
גדעון שורק, איש מוסד בדימוס, משתוקק לכתוב ספר אודות התקופה שלפני קרב אל-עלמיין. אלמה ובר, סופרת שכתבה ספר מצליח אחד, מתפרנסת כמנחת סדנאות כתיבה. דרכיהם מצטלבות כשגדעון מבקש להמיר הקלטות של אמו למדיה עדכנית, ואת המלאכה הוא מוסר בידיה של אלמה, שמשלימה הכנסה מהחזקת מעבדה בשם "מחזיר הקלטות קודמות". גדעון שוכר את שירותיה של אלמה כמנחת סדנה כתיבה פרטית, והקשר בין השניים הופך אישי ואינטימי.
את "חלומותיהם החדשים" אפשר לקרוא כמדריך לכתיבת ספר. גדעון מגיע אל אלמה כשהוא מצויד בערימות של מסמכים ומפות, שופע ידע ובקיא בפרטים. אלמה מצדה משגרת אותו למסע שונה, אל עברו ואל תוך עצמו. גדעון מתייר באתרי ילדותו בחיפה (משם לקוחה תמונת הכריכה); מרחיק לטורונטו להפגש עם המשפחה הארמנית שבידיה הפקידה אותו אמו לוטה בהיותו בן שנתים; טס ללייפציג בעקבות משפחתה של לוטה; נפגש עם אנשים שהכירו אותה טוב יותר ממנו; ולא חדל לתהות על זהותו של אביו, שאותו לא הכיר מעולם. בסופו של התהליך הוא מתנתק כמעט לחלוטין, שוכר חדר בכפר בריטי קטן, ומחפש את קולו. על הדרך, הסופר, באמצעות דמויותיו, מותח ביקורת על סדנאות הכתיבה רבות המשתתפים, שהן "מופע המוני, משהו שבין קרקס לזירת לודרים, מופע אשר לו ולסדנת אמן אין ולא כלום"; מתייחס לענין הכתיבה האישית שאינה מסתירה דבר – אלמה "משוכנעת שכל מעשה יצירה אמיתי מעצם טבעו הוא אקט של בגידה", ומביאה חיזוק מדבריו של מורה אודות חברו הטוב חיים באר (כן, באר אוהב לשלב את עצמו בעלילותיו), שב"חבלים" חשף את הכביסה המלוכלכת של משפחתו, כדברי ידידתה של אמו; ומרחיב אודות המבט המשולב – פנימה והחוצה – הנדרש לכותב.
עוד בעניני כתיבה וספרים, "חלומותיהם החדשים" שופע אזכורים ספרותיים. כך, לדוגמא, אלמה מציעה לגדעון לקרוא ספרים שבמרכזם יחסי אם ובן, ביניהם "הבטחה עם שחר" של רומן גארי ו"הספר אשר לאמי" של אלבר כהן, ומכתירה את סיפורו של ברטוב "קריאה עיוורת" כמאסטרפיס. לא נעדר, כמובן, מקומו של עגנון, שסביב אחת מיצירותיו נרקמת בספר תעלומה בדויה. "הגלגול" של קפקא הוא מושא תשוקתם של גדעון ושל עמיתו הבריטי, ושניהם אוספים כל עותק שלו בכל שפה. "הגלגול" גם נתן לספר את שמו: אחרי מותו של גריגור סמסא בני משפחתו פונים בקלות אל חלומותיהם החדשים. ידידתו של גדעון סבורה כי עליו ועל אלמה לפתור את בעיותיהם עם צאצאיהם, לפני שיוכלו להתפנות אל חלומותיהם החדשים בפרק ב' של חייהם.
אפשר לקרוא את הספר בדרכים נוספות – כסיפור אהבה, כסאגה משפחתית שבה העבר נוכח במלוא משקלו בהווה, כקונפליקט בין-דורי השב ומתגלה שוב ושוב בוריאציות שונות. אפשר להתייחס אליו כסיפור היסטורי בשל היות חייה של לוטה משולבים לבלי הפרד בתולדות הישוב. ואפשר, ורצוי, לקרוא אותו כמכלול מבלי לפרקו למרכיביו.
הפן ההיסטורי, בעיני, הוא שעושה את הספר מרתק במיוחד. העלילה בדויה ומרבית דמויות ההווה נבראו בדמיונו של הסופר, אבל הספר משובץ אינספור אזכורים היסטוריים, שנהניתי לקרוא אודותם בספר ולבלוש אחר השלמות ברשת. מן הדמויות המעניינות ש"גיליתי" אזכיר את עמנואל וילנסקי-ילן, שהקים את הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, בחיפה; עקיבא חשמל בן המאה התשע-עשרה, סוכן עתונים בבוקרשט; פטריק דומוויל, איש האינטליג'נס הבריטי בתקופת המנדט; ואורליוס ארקנאו, נזיר דומיניקני, חסיד אומות עולם.
הספר נהנה, אם כך, משפע רב, לעתים עד כדי גודש. יש לקחת בחשבון שחיים באר אינו ממהר לשום מקום עם העלילה שלו, והוא מרבה בהרחבות גם כשהן מסיטות את הסיפור מקוי הציר שלו. לצד ההנאה, כל השפע המענג הזה אינו מצליח לטשטש את חולשתו העיקרית של הספר – חוסר האמינות של הדמויות, בעיקר שתי הדמויות הראשיות, גדעון ואלמה. התנהלותם ודרך דיבורם פלקטיים ובלתי מתקבלים הדעת, בעיני. יכול להיות שגם בעיני הסופר הדמויות פתוח חשובות מן הסיפורים המסתעפים מהן, ויעיד סיומו הקטוע של הספר, שיכול היה לפתור את התעלומה שמייסרת את גדעון, וחיים באר בחר להותיר אותה נחלתו של גיבורו בלבד ולא לשתף בה את הקוראים. עוד בהקשר זה, הספר כתוב, כצפוי, בלשון נאה מאוד. את ההידור המופרז, שהוא מעניק מדי פעם לדמויותיו, צמצם הפעם לדמות אחת בלבד, זו של עקי חשמל, צאצאו של עקיבא חשמל שהוזכר קודם, וטוב שכך.
בשל יופיה של הכתיבה, בשל הפרטים המרתקים של סיפורי המשנה, ולמרות חולשת דמויותיו, אני ממליצה על קריאתו.
עם עובד
2014