במכתב שמקבל ג'וד, הדמות הראשית ב"חיים קטנים", מהרולד, אחד האנשים החיוביים בעולמו, נכתב בין השאר בהתייחס למהלך החיים: "דברים נשברים, ולפעמים מתקנים אותם, וברוב המקרים מבינים שלא חשוב מה ניזוק, החיים מארגנים את עצמם מחדש כדי לפצות על האובדן, לפעמים בצורה נהדרת". אם לצמצם את הספר רחב היריעה לנושא בסיסי אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשאלה עד כמה, אם בכלל, ניתן לתקן חיים שעברו תהליך של הרס שיטתי העולה על כל דמיון מסויט.
ג'וד סנט פרנסיס אינו יודע מי הוריו. הנזירים, במנזר בו עברו עליו שנותיו הראשונות, סיפרו לו כי הם מצאו אותו, תינוק בן יומו, בזבל, וכולם, להוציא אחד, התיחסו אליו בהתאם, כמי שערכו אפסי. כילד בודד במנזר הוא הפך למשרת, לשק חבטות, ולקורבן לניצול פיזי ונפשי. הנזיר היחיד שהתייחס אליו בחביבות, ושאליו יכול היה להמלט לרגעים גנובים של מנוחה, התגלה כגרוע מכולם. בהעדר נקודת יחוס אחרת, ג'וד הפנים שהוא אינו ראוי ליחס אחר, שכל מה שקורה לו, ושעוד יקרה לו, מגיע לו, שהוא אדם פגום, מושחת. את חייו הבוגרים, המיוסרים בשל פגיעה גופנית קשה וכואבת, הוא מעביר במאמץ אדירים להסתיר את עברו המביש, שלגביו הוא חש בושה ואשמה. מכיוון שנבגד שוב ושוב, הוא מתקשה להאמין אפילו לאוהביו המסורים, ותוהה אם עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה? משהו בו כמֵה לאהבה, לחמימות של בית, משחזר את ההשתוקקות הנואשת שחש כילד ביריד אימוץ, אבל בו בזמן קול אחר בתוכו מזכיר לו שאסור לו לקוות, שאין לו זכות להיות מאושר. על כל צעד ושעל הוא מתנצל, חושש מאובדן סובלנותם של קרוביו.
"חיים קטנים" עוסק, אם כך, בהשפעתה של טראומה קשה על חייו של קורבנה. במשולב עם נושא זה, הוא מתאר חברות אנושית על גווניה השונים. חייו של ג'וד משתנים בגיל שש-עשרה, כשבהשפעת עובדת סוציאלית הוא מגיע לקולג', שם הוא פוגש בשלושה צעירים, שונים זה מזה, שמתגבשים ליחידה בלתי נפרדת: וילם, שיהפוך לשחקן מצליח, ג'יי בי, שיממש את כשרון הציור שלו, ומלקולם, שיהיה אדריכל מבוקש. ג'וד עצמו, למרות נטייתו למתמטיקה, יבחר ללמוד משפטים מתוך דחף להגן על עצמו (למרות שהוא יודע שהחוק הוא צורת הגנה רופפת), ויזכה למוניטין במקצועו. הספר מלווה את הארבעה לאורך השנים, כל אחד בפני עצמו, אך בעיקר בהקשר של הדינמיקה ביניהם, על עליותיה ומורדותיה, ובהשפעתה על ג'וד. באחד הקטעים היפיפיים בספר, הרולד מעלה זכרון מטיול רגלי שערכו הוא ואשתו יחד עם ג'וד ועם וילם. כששרוך הנעל של ג'וד נפרם, וילם עצר, התכופף לרגע, חיזק את הקשר, והמשיך ללכת ולשוחח באגביות שכזאת, בחן שכזה. רגע אופייני של יחסי שני הגברים, ובשנים הטובות של ארבעת החברים זו היתה ההיערכות האופיינית להתנהלותם כקבוצה, התמיכה הטבעית בג'וד מבלי שידובר בה. "האם החברות היא לא נס בפני עצמו, למצוא אדם אחר שמאפשר לעולם הבודד להיראות איכשהו פחות בודד?", חושב וילם, המייחל לנס נוסף שישיב לג'וד את בריאותו.
האניה ינגיהארה כתבה יצירה אֶפִּית, מרשימה בדקדקנות שבפרטיה, בכושר התיאור, ובעיקר בהיקף המבט ובעומק התובנות, והתרגום של אמיר צוקרמן מצוין. תיאורי ההתעללות בלתי נמנעים, אבל הסופרת מצליחה לא להעמיד אותם במוקד העלילה, אלא את השלכותיהם. הסיפור הכואב עד מאוד שזור רגעי חסד, קירבת לבבות ומסירות אמת. האם בכוחן של האהבה ושל החברוּת לגבור על הטראומה המאכלת כל? הסופרת בחרה בחירה אמיצה, אולי לא צפויה, לסיומו של הספר, מותירה את הקורא עם "אמירות קשות כמעט לבלי שאת", כמצוטט על גב הספר מתוך אחת הביקורות שנכתבו עליו.
למרות הכאב והצער המייסרים שהספר מתאר, אני ממליצה מאוד על קריאתה של יצירה מרשימה וחד-פעמית זו.
A Little Life – Hanya Yanagihara
כנרת זמורה ביתן
2018 (2015)
תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן
