אחד מכל שמונה / ראול טייטלבאום

16-0813f

כותרת משנה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה במלחמת העולם השניה

ראול טייטלבאום, יליד קוסובו, היה בן עשר כשיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. בראשית 1942 נאסר אביו וונשלח למחנה ריכוז איטלקי באלבניה. ראול הצטרף לחולית נוער מחתרתית בעירו, ועסק בהפצת כרוזים ובמעשי חבלה כנגד הצבא. עם כניעתה של איטליה ב-1943 שוחרר האב, והמשפחה הצטרפה אל הפרטיזנים האלבנים. במאי 1944 נתפסו עם כל יהודי קוסובו, ונשלחו לברגן-בלזן. ראול ואמו שרדו, אך אביו נפטר ימים אחדים אחרי השחרור. בספר זה הכותב מבקש לחקור את חלקם של יהודי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית בתקופת המלחמה, וכותרת הספר באה להעיד על שיעור ההשתתפות הגבוה: אחד מכל שמונה בוגרים הצטרף אל הפרטיזנים של טיטו ואל התנועות המחתרתיות.

קשה היה לעקוב אחר העדויות הרלוונטיות למחקר זה, הן בשל הזמן שחלף, הן משום שהרשומות שנותרו לא הבדילו בין יהודי ללא יהודי, והן משום המורכבות של יוגוסלביה שההיסטוריה שלה שוכתבה בהתאם למי שעמד בראשה. הכותב מעיד על ספרו שאינו מדעי, אבל עבורי כקוראת שאינה חוקרת יש בו די:

את ספרי זה, השלישי במספר, כתבתי על בסיס חוויותי האישיות בתקופת המלחמה ועל בסיס עיון בחומרים ובמקורות. אין הספר הזה בא במקומו של מחקר מדעי ויסודי שעדיין לא נכתב […]. הספר בא לשקף את גישתי הרעיונית על בסיס בחינה שלי את השינויים שהתרחשו במהלך המלחמה והמתרחשים גם כיום במדינות שקמו על חורבותיה של המדינה היוגוסלווית.

מלחמת העולם השניה ביוגוסלביה התאפיינה בהיותה לא רק מלחמה נגד כובש זר. היו מעורבים בה גם מאבקים פנימיים על בסיס אתני/דתי/רעיוני:

מלחמה משולשת: מלחמת שחרור נגד כובש זר […]; מלחמת אזרחים פנימית על אופיו של המשטר ושל השלטון שלאחר המלחמה […], ומלחמת אחים אתנית.

יוגוסלביה היתה אמורה להמנות עם מדינות הציר, והנסיך היוגוסלבי אף חתם על הסכם שהיה אמור להסדיר זאת, אך לאחר שהעם והצבא התקוממו כנגדו החליטה גרמניה לכבוש את המדינה (על פי הספר יתכן שהחלטה זו תרמה משמעותית לתבוסה ברוסיה, משום שכיבוש יוגוסלביה דחה את פתיחת המערכה נגד רוסיה, וכתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להלחם שם בחורף). יוגוסלביה הכבושה פורקה, חלקה נתונה להשפעה גרמנית, חלקה לאיטלקית, חלקה מנוהלת לכאורה עצמאית. הונגריה ובולגריה קיבלו אף הן נתחים מן המדינה. הספר מתאר את מהלך המלחמה בכל אחד מהאזורים, ולא ארחיב בזה כאן.

זהו הספר הראשון שאני קוראת על המלחמה ביוגוסלביה ועל שואת יהודיה, והוא עשה לי סדר במספר מושגים שהיו מבחינתי קצת מבולבלים. מי היו הפרטיזנים? מה ההבדל בין הפרטיזנים של טיטו לקבוצות אחרות, כמו הצ'טניקים? האם הנושא היהודי העסיק את תנועות המחתרת? מה היה הקשר בין טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה ולברית המועצות? האם האוסטשים היו חלק מן המאבק? איך התיחסו היוגוסלבים לאזרחים היהודים? קיבלתי תשובות, והועשרתי בידע רב נוסף.

תקצר היריעה מלספר כאן את הסיפור במלואו. אציין רק כמה עובדות שעוררו בי ענין:

  • יוגוסלביה היתה המדינה היחידה, מלבד פולין, שבשטחה הוקמו מחנות השמדה, הגדולים שבהם ביאסנובץ בקרואטיה ובסיימישטה לא רחוק מבלגרד.
  • בין 4,500 ל-6,000 יהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים. אמנם במספרים מוחלטים אין מדובר באנשים רבים, אך כאמור שיעור ההצטרפות היה גבוה – אחד מכל שמונה, והמספר הנמוך נובע מן העובדה שהשמדת יהודי יוגוסלביה היתה מהירה, ומרבית 80,000 היהודים שגרו בה לפני הכיבוש נרצחו כבר בשנה הראשונה.
  • הקרואטים, ששלטו גם בבוסניה ובהרצוגובינה, ניצלו את המלחמה כדי להפטר מן הסרבים השנואים עליהם, אך היו פנויים גם להשמדת היהודים:

בראש ובראשונה רצה פווליץ' לטהר "באש ובחרב" את המדינה מהסרבים שהתגוררו מאות בשנים בשטח שהיה נתון תחת שליטתו, וזאת לפי נוסחה פשוטה: "שליש יירצחו, שליש יגורשו, ושליש ייאלצו להמיר את דתם הפרבוסלווית ולקבל את הקתולית".

במהלך 1941 ובראשית 1942 השמידו הקרואטים כ-300,000 עד 400,000 סרבים ואת מרבית היהודים שהתגוררו בקרואיטה ובבוסניה, בין במישרין ובין על ידי מסירתם לגרמנים.

  • בבוסניה הוקמה דיויזית וואפן-ס"ס מוסלמית. – עשרים ואחד אלף מתנדבים הצטרפו אליה בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בבוסניה לראשונה במרץ 1943, והמשיך להופיע במסדרי הדיויזיה ולעודד את חייליה גם אחר-כך. הדיויזיה ניהלה קרבות נגד הפרטיזנים של טיטו ורצח אוכלוסיה אזרחית סרבית.
  • הפרטיזנים – צבא השחרור העממי של יוגוסלביה – היו תנועה שאיחדה בתוכה את כל עמי יוגוסלביה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. למרות הכפיפות להוראות מברית המועצות, טיטו גילה עצמאות בהחלטותיו, ובהזדמנות אחת אף כתב למוסקבה: "אם אינכם יכולים להבין איזה זמן קשה עובר עלינו ואם אינכם יכולים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו."

על כל אלה ועוד בספר המעשיר הזה.

יד ושם

2015