חיים קטנים / האניה ינגיהארה

chayim_master

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מודעות פרסומת

המשכונאי / אדוארד לואיס וולנט

991358

התקופה היא שלהי שנות החמישים בניו-יורק. חומו של אוגוסט מטשטש את החושים, אורו מכה בסנוורים. החלכאים והנדכאים של הארלם מוכת העוני והפשע נכנסים ברעדה לחנות המשכון שמנהל סול נָצֶרְמַן, מוסרים רכוש דל תמורת דולרים בודדים. החום, המצוקה והכיעור כמו סוגרים על סול. היום העשרים ושמונה באוגוסט הוא יום השנה שלו, היום בו החל מותו, היום בו נאטם לבו, וכמו בכל שנה שוב הוא חש את עולמו מתערער, חולשה פיזית מתישה אוחזת בו, ונפשו הנסערת נסחפת אל מערבולת נואשת.

בחנות המשכון בהארלם עובדים זה לצד זה סול, בעל המקום, יהודי בשנות הארבעים לחייו, וחסוס אורטיז, השכיר הצעיר, בן לאם שחורה ולאב לבן שהסתלק מחיים המשפחה. סול מסתגר בתוך עצמו, קודר, אינו מתכנן דבר לעתיד, אינו מדבר על העבר. חסוס, שעבד בעבר בשרותם של עבריינים, חולם להיות בעל עסק מצליח. למרות שהשניים עובדים בשיתוף פעולה, מבינים זה את זה ללא מלים בכל מה שקשור בהתנהלות היומיומית של העסק, כל אחד מהם מתנהל בפועל ביקום משלו. "תגיד, מה הסיפור עם הקעקוע הזה על היד שלך?", שואל חסוס. "זאת אגודת סתרים שאני שייך אליה", עונה סול.

סול הוא ניצול שואה. על החוויות הנוראות שעבר הסופר אינו מספר במישרין, ומניח לביעותי הלילה של סול לדבר בשמן. מן הביעותים אנו לומדים שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שנאלץ לחזות במוות נורא של חבר שניסה לברוח מהמחנה ונתפס, שעבד בפינוי גופות. מדברים מעטים שהוא אומר אפשר להבין שהיה אסיר בדכאו, בברגן-בלזן ובאושוויץ. בחייו בהווה הוא קצר-רוח, אטום לסבל שסביבו, אינו מרשה לעצמו להקשר. משפחתה של אחותו, שאיתה הוא מתגורר, תוך שהוא מקפיד ככל יכולתו על פרטיותו, חיה על חשבונו, והוא מכלכל גם את אלמנת החבר שנרצח ואת אביה. נסיון מהוסס להתרגע בחברת אשה מסתיים ביסורים עצמיים. סול, שהיה בעבר מרצה באוניברסיטת קראקוב, התגלגל לעיסוק במשכונות, תחילה כשכיר, וכעת כבעליה של החנות, שהיא למעשה מכבסת כספים של מאפיונר מקומי. הסידור הכספי שהציע המאפיונר מיטיב עם סול, העיסוק המכניס מעניק לו את האפשרות הפיננסית לזכות בפרטיות, ומעבר לכך אין לו ענין בעסקיו של מיטיבו. האדישות הזו עתידה להסדק כשתכנס לחנותו זונה צעירה, המנסה לפלס לעצמה דרך אל לבו של חסוס ואל חייו.

חסוס, שמבלה שעות רבות בחברת מעבידו המוזר, הוא צעיר בלתי מגובש. הוא מבקש לראות בסול מנטור שילמד אותו כיצד להפוך לאיש עסקים, ובה בעת הוא רואה בו אבן נגף המכשילה אותו בדרכו להתעשרות. יוזמותיו בחנות נתקלות באדישות, יש ימים שבהם הוא אינו מצליח כלל לדבר עם סול, אבל הוא גם כמעט היחיד שגורם ליהודי למוד הסבל להפתח מעט, לשתף בידע ובקמצוץ ממחשבותיו. העימות שיזום חסוס בסופם של השבועיים המתוארים בספר, יחבוט עמוק בנפשותיהם, יפתח אותם אל סבל הזולת, ואם כי האמפתיה לא תביא מזור היא לפחות תאפשר קבלה.

וולנט מציג אמריקה אומללה, עניה ומיוסרת. עולמם של סול ושל חסוס מאוכלס יהודים שאיבדו את עולמם, את בריאותם, ולעתים גם את שפיותם, בשואה, ושחורים עניים המבוססים בחיים ללא מוצא. מול סול, החי במעין לימבו בין עבר להווה נטול עתיד, מציב הסופר את משפחת אחותו, המבקשת לשכוח ולהשכיח, להטמע באמריקאיות. ברגע נדיר של שלווה אומר סול: "שוכחים כמה נאה אמריקה אמורה להיות", אבל את הנוי הזה הוא אינו מרשה לעצמו. אמנם ביתו עומד בשכונת מאונט ורנון המטופחת, אבל אוירתה המצחינה, הדחוסה והמסוכנת של הארלם היא מרחב המחיה שאליו הוא חוזר.

עלילתית לא הרבה מתרחש בשבועיים הללו, אבל אינטנסיביות רגשותיו של סול די בה כדי לפרנס יותר מספר אחד. באמצעות תחושות פיזיות, ריחות, צבעים, טמפרטורה, וולנט משרטט את מסלול ההתרסקות של סול, ואת המעגלים בהם חסוס חג סביבו, שעה אחר שעה. כל אחת מן הדמויות בספר, שולית ככל שתהיה, זוכה לתשומת לבו של הסופר, וגם להן הוא מעניק להן חיים במרחב המלובן והרוטט של הקיץ הניו-יורקי המייסר, בעיקר באמצעות מחוות ואינטונציות של קולותיהן. גוברמן, איש המגבית, שאולי אוסף כסף לטובת עצמו, ואולי שיתף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עורו. סמית, הפדופיל האביון, שבונה אסטרטגיות מפותלות כדי לתפוס את סול ברגעים פנויים ולשטוח באוזניו את הפילוסופיה שלו. רובינסון הרוצח שמסתיר ים של כאב. סביב כל אחד מאלה, כמו גם סביב דמויות אחרות, וסביב יחסי הגומלין ביניהם, יכול להתפתח דיון מרתק.

(הערה בשולי הסיפור: אחד מביעותי הלילה אודות גורלה של אשתו של סול שגוי היסטורית. אולי התבסס הסופר על שמועה שעדיין לא נחקרה בעת שכתב את הספר).

התרגום של הספר היווה מן הסתם אתגר, משום שכל אחת מן הדמויות מדברת בניב שונה, חלק מהן בשיבושי לשון. לטעמי, התרגום של השפה הבלתי תקנית מאולץ, אבל מחוץ לקטעי דיבור אלה הוא זורם וטבעי.

על דש הכריכה מצוטט הסופר דייב אגרס, שמונה את אדוארד לואיס וולנט בנשימה אחת עם פיליפ רות', עם ברנרד מלמוד ועם סופרים יהודים-אמריקאים מובילים אחרים. בהסתמך על "המשכונאי" נראה שהיה לוולנט סיכוי סביר לרכוש לעצמו מעמד ספרותי בכיר, לולא הלך לעולמו בהיותו בן שלושים ושש בלבד. שניים מספריו, בהם הספר הזה, ראו אור בחייו, ושניים נוספים רק אחרי מותו. "המשכונאי" עובד לסרט מצליח ב-1964, וכעת, סוף סוף, תורגם לעברית. מוטב מאוחר…

סול, המשכונאי, המבקש להרחיק עצמו מכל אדם, חודר אל הלב. הספר הוא יצירה קודרת, כנה, כתובה נפלא, אודות ההתמודדות עם סבל יומיומי, ובפרט עם הסבל המתמשך של טראומת השואה. למרות הכאב שהוא מתאר, הוא מבקש בסופו של דבר להעביר מסר בדבר אחווה אנושית. חוויה ספרותית ורגשית רבת עוצמה.

The Pawnbroker – Edward Lewis Wallant

מחברות לספרות

2018 (1961)

תרגום מאנגלית: תום דולב

התיק של אלפסי / מרים דובי-חזן

unnamed-file

"התיק של אלפסי" מתרחש בישראל בשנות ה-70, ומפגיש מספר דמויות המייצגות מרכיבים שונים בפסיפס הישראלי.

במרכז העלילה ניצבת גרטה וייסברוט. גרטה היא אלמנה ירושלמית מזדקנת, ילידת גרמניה, שנמלטה מציפורני הנאצים. בצעירותה חוותה אכזבה מרה, כשבן-זוגה הגרמני נטש אותה בשל יהדותה. לאחר ליל הבדולח נמלטה בחברת גבר יהודי, לו נישאה בנישואים פיקטיבים. במשך שנתיים היטלטלו השניים בדרכים עד שהצליחו לעלות לארץ, כאן נכלאו על ידי הבריטים. הוריה של גרטה התאבדו לאחר עזיבתה, והיא נושאת איתה כל השנים את משא האשמה, בנוסף לטראומות מאותן שנתיים קשות. צלקותיה של גרטה משבשות את הגיון מחשבותיה, והיא נעה על הגבול שבין צלילות להזיה, משוטטת בלילות, מחטטת בפחי אשפה, ועושה כל שביכולתה כדי להתחמק מעובדי הרווחה המבקשים להעבירה לבית אבות. בעבור משרד הרווחה גרטה היא "תיק", וכשהתיק מתגלגל לידיו של רפי אלפסי, עובד סוציאלי טירון, הוא הופך לפרויקט אישי, שלו אלפסי מקדיש את מרבית מחשבותיו.

אלפסי הוא בן למשפחה הרוסה, שחיה בצלו של אב אלכוהוליסט אלים. את מרבית שנות נעוריו עבר במשפחה אומנת בקיבוץ. אין לאלפסי אמון רב בעצמו, אבל יש בו חמלה רבה. מתוך החמלה הזו הוא מקדיש ימים כלילות כדי לנסות ליצור קשר עם גרטה. בו זמנית הוא עסוק בפרויקט הצלה נוסף, כשהוא אוסף אל חדרו צעירה חלושה, ככל הנראה אנורקטית, מעשה שיוביל לסיפור אהבה. בסיומו של הספר, בזכות לבו הרחב, יתהדק הקשר בין שתי המשפחות, המשפחה החדשה שיקים ומשפחתה המפוררת של גרטה.

הפיתוי ללהק את שתי הדמויות המרכזיות למשבצות סטראוטיפיות גדול, אך הספר אינו נופל למלכודת הזו. על רקע "תחרויות המסכנוּת" הפוקדות אותנו, הגישה הזו מרעננת. גרטה האירופאית מוצאת שפה משותפת עם אבו יוסוף, גבר ערבי אותו פגשה בשיטוטיה הליליים, ומכל העובדים הסוציאליים שטיפלו בענינה רק עם אלפסי קשרה שיחה. אלפסי, בן למשפחה מזרחית, מסרב להגרר אחר חבר למילואים, שנושא את דבר המקופחים כנגד הקיבוצניקים המתנשאים לכאורה.

לצד גרטה ואלפסי מוצגת דמותו של עלי מחמוד סעיד, גם הוא דמות מצולקת מטראומות עבר. סעיד הוא בן למשפחה ערבית שברחה לרמאללה במלחמת העצמאות, וביתה, שהוכרז רכוש נטוש, משמש כעת את משרד הרווחה, שם עובד אלפסי. סעיד, רדוף התמרמרות ותסכול, מתכנן להרוס את המבנה בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". את הביצוע הוא מפקיד בידיו של איש פת"ח, שבניגוד להנחיה לפוצץ את הבנין בשעות שלפני העבודה, מתכנן לגבות גם קורבנות בנפש. לתוצאות מזימתם של השניים תהיה השפעה מרחיקת לכת על גרטה ועל אלפסי.

חייהם של הגיבורים הראשיים משולבים באלה של דמויות משנה, כמה מהן משורטטות במפורט – כמו החנווני, אצלו עורכת גרטה קניות, אחרות רק בקווים אחדים – כמו בעלה המנוח של גרטה והוריו המאמצים של אלפסי. חלקן מתוארות באורח גרוטסקי שבא להלעיג עליהן – בעיקר אלימלך, המנהל הנפוח של לשכת הרווחה, ודוקטור הירש, הרופא בבית החולים בו גרטה מאושפזת.

הספר התנהל ברובו במישור הנפשי של גיבוריו, במקביל להתרחשויות על פני השטח. מכיוון שהדמויות ברובן מיוסרות ומתלבטות, נוצרת אוירה מעורפלת מעט, לעתים על סף ההזיה. הייתי שמחה להעמקה של כמה מן הדמויות השוליות, או לחילופין לצמצום נוכחותן בטקסט, מכיוון שהמעברים בין הנוגע ללב לנלעג קצת חורקים בעיני.

הספר מציג את כור ההיתוך הישראלי כמפגש של טראומות, והמסר העולה ממנו הוא של הקשבה למצוקות הזולת, ושל הושטת יד מעבר לפערים.

דוקוסטורי

2016

אשת חטא / פטרה המספאהר

0602044

קורה בנדר, אשה צעירה בשנות ה-20 לחייה, נושאת צלקת מוסתרת על רקתה וצלקות מכוערות במרפקיה. הצלקות הגופניות האלה הן עדות לצלקות הנפשיות הנוראות שהיא נושאת. צליל מסוים של מוסיקה, אקט מיני שאמור לענג, מראה סיגריה במאפרה – די באלה כדי לאייים להפיל אותה עמוק לתוך בור שחור שאת נסיבות היווצרותו אינה זוכרת. סביב זכרונותיה בנתה חומה עבה וגבוהה, ואין איש רשאי לגשת, כולל היא עצמה.

בעיצומו של בילוי על שפת אגם עם בעלה ובנה, היא תוקפת גבר זר, ודוקרת אותו למוות.

מה גרם למעשה הזה? אילו שדים דחפו את קורה אל סף הטירוף? בשאלות אלה עוסק המותחן הפסיכולוגי הזה.

הספר עוסק בקנאות דתית חשוכה, ביחסים בתוך משפחות, בכמיהה לאהבה, בהתמודדות עם מחלה ועם מוות, ויותר מכל בהתמודדות עם זכרון.

הספר מעניין מאוד. האם זהו ספר טוב? יש לי הסתיגויות. אבל – וזה אבל משמעותי – בערב רק בקושי הצלחתי להתנתק ממנו לטובת השינה, ולמחרת חזרתי מהעבודה ישר אליו. אני חושבת שיש בזה משום המלצה.

מילה רעה על הוצאת ינשוף: כמעט בכל מקום בו מצאו לנכון לנקד, בחרו בניקוד שגוי (סגול במקום צירה וכדומה).

Die Sunderin – Petra Hammesfahr

הוצאת ינשוף

2006 (1999)

תרגום מגרמנית: אליזבט וייגל

אני מזמין משטרה / ארווין יאלום

937719

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר