סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

d793d795d799d793_d792d7a8d795d7a1d79ed79f_d7a1d795d7a1_d790d797d793_d7a0d79bd7a0d7a1_d79cd791d7a82

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

leolam_master

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

גנבת הספרים / מרקוס זוסאק

bookt

"גנבת הספרים" הוא סיפורה של ליזל, בת עשר כשהעלילה נפתחת בגרמניה בינואר 1939. ליזל, בת לאב קומוניסט שנעלם ולאם שאינה יכולה לגדל אותה, עושה את דרכה עם אמה ועם אחיה ברכבת אל עיר קטנה בין מינכן לדכאו, שם יופקדו הילדים בידי משפחה אומנת תמורת תשלום. האח הצעיר נפטר תוך כדי נסיעה, ומובא לקבורה באחת התחנות בדרך. ליזל, בתחושה שנותרה לבדה בעולם, מנותקת מאמה ונאצלת להסתגל לחיים במחיצת משחת הוברמן, פאפא ומאמא חדשים. האם החדשה נוקשה, גסת לשון, כופה את חוקיה באלימות. האב, לעומתה, הוא מלאך ארך-רוח, יושב בלילות לצדה של ליזל הסובלת מביעותים, ומשקיע שעות בהדרכתה בקריאה ובכתיבה. שניהם, כך יתברר בהמשך, אוהבים את ליזל בדרכם, ושניהם גם יחד ייחלצו להסתיר את מקס, יהודי נמלט.

יחודו של הספר בזהותו של המספר ובסגנונו. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של המוות, המצוי בכל מקום – בתאי הגזים, בשדות הקרב, בערים המופצצות – ועובד בשנים המתוארות בספר ללא הרף. במבוא הוא מציין את הפעמים הספורות בהן פגש את ליזל, אך הוא מתאר כל פרט בחייה כמספר יודע-כל. הוא מספר על הסתגלותה למשפחתה החדשה, על מאבקיה לרכוש לה מעמד בקרב הילדים ברחוב, על חברותה האמיצה עם בן השכנים, על לימודיה, ועל המשיכה שלה לספרים. המוות מתאר את האוירה השוררת בעיר ובגרמניה לפני המלחמה ובמהלכה, את היחס ליהודים, את הנאצים הנלהבים, את המתנגדים המעטים ואת הרוב האדיש (חבר במפלגה, לא שונא יהודים, חש הקלה כשהם מסולקים, תוהה אם באמת צריך לגרש אותם, צריך לפרנס את המשפחה וזה העיקר – כך הוא מתאר בתמציתיות את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה הסותרת" של אחת הדמויות). סגנונו כמו דיווחי, משובץ בהערות צדדיות, שהן לעתים הסבר מילוני של מונח, או הרחבה של פרטי עלילתי, או רשימה של מה שיסופר בהמשך. כדרכו של המוות, הוא אדיש לרגשות, ויחד עם זאת מצליח בתיאוריו להביע במדויק את שחשים גיבוריו. הסגנון המיוחד הזה הוא בעיני הישג ספרותי נאה .

לעומת הסיפוריות המוצלחת והדמויות הנכנסות אל הלב, המסרים שהסופר מבקש לשוות לספר שטחיים למדי. הנה מה שיש לו לומר על מה שאיפשר את השואה: "אנשים עשויים לספר לכם שגרמניה הנאצית הושתתה על אנטישמיות, על מנהיג מעט קנאי ועל אומה רווית דעות קדומות ושנאה, אבל כל זה לא היה מוביל לדבר אילולא אהבו הגרמנים פעילות מסוימת אחת – לשרוף", הווה אומר, האשמה באופיו של העם, באלימות המושרשת בו, קביעה שהיסטוריונים יחלקו עליה. הסופר עצמו סותר את דבריו שלו, כשהוא מספר לקראת סיום את שרואות עיניו בסידני שבאוסטרליה עשרות שנים אחר כך: "כמה מכוניות חלפו על פנינו בשני הכיוונים. נהגיהן היו היטלרים והוברמנים, ומקסים, רוצחים, דילרים ושטיינרים…", רוצה לומר שמה שהתרחש בגרמניה הנאצית יכול לקרות באוסטרליה של ימינו. אז זה לא ענין של תאוות האש הגרמנית? בנושא אחר, כשהוא מתאר את הגרמנים המצטופפים במרתף כשעירם מופצצת, הוא שואל: "האם הגיע להם דבר-מה טוב מזה, לאנשים האלה? כמה מהם רדפו אחרים באופן פעיל, שרויים בהתעלות עקב ניחוח מבטו של היטלר, חוזרים על משפטיו, על פסקאותיו, על כתביו? האם רוזה הוברמן היתה אחראית? מסתירתו של יהודי? או האנס? האם לכולם הגיע למות? לילדים?". שאלה רטורית מן הסתם שתשובתו עליה שלילית, אבל היא אינה יורדת כלל לעומק הדילמה. ברור שלא מגיע לילד שלא חטא לבלות לילות באימת מוות, אבל להציג את השאלה במנותק מהקשרן של ההפצצות ומהדיון המורכב בהן, יש בזה משהו מן הפרובוקציה. יש לי הרגשה שאחד המסרים העיקריים שהסופר מבקש להדגיש קובע כי "מאז 1933 תשעים אחוזים מהגרמנים הפגינו תמיכה ללא סייג באדולף היטלר. זה משאיר עשרה אחוזים שלא עשו כן". ובכן מה? אותם עשרה אחוזים, שאת נציגיהם לכאורה הוא מבקש להאיר, גם לא הפגינו אי-תמיכה ללא סייג, ושתיקה, כפי שנהוג לומר, כמוה כהסכמה.

"גנבת הספרים" אינו סיפור על השואה, למרות ליל הבדולח והמסעות הרגליים המפרכים לדכאו, ולמרות היהודי שבמרתף. עיקרו של הספר הוא סיפור התבגרות בתקופה שהציבה קשיים יוצאי דופן. ככזה, אם מניחים בצד את המסרים ומצליחים להשלים עם היות השואה רקע לסבלם של הגרמנים, הוא נוגע ללב.

The Book Thief – Markus Zusak

אופוס

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

בית הקפה שלנו / נגיב מחפוז

coffee_master

חמישה ילדים כבני חמש נפגשו לראשונה ב-1915 בחצר בית ספר בשכונת אל-עבאסייה בקהיר. סאדק ואיסמעיל הגיעו מצדה המערבי של השכונה, אזור של בתים קטנים חדשים שבעורפם גנים. חמאדה וטאהר הגיעו מן הצד המזרחי, אזור של חווילות וארמונות. החמישי, המספר את סיפורם, בא גם הוא מן הצד המערבי, וזה כל מה שיאמר על עצמו.

חיינו לוו בתהפוכות גורל, ולכל אחד היה מזלו שלו, אבל אל-עבאסייה היתה ועודנה שכונתנו, וקוּשְתוּמוּר – בית הקפה שלנו. בפינותיו נחקקו קולותינו, והונצחו החיוכים, הדמעות ופעימות הלב האינסופיות של מצרים.

הספר מלווה את החברים, את שכונתם ואת מצרים, במשך שבעים שנה. למרות שסיפור חייו של כל אחד מהם יכול היה לאכלס סאגה עתירת מלים, נגיב מחפוז הצליח לאפיין אותם ולתאר את חייהם בספר מרוכז, תוך שהוא לוכד בכל נקודת זמן את תמצית הווייתם ואופיים, ומעמיד דמויות שלמות, מתפתחות ואמינות. מספר שנים יכולות לחלוף בין עמוד למשנהו, ולמרות זאת הסיפור נחווה כרציף. נסיבות החיים משתנות, אילוצים שונים מסיטים אותם מתכניות ילדותם, אופיים מתפתח ומתבגר, ובו בזמן ליבת אישיותם עקבית, וכל אחד מהם משורטט ומאובחן בחיות מרובה. אל חולשותיהם ואל טעויותיהם מתייחס המספר בכנות אך בחמלה, ועל השיפוטיות מכסה אהבה.

במשולב עם נושאים אישיים יומיומיים המעסיקים אותם – יחסיהם עם הוריהם, התעוררות היצר המיני, אהבה, ילדים, פרנסה, לימודים, דת – הם מעורבים, כל אחד ברמה אחרת, באירועים המקומיים והעולמיים. ילדותם עברה בצל האימפריה הבריטית. כנערים חוו את קבלת העצמאות ואת מלחמת העולם השניה. בבגרותם זועזעו מן התבוסה ב-1967, וחגגו את מה שנתפס כנצחון ב-1973. התהפוכות השלטוניות לא הותירו אותם אדישים, חלקם היו פעילים פוליטית, האחד כמשורר, מעריץ של נאצר, האחר כתומך מפלגת הוופד.

אל-עבאסייה השתנתה עם השנים. את מקום הארמונות והבתים הקטנים תפסו בתים משותפים. ההפרדה בין מזרח למערב היטשטשה, חנויות רבות נפתחו, האזורים הירוקים כוסו בטון, התחבורה הפכה צפופה. החברים הזדקנו, שלושה מהם סובלים מחוליי הגיל, והם תוהים היכן ימצא אותם מותם. גם בית הקפה קושתומור עבר מתיחת פנים. דבר אחד נשאר יציב כשהיה – החברות האיתנה בין החמישה. ארבעה מהם עדיין מתגוררים בשכונה, והאחד שמעט הרחיק מקפיד להגיע לפגישותיהם. כמו בשבעים השנים שחלפו, הם מוסיפים להפגש, מעורבים מתוך מחויבות עמוקה זה בחייו של זה, דנים בגילוי לב בכל מה שמעסיק אותם. המספר מסיים את הספר בחגיגה צנועה שהם עורכים בבית הקפה כדי לציין שבעים שנות חברות. "ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה," מסכם אחד מהם, "אך האהבה בינינו נותרה לנצח חדשה".

"בית הקפה שלנו" זכה לתרגום עברי משובח מאת ששון סומך ועידן בריר. אמרי זרטל עיצב את העטיפה הנאה. הספר הוא הישג ספרותי מרשים, מומלץ מאוד לקריאה.

نجيب محفوظ – قشتمور

כנרת זמורה דביר

2019 (1988)

תרגום מערבית: ששון סומך ועידן בריר

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

chayim_master

במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.

ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.

"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.

האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.

למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.  

A Little Life – Hanya Yanagihara

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

בני בולטימור / ז'ואל דיקר

boltimor_master

מרקוס גולדמן, הסופר שסיפר בגוף ראשון את "האמת על פרשת הארי קברט", מספר ב"בני בולטימור" את סיפורה של משפחתו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וסובבת כל הזמן סביב אסון כלשהו שהתרחש באוקטובר 2004. מה היה אותו אסון נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

מרקוס השתייך לענף העני יותר של המשפחה, הגולדמנים ממונטקלייר. אביו היה מהנדס, ואמו מוכרת בחנות אופנה. הענף העשיר יותר, הגולדמנים מבולטימור, כלל את דודו סול, עורך-דין בעל שם, את דודתו אניטה, אונקולוגית ידועה, את בנם הילל, בן גילו של מרקוס, ואת וודי פין, ילד שנעזב על ידי הוריו, ונאסף על ידי הבולטימורים. שלושת הילדים, כנופית גולדמן כפי שהתכנו, היו קשורים בקשרי נפש, ושלושתם כאחד היו מאוהבים באלכסנדרה. להילל ניבאו גדולות ונצורות בשל מוחו החד, לוודי ציפה עתיד של שחקן פוטבול בעל כשרון נדיר, אלכסנדרה חלמה לשיר, ומרקוס בחר לשלוח ידו בכתיבה.

בעיניו של מרקוס הילד היו הבולטימורים כלילי שלמות, אך החיים זימנו לו תגליות שפוררו את תפיסתו המוטעית. אט אט נחשפים במהלך עלילת הספר סודות המשפחה, סכסוכים ישנים, חולשות אנוש. מרקוס יגלה שאפילו תחת מעטה החברות המושלמת של הכנופיה פעלו יצרים אפלים, שבאופן כמעט בלתי נמנע הוליכו לטרגדיות.

בניגוד ל"האמת על פרשת הארי קברט", שהוא ספר דינמי ושופע תובנות, "בני בולטימור" הוא ספר טרחני לעייפה. הסופר חוזר עד זרא על אותם סיפורים, כשבכל חזרה הוא מוסיף שביב דל של מידע, מותח באופן מלאכותי סיפור פשוט לספר עב כרס. בסקירה על הספר הקודם הצבעתי על נטיה לסטראוטיפיות, שנחוותה כשולית משום איכותה הכללית של היצירה. בספר הנוכחי, בשל דלות החומר, הסטראוטיפיות בולטת, ומשום כך שום פיתול בעלילה אינו מצליח להפתיע.

לצערי, אכזבה רבתי.

Le Livre des Baltimore – Joël Dicker

מודן

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ארמון הקרח / טאריי וסוס

203048

סיס היא ילדה בת אחת-עשרה, כריזמטית ופופולרית, הרוח החיה בחבורת ילדי כתתה. בפרק הפותח את הספר סיס הולכת לפגוש את אוּן, ילדה בת גילה שהגיעה לישוב הנורבגי הקטן מספר חודשים קודם לכן, לאחר שהתייתמה מאמה. אוּן בידלה את עצמה מחברת הילדים, למרות שהתקבלה בזרועות פתוחות. בשיעורים למדה בחריצות, בהפסקות בחרה להתבודד. שתי הילדות השונות כל-כך זו מזו נמשכו זו אל זו, וכשאוּן הציעה לסיס להפגש בביתה, סיס יצאה לדרך נרגשת.

על הרבה דברים הרהרה סיס בהילוכה, צנופה לה ככה מפני הכפור. הריהי הולכת אל אוּן, ילדה שכמעט אין היא מכירה אותה, בפעם הראשונה; הריהי הולכת אל משהו לא מוכר, ולכן הוא מלהיב.

המפגש בין השתיים מתנהל בהיסוס. אוּן מזמינה את סיס אל חדרה, ונועלת את הדלת. ברור שמשהו מעיק עליה, מלים שמבקשות לצאת אך מתקשות. סיס חשה מבוכה עצומה כשאוּן מציעה שיפשטו את בגדיהן, ולאחר מכן שואלת אותה אם ראתה בה משהו, שאלה שסיס אינה מבינה. אחרי כמה התחלות מהוססות אוּן מצליחה לומר כי יש משהו שהיא רוצה לספר, משהו שלא אמרה לאיש, משהו שלא היתה מספרת לאמה, אבל כאן היא נעצרת. כשסיס הנבוכה מבקשת לעזוב, אוּן מזעזעת אותה באמירה "איני בטוחה שאגיע לגן-עדן". סיס היא רק ילדה, אין לה כלים להתמודד עם סבלה הברור של אוּן. היא רצה בחושך הביתה. למחרת אוּן נעלמת. סיס נותרת עם תחושת מחויבות ואחריות כלפי חברתה, עם הבטחה לעצמה לעולם לא לשכוח אותה. במידה מסוימת היא הופכת להיות אוּן, מרחיקה עצמה מחברת הילדים, נסגרת בפני הוריה. במהלך החורף המתואר בספר סיס תתבונן אל תוך עצמה, ותחווה תהליך התבגרות והסתגלות מייסר.

ארמון הקרח שבשם הספר הוא מבנה מסיבי מרובה אולמות ועמודים, שנוצר סביב מפלים הקופאים בהדרגה. קריסתו עם התחממות האויר תקביל להפשרה שתחול בלבה של סיס שקפא עם היעלמותה של אוּן. הארמון ומזג האויר בכלל הם שחקנים בספר במידה לא פחותה מן הדמויות האנושיות. טאריי וסוס, שהיה תושב עיירה נורבגית קטנה, תיאר את הטבע בבהירות, והצליח להעביר במלים את קולותיו, את צבעיו, ואת השפעתו על אורח חייהם ועל הלך נפשם של התושבים.

קראתי את הספר מספר פעמים מאז שהייתי ילדה. אין לי יכולת לשחזר כיצד חשתי בכל קריאה, אבל אני זוכרת בבירור אימה ומסתורין ותקווה. אני די משוכנעת שבגיל צעיר לא הבנתי את משמעותו של "האחר", הנוכח ללא הרף בנפשה של אוּן, ונראה לי שתשומת לבי הוסבה בעיקר אל הדינמיקה שבין הילדים. הפעם הבחנתי גם באופן שבו הקהילה כולה התגייסה לתמוך בסיס, בסבלנות, מבלי להרבות במלים, והעניקה לה את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. בכל קריאה, וכך גם הפעם, הוקסמתי מן הטבע המפואר והאדיש.

אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרשים רצועות-רצועות וצבעם משתנה משחור לירוק ומירוק לצהוב וללבן, ככל שנעשה המפל פרוע ופראי. המולה עלתה מבור-המעמקים שהמים מזנקים שם ומתנפצים אל אבני-התשתית עד היותם לקצף לבן. משבים עצומים של ערפל עלו באויר.

"ארמון הקרח" הוא ספר רגיש, קסום, ומומלץ מאוד.

Is-slottet – Tarjei Vesaas

עם עובד

1977 (1963)

תרגום מאנגלית: אידה צורית

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק