שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מודעות פרסומת

ארמון הקרח / טאריי וסוס

203048

סיס היא ילדה בת אחת-עשרה, כריזמטית ופופולרית, הרוח החיה בחבורת ילדי כתתה. בפרק הפותח את הספר סיס הולכת לפגוש את אוּן, ילדה בת גילה שהגיעה לישוב הנורבגי הקטן מספר חודשים קודם לכן, לאחר שהתייתמה מאמה. אוּן בידלה את עצמה מחברת הילדים, למרות שהתקבלה בזרועות פתוחות. בשיעורים למדה בחריצות, בהפסקות בחרה להתבודד. שתי הילדות השונות כל-כך זו מזו נמשכו זו אל זו, וכשאוּן הציעה לסיס להפגש בביתה, סיס יצאה לדרך נרגשת.

על הרבה דברים הרהרה סיס בהילוכה, צנופה לה ככה מפני הכפור. הריהי הולכת אל אוּן, ילדה שכמעט אין היא מכירה אותה, בפעם הראשונה; הריהי הולכת אל משהו לא מוכר, ולכן הוא מלהיב.

המפגש בין השתיים מתנהל בהיסוס. אוּן מזמינה את סיס אל חדרה, ונועלת את הדלת. ברור שמשהו מעיק עליה, מלים שמבקשות לצאת אך מתקשות. סיס חשה מבוכה עצומה כשאוּן מציעה שיפשטו את בגדיהן, ולאחר מכן שואלת אותה אם ראתה בה משהו, שאלה שסיס אינה מבינה. אחרי כמה התחלות מהוססות אוּן מצליחה לומר כי יש משהו שהיא רוצה לספר, משהו שלא אמרה לאיש, משהו שלא היתה מספרת לאמה, אבל כאן היא נעצרת. כשסיס הנבוכה מבקשת לעזוב, אוּן מזעזעת אותה באמירה "איני בטוחה שאגיע לגן-עדן". סיס היא רק ילדה, אין לה כלים להתמודד עם סבלה הברור של אוּן. היא רצה בחושך הביתה. למחרת אוּן נעלמת. סיס נותרת עם תחושת מחויבות ואחריות כלפי חברתה, עם הבטחה לעצמה לעולם לא לשכוח אותה. במידה מסוימת היא הופכת להיות אוּן, מרחיקה עצמה מחברת הילדים, נסגרת בפני הוריה. במהלך החורף המתואר בספר סיס תתבונן אל תוך עצמה, ותחווה תהליך התבגרות והסתגלות מייסר.

ארמון הקרח שבשם הספר הוא מבנה מסיבי מרובה אולמות ועמודים, שנוצר סביב מפלים הקופאים בהדרגה. קריסתו עם התחממות האויר תקביל להפשרה שתחול בלבה של סיס שקפא עם היעלמותה של אוּן. הארמון ומזג האויר בכלל הם שחקנים בספר במידה לא פחותה מן הדמויות האנושיות. טאריי וסוס, שהיה תושב עיירה נורבגית קטנה, תיאר את הטבע בבהירות, והצליח להעביר במלים את קולותיו, את צבעיו, ואת השפעתו על אורח חייהם ועל הלך נפשם של התושבים.

קראתי את הספר מספר פעמים מאז שהייתי ילדה. אין לי יכולת לשחזר כיצד חשתי בכל קריאה, אבל אני זוכרת בבירור אימה ומסתורין ותקווה. אני די משוכנעת שבגיל צעיר לא הבנתי את משמעותו של "האחר", הנוכח ללא הרף בנפשה של אוּן, ונראה לי שתשומת לבי הוסבה בעיקר אל הדינמיקה שבין הילדים. הפעם הבחנתי גם באופן שבו הקהילה כולה התגייסה לתמוך בסיס, בסבלנות, מבלי להרבות במלים, והעניקה לה את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. בכל קריאה, וכך גם הפעם, הוקסמתי מן הטבע המפואר והאדיש.

אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרשים רצועות-רצועות וצבעם משתנה משחור לירוק ומירוק לצהוב וללבן, ככל שנעשה המפל פרוע ופראי. המולה עלתה מבור-המעמקים שהמים מזנקים שם ומתנפצים אל אבני-התשתית עד היותם לקצף לבן. משבים עצומים של ערפל עלו באויר.

"ארמון הקרח" הוא ספר רגיש, קסום, ומומלץ מאוד.

Is-slottet – Tarjei Vesaas

עם עובד

1977 (1963)

תרגום מאנגלית: אידה צורית

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

האמת על אבא שלך / לורי לנסנס

1002787517b

וולף טרולי בן השמונה-עשרה החליט לשים קץ לחייו ביום הולדתו. את האקט הסופי הזה תכנן לבצע בקפיצה מפסגת ההר האהוב עליו. מכיוון שידע שהוא עוזב את הבית שלא על מנת לחזור, החליט לא לקחת אתו דבר, החלטה שהתבררה בדיעבד כשגויה. רצה הגורל, ועל ההר עלו באותו יום שלוש נשים. נולה דוויין, שציינה את יום הנישואין הראשון אחרי מות בעלה, ביקשה לפזר את אפרו באגם הנסתר על ההר. אל נולה התלוו בתה ברידג'ט ונכדתה וון, והסתבר שאף אחת מהן לא הכירה את הדרך אל האגם. וולף נכנע לבקשותיהן להדריך אותן בשבילי ההר, אבל צירוף של ערפל כבד ושל חוסר נסיון גרם לארבעה לתעות בדרכם. פציעות, קור, חברת זאבים ונשרים, ורעב וצמא היו מנת חלקם בארבעה הימים הבאים. כפי שוולף מספר כבר בפתח הספר, לא כולם שרדו.

סיפור ההישרדות מסופר מפיו של וולף, שמשלב בסיפורו את קורות חייו כילד שהתייתם מאמו בהיותו בן ארבע, וגודל על ידי אביו, בטלן ונוכל שיכור. כשהיה וולף בן שלוש-עשרה עברו השניים ממישיגן לקליפורניה לגור עם אחותו של האב. המעבר הרע את חייו האומללים ממילא של וולף, שמצא עצמו בקרוואן חלוד עם דודתו, ועם ילדיה ונכדיה המוזנחים, נתון למשטר האלים של בן דודו. אבל בזכות המעבר הזה הכיר את מי שהפך ידיד נפשו, בירד המבוגר ממנו בשנה. המפלט של השניים היה על ההר הסמוך למקום מגוריהם, שם יכלו לשכוח מן המדבר הלוהט ומן השכונה העזובה, כשהם נהנים מן הרוח ומן המרחבים, ולומדים להכיר את החי ואת הצומח.

הספר כתוב ברגש ובתבונה, ודמותו של וולף נוגעת מאוד ללב. אי אפשר שלא לאהוב את שלוש הנשים, "הדווייניות" כפי שוולף מכנה אותן. הן אינן דמויות מופת, כל אחת וחסרונותיה, אבל הן מאוד אנושיות ומעוררות הזדהות. גם תיאורי הנוף מוחשיים, וקל לחוש את האימה שגיבורי הספר חווים. מתחת לשכבות העלילה זהו בעיקר סיפור על כוחן של חברות ושל אהבה.

הספר נפתח במכתב שכותב וולף אל בנו דניאל בן העשרים, ובו הוא מספר שהחליט סוף סוף לחשוף בפניו את הסוד האופף את סיפור ההשרדות, סוד שנוגע באופן אישי מאוד לדניאל. בניגוד להתרשמות החיובית מאוד שלי מן הספר, את סיפור המסגרת פחות אהבתי, משתי סיבות. הסיבה האחת היא טיבו של הסוד: לטעמי, הסופרת הלכה כאן צעד אחד יותר מדי עם עלילות המשפחה. סיפור ההר (כך, אגב, נקרא הספר במקור The Mountain Story) עומד לגמרי בפני עצמו, ולא היתה סיבה להעמיס עליו את הסיבוך הנוסף. הסיבה השניה היא עצם ההחלטה לגלות את הסוד: נכון שזכותו של דניאל לדעת, אבל לדעתי, זכותו גם לא לדעת, וזו ההחלטה שאביו היה צריך לקבל (ולא אוכל להרחיב בנימוקי מחשש ספוילר).

בהתעלם מאלמנט הסוד, הספר מומלץ.

The Mountain Story – Lori Lansens

כתר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

טבילת הדרקון / אווה טיקה

249-1422b

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי