נמר מעופף / יעל טבת קלגסבלד

מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.

אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?

חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.

יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.

קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.

למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.

מומלץ מאוד.

איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"

כנרת זמורה דביר

2013

שום דבר לא יסתיר את השמש / ארז שוייצר

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

האירוע / אנני ארנו

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן", היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה

שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021

זבובים / אהרן מגד

חזי בן ששים ואחת, חייו מתנהלים בשגרה שקטה כבעליה של חנות ספרים יד שניה, אותה ירש מבעליה הקודם. על עצמו הוא אומר בפרפרזה על רחל, "רק על עצמי לספר לא ידעתי… צר עולמי כעולמו של זבוב". למרות זאת, בעקבות מפגש עם אשה שאהב כשהיו ילדים, ושהסבה לו כאב לב שעדיין צורב בו, הוא יושב לכתוב על שנה בחייו, שנת אלף תשע מאות ששים ושמונה, עת היה בן עשרים ושש. בסיומו של הספר, בחזרה אל ההווה, הוא מציין כי הינו בן ששים ושלוש. שנתיים ארכה מלאכת הסיפור, בניחותא, בהתאם לאורח חייו כעת.

הזבובים שבשם הספר מתלווים אל חזי מאז היה ילד, לובשים פנים מאיימים, רודפים אותו. הוא מתאר כיצד, כשהיה בן שש, ברח מנחיל זבובים שהתנשא מפגר של תן. אימה תקפה אותו, כאילו שד משחת שילח אותם בו. כשאביו התלונן שהילד אינו עוזר לו ברפת, תלה חזי את האשם בזבובים אויביו: "זה בגלל הזבובים, הם רודפים אחרי, מציקים לי ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם". באותו גיל החל לסבול מטינטון, כאילו זמזמו הזבובים במוחו. אבל כשתרופות – כנראה כדורי הרגעה – הרגיעו את זמזומי הטינטון, תפסו את מקומם זמזומים אחרים, רחשים שהשמיעו ביטויים בארמית, שבהם הרבה להשתמש, לצד ביטויים בלטינית ומבחר נאה של מובאות מן המקורות. כשהיה בן ארבע-עשרה חווה טראומה, כשהג'יפ של הוריו נפגע ממטען סמוך לעזה, והוא נותר יתום. תחילה עבר לרשות דודתו ודודו, אחר-כך עבר לגור עם סבתו. כשהיה בן שש, כל סובביו היו בטוחים כי יצמח להיות מדען, שכן היה מעין ילד פלא, שלמד ספרים בעל-פה, היה מסוגל לבצע תרגילי חשבון מסובכים בראשו, וניצח מבוגרים ממנו במשחק שח. אבל בגיל עשרים ושש, בתקופה אותה הוא מתאר בסיפורו, הוא גר בדירה קטנה ומוזנחת, שנרכשה בכספי העזבון, אינו עובד בנימוק שעבודה מפריעה לו לחשוב, ומתקיים בקושי מקצבה חודשית דלה.

על מה הוא חושב? מאז ומתמיד היה מוטרד עד אימה מעתידו של כדור הארץ, ועלה במוחו הרעיון לנצל את הכוח שמפעילות כנפי הזבובים כדי להפיק אנרגיה. יש לו הסבר פיזיקלי מוצק, לדעתו, כיצד הדבר יתאפשר, אבל שום אמצעים להגשים אותו. הוא מבלה שעות בחנות הספרים, שבעוד כמה עשורים יהפוך לבעליה, בקריאה על זבובים, ומדבר על הרעיון עם האנשים המעטים שאיתם יש לו קשר. לא ברור אם הוא גאון שהגה רעיון מופלא, או אויל שראשו בעננים. כפי שאני מבינה זאת, חזי, באופן שאינו מודע לעצמו, מבקש להכניע באובססיביות את פחדו הבלתי הגיוני מזבובים. בילדותו פחד מהם פחד מעורפל, בבגרותו אמר עליהם במפורש כי "יש בהם גם משהו אפל […] מפחיד. דמוני". את הזמזום שהתנחל באוזניו, את זמזום המחשבות, את זמזום היתמות, את כולם אולי ירגיע כשילכוד מליוני זבובים בתוך מיכל, ויפיק מהם אנרגיה. אי שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שאם יוגשם הרעיון יצטרך להתחיל לחיות באמת, ולא רק להתקיים קיום מרושל, ולכן גם כשנדמה שמזדמנת לו אפשרות לקדם את תכנית הזבובים מן המחשבה אל המעשה, הוא מוצא סיבות להמנע מכך. תידרש טראומה נוספת כדי שיתבצע המעבר מחיים תחת זמזום טורדני לחיים שקטים בחנות הספרים.

אהרן מגד הרבה לכתוב על דמויות אפורות, קצת אבודות, מתמזגות ברקע כלפי חוץ ושופעות חיים פנימיים סמויים מן העין. גיבוריו מתייסרים בחיבוטי נפש, בדרך כלל בינם לבין עצמם, מבקשים שלווה. חזי משתלב בין דמויות אלו, אולי שרוט יותר, קיצוני יותר בחריגותו, ומשום כך קשה מעט להתחבר אליו ולפתח אמפתיה בקלות. נדמה שהבטלנות וחוסר המעש הן תכונותיו העיקריות והבלתי מרשימות, אבל אהרן מגד, כצפוי, מוביל בסופו של דבר אל ההבנה ואל החמלה. כמו ספריו האחרים של מגד, ביניהם ""עשהאל" ו"עד הערב", החביבים עלי במיוחד, גם "זבובים" כתוב בכשרון ומומלץ.

אחוזת בית

2008

סיד / אסתי ג' חיים

"סיד" מכיל שלוש נובלות, שכל אחת נבדלת לעצמה, אך חוטים דקים מקשרים ביניהן. סיד משחק תפקיד בשלושתן, מכסה ומרפא או מכשיל; נפילת חומת ברלין, תעודת אזרח ותיק והמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" משתלבים ברקע, ויוצרים ביניהן קשר סמוי; ויותר מכל – סודות רוחשים בסתר, מתחבטים בין הסתרה לשיתוף, וטראומה מעוררת מערבולת של רגשות לאורך תקופה ארוכה.

הנובלה הנושאת את שם הספר היא, בעיני, הטובה מבין השלוש. העלילה מסופרת דרך מחשבותיו של לָצי, ברזלן לשעבר, הנאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, דודתה של אשתו. לצי הוא ניצול שואה, שמצא אהבה במחנות המוות, ושם גם איבד אותה. בארץ נישא לאנה, ניצולת שואה אף היא, שלא הצליחה לשקם את נפשה הפגועה. חיי המשפחה המורחבת, הכוללת את אמה של אנה, את דודותיה, ואת שני הילדים שנולדו לזוג, עמדו בצל טראומת השואה. אנה אושפזה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, אמה לא הצליחה להרפות מאחיזתה בה, דודתה כיסתה על סוד שהיה מביש בעיניה, ולצי הפך תוקפני וחסר מנוחה. הנובלה נעה בין הווה לעבר, ומיטיבה לבטא את מצוקת המשפחה כולה.

"וחג לה שמח" אף היא נובלה עוצמתית. חנה, בהגיעה לגיל ששים ותשע, מתקשה להתמודד עם הפער שבין גילה הכרונולוגי לתחושתה הפנימית. היא אשה פעילה, מעסיקה את עצמה בפרויקטים שונים, אבל בתוכה היא מרירה ומתוסכלת. התחושה הקשה ביום ההולדת גורמת לה לאבד לרגע את הרסן העצמי, ובעקבות כך מזדמן לה מפגש יוצא דופן, שאליו היא מתמכרת בחוסר זהירות, במין עווית אחרונה של השתטות נעורים. חנה היא דמות אמינה מאוד, והנובלה מבטאת בחיוניות רבה את אישיותה ואת מהלכיה.

לעומת שתי אלה, "זכרון סמוי" היא בעיני בלתי משכנעת. אליה חוותה בצעירותה תקיפה, והניחה לטראומה לעצב את חייה. היא הרסה במו ידיה את נישואיה, אמללה את בתה היחידה, ועשרות שנים אחר כך עדיין לא הצליחה, ולדעתי לא באמת נסתה, להתגבר. חשתי הזדהות עם בתה, כשזו התלוננה על ההתקרבנות של אמה, ולא מצאתי בעלילה שום צידוק לבחירות שאליה עשתה בחייה. אני לא מפקפקת באפשרות התכנותה של אשה כמו אליה, אבל הסיפור, לדעתי, היה צריך לחפור יותר לעומק אל הלמה. הסיום של הנובלה היה צפוי מאוד ולכן מאכזב.  

אסתי ג' חיים כותבת בכשרון ובאמפתיה, ובשל שתי הנובלות המצוינות אני ממליצה על הספר.

 

אחוזת בית

2020

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

chayim_master

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

המשכונאי / אדוארד לואיס וולנט

991358

התקופה היא שלהי שנות החמישים בניו-יורק. חומו של אוגוסט מטשטש את החושים, אורו מכה בסנוורים. החלכאים והנדכאים של הארלם מוכת העוני והפשע נכנסים ברעדה לחנות המשכון שמנהל סול נָצֶרְמַן, מוסרים רכוש דל תמורת דולרים בודדים. החום, המצוקה והכיעור כמו סוגרים על סול. היום העשרים ושמונה באוגוסט הוא יום השנה שלו, היום בו החל מותו, היום בו נאטם לבו, וכמו בכל שנה שוב הוא חש את עולמו מתערער, חולשה פיזית מתישה אוחזת בו, ונפשו הנסערת נסחפת אל מערבולת נואשת.

בחנות המשכון בהארלם עובדים זה לצד זה סול, בעל המקום, יהודי בשנות הארבעים לחייו, וחסוס אורטיז, השכיר הצעיר, בן לאם שחורה ולאב לבן שהסתלק מחיי המשפחה. סול מסתגר בתוך עצמו, קודר, אינו מתכנן דבר לעתיד, אינו מדבר על העבר. חסוס, שעבד בעבר בשרותם של עבריינים, חולם להיות בעל עסק מצליח. למרות שהשניים עובדים בשיתוף פעולה, מבינים זה את זה ללא מלים בכל מה שקשור בהתנהלות היומיומית של העסק, כל אחד מהם מתנהל בפועל ביקום משלו. "תגיד, מה הסיפור עם הקעקוע הזה על היד שלך?", שואל חסוס. "זאת אגודת סתרים שאני שייך אליה", עונה סול.

סול הוא ניצול שואה. על החוויות הנוראות שעבר הסופר אינו מספר במישרין, ומניח לביעותי הלילה של סול לדבר בשמן. מן הביעותים אנו לומדים שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שנאלץ לחזות במוות נורא של חבר שניסה לברוח מהמחנה ונתפס, שעבד בפינוי גופות. מדברים מעטים שהוא אומר אפשר להבין שהיה אסיר בדכאו, בברגן-בלזן ובאושוויץ. בחייו בהווה הוא קצר-רוח, אטום לסבל שסביבו, אינו מרשה לעצמו להקשר. משפחתה של אחותו, שאיתה הוא מתגורר, תוך שהוא מקפיד ככל יכולתו על פרטיותו, חיה על חשבונו, והוא מכלכל גם את אלמנת החבר שנרצח ואת אביה. נסיון מהוסס להתרגע בחברת אשה מסתיים ביסורים עצמיים. סול, שהיה בעבר מרצה באוניברסיטת קראקוב, התגלגל לעיסוק במשכונות, תחילה כשכיר, וכעת כבעליה של החנות, שהיא למעשה מכבסת כספים של מאפיונר מקומי. הסידור הכספי שהציע המאפיונר מיטיב עם סול, העיסוק המכניס מעניק לו את האפשרות הפיננסית לזכות בפרטיות, ומעבר לכך אין לו ענין בעסקיו של מיטיבו. האדישות הזו עתידה להסדק כשתכנס לחנותו זונה צעירה, המנסה לפלס לעצמה דרך אל לבו של חסוס ואל חייו.

חסוס, שמבלה שעות רבות בחברת מעבידו המוזר, הוא צעיר בלתי מגובש. הוא מבקש לראות בסול מנטור שילמד אותו כיצד להפוך לאיש עסקים, ובה בעת הוא רואה בו אבן נגף המכשילה אותו בדרכו להתעשרות. יוזמותיו בחנות נתקלות באדישות, יש ימים שבהם הוא אינו מצליח כלל לדבר עם סול, אבל הוא גם כמעט היחיד שגורם ליהודי למוד הסבל להפתח מעט, לשתף בידע ובקמצוץ ממחשבותיו. העימות שיזום חסוס בסופם של השבועיים המתוארים בספר, יחבוט עמוק בנפשותיהם, יפתח אותם אל סבל הזולת, ואם כי האמפתיה לא תביא מזור היא לפחות תאפשר קבלה.

וולנט מציג אמריקה אומללה, עניה ומיוסרת. עולמם של סול ושל חסוס מאוכלס יהודים שאיבדו את עולמם, את בריאותם, ולעתים גם את שפיותם, בשואה, ושחורים עניים המבוססים בחיים ללא מוצא. מול סול, החי במעין לימבו בין עבר להווה נטול עתיד, מציב הסופר את משפחת אחותו, המבקשת לשכוח ולהשכיח, להטמע באמריקאיות. ברגע נדיר של שלווה אומר סול: "שוכחים כמה נאה אמריקה אמורה להיות", אבל את הנוי הזה הוא אינו מרשה לעצמו. אמנם ביתו עומד בשכונת מאונט ורנון המטופחת, אבל אוירתה המצחינה, הדחוסה והמסוכנת של הארלם היא מרחב המחיה שאליו הוא חוזר.

עלילתית לא הרבה מתרחש בשבועיים הללו, אבל אינטנסיביות רגשותיו של סול די בה כדי לפרנס יותר מספר אחד. באמצעות תחושות פיזיות, ריחות, צבעים, טמפרטורה, וולנט משרטט את מסלול ההתרסקות של סול, ואת המעגלים בהם חסוס חג סביבו, שעה אחר שעה. כל אחת מן הדמויות בספר, שולית ככל שתהיה, זוכה לתשומת לבו של הסופר, וגם להן הוא מעניק להן חיים במרחב המלובן והרוטט של הקיץ הניו-יורקי המייסר, בעיקר באמצעות מחוות ואינטונציות של קולותיהן. גוברמן, איש המגבית, שאולי אוסף כסף לטובת עצמו, ואולי שיתף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עורו. סמית, הפדופיל האביון, שבונה אסטרטגיות מפותלות כדי לתפוס את סול ברגעים פנויים ולשטוח באוזניו את הפילוסופיה שלו. רובינסון הרוצח שמסתיר ים של כאב. סביב כל אחד מאלה, כמו גם סביב דמויות אחרות, וסביב יחסי הגומלין ביניהם, יכול להתפתח דיון מרתק.

(הערה בשולי הסיפור: אחד מביעותי הלילה אודות גורלה של אשתו של סול שגוי היסטורית. אולי התבסס הסופר על שמועה שעדיין לא נחקרה בעת שכתב את הספר).

התרגום של הספר היווה מן הסתם אתגר, משום שכל אחת מן הדמויות מדברת בניב שונה, חלק מהן בשיבושי לשון. לטעמי, התרגום של השפה הבלתי תקנית מאולץ, אבל מחוץ לקטעי דיבור אלה הוא זורם וטבעי.

על דש הכריכה מצוטט הסופר דייב אגרס, שמונה את אדוארד לואיס וולנט בנשימה אחת עם פיליפ רות', עם ברנרד מלמוד ועם סופרים יהודים-אמריקאים מובילים אחרים. בהסתמך על "המשכונאי" נראה שהיה לוולנט סיכוי סביר לרכוש לעצמו מעמד ספרותי בכיר, לולא הלך לעולמו בהיותו בן שלושים ושש בלבד. שניים מספריו, בהם הספר הזה, ראו אור בחייו, ושניים נוספים רק אחרי מותו. "המשכונאי" עובד לסרט מצליח ב-1964, וכעת, סוף סוף, תורגם לעברית. מוטב מאוחר…

סול, המשכונאי, המבקש להרחיק עצמו מכל אדם, חודר אל הלב. הספר הוא יצירה קודרת, כנה, כתובה נפלא, אודות ההתמודדות עם סבל יומיומי, ובפרט עם הסבל המתמשך של טראומת השואה. למרות הכאב שהוא מתאר, הוא מבקש בסופו של דבר להעביר מסר בדבר אחווה אנושית. חוויה ספרותית ורגשית רבת עוצמה.

The Pawnbroker – Edward Lewis Wallant

מחברות לספרות

2018 (1961)

תרגום מאנגלית: תום דולב

התיק של אלפסי / מרים דובי-חזן

unnamed-file

"התיק של אלפסי" מתרחש בישראל בשנות ה-70, ומפגיש מספר דמויות המייצגות מרכיבים שונים בפסיפס הישראלי.

במרכז העלילה ניצבת גרטה וייסברוט. גרטה היא אלמנה ירושלמית מזדקנת, ילידת גרמניה, שנמלטה מציפורני הנאצים. בצעירותה חוותה אכזבה מרה, כשבן-זוגה הגרמני נטש אותה בשל יהדותה. לאחר ליל הבדולח נמלטה בחברת גבר יהודי, לו נישאה בנישואים פיקטיבים. במשך שנתיים היטלטלו השניים בדרכים עד שהצליחו לעלות לארץ, כאן נכלאו על ידי הבריטים. הוריה של גרטה התאבדו לאחר עזיבתה, והיא נושאת איתה כל השנים את משא האשמה, בנוסף לטראומות מאותן שנתיים קשות. צלקותיה של גרטה משבשות את הגיון מחשבותיה, והיא נעה על הגבול שבין צלילות להזיה, משוטטת בלילות, מחטטת בפחי אשפה, ועושה כל שביכולתה כדי להתחמק מעובדי הרווחה המבקשים להעבירה לבית אבות. בעבור משרד הרווחה גרטה היא "תיק", וכשהתיק מתגלגל לידיו של רפי אלפסי, עובד סוציאלי טירון, הוא הופך לפרויקט אישי, שלו אלפסי מקדיש את מרבית מחשבותיו.

אלפסי הוא בן למשפחה הרוסה, שחיה בצלו של אב אלכוהוליסט אלים. את מרבית שנות נעוריו עבר במשפחה אומנת בקיבוץ. אין לאלפסי אמון רב בעצמו, אבל יש בו חמלה רבה. מתוך החמלה הזו הוא מקדיש ימים כלילות כדי לנסות ליצור קשר עם גרטה. בו זמנית הוא עסוק בפרויקט הצלה נוסף, כשהוא אוסף אל חדרו צעירה חלושה, ככל הנראה אנורקטית, מעשה שיוביל לסיפור אהבה. בסיומו של הספר, בזכות לבו הרחב, יתהדק הקשר בין שתי המשפחות, המשפחה החדשה שיקים ומשפחתה המפוררת של גרטה.

הפיתוי ללהק את שתי הדמויות המרכזיות למשבצות סטראוטיפיות גדול, אך הספר אינו נופל למלכודת הזו. על רקע "תחרויות המסכנוּת" הפוקדות אותנו, הגישה הזו מרעננת. גרטה האירופאית מוצאת שפה משותפת עם אבו יוסוף, גבר ערבי אותו פגשה בשיטוטיה הליליים, ומכל העובדים הסוציאליים שטיפלו בענינה רק עם אלפסי קשרה שיחה. אלפסי, בן למשפחה מזרחית, מסרב להגרר אחר חבר למילואים, שנושא את דבר המקופחים כנגד הקיבוצניקים המתנשאים לכאורה.

לצד גרטה ואלפסי מוצגת דמותו של עלי מחמוד סעיד, גם הוא דמות מצולקת מטראומות עבר. סעיד הוא בן למשפחה ערבית שברחה לרמאללה במלחמת העצמאות, וביתה, שהוכרז רכוש נטוש, משמש כעת את משרד הרווחה, שם עובד אלפסי. סעיד, רדוף התמרמרות ותסכול, מתכנן להרוס את המבנה בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". את הביצוע הוא מפקיד בידיו של איש פת"ח, שבניגוד להנחיה לפוצץ את הבנין בשעות שלפני העבודה, מתכנן לגבות גם קורבנות בנפש. לתוצאות מזימתם של השניים תהיה השפעה מרחיקת לכת על גרטה ועל אלפסי.

חייהם של הגיבורים הראשיים משולבים באלה של דמויות משנה, כמה מהן משורטטות במפורט – כמו החנווני, אצלו עורכת גרטה קניות, אחרות רק בקווים אחדים – כמו בעלה המנוח של גרטה והוריו המאמצים של אלפסי. חלקן מתוארות באורח גרוטסקי שבא להלעיג עליהן – בעיקר אלימלך, המנהל הנפוח של לשכת הרווחה, ודוקטור הירש, הרופא בבית החולים בו גרטה מאושפזת.

הספר התנהל ברובו במישור הנפשי של גיבוריו, במקביל להתרחשויות על פני השטח. מכיוון שהדמויות ברובן מיוסרות ומתלבטות, נוצרת אוירה מעורפלת מעט, לעתים על סף ההזיה. הייתי שמחה להעמקה של כמה מן הדמויות השוליות, או לחילופין לצמצום נוכחותן בטקסט, מכיוון שהמעברים בין הנוגע ללב לנלעג קצת חורקים בעיני.

הספר מציג את כור ההיתוך הישראלי כמפגש של טראומות, והמסר העולה ממנו הוא של הקשבה למצוקות הזולת, ושל הושטת יד מעבר לפערים.

דוקוסטורי

2016

אשת חטא / פטרה המספאהר

0602044

קורה בנדר, אשה צעירה בשנות ה-20 לחייה, נושאת צלקת מוסתרת על רקתה וצלקות מכוערות במרפקיה. הצלקות הגופניות האלה הן עדות לצלקות הנפשיות הנוראות שהיא נושאת. צליל מסוים של מוסיקה, אקט מיני שאמור לענג, מראה סיגריה במאפרה – די באלה כדי לאייים להפיל אותה עמוק לתוך בור שחור שאת נסיבות היווצרותו אינה זוכרת. סביב זכרונותיה בנתה חומה עבה וגבוהה, ואין איש רשאי לגשת, כולל היא עצמה.

בעיצומו של בילוי על שפת אגם עם בעלה ובנה, היא תוקפת גבר זר, ודוקרת אותו למוות.

מה גרם למעשה הזה? אילו שדים דחפו את קורה אל סף הטירוף? בשאלות אלה עוסק המותחן הפסיכולוגי הזה.

הספר עוסק בקנאות דתית חשוכה, ביחסים בתוך משפחות, בכמיהה לאהבה, בהתמודדות עם מחלה ועם מוות, ויותר מכל בהתמודדות עם זכרון.

הספר מעניין מאוד. האם זהו ספר טוב? יש לי הסתיגויות. אבל – וזה אבל משמעותי – בערב רק בקושי הצלחתי להתנתק ממנו לטובת השינה, ולמחרת חזרתי מהעבודה ישר אליו. אני חושבת שיש בזה משום המלצה.

מילה רעה על הוצאת ינשוף: כמעט בכל מקום בו מצאו לנכון לנקד, בחרו בניקוד שגוי (סגול במקום צירה וכדומה).

Die Sunderin – Petra Hammesfahr

הוצאת ינשוף

2006 (1999)

תרגום מגרמנית: אליזבט וייגל