צ'כוב / נטליה גינצבורג

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי

מתקפת האביב / הרברט קלייד לואיס

"מתקפת האביב" ראה אור בארצות-הברית בינואר 1940. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, אך בפועל התנהלה מה שכונתה "מלחמה מדומה". בעלות הברית התבצרו בקו מאז'ינו, הגרמנים התבצרו מולם בקו זיגפריד, ובחזית הזו שרר שקט יחסי. ב-10 במאי אותה שנה פלשה גרמניה לארצות השפלה, והמלחמה המדומה באה אל קיצה. הספר מתרחש קודם לכן, ומתאר מתקפה מסיבית מדומיינת על ביצורי בעלות הברית, וקרבות קטלניים המתרחשים בעקבותיה.

אל שדה הקרב הזה משגר הרברט קלייד לואיס את פיטר ווינסטון, צעיר אמריקאי שבשל צירוף נסיבות בחר להתגייס. ווינסטון סיים את לימודיו בעיצומו של משבר כלכלי. פטרונו, שהבטיח לו עבודה בבנק, לא עמד בדיבורו. מעבודה זמנית כעיתונאי פוטר בשל צמצומים. חברתו עזבה אותו משום שלא השתכר כראוי. הקשר עם חבר ילדות התרופף. נמאס לווינסטון לגור בחוסר מעש עם אמו, והצטרפות בהתנדבות ליחידה בריטית נראתה לו פתרון שיעניק לחייו משמעות ותוכן. הוא שכנע את עצמו שמצוקתם של הפולנים, שנכבשו על ידי הגרמנים, נוגעת ללבו, ידיעה על נערה אמריקאית שאונייתה נפגעה מטורפדו הכעיסה אותו, ולהרפתקה נוסף גם נופך מוסרי.

אבל ווינסטון, אללי, לא בנוי לחיי צבא. הוא קצת תמים, קצת שווייקי שכזה, קצת אאוטסיידר כאמריקאי יחיד ביחידה. גם השיממון של המלחמה המדומה גורם לו חוסר מנוחה. באחד הלילות הוא מסתלק מן המחנה, ויוצא אל ”ערוגות האספרגוס” – שטח ההפקר בין הביצורים, הנטוע כולו מוטות ברזל – כדי לשתול פרחים. בסופו של אותו לילה הוא מוצא עצמו לכוד לבדו בין הפגזים הנוחתים ממזרח וממערב.

הסיפור מתרחש במקביל תחת האש, במקום המזערי שתופס ווינסטון הפצוע שאינו מסוגל לזוז, ובאינדיאנפוליס, שם נמשכת שגרת החיים המנותקת של האמריקאים.

כפי שהבנתי את הספר, הוא בעיקרו אנטי מלחמתי. ווינסטון, שהתגייס, כאמור, ממניעים אישיים, אינו מבין את משמעות המלחמה אליה הצטרף, ומתקומם כנגדה כשהוא הופך לקורבנה. ככל שהוא הולך ונחלש פיזית, גישתו כלפי מונח המלחמה בכלל הולכת ומתחדדת. אם תחילה ראה בה הרפתקה ושינוי, כעת "מסיבה כלשהי, נשגבת מבינתו, הוא הונח בלב הקרבות אפילו בלי אקדח להגנה עצמית, וכל שהיה ביכולתו לעשות הוא לצפות במלחמה מתערטלת לנגד עיניו מכל רומנטיקה וגבורה". הוא מייחל לאפשרות לדבר עם כל אחד ואחד מן האמריקאים, ובני האדם בכלל, ולהסביר להם כי "יהיו אשר יהיו הדברים שהם חושבים שהם נלחמים עבורם או נגדם, אלה לא הדברים שעבורם או נגדם הם נלחמים. הם נלחמים מפני שלימדו אותם והרשו להם לשנוא זה את זה – זאת הסיבה היחידה שבגללה הם נלחמים, כולם".

במקביל, וקצת בסתירה, לואיס מתאר את הדמויות שהותיר ווינסטון בבית. כל אחת ואחת מהן, ממש כפי שהיה הוא עצמו קודם לכן, מרוכזת בתוך הקונכיה האנוכית שלה. מול יסוריו של ווינסטון, מול יסוריהם של החיילים כולם, הוא מציב את הקטנוניות ואת הניתוק האמריקאי משאר העולם, את ההתיחסות למלחמה, ולסבלותיהם של האירופאים ושל החיילים, רק כהפרעה לשגרתם שלהם. נדמה שלואיס מעביר ביקורת בו זמנית גם על המלחמה וגם על ההתעלמות ממנה. יתכן, עם זאת, שלא זו היתה כוונתו: הוא אינו מצפה מן הצעירים האמריקאים לנהור לאירופה, אבל הוא כן מייחל לרוחב אופקים, להיחלצות מן האמריקה-צנטריות, מן ההתבוססות בתוך העצמי. מכל מקום, מן ההיבט הסגנוני, ההתרחשויות בארצות-הברית הן הפוגה צינית-קומית מן הקו הסיפורי העיקרי, המתרחש כולו בנפשו של צעיר הניצב מול מותו.

לצד הכיעור האיום של המלחמה והאדישות והצביעות שמעבר לים, לואיס מעביר ביקורת גם על היחס של ארצות-הברית לצעיריה באותה תקופה. ווינסטון, שמנסה להיות כן עם עצמו ולברר מה באמת דחף אותו להתגייס, מגיע למסקנה שאמריקה איבדה את דרכה ובגדה בו ובבני דורו. המשברים החברתיים והכלכליים גרמו לאמריקאים לאבד את האמון בעתיד, ולכן כל אחד ואחד ממכריו של ווינסטון בגד בו והתכחש להבטחותיו ולהתחיבויותיו. ווינסטון מסרב להשלים עם מותו במלחמה רחוקה. "הוא רצה ללכת הביתה ולהילחם במלחמתה של אמריקה, המלחמה להחזיר לאמריקה את ההבטחה שאבדה לה".

למרות שהספר כתוב היטב, גם בפן ההגותי וגם בפן הסגנוני, מתעוררת אי נוחות מסוימת מן הקריאה על התנגדות למלחמה ב-1940. אין צורך להיות פציפיסט כדי להסכים עם מסקנתו של ווינסטון לפיה "השנאה הפכה למילה נערצת, האדם עיוות ושינה את המילה שנאה, הוא נתן לה שמות שונים: פטריוטיות, אומץ, לאומיות". אבל מלחמת העולם השניה היא אחד המקרים הבודדים שבהם הקביעה כי מלחמות "לעולם לא יפתרו דבר" אינה יכולה לתפוס. לפעמים באמת אין ברירה, ולא ניתן להמנע מתגובה מלחמתית. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שהספר נשכח תקופה קצרה אחרי שראה אור. ספרותית הוא מצוין, רעיונית הוא מנותק ממציאות התקופה (אך להגנתו ייאמר שראה אור, כאמור, ארבעה חודשים בלבד אחרי פרוץ המלחמה, לפני שהפכה למלחמת עולם ולפני זוועות השואה).

יהונתן דיין, שתרגם יפה, כתב אחרית דבר מרחיבת דעת אודות הסופר ואודות יצירתו. האיור שעל הכריכה, פרי מכחולה של טליה בן-אבו, נאה ונוגע ללב, והספר מומלץ בהחלט.

Spring Offensive – Herbert Clyde Lewis

תשע נשמות

2021 (1940)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

דוקטור מריגולד / צ'רלס דיקנס

דוקטור מריגולד

"דוקטור מריגולד" ראה אור לראשונה בכתב העת של צ'רלס דיקנס, All the Year Round, במהדורת חג המולד 1865. כמצופה, רוח החג, רוח של חסד ושל אהבה שורה עליו, ואך טוב צפוי לטובי הלב, אולם הדרך אל האושר רצופה כאב.

הסיפור רואה אור בעברית במסגרת פרויקט "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות, והאינטימיות הזו, הגלומה בשמו של הפרויקט, אכן נאה לו. דוקטור מריגולד, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא איש עממי, נטול מניירות יומרניות. "הריני לפניכם, בגודל טבעי", הוא אומר, ואינו מצטעצע. למרות שעיסוקו כסוחר-נודד בחפצים משומשים מחייב לשון זריזה ויכולת לרומם מוצרים פשוטים, את עצמו הוא אינו מנסה לרומם. הוא מספר על לידתו על אם הדרך, על שמו הפרטי יוצא הדופן – דוקטור – שניתן לו כאות הערכה לרופא המיילד. הוא מתאר את הוריו הפשוטים, סוחרים אף הם, ומדווח בהשלמה ובהומור על הקשיים איתם התמודד. כך, לדוגמא, הוא מספר על הוריו: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה". בהמשך חייו יחווה נישואים לא מאושרים ושכול, ומתוך בדידותו וכאבו יקשור את חייו עם ילדה אומללה. דוקטור מריגולד הוא הורֶה טבעי מעורר השראה, שמח בחלקו, או לפחות משלים אתו, גם כשחלקו מר, ויותר מכל הוא אדם טוב לב.

האיורים עתירי הדמיון המלווים את הספר נדמים כאילו יצאו מספרי התקופה, אך הם פרי עפרונה של ענת עינהר. איור הכריכה היפה הוא, כמו ברבים מספרי ההוצאה האחרים, יצירתה של טליה בן-אבו. יותם בנשלום תרגם בחן רב. כל אלה יחד עם העלילה מצטרפים ליצירה ספרותית ואסתטית מהנה ומחממת לב.

Doctor Marigold – Charles Dickens

תשע נשמות

2018 (1865)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הטקסט במקור

סצנות מברצלונה / מרסה רודורדה

992032

באחרית דבר מעניינת מספר אוריאל קון על העיר ברצלונה ועל התגלויותיה בסיפורים של מרסֶה רוּדוּרֵדָה. אודה שללא ההרחבה הזו לא הייתי מזהה את העיר בקובץ, בשל העובדה הפשוטה שאיני מכירה אותה, אבל עשרה הסיפורים טובים לכשעצמם, והערכתי אותם גם ללא ההקשר.

המשותף למרבית הסיפורים הוא הפער בין המציאות לבין מה שהדמויות חשות לגביה, והגילוי שאנשים מגלים על עצמם דווקא בעיצומה של שיגרה. הילד ב"פניניות" הולך לשוק, וכשהוא חוזר משם הוא "כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר". זוג צופה בסרט ב"אחר הצהרים בקולנוע", ומול הנאהבים שעל המסך האשה מנסה לפענח, ללא מסקנה חד משמעית, אם היא ובן זוגה מאושרים או אומללים. ב"אהבה" מנסה גבר לבחור מתנה לאשתו, ומן המונולוג שהוא נושא באוזני המוכרת עולה, שבעצם אינו יודע דבר על האשה שלה הוא נשוי ועל העדפותיה. ב"החולצה האדומה" סטודנט סבור שמשהו מחיי האהבה של זוג בחלון שממול זולג אל חייו. הסופרת מפרקת תמונות יומיומיות למרכיביהן הרגשיים, וכשהרכיבים מצטרפים מחדש זה לזה, משהו בתמונה המקורית כבר אינו כשהיה.

המלצת הקריאה שלי היא לקרוא את הספר בהפסקות, להשאיר מרחב זמן ושהות לנשימה סביב כל סיפור לפני המעבר לסיפור הבא. קראתי את הסיפורים ברצף, רוב הזמן תחת השפעתו המדכדכת של הסיפור הראשון, ובקריאה חוזרת איטית לפני כתיבת הסקירה התבלט היחוד של כל אחד מהם.

טליה בן-אבו, שאיירה יפה רבים מספרי ההוצאה, העניקה ל"סצנות מברצלונה" איור נאה במיוחד.

מומלץ.

Barcelona Scenes – Mercè Rodoreda

תשע נשמות

2018 (1958 – 1978)

תרגום מקטלאנית: יוסי טל