רחוב הגנבים / מתיאס אנאר

רחוב הגנבים

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

הפרדס / לארי טרמבלה

vxidf13qoybba4mpls1g

אי-שם, במקום לא מזוהה, בלבו של מדבר, פורח פרדס, ולידו מתגוררים אמד ועזיז, תאומים בני תשע, עם הוריהם. המדינה בה הם חיים שרויה במלחמה שנסיבותיה אינן ברורות, ומעבר להרים המקיפים אותה משוגרות פצצות קטלניות, אחת מהן הורגת בפתח הספר את סבם ואת סבתם של הילדים. המלחמה המתמשכת כבר השפיעה על חייהם של השניים: בתי הספר נסגרו, לאזורים מסוימים אסור להתקרב, חבר בן גילם נעלם, והם מבינים שהקריב את חייו כדי לנקום באויב. כעת מתדפקת המלחמה על דלתם ממש. אחד ממנהיגי האזור מביא אל אביהם חגורת נפץ, ודורש ממנו לבחור באחד מבניו כמרטיר הבא. אי אפשר להמשיך לתאר את העלילה מבלי להכנס לספוילרים, ולכן אעצור כאן.

כשסיימתי לקרוא את הספר כבר היו כתובים לי בראש ראשי פרקים לסקירה שלילית. הוא נראה לי תלוש. ההמנעות של הסופר מהתיחסות כלשהי לנסיבות סכסוך הדמים, הנחת העובדות על הנייר ללא פרשנות, נראתה לי כדרך להתחמק משאלות אמיתיות. המינימליזם של הסגנון נראה לי עצלני. לקראת סיומו של הספר, מיכאל, מחזאי אמריקאי, אומר לאח ששרד: "אתה צודק, אני לא יודע כלום. העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת". חשבתי שזהו מקור החולשה של הספר, הסטריליות של הכתיבה ממרחק. אני עדיין חושבת שזו נקודה לחולשה, אבל לאחר שנתתי לספר יום לשקוע, אני רואה בו הרבה מעבר למה שראיתי קודם לכן.

"הפרדס" הוא ספר מתעתע, אף לרגע אינו חד-משמעי. פרטים משמעותיים מתגלים במהלך העלילה, ומשנים את כל מה שחשבנו עד לגילוי. הדינמיקה בין האחים מרתקת – האומץ והפחד, הכעס על הגורל וקבלתו, הבחירה בחיים או במוות – ואף אחד מהם אינו מאופין כדמות חד-גונית מובדלת. הבחירה להתמקד בילדים מנטרלת מצד אחד את כל הפוליטיקה שברקע, ומאפשרת להתמקד בשאלות הקשות שמתעוררות במלחמה. מצד שני הבחירה הזו מותירה את המבוגרים בצד, לא מספיק מפוענחים. יש לכאורה אלטרנטיבה להציל את הילדים – אחותה של האם המתגוררת באמריקה מפצירה בה להצטרף אליה – איזו אם לא תלחם כלביאה לממש את האלטרנטיבה? איזה אב יסכים להקריב את בנו בלי להתקומם? ובכלל, איזו תרבות היא זו החוגגת את המוות? אין בספר התיחסות לנושאים אלה, מן הסתם במתכוון (אם כי נדמה לי שאפשר לפרש את הדרך בה תיאר את החגיגות כהבעת דעה בדבר חוסר הברירה של החוגגים). טרמבלה מנקה את העלילה מכל מה שסביב הנושא שבחר להעמיד במוקד. החוסר הזה הפריע לי, אבל אולי די במה שכן נכלל בספר. גם כך, כפי שהוא, הוא גורם לי לחשוב עליו מחשבות דמויות מטוטלת, פעם כך ופעם אחרת.

מיכאל, המחזאי שהוא אולי בן דמותו של טרמבלה, כתב את המחזה על המלחמה מן המניעים הבאים:

הוא לא כתב את הטקסט אך ורק כדי לעורר את מחשבותיהם של תלמידיו. גם הוא עצמו הגה בשאלת הרוע. קל מדי להאשים את הרוצחים או את חיות הטרף שביצעו את פשעי המלחמה. בוודאי ובוודאי כשהמאשים חי רחוק מן הנסיבות שחוללו את הסכסוכים הללו, ששורשיהם אבדו בנבכי ההיסטוריה. מה היה עושה הוא במצב כזה? האם היה מסוגל, כמו אלפי גברים אחרים, להרוג בשם ההגנה על רעיון, על פיסת אדמה, על גבול, על דלק? האם גם הוא היה שוקל להרוג חפים מפשע, נשים וילדים? או שמא היה לו האומץ לסכן את חייו ולסרב לפקודה להרוג בלחיצה על ההדק אנשים חסרי ישע?

האסוציאציה שלי מתיאור מיקום העלילה היתה צפון אפריקה. במאמרי ביקורת שנכתבו בשפות אחרות מצאתי אסוציאציה של המזרח התיכון. אני מניחה שיהיו קוראים ישראלים שיראו באמד ובעזיז ילדים פלשתינאים, וכבר ראיתי הערת ביקורת על הבחירה של המתרגמת במילה מרטיר – זו המילה שבחר הסופר עצמו – ולא בשאהיד. בעיני הבחירה הזו נכונה: היא עוקבת בנאמנות אחרי ההחלטה של הסופר, ונמנעת מהמרה של הכללי בפרטי. גלישה לדיון בפרטי היא מן הסתם בגדר בלתי נמנע, ונקודת הראות המרוחקת על מגבלותיה – איש חגור בחגורת נפץ הוא איום ממשי עבור הקורא הישראלי ותמונה בעתון עבור הכותב הקנדי – עשויה לתרום.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת המתרגמת.

L’orangerie – Larry Tremblay

תמיר // סנדיק

2016 (2013)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת