טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מודעות פרסומת

להבעיר מדורה (פעמיים) / ג'ק לונדון

129800000352b

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, אפוא, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע עם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

היום שבו התפוצץ העולם / סימון וינצ'סטר

d794d799d795d79dd7a9d791d795_d794d7aad7a4d795d7a6d7a5_d794d7a2d795d79cd79d1

באוגוסט 1883, כתוצאה מהתפרצות געשית רבת עוצמה, נמחה כמעט לחלוטין ארכיפלג האיים קרקטואה הסמוך לאינדונזיה של היום. האפר שנפלט מן הלוע הגעשי החשיך את האזור למשך כשבוע. גלי צונאמי פשטו באוקינוס השקט, ותנודות חריגות במימי הים נרשמו אפילו בחופים שבצפון אירופה. קולות הפיצוץ הגיעו למרחק של קרוב ל-5,000 ק"מ. האבק שהתפשט באטמוספרה השפיע לאורך זמן על הטמפרטורה, ויצר מראות מרהיבים בשעות הדמדומים בכל רחבי העולם. למעלה מ-36,000 אלף בני אדם נהרגו, בעיקר כתוצאה מהצונאמי.

קרקע האוקינוס שתחת האיים לא שקטה מאז. במהלך השנים צצו איים במקום אלה שנמחו, אך הים כרסם בהם והם נעלמו כלעומת שבאו. ב-1930 צץ אי נוסף, שממשיך לצמוח לגובה ולרוחב עד עצם היום הזה. שמו הוא אנאק קרקטואה (בנו של קרקטואה). ההר החדש שעל האי פולט ענני אפר ולבה, עדות לפעילות המתרחשת במעמקים, שכן הוא ממוקם במקום המפגש של שני לוחות טקטונים.

סימון וינצ'סטר כתב ספר שחוקר את התפרצות קרקטואה בהיבטים שונים, חלקם מפתיעים. ההיבט המתבקש מאליו הוא כמובן הגיאולוגי – איך נוצרו האיים, מה גורם לפעילות של הרי געש, מהם הלוחות הטקטונים, איך התגלתה והוכחה עובדת קיומם, וכן הלאה. היבט מתבקש נוסף הוא ההשפעה הסביבתית של ההתפוצצות – גלי הצונאמי, השפעת האפר הוולקני, טווח ההשפעה וכדומה. באותו הקשר הוא בוחן את תחייתם של עולם החי והצומח על שרידי האי שהתפוצץ ועל האי החדש. היבט פחות טריוויאלי, אבל לא פחות מעניין, הוא החברתי-תרבותי. כך, לדוגמא, הוא קושר בין ההתפוצצות להתחזקות האיסלם באינדונזיה, ובטווח הפחות מיידי להשתחררותה של אינדונזיה מן השלטון האירופי.

התפוצצות קרקטואה נחשבת לאסון הטבע הראשון של העולם המודרני: הטלגרף, שהוכנס לשימוש נרחב קצת קודם לכן, וסוכנויות הידיעות שהוקמו בעקבותיו, אפשרו העברת מידע מהיר לכל רחבי העולם על המתרחש, וכן איסוף מהיר של נתונים על השפעות ההתפוצצות במקומות מרוחקים.

בכל אלה, וביותר מאלה, וינצ'סטר מטפל בהרחבה, תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל נושא. לעתים, לטעמי, הוא לוקה בדקדנות יתר, אבל המכלול שופע ומרתק, והרחבת היתר פה ושם אינה פוגמת בו כלל.

לקריאה נוספת אני מציעה את המאמר הזה, וכמובן אני ממליצה לקרוא את הספר עצמו.

Krakatoa: The Day the World Exploded  – Simon Winchester

הוצאת דביר

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

בדד / ריצ'רד בירד

בדד

ריצ'רד בירד היה טייס וחוקר טבע, שהתמקד באזור הקטבים ובחקר מזג האויר. בשנת 1934 הוחלט להקים תחנת חלוץ באנטארקטיקה, שתהיה מסונפת לבסיס הקבע "אמריקה הקטנה", כדי לחקור את תופעות מזג האויר העולמי במקום בו הוא נוצר, הווה אומר קרוב ככל האפשר לקוטב. הרעיון המקורי היה ליישב שם בתקופת הלילה החורפי שלושה אנשים, אך התברר שהעברת ציוד שיספיק לכחצי שנה מסובכת מדי. בירד סירב לשלוח שני אנשים, מתוך מחשבה ששניים המצויים יחד לאורך זמן יכולים לפתח קשר שיזיק לשניהם (בעוד שלושה מהווים מערכת מאוזנת יותר). בסופו של דבר הוחלט שהתחנה תאויש באדם אחד בלבד, ובירד לקח את המשימה על עצמו.

התחנה הוקמה במרץ 1934 בקו רוחב 80 (80 מעלות ו-8 שניות, ליתר דיוק). לקראת סוף החודש עזב צוות ההקמה את המקום, ובירד נשאר לבדו. בימים הראשונים עדיין היו שעות אור מועטות, אך עד מהרה ירדה על התחנה אפלת הלילה הקוטבי, מלווה ברוחות סופה ובטמפרטורות שירדו עד לכדי 70 מעלות מתחת לאפס. בתנאים לא תנאים אלה בירד היה עסוק מסביב לשעון בתפעול המכשירים בתוך התחנה ומחוצה לה.

במקביל ליעד המקצועי של השהות בתחנה, בירד היה להוט לבחון את יכולתו להסתגל לחיים מנותקים מכל אדם ומסביבת חיים שגרתית. בקטעי היומן שהוא מצטט, ובתוספות שהוסיף עם כתיבת הספר, הוא מתאר יפה את הלכי רוחו, ואת הדרך בה מילא הדממה ואת האפלה.

חודשיים לאחר תחילת המשימה השתבשו הדברים באורח חמור ביותר. בירד לקה בהרעלה קשה בשל הגזים שפלטו המכשירים בתחנה. כוחותיו אפסו כמעט לגמרי. אכילה ושתיה היו בגדר מאמץ בלתי אפשרי, ומשקלו הדרדר. במאמצים הרואים ממש המשיך איכשהו לשמור על פעילות המכשירים, כולל גיחות החוצה לצורכי תחזוקה. במקביל לכך מכשיר הקשר שבק חיים. כדי להתקשר עם אנשיו ב"אמריקה הקטנה" היה עליו להשתמש במכשיר חילופי, שתפעולו דרש פעילות גופנית מאומצת שהיתה כמעט למעלה מכוחותיו. בלילה הקוטבי כל נסיון לחלץ אותו היה בגדר משימת התאבדות, וכדי למנוע זאת. היה עליו להעמיד פנים שמצבו שפיר, וכך עשה. אחד מסגניו בבסיס האם חשד שמצבו קשה, וברגע שניתן היה לצאת לדרך – בסוף יולי – נשלח רכב חילוץ. רק באוגוסט, כחודשיים ומחצה לאחר ההרעלה, הצטרפו שלושה אנשים אל בירד. מצבו היה כל-כך שביר, שכל נסיון להעביר אותו מן התחנה היה מסתיים באסון. לפיכך שהו כל הארבעה בתחנה עד שבירד התאושש במקצת, ותנאי השטח אפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

הספר המרתק הוא סיפור אישי מאוד של אדם יחיד, ובו בזמן הוא גם שיר הלל לחוקרים פורצי הדרך שבגופם ממש סללו את הדרך להתקדמות המדע.

לקינוח, קטע שאהבתי:

בחצות יצאתי החוצה כדי להסתכל פעם אחרונה בזוהר, אך מצאתי רק כתמי אור חיוור בחלק מן האופק, בין צפון וצפון-מזרח. עד שחיכיתי לשעת חצות האזנתי לנגינת הויקטרולה, הפעלתי את המנגנון החוזר שהתקנתי בעצמי וניגנתי אחד התקליטים של "הסימפוניה החמישית" לבטהובן. הלילה היה שקט ובהיר. את דלת הצריף הנחתי פתוחה, וכן גם את הדלת הגנובה. עמדתי שם בחושך והסתכלתי באחדות מקבוצות הכוכבים החביבות עלי, שהיו מאירות כאשר לא ראיתין מאירות מימי.

מעט מעט התחיל משתלט עלי הרושם, כי מה שראיתי ומה ששמעתי דבר אחד הם – כה שלמה היתה התמזגות המנגינה עם מחזות-השמים. יחד עם התגברות הצלילים התחיל הזוהר העמום שבאופק מתנועע במהירות ונצטייר בקשתות ובקרני אור מפזזות שהתפשטו על פני השמים – עד שהגיע למרום גובהו בנקודת הקודקוד שלי. הנגינה והלילה היו לאחדים, ואמרתי בליבי כי כל מיני היופי קרובים זה לזה ונובעים ממקור אחד. נזכרתי מעשה של אבירות ומסירות-נפש, שנתמזג למהות אחת עם המנגינה והזוהר.

Alone – Richard E. Byrd

עם עובד

1964

תרגום מאנגלית: אלישבע