניעו, בין השאר, את משפטו של אופנהיימר. בהרחבה, השופטים היו מחוברים באמצעות המילייה החברתי שלהם, ואופנהיימר, שעמד מחוץ לו ובתפקידו אף היווה איום עליו, הפך אותם לקורבן, או לפחות כך חשו. האנטישמיות, המיוחסת לתביעה, היתה, לדברי מינצקר, רק אחד המניעים למשפט ולגזר הדין, ובשום אופן לא ניתן לצמצם את הפרשה לאנטישמיות צרופה (אמירות נוספות באותה רוח שזורות גם בהמשכו של הספר). למרות שהטיחו באופנהיימר האשמות שונות, כולל הפקרות מינית, מעולם לא ניסו להדביק לו עלילות "קלאסיות", כמו רצח ילדי נוצרים או חילול לחם הקודש.

הפרק השני מציג את כריסטוף דויד ברנרד, יהודי שהתנצר והעמיד את כישורי הפולמוס שלו לטובת נסיונות להמיר את דתם של יהודים נוספים. ברנרד היה מעורב בחקירה, כשהתבקש לתרגם מעברית ומיידיש מכתבים ומסמכים שכתבו וקיבלו אופנהיימר ונחקרים נוספים. למרות שלא התבקש, הוסיף לתרגומיו תמצית מגמתית שהבליטה פרטים לחובתם. ברנרד ביקר את אופנהיימר בכלא ימים ספורים לפני הוצאתו להורג, וכתב את רשמיו שבועות אחר כך. מינצקר מייחס לברנרד קנאה בעושרו של אופנהיימר, וקובע כי הדברים שכתב לא נועדו לתאר דברים כהוויתם, אלא לקבוע כיצד יצטייר ברנרד עצמו בעיני הדורות הבאים.

הפרק השלישי עוסק במרדכי שלוס, איש עסקים מצליח, אך אינו מתמקד רק בו, אלא ביחסים בין אנשי החצר היהודים. למרות מוצאם המשותף והאינטרסים שלהם כקהילה, ולמרות קשרי הנישואים ביניהם, סיפורם הוא גם סיפור של תחרות עזה, עד כדי עדויות זה כנגד זה בבתי דין נוצריים. מינצקר קובע כי בהקשר של פרשת היהודי זיס לא ניתן לדבר על "היהודים" כקבוצה. חלקם שמרו על נאמנות לאופנהיימר, חלקם פנו נגדו. מכל מקום, לאחר מותו, פרסמו שלוס וזליגמן, חתנו העתידי, סיפור אודות אופנהיימר, ובו סלחו לו על כל מעשיו, שאין טעם לדון בהם משעה שהלך לעולמו, ואף הכתירו אותו כקדוש. מינצקר והקורא המדומה שלו, מעלים השערות באשר למה שעמד מאחורי הפרסום הזה.

בפרק האחרון מוצג דויד פאסמן, סופר מצליח, שכתב חיבורים רבים בסגנון דיאלוגים המתנהלים בארץ המתים. שלושה חודשים אחרי ההוצאה להורג פרסם חיבור, ובו אופנהיימר המת מדווח באוזני אנשי חצר אחרים על קורות חייו, כולל וידוי על מעשיו הפליליים. למרות שסיפורו של פאסמן מעניין בפני עצמו, התרומה שלו לספר מספקת נקודת מבט רחוקה יותר, ופחות רלוונטית לדעתי, משל קודמיו.

מן האמור לעיל אפשר להיווכח כי ארבעה הפרקים מספרים על הדמויות שסבבו את הפרשה, ולא על אופנהיימר עצמו. כפי שנכתב באחת השיחות עם הקוראים הבדויים, "אנחנו לא יכולים לצפות באופנהיימר, אבל אנחנו כן יכולים לצפות מקרוב מאוד במי שצופה בו". אין לבקש בספר מידע מרחיב על גיבור הפרשה – מה הניע אותו? האם הושחת מקשרי הון-שלטון? האם היה פושע או נורמטיבי במונחי זמנו? האם נחקר ונשפט בשל היותו יהודי או בשל מעמדו העוצמתי? האמת ההיסטורית נותרת חמקמקה, אם ניתן בכלל לדבר על "אמת היסטורית" אחת, שהיא כל האמת ורק האמת. באשר לשאלת אישיותו של אופנהיימר נסתפק בדמיונו היוצר של ליון פויכטונגר, כפי שבא לידי ביטוי בספרו המצוין, "היהודי זיס".

למרות מספר ספקולציות פסיכולוגיות, לא בהכרח משכנעות בעיני, שמינצקר מייחס לדמויות, ולמרות שהיהודי זיס נעדר מן הספר הנושא את כינויו, מצאתי את הספר מעניין ומעשיר. הוא מספק חלונות הצצה לתקופה ולמקום, מרחיב לתחומי ידע רבים ומגוונים, וכתוב ומתורגם באופן קריא ונהיר. ההחלטה להשמיט מן התרגום העברי מאות הערות שוליים מבורכת בעיני.

מומלץ.

The Many Deaths of Jew Süss – Yair Mintzker

ידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

אל תאמרי לי שאת פוחדת / ג'וזפה קטוצלה

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

עזאזל / בוריס אקונין

"עזאזל" הוא הספר הראשון בסדרת תיבת פנדורין. אראסט פנדורין, בנו של פושט רגל, שבמותו הותיר לבנו חובות בלבד, עובד כפקיד זוטר במחלק הבילוש במוסקבה. כשסטודנט מתאבד בפארק לעיני עוברים ושבים, ונוצר רושם שגל של מקרים דומים התרחש במקביל, מפקדו של פנדורין מאפשר לו להצטרף לחקירה. שכלו הישר, חושיו הטובים והתלהבותו, יביאו לקידומו, והמרדף יוביל אותו ממוסקבה ללונדון ולסנט פטרבורג.

פנדורין הוא בחור צעיר, נוטה להסמיק, קצת תמים, קצת נועז, מצטיין ביכולת לשמור על קור רוח במצבים קשים, ולתמרן לעצמו מוצא מהם. אקונין העניק לגיבורו, לצד מעלותיו, חולשות אנוש, כמו פחד מרוחות, ונטיה להתאהב בקלות. משום האיזון המוצלח בין תושיה ומזל ובין דבקות במטרה לחששנות, דמותו אמינה ומתחבבת בקלות.

מויקיפדיה למדתי כי אקונין היה סבור שבספרות הרוסית מתקיים חלל ריק בין הספרות הקלאסית לספרות הפופלרית הרדודה. ספרי הבלש שלו נועדו להתמקם בחלל הזה. אם מקלפים את "עזאזל" עד לשדו, נותר סיפור מותח לא מרשים במיוחד. אבל ההיבט הבלשי הוא רק הציר, שסביבו שוזר הסופר הומור, מידע היסטורי, קישורים ספרותיים, חידושים במדע ועוד. כך, לדוגמא, נמצא בסיפור, המתרחש ב-1876, את מכשיר הטלפון הראשון ברוסיה, ואת האקדח האוטומטי למחצה (אם כי, כדרכו של אקונין לא להקפיד על דיוק כרונולוגי, הוא שתל בעלילה אקדח שפותח מספר שנים אחר כך). משחק ההתאבדות מכונה "רולטה אמריקאית", והצעירים מנבאים ששמו ישונה ל"רולטה רוסית", משום שהם מרבים לשחק בו. כשמישהו מנסה לרמוז שהתעלומה כרוכה בקונספירציה יהודית, החוקר דוחה את הרעיון באומרו שקצה נפשו ב"דברי ההבל האנטישמיים". ועוד כהנה וכהנה קישורים והרמזים אל הפוליטיקה ואל התרבות של תקופת הסיפור, והם המעניקים לספרי פנדורין את יחודם, וממקמים אותם במקום שאליו כיוון הסופר.

בפתחו של הספר נכתב: "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם", והספר אכן שופע חן. יחד עם זאת, למרות מעלותיו שצוינו למעלה, בעיני הוא חביב בלבד, קליל למדי, נעים לקריאה אך נשכח בקלות. נראה לי, בהסתמך על ספרי הסדרה שקראתי, שהיא הולכת ומשביחה. "מרכבת היהלום", העשירי מבין האחד-עשר שתורגמו, מרשים לאין ערוך מ"עזאזל".

בשורה התחתונה: בלש אינטליגנטי, טוב לסוגו.

Азазель – Борис Акунин

ידיעות ספרים

2004 (1998)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס

ג'ו, צעיר כבן עשרים, התלבט במשך זמן רב בין רצונו ללמוד ולפתח חיים עצמאיים, ובין תחושת המחויבות שלו כלפי אחיו האוטיסט. אמם של השניים רחוקה מלתפקד כמבוגר אחראי, וג'ו, הבן הבכור, שימש במידה מרובה אב לאחיו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לעזוב את הבית. מכיוון שנרשם ללימודים באיחור, נאלץ לבחור בקורסים שנותרו פנויים, לאו דווקא בקורסים שמושכים את לבו. בפתח הספר הוא נוסע לבית אבות, בתקווה למצוא שם מרואיין שיסכים לחלוק אתו את סיפור חייו, כדי שיוכל להשלים מטלה בקורס לכתיבת ביוגרפיה, מטלה שאותה דחה לרגע האחרון ממש. הצוות במקום "משדך" בחוסר רצון בינו ובין קרל, חולה סרטן במצב סופני, שבשל מצבו שוחרר מבית הכלא, בו ריצה עונש בגין אונס ורצח של ילדה.

הספר, כשמו, חושף את הסודות שבני האדם מעדיפים לקבור. שוב ושוב מתגלה כי החזות החיצונית שאנשים מציגים לאחרים, מכסה על מניעים הנטועים בעבר, אותם הם מעדיפים להדחיק. קרל, שלפי עדות חברו היה גיבור מלחמת ויטנאם והציל את חייו, הפך לרוצח מורשע. מה גרם לו להשליך את חייו מנגד? לסנגורו היה הרושם שהוא מבקש לשבת בכלא. מה יכול לגרום לאדם לבחור בעונש על מעשה שכעת הוא טוען שלא עשה? ג'ו, כך מתברר בהמשך, נוצר אף הוא סוד מייסר, שבגללו הופכת המטלה האקדמית הבלתי נחשקת שלו למסע צלב. לילה, שכנתו הקשוחה, פיתחה את החזות הנוקשה מסיבות שהיא בוחרת להשתיק. גם ג'רמי, האח האוטיסט שאינו יודע לשקר, מסתיר טראומה שמסעירה את ג'ו. המסע של ג'ו בעקבות סיפורו של קרל יחשוף בחירות נקודתיות ששינו מהלכי חיים, בחירות שעושיהן התחרטו עליהן, אבל שמרו על שתיקה.

"החיים שאנו קוברים" מציע לקוראים סיפור בלשי בתוספת מעט פסיכולוגיה, כתוב קצבי, מציג דמויות שנעים להזדהות אתן, מכניס את גיבורו למצבים קשים מהם הוא נחלץ בתושיה, מעניש את הרעים ועושה צדק עם הטובים. חביב לסוגו.

The Life we Bury – Allen Eskens

ידיעות ספרים

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

המאהב החשאי / איזבל איינדה

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון