עת הזמיר / חיים באר

נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987

מסע דילוגים / חיים באר

במהלך כחמישים שנה כתב חיים באר כאלף רשימות שפורסמו כטור עתונאי. מבחר מתוכם, בצירוף מספר רשימות חדשות שנכתבו לאחרונה, קובצו ב"מסע דילוגים"

על דש הספר מופיע סיפור קצר שמתאר שיחה בין הסופר ובין מוכר בחנות יד שניה, ומסתיים במשפט "אנשים מחפשים היום את מה שהם זרקו אתמול". משפט זה מתאר יפה היבט מהותי בקטעים שבקובץ ובכתיבתו של חיים באר כולה. יצירתו של באר מושרשת עמוק בהוויה הישראלית של היום, אך שואבת את עיקריה ואת אופיה ממסורות קדומות. הוא כותב ספרים שניצבים על המדף המודרני, כשהוא עצמו תר אחר ספרים ישנים ונדירים שקיומם מוכר ליודעי ח"ן בלבד. הקישור המתמיד בין מה שהיה למה שהווה שורה על הרשימות כולן.

הספר מחולק לשמונה שערים, כל אחד מהם מכיל רשימות שנושאיהן מסתופפים תחת כותרתו של השער. אוהבי ספרים, ביבליופילים וביבליומנים, ימצאו ענין ויחושו הזדהות בעיקר בשער השלישי, "האוניברסיטאות שלי", המתאר חנויות ספרים מיוחדות, טיפוסים מגוונים ומושכי לב של מוכרי ספרים, ולהיטות של מכורים לנייר המודפס. בשערים אחרים משתף באר את הקוראים בחוויות משולחן הכתיבה, בדרך בה הופכת מציאות לבדיה ספרותית, ביסורי היצירה. הוא מספר על בית אבותיו, על יחסו החם למסורת ועל יחסו הביקורתי להקצנה. את נושאי רשימותיו הוא "דג" מחוויותיו שלו, מסקרנותו, וממפגשיו עם אחרים. בדומה ליוסל בירשטיין, שכתב את "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים" על בסיס תצפיותיו בנסיעות באוטובוס, גם חיים באר נוסע באוטובוס ובמונית כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והסיפורים כמו מגישים עצמם אליו.

הרשימות מגוונות באופין. לצד סיפור מרגש בעקבות הערה שנכתבה בפתחו של ספר בכתב רועד על ידי אשה שאיבדה את בנה, למוות או למרחק, הוא מספר סיפור מצחיק על רגישותו לגבי מימדי ישבנו. לצד סיפור המסתיים באמירה הגותית, כמו סיפורו של עיוור שקנה ספר שאינו יכול לקרוא "מתוך כבוד למי שהייתי פעם", הוא כותב קטע כמעט קישוני על זימון שקיבל למס הכנסה להציג ספרים, ובמקום להביא ספרי חשבונות כנדרש הביא בתמימות ספרים שכתב, וערך אותם זה לצד זה מול הפקידה שסברה שחומדים לה לצון.

בראיון ב"מקור ראשון" מצאתי כי בעיני באר הסיפור החשוב ביותר בספר הוא זה שבו יהודי, שלא שמר מצוות, עלה לשמים וסורב בכניסה לגן עדן. הוא הגיש ערעור אחר ערעור, והגיע עד לערכאה העליונה, וכשגם אלוהים דחה אותו, שאל אותו האיש כיצד יתכן שאצל היטלר הוא נחשב ליהודי ואצל אלוהים לא. נענה לו אלוהים ואמר "הלכה כהיטלר". באר מבקש לקרוא להידברות ולהבנה בין דתיים לחילוניים, כי כולנו בסירה אחת, גם אם זו נכפתה עלינו על ידי העולם.

השפה בה כותב באר, ברשימות שב"מסע דילוגים" ובספריו, מהודרת, מעט מיושנת במתכוון, נשענת על בקיאות מעמיקה במקורות היהדות. כשהוא מתעקש להעניק אותה לכל גיבוריו, כמו בספר "בחזרה מעמק רפאים", היא עשויה להיות לעתים מאולצת. אבל כשהוא כותב את עצמו, כמו ברשימות שלפנינו, היא טבעית ומענגת עד מאוד.

קראתי את הספר ברציפות משום שנהניתי מכל קטע בנפרד ורציתי עוד, אבל נראה לי שהדרך המהנה עוד יותר היא לקרוא בהפסקות, כל קטע לעצמו, לתת לו לחלחל ורק אז לעבור לבא אחריו.

את הכריכה הנעימה לעין עיצבה דורית שרפשטיין, ועיצובה קשור במישרין להגדרתן של הרשימות כ"וינייטות", מילה השאולה מן הגפן, כפי שמוסבר במבוא לספר.

ספר מרחיב דעת ומומלץ.

עם עובד

2019

נוצות / חיים באר

"נוצות", אם לתמצת אותו לציר עלילתו, הוא סיפור ידידותו של המספר, בעודו נער צעיר, עם מרדכי לֶדֶר, גבר תמהוני, שטיפח חלומות על חברה אוטופית. אבל חיים באר הוא מספר שאינו מגביל עצמו לעלילה רזה. כל פרט וכל שלב בקשר שבין המספר ללדר הם פתח לסיפורים מסתעפים, ויחד הם מציירים במלים תמונה של החיים בירושלים בשנות החמישים של המאה העשרים.

הספר נע על כל הקשת שבין חלומות למוות, החל מן המשפט הפותח – כרוב מפעלותיהם של בני-האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום – וכלה במשפט החותם – כרוב חלומותיהם של בני-האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות. לֶדֶר, המושפע מתורתו של איש האשכולות המרתק יוסף פופר-לינקאוס, מוטרד עד כדי ערעור הנפש מן העתיד – הקרוב, כפי שהוא סבור – שבו לא יהיה בכוחו של כדור הארץ לספק את צרכי המזון של יושביו, ו"מגייס" את הילד לצבא התזונה שיקים (הדיסוננס בין הצנע של שנות החמישים להטפתו לצמצום הצריכה אינו מטריד אותו כלל). סיוע ושיתוף פעולה הוא מבקש בקרב חולמים אוטופיים אחרים, ביניהם דוברי אספרנטו, אותם מייצג נתן בן ציון חבקין, וצמחונים וטבעונים. באמרת אגב מוזכרת גם האגודה הקוקוברית, שתוארה בהרחבה בספר "אימפריום". הדמות הכמעט הופכית ללֶדֶר היא זו של הקברן אליֶה ריקלין. כפי שהנער נוהה אחר לֶדֶר החולמני, נוהה אביו אחר הקברן, שחי את המוות ומרבה לדבר עליו. האב וידידו שוקעים עד מהרה במיפוי הקברים בהר הזיתים, מכינים עצמם ליום בו ישוב ההר לידי היהודים וישוקם. האם, שהיא הצלע המעשית במשולש המשפחתי, מתנגדת הן לקשר בין בנה לגבר ההוזה, וזאת מטעמים מובנים, והן לקשר שבין בעלה לקברן, לאחר שזה האחרון נזף בה לבל תפריז באכילה, שכן אם תשמין סופו שהוא וחבריו ילקו בגללה בבוא היום בשבר. הזכרתי את ההיעלבות הזו, משום שהיא אופיינית לדרך בה חיים באר בונה את דמויותיו. די בציון העובדה שבעקבות ההערה המבודחת הזו שינתה האם את יחסה אל הקברן ממפנק לנוטר טינה, כדי להעמיד דמות מובחנת בעלת אופי משלה, וזו הדרך בה רוקמות כל הדמויות בספר עור וגידים ונשמה. ללא הסברים פסיכולוגים, ללא נקיטת שמות תואר מצומצמים, רק באמצעות לכידת פכים קטנים ומאפיינים.

בנער הסקרן מוצא לֶדֶר אוזן קשבת ונטיה אל השונה, לאחר ששנים של הטפה לתורתו הותירו אותו בודד ובלתי מובן. נהירתו של הנער אחריו והתמסרותו לרעיון עברו אליו כמורשתה של שושלת חולמים ודבקים במטרה. אביו נתפס לרעיון שהערבה האמיתית, האמורה להכלל בארבעת המינים, היא בעצם ענפי האקליפטוס, והקדיש מאמצים רבים לאיסוף הענפים ולשכנוע רבנים. סבו של הנער הקדיש את ימיו לגילוי החלזונות המפיקים את התכלת המושלמת עבור פתילי הטלית. אבי סבו וחבריו יצאו מדי לילה למדוד את הפרש הזמנים בין שעת הזריחה ממרומי הר הזיתים לשעתה על גג בית הכנסת "החורבה", כדי ללכוד את אותה שעת-רצון קצרצרה שבין חושך לאור.

יש בספר דמויות מעניינות למכביר, ביניהן בני הזוג רינגל, השכנים של משפחת הנער, היושבים בירושלים אך ליבם בוינה, והם מתרפקים על זכר ביקורו של הקיסר פרנץ-יוזף בארץ. ויש שפע של סיפורים ירושלמיים, חלקם הורחבו שנים אחר-כך ב"קשר לאחד", על דמויות מעברה של העיר, ביניהן מיס קארי, המיסיונרית שהקימה מקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ופסח חברוני, המתמטיקאי שעליו אמר איינשטיין כי הוא כנראה היחיד שירד לסוף דעתו. ויש גם קריצה ביוגרפית בדמות משפחת רכלבסקי, שם משפחתו הקודם של חיים באר, שבנה חיים, ילד לדוגמא, הוא חברו לכתה של המספר, ודרכיהם מצטלבות שוב על גדת תעלת סואץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. והספר כולו תוסס מרעיונות ומקונפליקטים ומהתמודדות עם החיים שאינם פשוטים בארץ בכלל, ובעיר היצרית בפרט.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, גם בשל יופיו וגם בשל הידע הרב שהוא מציע. התענגתי מאוד על השפה הנאה, הכמו-מיושנת אך הולמת מאוד את תקופתה. בשונה מן השפה הגבוהה, והיפה, בספרו של באר, "בחזרה מעמק רפאים", שם יש בה משהו מן האלמנט הקישוטי, ב"נוצות" בחירת המלים והביטויים אינטגרלית לחלוטין לסיפור, והעושר המילולי והתרבותי חוברים יחד ליצירה משובחת ומומלצת.

עם עובד

1979

קשר לאחד / חיים באר

כותרת משנה: מסעות, בתים ואנשים בירושלים

"קשר לאחד" משוטט, כפי שנכתב בכותרת המשנה, בין בתים ואנשים בירושלים. חיים באר מתבונן ברחובות, במבנים, במתווה הנוף הפיזי והאנושי, וצולל אל מסמכים ישנים, אל צילומים מטושטשים ואל סיפורים העוברים מפה לאוזן, כדי לסַפר את ירושלים. מניעה אותו מה שהוא מכנה "תאוות הצליינים הסבורים כי השיבה אל המקום שהראשונים התהלכו בו, בכוחה להציל מן הנשיה משהו מנוכחותם האבודה, אם לא יותר מזה", והוא מנסה לתפוס במלים את העיר הבלתי מושגת, העיר שמושלה הצבאי כתב עליה בשנת 1917 כי "בירושלים קיים דבר-מה שחלף ואיננו ובכל זאת נשמר ללא סייגים". הדואליות הזו משתקפת גם בשמו של הספר: קשר לאחד הוא הקשר לאלוהים, והוא גם הכינוי שנתנו ילדי בית הספר, בו למד הסופר, לזקנה מעורערת, שניסתה לקשור את העיר בחוט תפירה כדי שלא תתפרק – הקדושה והשגעון גרים כאן בכפיפה אחת.

הספר מורכב מרשימות שפרסם הסופר לאורך שנים רבות בתוספת השלמות שנכתבו לרגל הוצאת הספר. הרשימות ערוכות בדרך-כלל לפי נושאים – שמונה שערים כמניין שעריה של ירושלים – אך כולם שלובים אלה באלה, ויוצרים יחדיו את מרקמיה של העיר, ההיסטורי והנוכחי, שגם הם אינם ניתנים להפרדה זה מזה. לא תמיד ברור מתי נכתבה כל רשימה (אלא אם מדפדפים אל סופו של הספר, שם רוכזו הפרטים ה"טכניים"), והתחושה היא שהזמן בירושלים אינו נע ישירות מן העבר אל ההווה, אלא קופא לעתים במקומו או סב במעגלים. הסופר מפגין ידע עמוק בנושאים עליהם הוא כותב, במקום, בשפה, בהקשרים התרבותיים, ומכיוון שניחן ביכולת תיאורית וביכולת סיפורית, הקריאה בספר היא חוויה מלהיבה. תחת עטו של באר העיר היא הרבה יותר מסך אבניה ואנשיה, וכל מקום בה צופן סיפור מרתק.

הנה כמה מנושאיו של הספר. השער הראשון עניינו בהיבטים ירושלמיים הכרוכים בביוגרפיה של הסופר. פרק ארוך מוקדש לחייו של ברנר בירושלים, להשתקפותה של העיר ביצירתו, ולפרשה העלומה של יחסיו עם אשתו. פרק אחר עוסק, בנימה של קינה, ב"תהליך הכיבוש הבלתי פוסק שבתים בעלי משמעות היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות הציונות הופכים בו לישיבות ולבתי מדרש". רשימה משעשעת מלווה את הסופר וצלם הנלווה אליו ב"ספארי", הליכה בעקבות פסלי אריות בעיר. אחד השערים, שנכתב באהבה וברטט כובשים במיוחד, מספר על גלגולי הספריה הלאומית, ואחד מפרקיו נפתח במלים המובנות לכל אוהב ספר: "בראשית היתה התאווה, התאווה הפשוטה, הוודאית, לספרים, שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה". אהבתי כל פרק בספר, אבל רותקתי במיוחד אל קורותיהן של דמויות צבעוניות, ביניהן ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבאלה-אמציסלבסקי, רופא שסיפור חייו יכול לאכלס ספר שלם, ובין השאר ניהל את בית החולים רוטשילד, ד"ר משה ואלך הפנאט, שהקים את בית החולים שערי צדק, משה וילהלם שפירא, זייפן העתיקות, ומרדכי שניצר, סתת ואמן, שכד חרס שיצר זכה במדליה בתערוכה העולמית הגדולה בלונדון בשנת 1851. יש משהו מחדוות הגילוי ב"פירוק" הישוב הישן, שנתפס בתודעה ההיסטורית  כקהל הומוגני בעל מאפיינים מובהקים, אפורים כלשהם, למרכיביו היחודיים, כל אחד ועולמו, כל אחד וצבעוניותו.

באחד הפרקים האחרונים בספר, באר מצביע על גלגוליהם של מבנים בעיר, וחושף את מרכיביהם הארכיטקטוניים ואת נדבכיהם ההיסטוריים. מתעורר רצון עז ליטול את הספר, ולחוש בהדרכתו אל ירושלים, להתבונן בבניניה, ולחשוף את צפונותיה.

"קשר לאחד" אינו ספר שנועד לקריאה אחת בלבד. קראתי אותו ברצף מחמת הסקרנות, והנחתי אותו בהישג יד להעמקה איטית בכל רשימה בנפרד. רשימותיו של חיים באר מענגות ומחכימות, והאהבה שהושקעה בכתיבתן מדבקת. מומלץ מאוד.

עם עובד

2018

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

אל מקום שהרוח הולך / חיים באר

העלילה בקצרה: האדמו"ר מאוסטילה, צדיק בני-ברקי המכונה "הצנתר" (כקונטרה ל"רנטגן"), חולם כמה חלומות בהם נגלה לו יק טיבטי, שהוא ככל הנראה גלגולו של אחד מאבותיו, "היהודי הקדוש" (הצדיק הוא נצר גם לחוזה מלובלין, ושני אבות אלה הם גיבוריו של "גוג ומגוג" לבובר). הוא יוצא לטיבט יחד עם אחד ממעריציו, המממן את המסע (מכספי יהלומי דם). מתלווים אליהם מדריך הולנדי וזואולוגית אנגלית, הראשון לכאורה איש תם וישר, והשניה מתאהבת בצדיק. הספר מתאר את מסעם עד סופו הלא שמח.

הספר היה יכול להיות עמוק יותר אילו נבחר כגיבורו צדיק של ממש, לא כזה שמעמיד פני עושה נפלאות, נתון לסחיטה משום שהוא מרמה את מס הכנסה, צווח על אשתו, ממומן ע"י סוחר ביהלומי דם, ומפגין תמרונים שכליים מתחכמים להצדקת חטאיו. רק עם גיבור צדיק ישר דרך אפשר היה להשיג את המטרה, עליה מצהיר הטקסט שעל הכריכה, לעמת "באופן דרמטי את עולמו ואת אמונותיו ודעותיו עם השקפת עולם מערבית, חופשית ונועזת" וגם עם עולם העבודה הזרה של טיבט.

לגיבורו של חיים באר אין באמת מערכת אמונות ודעות, אלא נטיה תוכית לדקלם סיפורי חסידים, ואת מה שהוא מגדיר אמונה, הוא מכפיף לגחמותיו.

נראה לי שבאר רצה להכיל בספר יותר מן הסיפור המוביל. הוא מנצל את ספרו לתקוף את חצרות החסידים, וגיבוריו כולם (למעט סלנה התמה) נוכלים. לבסס ספר של אמונות על גיבורים נוכלים, ולהקלע למצב של "תפסת מרובה לא תפסת" – בעיני אלה שני הגורמים העיקריים לכשלונו.

הנטיה הראשונית שלי היתה להסתפק בהגדרת הספר כמגוחך, ובעצם אין סיבה להרחיב עליו את הדיבור. סיפור האהבה שבו מגוחך, המיסטיקה מופרזת, הלכלוך הנשפך על כל משתתפיו חורג מגדר הסביר. גם בצד ה"טכני" ניכרות הפרזות, כמו חזרות מיותרות ופה ושם סתירות של הגיון, והצורך של באר לדחוף את עצמו לתוך הספר פשוט לא נדבק.

אין לי כל משיכה למיסטיקה, אבל כשהיא כתובה היטב ומתבקשת מן העלילה אני נהנית לקרוא אותה (בשביס-זינגר, לדוגמא, אמאדו, טוני מוריסון – אלה יודעים לשלב מוטיבים מיסטיים בסיפורים מצוינים). בספר הזה המיסטיקה משתלטת ולגמרי לא משכנעת.

מאוד רציתי לקרוא את הספר, למרות ההסתיגויות שקראתי אודותיו. בתיאוריה, מצא חן בעיני השילוב של סיפורים חסידיים עם מיסטיקה מזרחית. בפועל, כאמור, זה לא עובד.

בהנחה שכל הפרטים הנוגעים לטיבט ולאמונות של תושביה מדויקים, לפחות הרווחתי ידע בתחום הזה.

הוצאת עם עובד

2010