שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר

שלושה ארונות קבורה לבנים

לורנסו קנטונה מתגורר עם אביו השתקן, ומנהל חיים שגרתיים, רובם בתוך הבית פנימה. מדי פעם הוא הולך לאוניברסיטה לשמוע הרצאה, ואינו יוצר קשר עם המרצים או עם הסטודנטים. בכלל, קשר אנושי קשה לו: בפרק הפותח את הספר, אביו חורג משגרת יומם, ומסרב ללכת לקנות לחם. לורנסו כמעט מתמוטט כשהוא נדרש לצאת אל הרחוב כדי למלא את המשימה הפשוטה הזו. יחודו היחיד של לורנסו, המספר את הספר בגוף ראשון, הוא בדמיונו הפיסי לפדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה האמיץ במיראנדה, הנתונה תחת שלטון דיקטטורי רצחני. התנקשות בחייו של אקירה משנה את מסלול חייו של לורנסו. חברו מימי בית הספר, המשמש כיועצו של אקירה, משתף אותו בקנוניה פוליטית: הוא, ושותפיו למזימה, מודיעים לאומה שאקירה נפצע קשה, למרות שלמעשה נרצח, ולורנסו נעטף בתחבושות, מחובר למכשירים רפואיים, ומוצג כמנהיג ששרד.

תחילה לא נהניתי מהספר. חשבתי שהסופר משתמש ברעיון שכבר נלעס ביצירות אחרות – איש שולי נדחק בטעות אל תפקיד בכיר – רעיון שמשמש לצרכי סאטירה חברתית: "רביזור", לדוגמא, "להיות שם", "הקריירה של ניקודם דיזמה", ועוד. נראה לי לא סביר לצפות שהקורא יאמין במטמורפוזה בלתי הגיונית בעליל, לפיה אדם חרדתי, חסר כישורים חברתיים, מתפקד להפליא בחברת קושרי הקשר, ואפילו ניצב על במה לפני קהל ונושא דברים בבטחון. המשכתי לקרוא למרות ההסתיגויות בעיקר בשל הסגנון המשעשע של המספר, ולא התחרטתי. מעט אחרי מחצית הספר המפנה בעלילה הפתיע אותי, ובערך באותו שלב גם הבנתי שהספר – למרות נושאיו הכבדים – אינו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות מן הציניות של המספר.

העלילה מתרחשת, כאמור, בדיקטטורה, כנראה דרום-אמריקאית. במדינה שולט הנשיא טומאס דל פיטו, שבכוח הטרור שמפעילות פלוגות המוות שלו צובר לעצמו כוח ונכסים. שקרים, שחיתות ואלימות הם דבר יום ביומו, ובכל "אשמה" המחתרת הסטליניסטית, זו שהנשיא הצליח להכחיד לכאורה לפני שנים רבות, אך עדיין משמשת כמקור כל רע, על פי צרכיו. מרבית אוכלוסי מיראנדה הם עניים ומנושלים, בעוד שכבה דקה של מקורבים לשלטון נהנית מעושר מנקר עיניים. כך נשמעת מהדורת חדשות שגרתית במיראנדה:

סגן הנשיא קנה חגורת בטן מפחיתת משקל. שלושים ואחד איכרים מאזור הנפט מתו, כנראה בהתאבדות טקסית קולקטיבית, כל אחד מהם מכדור רובה בעורף. בהתקף חמלה הציע המנהיג העליון לקנות במחיר טוב את האדמות של האלמנות והיתומים. בנו של הנשיא מדד נעליים באלפיים דולר בניו יורק, כחלק מההכנות לנישואיו עם דוגמנית איטלקית. ספורטאי יליד מיראנדה התבלט אמש במקום ה-71 באליפות העולם לאופנוענים, ורב-החסד כבר הודיע שיתן לו עיטור, ירצה או לא ירצה.

מול השלטון המסואב, המזכיר את שלטונו של רפאל טרוחיו, כפי שתואר ב"חגיגת התיש" של יוסה, ניצבת מפלגת הצהובים בראשותו של אקירה. ההתנקשות במנהיג האופוזיציה מתרחשת חודשים ספורים לפני הבחירות, ותומכיו להוטים לרכב על גל האהדה לאישיותו בנסיון בלתי מציאותי לכבוש את השלטון. מכאן מתגלגל הסיפור, שהוא שילוב של מתח עם ביקורת פוליטית, עם סיפור על חברות ועל בגידה ועם סיפור אהבה, כולם מתוארים בתערובת של ציניות-חמלה-יאוש-הומור-גרדומים.

"שלושה ארונות קבורה לבנים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא קצבי, קריא מאוד, נושא אמירה ביקורתית, ובשורה התחתונה מספק חווית קריאה מהנה.

Tres Ataúdes Blancos – Antonio Ungar

מודן וחרגול

2016 (2010)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

מודעות פרסומת

אלה שלמטה / מריאנו אסואלה

977239

"אלה שלמטה" נכתב בתקופת המהפכה המכסיקנית, שהתחוללה בין השנים 1910 ו-1921. הסופר נמנה עם אנשיו של פנצ'ו וייה, אחד מראשי המורדים שהתקוממו נגד שלטונו הממושך של הדיקטטור פורפיריו דיאס, והספר נחשב לרומן הקלאסי של המהפכה. כמו כן שמור לו מקום של כבוד בספרות המכסיקנית והדרום-אמריקאית בשל הסגנון החדשני לזמנו.

ציפיתי ליותר ממה שקיבלתי: רציתי לחוש את מה שחשו המדוכאים, שאחרי כארבעים שנות דיקטטורה קמו ועשו מעשה. קיויתי להכנס לתוך עולמם ולהזדהות איתו. רציתי להכיר אותם, או דמויות מייצגות מתוכם. אבל רוב הזמן הספר קטוע ומקפץ ולא מאפשר צלילה לתוכו, ובשאר הזמן הוא מתאר את גיבוריו כבריונים תאבי דם, שידם קלה על ההדק ועל הסכין, והם עסוקים בביזה על גבם של החלשים מהם. מריבות קטנוניות מפלגות אותם, והם לא מהססים לשלוח יד זה בזה. מצד אחד, יפה עשה אסואלה שלא פיאר ורומם את המתמרדים לכלל דמויות מופת, אלא נצמד למציאות, אבל מצד שני ההיסטוריה טובעת בתוך התיאורים של היומיום, ואני לא מרגישה שהועשרתי בידע או בהבנה או לפחות בחוויה ספרותית שתשאר איתי.

פתיחת הספר דווקא מבטיחה, אבל ההמשך מאכזב: דמטריו מסיאס, איכר שרק מבקש שיניחו לו לנפשו, נאלץ לברוח מביתו מפחד השלטונות, כשהוא משאיר אחריו את אשתו ואת בנו.

הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.
ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.
הירח מילא את ההר בצללים עמומים.
בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.
לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות. ביתו בער.

דמטריו הופך למנהיג של קבוצת מורדים, ונודד עם אנשיו ברחבי מכסיקו. אל הקבוצה מצטרף הרופא לואיס סרוונטס, לשעבר איש הפדרציה, ומעניק לרגע לקורא נקודת מבט חיצונית על המורדים. עד מהרה הוא משתלב, וכמו האחרים נוטל לעצמו מה שהם מכנים "מקדמות", הווה אומר ביזה. אסואלה מתאר גם אותו על פגמיו וחולשותיו, למרות שדמותו של סרוונטס מבוססת על חוויותיו שלו עצמו. יכול להיות שאסואלה מוביל את הקורא למסקנה שכוח מוביל להתבהמות, והמנוצלים של היום יהפכו למנצלים של מחר אילו רק תינתן להם ההזדמנות, אבל מהי האלטרנטיבה? אין לכך התיחסות בספר.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופר המכסיקני קרלוס פוּאֵנטֶס, המשווה בין האפוס שבספר לאפוסים המערביים, ומצביע על מקומו של הספר בתרבות המקומית.

לקריאת ארבעה פרקים ראשונים

Los de Abajo – Mariano Azuela

חרגול

2015 (1915)

תרגום מאנגלית: יוסי טל

דואר ספרותי / ויסלבה שימבורסקה

image_poczta_literacka_master

במשך שנים רבות היתה המשוררת ויסלבה שימבורסקה חברת מערכת כתב העת הספרותי "חיים ספרותיים", ועורכת המדור הספרותי של כתב העת, "דואר ספרותי". במסגרת המדור הזה התיחסה לכתבי יד ששלחו הקוראים במטרה לפרסמם. הספר שלפנינו הוא אוסף של כמה מן התגובות שכתבה במהלך השנים. הכתיבה הינה בלשון רבים, משום שבפולנית יש הבחנה בלשון עבר בין זכר לנקבה, ומכיוון שהיתה אשה יחידה במערכת כתיבה בגוף ראשון היתה מבדילה אותה מן הכותבים האחרים במדור. טרזה ואלאס, מי שיזמה את הספר ובחרה את הקטעים שייכללו בו, העירה בראיון עם שימבורסקה: "גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור", אבל את המשוררת ככל הנראה לא ניתן להביך בקלות. להערה זו, וגם לשאלה אם לא חשה עצמה חסרת לב כשדחתה יצירות ביכורים, ענתה: "חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "משוועה"."

לכתוב על ספר שכולל קטעים פרי עטה של שימבורסקה משול לנסיון לתאר שיר שלה במלים. צריך פשוט לקרוא. בשיריה, וגם בקטעי הפרוזה (שפורסמו בעברית בספר הזה וב"קריאת רשות") היא מצטיינת בחשיפה צלולה של מה שבאמת חשוב. היא אינה הולכת סחור סחור, ישירה מאוד, מקלפת כל נושא מרעשי הרקע. היא שנונה, פקחית, ותמיד מעוררת מחשבה. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את תפיסותיה של שימבורסקה בנושאים שעל הפרק: מקוריות, היכרות מעמיקה עם עולם הספרות, יומרנות ועוד. כדאי מאוד לקרוא את דבריו כהשלמה לספר.

ובכן, במקום לספר מה ויסלבה שימבורסקה כתבה, הנה מבחר ציטוטים.

על הנטיה לעטוף תוכן בשפע דימויים:

כל שם עצם גברתי עוטפת בשניים ואף בשלושה שמות-תואר, מתוך אמונה, כפי שהאמינו ב"פולין הצעירה", ששם-התואר הוא חלק מרכזי בדיבור השירי, שהוא יוצר את ההילה המתאימה לשירה. שום תקופה אחרת לא כיבדה את שמות-התואר עד כדי כך, מפני שבאופן אינסטינקטיבי הבינו שיש להגדיר את הדברים בצורה מדויקת ועל כן חסכונית – אחרת גם השיר המתוכנן לתלפיות ישקע במצולות כמו ספינה מלאה במים […]

על ההבדל בין מחמאות של חברים ומכרים להערכה ספרותית מקצועית:

הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.

על ההיסחפות למלים יפות שאינן אומרות בעצם דבר:

"אני אוהב דברים יפים, נאצלים, שגיאים / אוהב ערבים ופרחים / ואוהב את מבטיך השמחים / שאני הופכם ארגמניים…" היינו רוצים לדעת איך עושים זאת ובשביל מה.

על הזלזול בכללי הדקדוק:

יש לנו חיבה עצומה לכלבים, ולמספר שלוש יש לנו חולשה ניכרת עוד מילדות, ואף-על-פי-כן הכותרת "שלוש כלבים" לא עוררה בנו חשק להמשיך לקרוא.

על הכישורים הנדרשים מסופר:

"אני כותב על עצמי שכן רק את עצמי אני מכיר…" אנחנו מתחננים שאדוני ידחה את ההיכרות הזאת למועד מאוחר יותר, ושלפי שעה יתעניין בענייני הזולת. הכשרון לכתוב פרוזה הוא היכולת לצאת מתוך עורך שלך, זו המיומנות להיות מבחינה מחשבתית מישהו אחר לגמרי, נשיא של קואופרטיב, פיתום בקרקס, אשה כורעת ללדת, פועל שנשלח לקורס, אלמן וילדה בת חמש.

על כתיבה לילדים:

הזאטוטים אצים לבית-הספר חושו-חושו-חיש, בשעה שהגשם הקטן טיף-טיף-טף או השלג הקטן רוחף-רחיף-רחָף… מיָה זה? אה, בטח, אלה שירי ילדים שחיברו כל מיני נשים איומות ונוראות. גברתי רוצה לבוא בקהלן. איננו יכולים לאסור זאת אבל אנחנו מבקשים לרחם על צאצאינו, שממהרים להתרחק מספרות כזאת ריץ-ריץ-רץ.

על החובה לקרוא, והרבה, כדי לכתוב:

… בהעדר קנה מידה כלשהו להשוואה, השיר הקטן הראשון על כך שבאביב אפילו השמש בהירה יותר, יכול להיראות בעיני המחבר כיצירת מופת שאין מושלה […] צריך לעשות היכרות עם ספרות העבר והספרות בת זמננו. לחשוב אם הכל כבר נאמר ובדרך מספקת לחלוטין. במידה שלא – אולי הגיע תורך? […] על טקסטים שצומחים מהשראה כזאת כבר אפשר לדון.

על תאוות הפרסום ללא מאמץ:

ושוב, פעם שניה השבוע, המערכת מקבלת יפוי כוח להכניס כל סוג של תיקון שתמצא לנכון. מפרחי שירה שאננים כאלה לא תצמח לספרות שום תועלת. מעניין אם הועד האולימפי הפולני מקבל מדי פעם מכתבים כאלה: "בכוונתי לזכות באליפות העולם – אני מייפה את כוחכם להתאמן במקומי"…

צירוף העצות כולן מצדיק את כותרת המשנה של הספר: איך להיות (או לא להיות) לסופר. כדאי לקחת לתשומת הלב את אבחנותיה ואת עצותיה. אני מודה, לא הייתי רוצה להיות במקומם של אלה ששלחו יצירות וספגו, כדבריה של שימבורסקה, "דלי מים קרים שנשפך על הראש". כעומדת מן הצד נהניתי עד מאוד, לפעמים צחקתי עד דמעות.

מומלץ בהחלט.

Poczta Literacka – Wislawa Szymborska

חרגול

2014

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

הרפתקאותיו של ווזלי ג`קסון / וויליאם סרויאן

r_cover_1047

אין שום אמת, שום יופי, שום זכות, שום גן-עדן, שום אל, אלא אם הם נובעים מאהבה.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כאביהם-מולידם של שני ספרים שהפכו לקלאסיקות – "התפסן בשדה השיפון" ו"מילכוד 22". "ווזלי ג`קסון" ראה אור ב-1946, שנה אחרי מלחמת העולם השניה, והתקבל באיבה, למרות ההערכה שלה זכה סרויאן עד אז. באותה שנה לא היה כנראה מקום לספרים שהצטיירו כאנטי-פטריוטים, כשהפטריוטיות האמריקאית והשנאה לזרים (בעיקר גרמנים ויפנים) היו בשיאן. ווזלי, לעומת זאת, לא מבדיל בין אדם לאדם, והוא לחלוטין לא מאמין במלחמות בלי תלות בנסיבות. הגישה הזו לא ממש הסתדרה עם הלך הרוח הלאומי.

אני מקווה שכל מי שגויס אי-פעם לאיזשהו צבא עדיין חי, השתחרר מהצבא, חזר הבית ושהוא בסדר. אני מתכוון לרוסים, לגרמנים, לאיטלקים, ליפנים, לאנגלים, ולכל שאר הלאומים בעולם. אנשי צבא ופוליטיקאים אוהבים להתייחס למתים כאל המתים האמיצים או הגיבורים המתים או כל סוג אחר של מתים. אני משער שאני לא מבין במתים כי המתים היחידים שאני מסוגל לדמיין הם המתים המתים וזה יותר מדי בשבילי. לעומת זאת, אני מסוגל להבין את החיים האמיצים. אותם אני מבין קצת, וזאת חבורה די עגומה.

זהו סיפורו של צעיר בן 19, המגויס לצבא ארה"ב, ונשלח למערכה באירופה. בעיקרו הוא ספר אנטי מלחמתי, אנטי צבאי, והוא מצליח להיות כזה בלי להכנס לתיאורי קרבות, וכמעט בלי תיאורים קשים של פציעה ומוות (ווזלי עצמו מתגלגל לתפקיד של כתב צבאי, לא של לוחם). הוא מתאר את האוילות שבצבא, את ההיררכיות המרוממות את הבלתי ראויים, את היחסנים השומרים על עצמם בעורף ועוד, ובכך הוא דומה ל"מילכוד 22", אם כי הוא פחות פרוע ממנו. הוא חורג מן המעגל הצר יחסית של הצבא, ובועט במידה מסוימת במסגרת הכופה של מדינה שבה היחיד מוצא עצמו נשחק.

הם (הסופרים במחלקת הכתיבה בניו-יורק) ממש לא רצו שמישהו יחשוב שאיזשהו גרמני מגרמניה או יפני מיפן הוא יצור אנושי. אם מישהו שאל אותם במקרה, בתום-לב, מתי הם יסעו אל מעבר לים ויכו באויב, הם היו אומרים שהם מנסים כבר שנים לנסוע אבל קצין הרפואה של הבסיס לא מעלה על דעתו דבר כזה, בגלל הבעיה שיש להם בסינוסים, או בבטן או בעיניים. או שהם היו אומרים שמפקד הבסיס נאבק תמיד שיישארו מול מכונות הכתיבה שלהם, כי הוא מרגיש שהעבודה שהם עושים מועילה פי מאה למאמץ המלחמתי מכך שיישאו רובה. או שהם אמרו על עצמם שהעבודה שלהם תורמת הרבה יותר להשמדת האויב מאשר דיוויזיה שלמה של חיילים.

ווזלי הוא צעיר נאיבי, לגמרי לא מתוחכם, די תלוש, מחפש את הטוב וסולד מהרע, ומעל הכל הוא מאמין גדול באהבה. המאפיין העיקרי שלו הוא בדידות. יש לו חברים, אנשים מסייעים לו, הוא מסייע לאחרים, כיעורו החיצוני לא מרחיק ממנו אנשים, אולי אפילו גורם להם לאמץ אותו אל חיקם. הוא אף פעם לא לבד, אבל הוא מאוד בודד, שהרי אין השניים תלויים זה בזה. התלישות ותחושת הבדידות מזכירות את הולדן.

מוזר איך לפעמים דמויות ספרותיות מתחבבות עלי, למרות שברור לגמרי שאילו היו מציאותיות לא הייתי רוצה אותן בסביבה. ווזלי הוא כזה.

אהבתי את הספר, ואני ממליצה עליו.

The Adventures of Wesley Jackson – William Saroyan

הוצאת חרגול

2004 (1946)

תרגום מאנגלית: ינץ לוי

אשת הטייס שנעלם / צור שיזף

937308

אסף ורדי הוא טייס פנטום שמופל מעל לבנון ונופל בידי החיזבאללה. רות ורדי, אשתו, יולדת חודש אחר-כך את בנם הבכור. מכאן ואילך מתנהלים חייהם בנפרד משני עברי הגבול: היא חיה בחוסר ודאות לגבי גורלו. הוא מתגלגל מן החיזבאללה לסורים וחזרה, בורח ונתפס, ולבסוף הופך ללבנוני בן-חורין, ומקים משפחה עם נערה שאומצה ע"י האיש שהציל אותו. מופרך? לגמרי.

צריכה להיות סיבה טובה לכתוב ספר על חייה של אשת שבוי/נעדר, מעבר לרחמים או ליצר חטטנות. הספר הזה לא תורם שום דבר חדש שלא ידענו קודם על הקשיים שבבדידות, על החיים הבלתי אפשריים תחת המיקרוסקופ הציבורי, על הפקעת הפרטיות. צריכה להיות סיבה טובה לכתוב על בעית השבויים והנעדרים, מעבר לביקורת השגרתית על התנהלות ממשלתנו מול הטרוריסטים. הספר לא מוסיף דבר בענין זה, ההפך הוא הנכון: הוא נתפס לפופוליזם כשהוא מתאר את ראשי הממשלה לדורותיהם כמי שהסיגרים ומשחקי הטניס עומדים בראש מעייניהם, בעוד השבויים והנעדרים הם בעיניהם בגדר מטרד בלבד. צריכה להיות סיבה טובה ליצור הפי אנד לסיפורו של הנעדר בחיק משפחתו החדשה, בעוד קרוביו בארץ נמקים מחרדה. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה כזו.

מאוד לא נעים לי לסכם את הספר במילה אחת, אבל זה מה שהרגשתי במשך כל הקריאה: מיותר. את המחצית הראשונה קראתי בתקווה להתפתחויות בעלילה ובדמויות. את המחצית השניה קראתי רק משום שרציתי לכתוב סקירה, ונראה לי לא הוגן לכתוב מבלי לקרוא את הספר כולו. את הפרקים המסיימים קראתי בקוצר רוח הולך וגובר בשל ההדבקה הלא משכנעת של פרטי העלילה.

תיאורי הנוף כתובים היטב, פה ושם מבליחות פסקאות מעניינות, אבל הסך-הכל בנאלי, והתחושה הכללית היא של טרמפ על נושא כואב. חבל.

הוצאת חרגול

2011

עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד

933553

סיפור המסגרת של הספר לוקה בעיני במופרכות יתר: אותיות נעלמות מקלף, אותיות מפיעות על אבן, נעלמות מהאבן, חוזרות חלקית, מופיעות על עץ ובשמים. קשה לי להתחבר לקטע הזוי כזה.

אבל א` – אני מכירה בעובדה שיש אנשים הוזים, ו-ב` – סיפור המסגרת הוא לא העיקר בספר.

יודא הרכבי, מרצה לתולדות המזרח הקדום, מתעורר בערב ראש השנה, ומגלה שמשפטים שכתב בשבחי ירושלים על מגילת קלף באותיות כנעניות, פרחו ונעלמו. המסקנה ההגיונית שלו, אחרי הבהלה הראשונית, היא שהאותיות פרחו לירושלים. הוא אורז תרמיל ועולה על אוטובוס לעיר הקודש בתקווה למצוא אותן שם.

מכאן הולך ונפרש פסיפס מרתק של אוכלוסית ישראל בימינו: יודא מסתובב בעיר היהודית השובתת ממלאכה בשל החגים, יורד לכותל לתפילת ערב חג, סועד באחד הרבעים הלא-יהודים, שגם הם מצויים בעיצומו של חג (הרמאדן), נפגש עם נזירות, עם תיירים צליינים, עם חבר מן העבר הקומוניסטי שלו שחזר בתשובה, עם חברה מן העבר הרומנטי שלו הנשואה לאתאיסט שוויצרי ממשפחה נוצרית. אביו המנוח של יודא נמלט מפוגרומים, אמו ותיקה בארץ. הוא עצמו היה נשוי לאשה צ`רקסית. עברה של הארץ ועברם של תושביה, עדיין חיים ומשפיעים על ההווה שלה. לרגע חשתי שאולי יש בספר הפרזה במספר המפגשים הדחוסים בתוכו, אבל התמונה הכללית תוססת ומעניינת מאוד, וההפרזה לכאורה נבלעת בעושר הידע.

גבורו של הספר נוצק במתכונת גבוריו של אהרן מגד: קצת נעבעך, קצת אבוד ומרחף, אפרורי מבחוץ ושופע חיים בתוכו. ספריו של מגד בכלל, והדמויות שהוא יוצר בפרט, מאוד חביבים עלי. אני אוהבת את הכתיבה הלא מתלהמת שלו, את האנושיות שבדמויות, ואת שפע הידע שהוא מעתיר על קוראיו.

הוצאת חרגול עם עובד

2010