עיר בלי יהודים / הוגו בטאואר

כותרת משנה: רומן על היום שאחרי מחר

הוגו בטאואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי, כתב את "עיר בלי יהודים" ב-1922 על רקע האנטישמיות הגואה בארצו. הספר, שנתפס שנים אחר-כך כמנבא את גורלם של יהודי אירופה, אכן מתאר בדיוק מצמרר כמה מן ההתרחשויות בשנים שתבואנה אחרי פרסומו. העלילה מתרחשת באוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהמדינה סובלת ממשבר כלכלי שהולך ומחריף. כשהתסיסה בציבור מובילה למהומות, מתקבלת בלית ברירה החלטה ללכת לבחירות חדשות. למירב הפופולריות זוכים הנוצרים-סוציאלים, שססמת הבחירות של מנהיגם היא "יהודים – החוצה מאוסטריה!". כשמסתמן כי גורלם של היהודים נחרץ, מתברר עד כמה קל להפוך מידיד ליריב. היהודים, שהיו מעורבים לבלי הפרד בחיי הנוצרים ובמרקם החיים האוסטרי, הופכים מוקצים, מבודדים, יעד ללעג ולשנאה. חוק היהודים החדש מחייב אותם, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את אוסטריה תוך מספר חודשים, ועושק מהם את מרבית רכושם.

בשונה מהיטלר, הקנצלר האוסטרי שוורטפגר אינו שונא יהודים, או כך לפחות הוא אומר. אבל הוא רוצה את ארצו תמימה, בלתי מתחכמת, ללא הנטע הזר של היהודים הזריזים, הקשוחים, הנמרצים והמוכשרים. במהרה מתברר שללא הנטע הזר הזה וינה המשגשגת הופכת לכפר. אין מי שיפַתח עסקים, אין מי שישלם עבור מותרות, אין מי שיטפח את התרבות. אוסטריה כולה שוקעת בעוני מתסכל. עד שבא יהודי אמיץ אחד, שחוזר לאוסטריה במסווה, והופך את הקערה על פיה. אוסטריה, שלמדה את הלקח, מקבלת בהתלהבות את היהודים השבים אליה, באותה התלהבות שבה חגגה את שילוחם ממנה.

"עיר בלי יהודים" נכתב כסאטירה על האנטישמיות. הוא זכה להצלחה בזמנו, למרות איכותו הספרותית הבלתי מרשימה, ואף הפך לסרט. יש לעלילה על מה להשען: מנהיגים אנטישמיים לאורך הדורות התלבטו בין הסתמכות על היהודים לבין סלידה מהם, הגו פתרונות יצירתיים כדי לרדוף ולאמץ בו-זמנית, ולפעמים הניחו לסלידתם לגבור על האינטרסים שלהם. מצד שני, הסופר, ככל הנראה מבלי שהתכוון לכך, מנציח סטראוטיפים ומזין פחדים אנטישמיים. יש משהו יהיר ומעורר אנטגוניזם בגישה של "אני ואפסי עוד" שהוא משדר, והוא כמו יוצר את הרושם שהעולם נשען על כשרונותיהם של היהודים ועל מעלותיהם. בשולי הדברים, ההבחנה שהוא עושה בין יהודי אוסטריה ויהודי המזרח אולי מצביעה גם על אנטישמיות פנימית. מצד שני, זו סאטירה, אולי אין צורך לקחת ברצינות את האלמנטים הקיצוניים שלה.

הספר היה חשוב בזמנו, בעיקר כשאנו יודעים עד כמה דייק בתחזיותיו ועד כמה היו מתונות לעומת מה שארע באותו מקום עצמו בעשרו העוקב. המתרגם, שכתב גם אחרית דבר לספר, מצביע על הרלוונטיות שלו לימינו, כשהוא קושר בין החקיקה שבספר לחקיקה המתוכננת בישראל 2023. אפשר, כמובן, לראות זאת גם אחרת, לא כאזהרה אלא כהבטחה: חקיקה, אם היא אמנם שגויה, סופה להתהפך, כפי שמציע הסיום האופטימי של העלילה.

על הסופר ועל הספר קראתי לראשונה בספרה של אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה", שם מתוארים הדיונים שהתעוררו בחוגי היהודים בעקבות הצפיה בסרט, כשניסו לנחש אם מדובר בחיזוי גורל היהודים או ביצירה בדיונית חסרת חשיבות. סקרנותי התעוררה, ושמחתי כשהספר תורגם. גם אם העלילה פשטנית, הספר בהחלט מספק זוית ראיה נוספת, בזמן אמת, על האופן בו התמודדו יהודי מרכז אירופה עם מצבם המחמיר בין שתי מלחמות העולם.

הוגו בטאואר, שהיה סופר פורה ופרובוקטיבי, נרצח ב-1925. הרוצח טען שפעל ממניעים מוסריים, אך ככל הנראה היו לו גם מניעים אנטישמיים. מכל מקום, הוא זכה להגנתם של פרקליטים אוהדי נאצים.

בשל חשיבותו ההיסטורית הספר מומלץ לקריאה.

להרחבה: מאמר אודות הסרט שהוקרן בארץ ב-2018

Die Stadt ohne Juden – Hugo Bettauer

אפרסמון

2023 (1922)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

מיכאל קולהאס / היינריך פון קלייסט

כותרת משנה: מתוך כרוניקה עתיקה

מיכאל קולהאס, סוחר סוסים, רוכב בדרך בה עבר כבר פעמים רבות בעבר. הפעם, במפתיע, הוא נתקל במחסום שהציב היוּנְקֶר וֶנצל פון טרוֹנקה. כדי להמשיך בדרכו הוא נאלץ להציג אישורים, שכמובן אינם ברשותו, ולשלם דמי מעבר. בלית ברירה הוא משאיר בידיו של היונקר כפיקדון שניים מסוסיו, ומורה למשרתו להשאר במקום ולטפל בהם. בשובו הוא מגלה שהמשרת הוכה וגורש, ושהסוסים המשובחים נוצלו לעבודות והפכו לשבר כלי.

קולהאס מאמין בחוק ובצדק. הוא מגיש תביעה נגד היונקר, אבל זו נסחבת ונגררת עד שהיא נגנזת בשל קשריו הטובים של הנתבע. מכיוון שהמדינה אינה עומדת לצדו, כמצופה ממנה, הוא מחליט ליטול את החוק לידיו. אשתו מנסה להניא אותו מלממש את כוונתו, אך נסיונותיה להביא לפתרון בדרכי שלום מסתיים באסון. קולהאס יוצא למסע נקם, ומוכן לחדול ממנו רק אם היונקר יחזיר לו את סוסיו במצב בו הופקדו בידיו.

מכאן נפתחת מסכת סבוכה, שנכרכים בה אינטרסים צרים, משחקי כבוד, מאבקים בין המחוזות השונים ובין בעלי משרות ברמות כאלה ואחרות. הצדק הפשוט, שהיה כל-כך ברור בתחילה, הולך וטובע בים של מעשי טרור ומזימות. הסיפור כבר אינו סיפורו הפרטי של אדם שניסה להיאבק בבירוקרטיה וכשל, אלא סיפורם של פונקציונרים עם סדר יום משלהם, ושל אספסוף פרוע שמאמץ את הלגיטימיות הפתאומית של האלימות. אם בתחילה שלט קולהאס במספר מצומצם של אנשים שהלכו אחריו, והיונקר הפעיל את השפעתו על מספר שרים מקורבים, בהמשך נדמה שיד כל בכל.

קולהאס עצמו, כפי שמוצהר כבר בפתיחה, הוא דמות מורכבת. היינריך פון קלייסט כותב עליו כי "נודע כאחד האנשים הישרים ובה בעת האיומים ביותר בזמנו". נקודת המוצא היא יושרו ותמימותו שנוצלו בזדון, אבל החלטתו להפוך את עצמו למי שמחוקק את חוקיו שלו הביאה להרג חפים מפשע, ומצפונו אינו מייסר אותו על כך. בכל רגע נתון הוא מוכן לפרוש מדרכו החדשה, ובלבד שיתקיים התנאי שהציב, אבל באותה מידה, וללא היסוס, הוא מוכן להמשיך במסע ההרג. הסופר, שמספר ביצירה על מקרה אמיתי מן המאה השש-עשרה, מעביר באמצעות קולהאס ביקורת נוקבת על השחיתות השלטונית בתקופתו, על מערכת המשפט ועל הבירוקרטיה, ובו זמנית מגנה – כמעט בלי לומר זאת במפורש – את הקיצוניות שאליה נגרר קולהאס דווקא בגלל אמונתו האידילית בצדק.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים, וחזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "רגטיים" לפני מספר ימים. בשיאו הדרמטי של הספר, אדם שחור עור בשם קולהאוז ווקר נקלע למחסום שהציבו כבאים לבנים, נדרש לשלם דמי מעבר ולהשאיר בידיהם את רכבו. הרכב, בדומה לסוסיו של קולהאס, סובל מהשחתה. קולהאוז, אדם ישר והולך בתלם עד כה, שנואש מן התקווה לקבל חזרה רכב תקין, שלא לדבר על התנצלות, פונה לאלימות. "מיכאל קולהאס", סיפור שכבר מלאו לו למעלה ממאתים שנה, העניק השראה לכותבים אחרים, הן בשל תכניו והן בזכות סגנונו הענייני הבלתי אופייני לתקופתו. אולי האחרונה בהן, עד כה, היא המחזה של יהושע סובול, שהפך לאחרונה לסרט, בו מככבת דמות מורכבת הנושאת את השם מיכאל קול.

בלתי אפשרי לקרוא את היצירה בלי להתמודד עם שאלות אישיות של צדק ושל המחיר שהקורא יהיה מוכן לשלם כדי להשיגו. בשל כך, ובשל סגנונה הסוחף, היא מומלצת מאוד.

Michael Kolhaas – Heinrich von Kleist

בבל

2002 (1810)

תרגום מגרמנית: מרים די-נור וחנן אלשטיין

אימפריום / כריסטיאן קראכט

בראשית המאה העשרים הגיע לפומרניה שבגינאה החדשה הגרמנית צעיר גרמני בשם אאוגוסט אנגלהרדט. נפשו של הבחור קצה בציויליזציה, והוא חיפש מקום בו יוכל לחיות על פי עקרונותיו – נודיזם וצמחונות. המושבה הגרמנית, כ-2,500 ק"מ צפונית לאוסטרליה, שבתה את דמיונו. אנגלהרדט, טיפוס הוזה, קיצוני, פיתח את האמונה שהקוקוס הוא מאכל האלים, ולפיכך יש להסתפק רק בו ובאור השמש, לה סגד, כמקור תזונה וכמקור חיים. בהגיעו למושבה רכש את האי קַבָּקוֹן, שעליו צמח מטע עצי דקל, התפשט, הקים בקתה בעזרת בנאים מומחים שהביא מן המושבה, והשתקע. השמועות אודותיו, ופרסום דברים שכתב, הביאו אליו כמה מעריצים, ובשיאה מנתה ה"כת" שלו שלושים איש. במלחמת העולם הראשונה נכבש האי על ידי האוסטרלים, ואנגלהרדט נותר לגור בו, במצב גופני ירוד, עד מותו ב-1919 בהיותו בן ארבעים ושלוש.

כריסטיאן קראכט ביסס את "אימפריום" על חייו של אנגלהרדט. הדמויות המופיעות בספר אמיתיות, וכן עיקרי הכרונולוגיה. לאלה הוסיף קראכט מדמיונו, ושינה את סיפור מותו של האיש. כוונתו של קראכט, כפי שהוא עצמו מודה כבר בתחילת הספר, היתה ליצור אנלוגיה בין אנגלהרדט והקלוניאליזם הגרמני להיטלר ולנאציזם:

אם מפעם לפעם בהשתלשלות העניינים יעלו על הדעת קווי דמיון מקבילים לרומנטיקן וצמחוני גרמני אחר, שיתכן כי מוטב היה אילו נשאר לעמוד אצל כן הציור שלו, הרי שהדבר מכוון הוא בתכלית, ולפי הגיונו של הדבר – סליחה במטותא, אכן בקליפת אגוז – גם עקבי.

בהמשך הספר ישוב ויקביל בין שתי התקופות. כשאנגלהרדט יספוג מכות, יכתוב קראכט, "עודו מוטל כך מולם על העפר, ובראשם פושה תאווה חייתית לדכא ולהשפיל (הרי מדובר בנתינים גרמנים הנכונים תמיד לשרת), הם מתחילים לבעוט בו ולהכות אותו באגרופיהם". אנגלהרדט, שהוא ביסודו של דבר, אליבא דקראכט, תמים ובלתי מזיק (פרט לעצמו), מוצג רוב הזמן כמי שלא לקה באנטישמיות, אבל בסופו של דבר נכנע לבלתי נמנע: "כמו מרבית בני זמנו, כמו כל בני הגזע שלו, במוקדם או במאוחר הוא החל לראות בקיומם של היהודים את הסיבה הבדוקה והמוכחת לכל הרעות החולות שייסרו את האדם". וממש לקראת סיום הוא קושר באופן ברור בין אז לעכשו, כשהוא מספר על פציעתו הבלתי קטלנית של היטלר במלחמת העולם הראשונה: "יתכן שהדברים מעולם לא היו מגיעים לידי כך שכעבור עשורים מעטים בלבד סבי וסבתי ימשיכו ללכת בצעדים מהירים בפארק מורוידה שבהמבורג, כאילו אינם רואים כלל איך אותם גברים, נשים וילדים עמוסי מזוודות מוטענים בתחנת הרכבת דמטור על רכבות ומשולחים מזרחה, החוצה אל קצה האימפריה, כאילו כבר עכשו הם צללים ותו לא, כבר עכשו אפר עשן".

בעיני ההקבלות הללו די מאולצות ולוקות בפשטנות, אבל מבחינות אחרות הספר מספק חגיגת קריאה. קראכט הוא כותב שנון, מספר סיפורים כשרוני, שפורש עלילה המשלבת כובד ראש והומור, אידיאולוגיה וטירוף, ביקורת חברתית עוקצנית וחמלה, כאב ועליצות. תיאוריו שופעי חיים, ובחינתו את הדמויות החולפות בספר מעמיקה ומשכנעת. למרות שוליותה של אפיזודת אנגלהרדט, הנושאים שסביבה – השתלטות על עמים אחרים, התפשטות טריטוריאלית ללא הצדקה ממשית, חיים על פי אידאולוגיה, דעות קדומות ועוד – משמעותיים ומעוררי מחשבה.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כפשוטו – עלילת חייו של אדם אחד, אפשר לקרוא אותו כאלגוריה, אפשר שניהם כאחד. מפעם לפעם אפשר להשתעשע אתו כמו עם כתב חידה: קראכט משלב בספר דמויות היסטוריות רבות, מבלי לנקוב בשמן. כך, לדוגמא, הוא מזכיר "בשווייץ הרחוקה צמחוני צעיר אחר, עובד של משרד לרישום פטנטים", וגם "גבר כחוש וסגפני למראה… המשיך לעבוד על כתב יד עם הכותרת הפשוטה למדי, 'גרטרוד'", ו"יהודי… חיוור… צמחוני בעצמו גם הוא… שלח גלויה אל אחותו בפראג". לצד ה"חידות" האלה למדתי על דמויות היסטוריות שלא הכרתי, עוד אחת ממעלותיו של הספר בעיני.

"אימפריום" הוא ספר מהנה ומעשיר, בהחלט חווית קריאה מתגמלת.

Imperium – Christian Kracht

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט

כותרת משנה: 14 הימים האחרונים

יואכים פסט, שכתב ביוגרפיה שלמה של היטלר, מתרכז בספר הזה בשבועיים האחרונים לחייו. חלקו הארי של הספר – הפרקים הנרטיביים – מספר באופן כרונולוגי, יום אחר יום, על השתלשלות הארועים באותה תקופה דרמטית, כשהיטלר עדיין שלט ביד ברזל בנאמניו, למרות שאיבד קשר עם המציאות והורה על תזוזת כוחות בלתי קיימים כדי לנהל קרבות בלתי אפשריים. בין פרקים אלה נשזרים פרקים רפלקסיביים, כהגדרתו של פסט, המנסים לפצח את סוד כוחו, ששבה את לב הגרמנים והובילם בסופו של דבר לאבדון, ואת חידת מותו ומדוע התאבדות היתה הפתרון המתבקש מתפיסת עולמו.

בשני סוגי הפרקים פסט כותב בכשרון רב על אותם שבועיים, ומיטיב לתאר אומה הצועדת אל כליונה, ומנהיג שאיבד הכל מלבד המגלומניה והנאמנות הבלתי מוסברת של עמו. הוא מתרכז בעיקר באוירת הבונקר, שם שלט היטלר, התשוש פיזית ונפשית, ממש עד הרגע האחרון, ובעצם גם אחרי מותו ועד הכניעה, אבל מתאר גם את הלחימה מבית לבית בברלין החרבה, ואת הכאוס המוחלט ששרר בגרמניה. הוא מנסה לענות על השאלה האם היטלר היה תוצר בלתי נמנע של ההיסטוריה החברתית והפוליטית של גרמניה ושל אופיים של אנשיה (תשובתו שלילית), ועומד בהרחבה על תשוקתו של היטלר לדרמה וגנריאנית, למיתוס ולהרס, שממנה התחייב גם חורבנו האישי והסופי שלו עצמו.

הספר הוא למעשה חזרה על הפרקים המסיימים את הביוגרפיה בתוספת הרחבות מסוימות. מכיוון שקראתי את הביוגרפיה לאחרונה, לא מצאתי כאן חידושים משמעותיים. הפרקים הרפלקסיבים מתיחסים על קצה המזלג לשנים קודמות, ומי שמתעניין בפרטי חידת היטלר, אך אינו מעונין לצלול אל הביוגרפיה, אולי יבוא כאן על סיפוקו. פסט מוביל למסקנות, עד כמה שאלה אפשריות, אבל כדי להתרשם לעומק ולהבין איך הגיע אליהן, עדיף לקרוא את הביוגרפיה. הפרק שמשך את תשומת לבי, משום שהביוגרפיה אינה מתיחסת לנושא הנדון בו, עוסק בספקולציות ובקונספירציות שצצו אחרי מותו. בערוץ ההיסטוריה משודרת הסדרה "לצוד את היטלר", בה נטען שהיטלר לא התאבד אלא נמלט, ככל הנראה לארגנטינה. למיטב שיפוטי החוקרים מוכיחים רק שהיטלר יכול היה, אילו רצה, לביים את מותו ולחמוק מברלין, ואולי היה מצליח להציל את עצמו למרות הקרבות שהתנהלו ממש בסמוך לבונקר, אבל הם אינם מוכיחים שכך אמנם קרה. פסט מסביר, באופן משכנע, לדעתי, מדוע לא נותר כמעט שריד מהגופה, ואיך הצליחו הסובייטים, בניצוחו הפרנואידי של סטלין, לפזר ערפל וליצור את הבסיס לקונספירציה.

הסרט "הנפילה" משנת 2004 מבוסס על הספר.

בשורה התחתונה: "בתוך הבונקר של היטלר" הוא ספר חשוב, שלולא צל הביוגרפיה הייתי מוצאת בו חידוש וצוהר ראשון ומעניין אל חידת כוחו של היטלר ועוצמת שליטתו בגרמניה.

Der Untergang – Joachim Fest

אחוזת בית

2006 (2002)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין