האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

haadam_mechapes_mashmaut_big

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

הכבוד האבוד של קתרינה בלום / היינריך בל

469cdc264eb1f1b491fecdd5e9ee1772

קתרינה בלום, אשה צעירה, "רגילה", מופנמת, שקטה, נופלת יום אחד קורבן לצפורני העתונות. בתוך ארבעה ימים, בעקבות רומן קצר שלה עם רדיקל פוליטי נרדף, היא הופכת לאימת הציבור, כבודה ושמה הטוב – היקרים לה מכל – נרמסים, וידידיה הקרובים מוכפשים, נגררים לבוץ ההשמצות יחד איתה. מקץ ארבעה ימי השפלה רוצחת קתרינה בלום את העתונאי שרדף אותה. בלשון דיווחית – יבשה על פני השטח, אך זועמת מאוד מתחתיו – מתאר היינריך בל כיצד נדחקה קתרינה למצב שאין ממנו מוצא, עד שמצאה עצמה מבצעת את מעשה האלימות.

מעשה הרצח אינו ספוילר, והוא מתגלה לקורא כבר בעמוד השלישי. זה אינו ספר הנבנה כסיפור מתח לקראת שיאו ברצח, שכן הרצח אינו העיקר. אלימות העתונות ורמיסת כבודה של קתרינה הם הנושא.

כך כותב היינריך בל כמעט בתחילה, ואני מביאה את הקטע כלשונו להדגמת לשון הסיפור:
"העובדות, שאולי מן הראוי להקדים ולהציגן, הן ברוטאליות: ביום ד' 20.2.1974, ערב הקרנוואל, יוצאת בעיר אחת אשה צעירה בת עשרים ושבע סמוך לשעה 18:45 מדירתה כדי להשתתף במסיבת ריקודים פרטית.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמטית – אכן צריך לבטא זאת כך (ויש להעיר על הפרשי המיפלס, המאפשרים את הזרימה) – במוצאי שבת כמעט באותה שעה – ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 – היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למדינג מוכה-התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהרים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטנס, ושיצווה-נא עכשו לפרוץ את דלת דירתה ו"לקחת" משם את האיש, היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 ו-19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

הספר הוא כתב אישום נגד העתונות הצהובה הזולה, רודפת השערוריות, שלכבוד האדם אין בעיניה כל ערך. המוטו בפתח הספר הוא זה: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות-התנהגות עתונאיים יש כמה צדי-דמיון לאורחות-ההתנהגות של העתון "בילד", הרי צדי-דמיון אלה אינם לא פרי כוונה אלא פרי מקרה אלא בלתי-נמנעים הם".

הספר קריא מאוד ומרתק, ומיוחד בסגנונו, שילוב של סיפורת עם דיווחי חקירה וכתיבה כמעט עתונאית.

Die verlorene Ehre der Katharina Blum- Heinrich Böll

הוצאת זמורה ביתן

1976 (1974)

תרגום מגרמנית: חיים איזק