בתוך אישון / סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

הכלבה / פילאר קינטנה

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

זר שלגים – מבחר משירת יידיש

"זר שלגים" מציג מבחר של מאה ארבעים ושלושה שירים שנכתבו ביידיש על ידי חמישים וחמישה משוררים. הספר נחלק לשלושה פרקים על פי המקום שהיה מרכז פעילותם של הכותבים – אירופה, אמריקה וישראל. אי-אפשר, וגם אין סיבה, לקטלג את כולם תחת מכנה משותף אחד, למעט היותם שירים שנבחרו על ידי בני מר ותורגמו על ידו. למעשה, דווקא העדר המכנה המשותף הוא המשותף להם. משוררי היידיש – שנתפסים בטעות כמשוררי השטעטל – כתבו על כל נושא שבעולם: הם התבוננו בסביבתם והביטו גם אל תוך נפשם ברוח חבורת "אינזיך" ("בתוך עצמך"). הם התיחסו לפוליטיקה, כתבו על אהבה, תיארו את הנוף האורבני והפסטורלי בכל מקום אליו הגיעו, נגעו בבעיות חברתיות, כתבו על מלאכת הכתיבה, וכמובן עסקו בגורל היהודי.

בסיומו של הספר מוצגות ביוגרפיות מקוצרות של המשוררים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. נדמה שאיש מהם לא זכה לחיי שלווה ויציבות. רובם ככולם נדדו והיגרו בשל לחצי התקופה, סיפורם של רבים מדי מסתיים ברצח בידי הנאצים או בידי שלטונות ברית-המועצות. בין הכותבים שמות מפורסמים כמו י"ל פרץ, איציק מאנגר, חיים נחמן ביאליק, קדיה מולודבסקי, אברהם סוצקבר ויעקב גלאטשטיין, ולצדם שמות מוכרים פחות (או ליתר דיוק, פחות מוכרים לי ולמי שאינו מצוי בשירת יידיש). צירוף הביוגרפיות התמציתיות זו לצד זו יוצר תמונה מזוקקת של התקופה ושל קורות יהודי מזרח אירופה.

בני מר, מתוך העדפה אישית, בחר לתרגם שירים קצרים בעלי חריזה, ולדבריו חריזה היתה רוב הזמן גם ההעדפה של כותבי יידיש. הוא שמר על פשטות לשונית ועל קירבה למקור, וכתוצאה מכך הקריאה בשירים, גם באלה שתוכנם כואב, נגישה, נעימה ומתחבבת. "קִסמהּ של היידיש", כותב מר, "היה חבוי בראש וראשונה בכך שהיא הייתה שפתה של יצירה עממית מגוּונת, שפה שקיימה דו־שיח אינטימי גם עם לשון הקודש ועם הטקסטים הקנוניים של התרבות היהודית וגם עם לשונות הסביבה, צירוף שפתח אפשרויות של ביטוי לשוני גמיש להפליא".

השירים בספר, כאמור, קצרים כולם, למעט שני חריגים. אחד מהם הוא "אל פולין", שכתב אברהם סוצקבר ב-1946. השיר, החותם את פרק אירופה בספר, הוא שיר פרידה, כתוב באהבה, באכזבה ובזעם, ובעיקר בעצב רב הבא לידי ביטוי במילים בפולנית החותמות כל אחד מפרקי היצירה: Smutno mi, Boże! אני עצוב, אלוהים! לצד שפע השירים הטובים בספר, "אל פולין" הוא, בעיני, העוצמתי מכולם, וטוב עשה בני מר שלא הותיר אותו בחוץ למרות אורכו. את השיר המלא אפשר לקרוא בבלוג הספריה הלאומית.

ברשות ההוצאה, בחרתי לכלול בסקירה שלושה שירים. ההחלטה איזה מהם להציג כאן היתה קשה מאוד, שכן רובם נשאו מאוד חן בעיני, ולבטח אשוב לקרוא אותם. בכל זאת, הנה שלושה המייצגים את הנושאים המגוונים שבהם עסקו המשוררים.

לייב ניידוס כתב ב-1917, שנה לפני מותו והוא בן עשרים ושמונה בלבד, את "אני רואה אותו כבר…", שיר אירוני על מבקרי השירה:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כְּבָר: מְבַקֵּר

נִכְבָּד, מֻשְׁלָם, שָׁקוּל, יוֹדֵעַ־כֹּל,

נִגָּשׁ לַשִּׁיר שֶׁלִּי — בָּקִיא, עוֹקֵר

טוּרִים, שׁוּרוֹת, מֵיטִיב לַחְקֹר, לִשְׁקֹל.

הוּא מְנַתֵּחַ־עַל; מֻמְחֶה, שָׁלֵו,

מוֹצֵא בִּי חֵטְא, אֲבָל גַּם זְכוּת נִמְצֵאת!

אוֹי פֶּרַח־שִׁיר שֶׁלִּי, יָקָר לַלֵּב,

גּוֹנֵחַ שָׁם מִתַּחַת לַפִּינְצֶט.

וְהוּא מוֹדֵד, מַסְבִּיר, אוֹמֵר מִלָּה

טוֹבָה, אַךְ זוֹ — אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא מְבַקֵּר יָקָר, נִכְבָּד, נִפְלָא,

וְהוּא יוֹדֵעַ־כֹּל, אוֹי כֹּל־יוֹדֵעַ!

הירש גליק, ששמו אולי אינו מוכר ברבים, אך שירו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מוכר עד מאוד, כתב את "הס עלו כוכבי הערב" על חיי הפרטיזנים, לפני שנרצח בקיץ 1944:

הַס עָלוּ כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב,

עַל הָאָרֶץ כְּפוֹר קָדַח.

הוֹרֵיתִי לָךְ, הַאִם עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת,

אֵיךְ לִטֹֹּל אֶת הָאֶקְדָּח.

עַלְמָה בְּכוֹבַע וְאַדֶּרֶת

אֶת הַנֶּשֶׁק כֹּה חִבְּקָה.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל קְטִיפָה, עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ

לְאוֹיֵב הִיא מְחַכָּה.

כִּוַּנְתְּ, וְאָז יָרִית בְּחֵשֶׁק —

הָאֶקְדָּח שֶׁלָּךְ פָּגַע.

וְרֶכֶב הָאוֹיֵב, מָלֵא בְּנֶשֶׁק,

שָׁם עָצַר לִנְסִיגָה.

עִם נֵץ מִיַּעַר הִיא הִפְצִיעָה —

זֵר־שְׁלָגִים זָרַע בָּהּ אוֹר.

מִקְצֵה הַנִּצָּחוֹן תִּקְוָה הוֹצִיאָה —

דּוֹר חָדָשׁ צוֹעֵד לִדְרוֹר.

אנה מרגולין, שהיגרה מאירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כתבה בניו-יורק בשנות העשרים את "במרפסת", שיר עדין על ידידות נשית המסתפקת בעצמה:

מִן הַקַּיִץ הַהוּא, הָרָחוֹק, מִתְקָרֵב לִי צְחוֹק חַם.

שְׁתֵּי נָשִׁים עֲדִינוֹת וּקְטַנּוֹת

דִּפְדְּפוּ שָׁם בְּסֵפֶר תְּמוּנוֹת.

יְדֵיהֶן נִפְגְּשׁוּ בְּעֶרְגָּה.

כִּתְפֵיהֶן הָרַכּוֹת גִּשְׁשׁוּ, נִרְעֲדוּ,

וְגוּפָן הַצָּלוּל הִתְקַמֵּר בִּמְשׁוּגָה

מוּל הַנּוֹף הַכָּתֹם־הָאָדֹם הַצָּמֵא.

וְגַם גֶּבֶר אֶחָד הִתְנַשֵּׂא עֲלֵיהֶן בִּגְבוּרָה,

מְקֻשָּׁט לְתִפְאֶרֶת —

תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה וּמְיֻתֶּרֶת.

עטיפת הספר הנאה היא פרי מכחולה ועיצובה של טליה בר.

"זר שלגים" הוא אוסף מענג ונוגע ומומלץ מאוד.

אפרסמון וה-21, קלאסיקות לאלף השלישי

2021

בחירה ותרגום: בני מר

אבא חלליות / יונתן ורדי

"אבא חלליות" הוא המשכו של "אבא מתחיל", שבו, כשמו, יונתן ורדי החל להתרגל למעבר מלא-הורה להורה. את תחושותיו הביע באמצעות מכתבים קצרים שכתב לבתו הבכורה נינה בשלוש השנים הראשונות לחייה. הספר החדש נפתח עם לידתו של הילד השני, אלישע, והוא מורכב ממכתבים לשני הילדים, בעיקר לבכורה, ומקטעים שכתב לעצמו.

האם אבהות היא גורל או שאפשר לבחור דרך? אני מנסה בכל כוחי להמלט מהתבנית שירשתי, לדחוף אותה הרחק ממני, אם זה בכלל אפשרי, אבל האם אצליח ליצור מרחב מוגן, לתת את הבסיס היציב של אבא שתמיד אוהב, של אבא ששומע ומקשיב ורואה, אבא שהוא פנס מאיר בדרך ולא צל שיש להתחבא מפניו. אבא שלא צריך לראות חלליות כדי לזכות באהבה ממנו. אנסה ככל יכולתי.

הוריו של יונתן ורדי התגרשו בעודו ילד, ואביו נהרג בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. עוד קודם לכן לא היה נוכח דיו כאב. בהעדר מודל אבהי לחיקוי, הבן, בהופכו לאב בעצמו, מגשש את דרכו. הדברים שהוא כותב לילדיו ולעצמו משקפים התלבטויות שמלוות כל הורה, אך מועצמות בשל ההיסטוריה הפרטית שלו. "ככל שאני יותר אבא לך, אני מרגיש יותר את האין אבא לי", הוא כותב לנינה.

הקטעים הקצרים בספר מנציחים רגעים מקסימים, וגם מעיקים, ביומיום המשפחתי. משפט מבריק שנינה אומרת, חיוך של אלישע, התמודדות עם המטלות האינסופיות של כביסה-נקיון-אוכל וכיוצא באלה, חיכוכים עם אשתו, הצורך לבחור בין החלטות חינוכיות ולקוות שהבחירה נכונה. נדמה לי שכל הורה, שלוקח את תפקידו במלוא האחריות, ימצא עצמו בקטעים אלה. בין קטעי ההווה משולבים זכרונות העבר, בעיקר חוויותיו מן הצד השני של הקשר הורה-ילד, וניכר מאוד הרצון להיות אב מסוג אחר, לשבור את המורשת המשפחתית של גברים נעדרים.

אודה שיש משהו בחשיפה, בחדירה לאינטימיות המשפחתית, שאינו נוח לי. אחרי כל-כך הרבה שנות פייסבוק ושות', כשהכל משותף ומוחצן, אולי הייתי צריכה כבר להתרגל.

גידול ילדים הוא לא משחק ילדים, הוא אחריות כבדה. "לא להרוס, אני חושב לעצמי, לגדל זה כמו להעביר פסל קריסטל, רק לא יישבר לי בדרך". אמן.

למרות שהוא ספר אישי מאוד, ואולי דווקא משום כך, משום כנותו ויושרו, "אבא חלליות" ימצא מסילות אל ליבם של הורים רבים.

אפיק

2021

עטיפה: טליה בר

שלומפ / הנס הרברט גרים

כותרת משנה: סיפורים והרפתקות מחיי החייל העלום אמיל שולץ, המכונה "שלומפ", במילותיו שלו

כשאמיל שולץ היה עדיין ילד, הוא נתפס על ידי שוטר בשל ביצוע מעשה קונדס. "חתיכת שלומפ", קרא לעברו השוטר, והכינוי דבק בו. שלומפ מזכיר, כמובן, שלומפר, טיפוס רשלני-אגבי-אדיש שכזה, ובגלל השם, כמו גם בגלל האוירה הקלילה בראשיתו של הספר, נדמה תחילה כי הנס הרברט גרים ביקש לכתוב ספר קליל, קומי, אולי ציני, על מלחמת העולם הראשונה, אליה שלומפ הצטרף בהתנדבות כשמלאו לו שבע-עשרה.

שלומפ החל את המלחמה, בשורות הצבא הגרמני, בנחיתה רכה למדי. אחרי טירונות מפרכת נשלח למלא תפקיד מנהלי בכפר צרפתי, שם המשיך, פחות או יותר, באורח חייו השגרתי, בתוספת האחריות המתבקשת. הוא התאהב בקלות, התיידד בקלות, ופרט להיותו חייל כובש על אדמה זרה חייו היו רגילים למדי. אבל הצבא היה זקוק לחייליו הצעירים בחזית, שלומפ נשלח אל השוחות, והקלילות לכאורה של הסיפור נעטפה באימה. באותה נעימה דיווחית, בה סיפר על חייו של גיבורו בבית ובכפר הצרפתי, הסופר מתאר את זוועותיה של מלחמת השוחות, כולל הקרב על הסום, את המוות האיום, את הפחד, את התנאים הבלתי אנושיים שאיתם נאלצו הלוחמים משני הצדדים להתמודד. איוריו השחורים של אוטו גוט מלווים את פרקי המלחמה וממחישים אותם בקדרות. פציעה, שתאפשר הרחקה, ולו זמנית, אל העורף, היתה משאת נפש, ושלומפ זכה בה פעמיים. בזכות הפציעה השניה סיים את המלחמה בתפקיד פקידותי הרחק מזוועות החזית, אך בתוך אימת העורף שהמלחמה לא פסחה עליו.

שלומפ הוא טיפוס אופטימי, הולך למדי בתלם אך מנצל פרצות כדי לשמור על עצמיותו ועל שפיותו. למרות היותו סתגלן מטבעו, הוא אינו יכול שלא לצבור מרירות נוכח חוויותיו שלו ונוכח העוולות והעיוותים שהוא פוגש על כל צעד ושעל. כשהוא וחבריו נשלחים אל השוחות, בעוד המפקדים הבכירים שומרים מרחק, הם מחליפים בדיחות גרועות על הגנרל, כשזה מרהיב עוז ומגיע לקו השלישי, הרחוק ביותר מן האויב. כשהוא יוצא לחופשת מולדת, הוא מתעצבן על תופעות של עושק ושל ניצול של החלשים בחברה. בשלביה האחרונים של המלחמה אוחזת בגרמנים אופוריה זמנית, כאילו עדיין יש סיכוי לנצח, אבל שלומפ כבר אינו נסחף בה כפי שנסחף בתחילתה: זו היתה קדחת שאחזה בכולם. זו היתה התלהבות אחרת מאשר ב-1914. זו היתה התלהבות היאוש […] שלומפ היה קרוב להתנדב שוב לשרות. אבל השהות בעורף והחוויות במולדת כבר קלקלו אותו מדי. "גם אם ננצח," אמר לעצמו, "לא הגיבור המטונף מהשוחות הוא זה שיזכה לכבוד; המדים הנוצצים יידחקו לחזית התמונה, אלה שאין זכר עכשו במקומות שמרעומים נופלים בהם מהשמים". וכשהקרבות סוף סוף מסתיימים, הוא אומר: "המלחמה היא טֶבח שפל ואכזר, ואנושות שסובלת דבר כזה, או שצופה בו מהצד במשך שנים, לא ראויה לכבוד".

הנס הרברט גרים, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, פרסם את הספר כעשור אחר-כך, וביסס אותו חלקית על התנסויותיו שלו. כפי שמוסבר באחרית הדבר מאת פולקר ויידרמן, "שלומפ" היה אחד מגל של ספרים אנטי מלחמתיים, שהבולט בהם היה "במערב אין כל חדש". כמו שלומפ, גם הסופר לא היה טיפוס שיעשה גלים, ואת ספרו פרסם בעילום שם, בעוד הוא ממשיך לעבוד כמורה. כדי להמשיך ללא מפריע בעבודתו הצטרף בבוא העת למפלגה הנאצית, ששרפה את ספרו, אך תלמידיו העידו כי בשיעוריו הטיף לסובלנות ואף המליץ על קריאת ספרים שנאסרו. את דעתו על הפשיזם הביע כבר ב"שלומפ" באמצעות דמותו הקנאית והנלעגת של קצין "פילוסוף", שבפיו שם משפטים ששלומפ התנגד להם, כגון, "עכשו כולנו חייבים לסבול, והעם שלנו בר מזל בכך שהוא זוכה לסבול יותר מכל העמים שנמצאים במלחמה […] לכך יש רק משמעות אחת, ידידי, חשוב על כך שאתה לא כלום, ושכבוד העם שלך וגדולתו הם הכל".  

כל הכיעור של המלחמה מצוי בספר. לא רק האוילות ואי התוחלת של הקרבות, אלא גם השחיתות, היוהרה, האופורטוניזם והפחדנות. שלומפ אינו חולף דרכם כצופה; הוא נוטל חלק פעיל, לעתים בכפיה, לעתים כדי לשרוד או פשוט כדי ליהנות מיתרונות שנקרים בדרכו. אבל הוא שומר רוב הזמן על מבט תמים למחצה, וגם לנוכח מחזות מזעזעים של כאב ושל מוות הוא ממשיך להאמין שבסופו של דבר החיים ישובו למסלולם, והמלחמה תהפוך להיסטוריה.

למען האמת, תחילה חשבתי שהספר סתמי למדי, מתנהל בשוליים באגביות נטולת עומק וממשות. אבל אז הגיעו תיאורי השוחות, ואלה, למרות שהם תופסים חלק יחסי קטן מן הספר, מצדיקים את ההתמדה בקריאה. מכאן ואילך שלומפ, למרות אופיו היציב, הוא דמות מתפתחת, וההתבוננות במלחמה מעיניו מעניינת.

הנס הרברט גרים עצמו, ששרד שתי מלחמות, ועבר בשלום את התקופה הנאצית מבלי שזהותו ככותב הספר האסור תיחשף, לא הצליח לשרוד את הקומוניזם. ב-1950, יומיים אחרי שזומן לשיחה אצל השלטונות במזרח גרמניה, התאבד.

טליה בר עיצבה עטיפה הולמת, ארז וולק תרגם יפה, והספר ראוי לתשומת לב גם כמאה שנים אחרי שנכתב.

Schlump – Hans Herbert Grimm

אפרסמון

2021 (1928)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

אווזים / עלית קרפ

sweden_master

כותרת משנה: רשמי מסע בשוודיה

"אווזים", כפי שמעידה כותרת המשנה, הוא אוסף רשמים של סופרת ישראלית מחייה בשוודיה, משיטוט בנופיה ובתרבותה, ומהתבוננות באנשיה. קשה, ומן הסתם גם בלתי נחוץ, להגדיר את אופיו של הספר. בתוך המסגרת הצנומה יחסית, סגנונו מתגלגל בכתיבה בטוחה מסיפור הזייתי משהו בפתיחה, דרך סיפורים אנושיים אפופי חמלה, ועד מאמר חברתי וסקירה ספרותית. אמנם שוודיה היא המצויה תחת הזכוכית המגדלת, אך זוית ההתבוננות היא אישית-ישראלית-יהודית-קיבוצית, והיא המחשקת את כל הסיפורים והמאמרים לכלל יחידה מגובשת.

החטיבה הפותחת את הספר כוללת ארבעה סיפורים, שזירת ההתרחשות שלהם היא שטוקהולם. הראשון שבהם, כאמור, הזייתי משהו, ומכיוון שקצת קשה לי עם הריחוף, חוויתי דרך הסיפור בעיקר את העיר, בה מסתובבת המספרת בחברת הנער נילס, בין ספטמבר למרץ, בין ביקור בסקנסן לחדר הלידה. בשני, אולי העמוק מבין הארבעה, מספר כומר על אהבתו לאשה יהודיה. שני הסיפורים הנותרים דברו ללבי במיוחד: בשניהם הדמות המרכזית אפורה, שקועה בשגרה מייגעת, ומאורע יוצא דופן וחד-פעמי מאיר לרגע את חייה. "פרינסס לנסיכה" מדגים את יכולתה של עלית קרפ להאיר נושא משלל זויות באמצעות סיפור פשוט לכאורה, במקרה הזה היחס השוודי לבית המלוכה, בתוספת קריצה ישראלית. "נעליים" נתן השראה לכריכה המקסימה שעיצבה טליה בר.

החטיבה הסוגרת את הספר מרחיקה לצפון, אל העיר קירונה שבלפלנד השוודית. חייהם של התושבים כולם, הסאמים הנודדים ותושבי הקבע בעיר, מושפעים דרמטית ממכרה הברזל, ומאמר מקיף עוסק בדומיננטיות הגורפת של החברה המפעילה את המכרה. מקירונה ממשיכה הסופרת מזרחה, אל איי לופוטן שבנורווגיה, בעקבות ספריו של רוי יקובסן, שלדאבוני עדיין לא קראתי, "הבלתי נראים" ו"ילדת פלא". "נסענו ללופוטן," כך היא כותבת, "כי אני מאמינה למה שכתוב בספרים". גם אני.

בין שתי אלה משובץ מאמר, שתחילתו בתרגום שירו של ביאליק, "אל הציפור", לשוודית, והמשכו בהחיאת דיאלקט שוודי נשכח, בהשפעת ההגירה המסיבית על אוכלוסית המדינה הקולטת, ובמשט לעזה.

עלית קרפ כותבת בכשרון ובמיומנות מובהקים, נעה בביטחון מן הרעיון המרכזי של כל סיפור ומאמר אל הערות שוליים ואל רעיונות נספחים, מפרוזה בדויה לתיעוד, מכובד ראש להומור. במאמר מוסגר אציין שמכיוון שיש לי היכרות מסוימת עם שוודיה, בעיקר עם שטוקהולם, יכולתי להעריך את הדייקנות שבתיאורים, שעוררו בי גל של נוסטלגיה. אסיים, אם כך, בציטוט קטע מתוך "יאללה בית"ר":

הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא אתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

מומלץ בהחלט.

אפיק

2019

האורות כבים / אריקה מאן

orotkavim_master

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר