ישראלים בחצר סט. ג'יימס / חנוך ברטוב

ישראלים בחצר סט. ג'יימס

בין השנים 1966 ו-1968 שירת הסופר חנוך ברטוב כנספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. את חוויות אותן שנתיים ואת תצפיותיו העלה על הכתב בספר זה.

הספר הוא תערובת של האישי עם הציבורי, הישראלי והבריטי. ברטוב מספר על הסתגלותו לחיים של דיפלומט, על כל הגינונים המתחייבים מן המעמד. הוא מתאר טיולים בערים ומחוץ להן, ובפרק החותם את הספר הוא מסכם את תפקידו של נספח תרבות בכלל, ובלונדון בפרט. הוא מאפיין את יחסם של הישראלים אל הבריטים – הדברים אמורים פחות מעשרים שנה אחרי תום המנדט, ואולי אינם רלוונטים עוד לימינו. הוא מתבונן אל החברה הבריטית, אל דבקותה במלוכה ובמידרג האצולה ואל הפוליטיקה שלה, עוסק בהיסטוריה היהודית באנגליה, ומקדיש מספר פרקים – ותשומת לב מעמיקה – לקשר בין ישראל ליהודי התפוצות.

כמה מתיאורי הספר מעלים חיוך נוסטלגי, כמו ההמלצה להצטייד בספר מפות, או ההתיחסות אל הביטלס כאל תופעה קיצונית (שלא לדבר על כינויים "חיפושיות"). הפרק, העוסק בשלטונו של הרולד וילסון כראש ממשלה, יעניין אולי היסטוריונים בלבד. אבל פרט לאלה, הספר מעניין ורלוונטי, וכתוב בכשרון, כמצופה מברטוב.

פרק מעניין עוסק בנאום "נהרות של דם", שנשא אנוך פאוואל, חבר פרלמנט ואיש רוח, ב-1968. בעקבות התפרקות האימפריה הבריטית החלה תנועת הגירה של בני המושבות אל האי. בפתח הספר מתאר ברטוב את ההיסטוריה המבודדת של אנגליה: בעבר, כלומר, אך אתמול, היה האי מופרש מן העולם. מאות שנים חיו להם עליו הבריטים, מוגנים על ידי מים רבים, לא חסרים את כל הנכרים המתגוררים להם אי שם מעבר לתעלת למנש. יום אחד, מספרים האנגלים, נתרגשה סערה בתעלה וכל הספינות היו אנוסות למצוא להן מקלט בנמלים. מיד הודיע הרדיו כי יבשת אירופה מנותקת… כעת נאלצו תושבי המקום לקלוט את הנכרים המתדפקים על שעריהם. נאומו של פאוואל היה טעון גזענות ועוינות, וזכה לתמיכה רבה ומדאיגה. מעניין לקרוא את הפרק הזה על רקע גלי ההגירה של השנים האחרונות.

ברטוב שהה בלונדון בעת מלחמת ששת הימים, כמו גם בתקופת ההמתנה שקדמה לה ובעת האופוריה שלאחר הנצחון. על רקע זה הוא מתבונן במה שהוא מכנה "יהודֵי מאי יוני". בתקופה שלפני המלחמה, ובעיקר לאחר סגירת מיצרי טיראן, צבאו יהודים על שערי השגרירות, מבקשים להושיט סיוע, להיות שותפים לגורלה של ישראל. ברטוב מתבונן בעיקר באנשי הרוח היהודים, שעד אותה עת לא מצאו מכנה משותף בין יהדותם ובין ישראל, וכעת ניעורו בהם תחושת אחריות ותחושת דחיפות והכרה בחשיבות קיומה של המדינה גם בעבורם. לאחר הנצחון הפכו רבים מהם את עורם, כאילו מתביישים בתגובתם הרגשית. ברטוב מביא מדבריו של אחד מהם, שטען כי הנצחון המהיר מוכיח שישראל מעולם לא היתה נתונה לסכנה של ממש, והוא מרגיש מרומה… "סיפור עצוב", כך מגיב ברטוב. "סיפור יהודי כל כך. רק אתמול היו לב אחד אתנו, והיום אין מוחם סולח ללבם את חומו". הוא מצר על כשלונה של ההסברה הישראלית לנצל את גל התמיכה שקדם למלחמה כדי ליצור הידברות של ממש עם יהודי התפוצות, ומעלה הצעות אופרטיביות ליצירת קרבה והזדהות.

"ישראלים בחצר סט. ג'יימס" הוא ספר מלבב בפרקיו האישיים, ומעניין בפרקיו הציבוריים. למרות שהוא מתייחס לתקופה של לפני למעלה מחמישים שנה, ברובו הוא עדיין עדכני, ובזכות מבטו החכם והבוחן של חנוך ברטוב, וכתיבתו האיכותית, הספר בהחלט מומלץ.

הקיבוץ המאוחד

1970

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

קריאה עיוורת / חנוך ברטוב

11111111111111111135

"קריאה עיוורת" הוא קובץ המאגד 13 סיפורים פרי עטו של חנוך ברטוב מאז שנות העשרים לחייו ועד שהגיע לגיל שבעים פלוס. למי שאינו מכיר את כתיבתו, זו הזדמנות טובה להתוודע אל עושר היצירה הסיפורית על כל גווניה. מי שמכיר את כתיבתו ייהנה מתחושת שיבה נעימה אל מחוזות מוכרים.

למרות שלברטוב יש קול יחודי, שניתן לזהותו בכל יצירתו, הסיפורים מצטיינים במגוון סגנוני. חלקם נעימים, חלקם אפלים-מסויטים. אחדים מהורהרים-נוגים, אחדים שנונים. יש בהם המתרכזים בסצנה אחת, ויש הפורשים סיפור חיים. כתוצאה מכך, אמנם כל סיפוריו "ברטוביים", אבל לכל אחד מהם יחוד משלו, קיום עצמאי לגמרי בתוך מסכת היצירה. מן הראוי להזכיר בהזדמנות זו גם את הרומנים שכתב, מתוכם אהובים עלי במיוחד "של מי אתה ילד", "רגל אחת בחוץ" ו"פצעי בגרות", המלווים את חייו של ילד ישראלי במושבה בארץ עד היותו חייל במלחמת העולם השניה. ישנם סופרים של רומנים, וישנם סופרים של סיפורים קצרים. חנוך ברטוב אמן בשני התחומים. יותר מכל אני מעריכה את יכולתו לאפיין את דמויותיו במדויק, גם כשאינו מרבה בפרטים. אני מעריכה גם את האמפטיה שהוא מגלה כלפי הדמויות, גם אם הן פגומות או נלעגות.

אבנר הולצמן כתב אחרית דבר מעניינת, העוסקת בין השאר במקורות הביוגרפים של כתיבתו של ברטוב. אמנם הסיפורים, גם אלה שמסופרים בגוף ראשון, אינם אוטוביוגרפים, אך הם מעוגנים ברקע שעליו צמח הסופר, במושבה, בקיבוץ ובעיר. הסופר אינו חש צורך להרחיק למחוזות הדמיון כדי לבנות את סיפוריו, ולדבריו "החיים עובדים בשבילי". זו מן הסתם אחת הסיבות לאמינות של הסיפורים, גם כשמתוארים בהם ארועים וצרופי מקרה שלכאורה לא סביר שיתרחשו. בלשונו של הולצמן: "אופיים הלא-בדוי של הסיפורים ממחיש כיצד ניתן להפיק מתוך החיים עצמם את הפנינים המזוקקות ביותר של האמנות".

הסיפורים ראו אור בקבצים קודמים, שאת חלקם קראתי (ל"יהודי קטן" התיחסתי בעבר). הקריאה החוזרת לא פגמה במאומה בעונג שהתענגתי עליהם.

בשורה התחתונה: קובץ משובח של סיפורים מצוינים.

הוצאת הספריה החדשה

2013

אחרית דבר: אבנר הולצמן

יהודי קטן / חנוך ברטוב

11190

"יהודי קטן" מכיל ארבעה סיפורים, ששלושה מהם מושלמים בעיני (וגם זה שפחות ממושלם בהחלט טוב).

הסיפור הראשון, "עצים", עוסק בחייו של אדם תם וישר, שעלה לארץ מאירופה ממניעים ציוניים, עסק כל ימיו בעבודת כפיים מפרכת, לא מירפק לעצמו דרך לעושר, ומת בצנעה כפי שחי.

הסיפור השני, "תיקוני יצחק", עוסק גם הוא בעולה מאירופה, אבל הפעם גיבור הסיפור הוא טיפוס מרחף משהו, חי בגדול לכאורה, מתחכך בבוהמה, קופץ בין עיסוקים בלי להתמיד. הכל אצלו "אופרה", כפי שנוהגים לומר עליו במשפחה.

בשני הסיפורים האלה ברטוב מציג את הדמויות לאורך שנים, ולמרות שהסיפורים קצרים יחסית (כ-50 עמודים בפורמט עם-עובד) הוא מיטיב לאפיין את הניואנסים באופיים המשתנים מדרך הטבע עם הגיל. מרשים מאוד.

הסיפור השלישי, "ראה שם שם", שונה: הוא אינו עוסק במהלך חייו של אדם, אלא מתרכז בעיקר באפיזודה אחת בחייו. הגיבור, סטודנט באוניברסיטה העברית, שלימודיו הופסקו בעל-כורחו בשל מלחמת העצמאות, נפגש עם המרצה שלו במטרה לחזור למסלול לימודים סדיר. אמנם לקראת סיום הסיפור מפליג אל שנים מאוחרות יותר, אך עיקר הפוקוס הוא על אותה פגישה ונסיבותיה. זה הסיפור שאליו התיחסתי קודם כפחות ממושלם, אבל יכול להיות שהתחושה הזו שלי כלפיו נובעת מהתמצות היחסי שלו מול רוחב היריעה של הסיפורים שקדמו לו.

הסיפור הרביעי, "יהודי קטן", משלב שני קוי עלילה. האחד הוא סיפורו של אביו של המספר, יהודי קטן פיזית, נמוך יחסית לאשתו ולבניו. עליתו של האב ארצה היתה המסע היחיד שערך בחייו (למעט מסע כפוי במסגרת שרותו בצבא הפולני). הבן המספר, לעומת זאת, מרבה בנסיעות, וטיול שלו ושל אשתו לאיטליה-שווייץ-אוסטריה-גרמניה הוא קו העלילה השני, ומשמש רקע לסיפור. בעוד הוא מטייל, אביו נפטר, והמשפחה אינה מצליחה ליצור אתו קשר ולעדכן אותו. סיפור מר-מתוק על יחסי אב ובן, על עקירה והיאחזות, ועל אובדן. תוך כדי כתיבה אני מגלה בו כמה פנים שלא ראיתי במהלך הקריאה, ונראה לי שלאורך זמן זהו הסיפור שיישאר איתי.

פנינה מומלצת

הוצאת עם עובד

1981