איש בגן החיות / דייויד גארנט

איש בגן החיות

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

שיבה לריימס / דידיה אריבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d799d791d794_d79cd7a8d799d799d79ed7a12

הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן נולד וגדל בשכונת פועלים קשי יום בריימס. בשונה מכל בני משפחתו, שלא למדו כלל, או שנשרו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר, הוא סיים תיכון ופנה ללימודים גבוהים. אחרי שנים של התחבטויות באשר לזהותו החברתית, קיבל בהיותו כבן עשרים החלטה מודעת להתנתק לחלוטין מנוף ילדותו. במשך למעלה משלושים שנה לא פגש את הוריו ואת אחיו, והקשר שלו איתם הצטמצם לשיחות טלפוניות אקראיות. להלוויתו של אביו – שהיה עבורו מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי – לא הגיע, כדי לא להפגש עם אחיו, אבל אחרי הלוויה נסע לריימס לשוחח עם אמו, והספר שואב את שמו מן השיבה אל בית ילדותו. אריבון כתב בעבר ספר בשם "הרהורים על השאלה ההומואית", ובו עסק בזהותו המינית. בספר זה הוא עוסק במה שהוא מכנה "שני גזרי דין חברתיים", מיני ומעמדי, כשהדגש מושם על האחרון.

אריבון מתאר את החברה הצרפתית כמורכבת ממעמדות שמהם קשה לחרוג. הוריו עמלו בפרך, גרו בדירת חדר צפופה בשנות ילדותם של אריבון ושל אחיו הבכור, בשכונה שנבנתה במיוחד עבור מעמד הפועלים. אביו, שנשר מלימודיו בגיל ארבע-עשרה, ויצא לפרנס את הוריו ואת אחיו, נישא לאמו בהיותו רק בן עשרים ואחת, ובתוך שלוש שנים כבר היה אב לשני ילדים. את השתיה המופרזת שלו, את היעלמותו לסופי שבוע ארוכים, את האלימות שהפגין בשובו, כמו גם את השנאה והתיעוב ששררו בינו לבין אשתו, מייחס בנו למעבר שעשה מאחריות כלפי הוריו לאחריות כלפי ילדיו, ללא רגע לעצמו. אמו של אריבון עבדה אף היא ללא הרף, כמנקה וכפועלת בתנאים לא תנאים. מלים משפילות שאמרה אחת המעסיקות לאמו נצרבו במוחו של הבן כעלבון תמידי. אחיו הבכור נשר אף הוא מן הלימודים בהיותו בן ארבע-עשרה, ונשכר לעבוד כשולית קצבים. גורלם של אחיו הצעירים היה דומה. אריבון, לעומתם, נאחז בלימודים. למרות שהוא עצמו הצליח לחרוג מן הגורל שנועד לו, הוא טוען שהחברה ככלל עדיין סוגרת על מעמד הפועלים, תוחמת אותו בגבולותיו. מערכת החינוך, שאמורה להציע אפשרויות זהות לכל, היא כהגדרתו מכונת תופת אמיתית, שגם אם אינה מתוכננת להשגת היעד הזה, היא לפחות מביאה לידי תוצאה אובייקטיבית זו: דחיית ילדי מעמד הפועלים, שימור והצדקה של השליטה המעמדית ושל גישה מפלה למשלחי יד ולעמדות חברתיות. אפילו לתעודה אקדמית אין אותו ערך כשהיא בידיו של בן למעמד מבוסס או של בן למעמד נחשל. האסטרטגיה להמרתה לאפשרות מקצועית מחייבת רשת של משפחה ושל חברים מקושרים, שהראשון זוכה לה באופן טבעי, ומן השני היא נשללת.

הסיפור האישי של אריבון הוא נקודת מוצא לדיון חברתי מקיף. הכותב דן, בין השאר, בדפוסי ההצבעה של המעמד ממנו יצא. בשנות החמישים עד שנות השבעים נהו אנשי העמל אחרי המפלגה הקומוניסטית, כמחאה על תנאי חייהם, ולא משום השקפה גלובלית כלשהי על משטר בסגנון ברית המועצות. אחרי עשורים של הצבעה מסורתית לרשימות השמאל, אותו מעמד עצמו עבר להצביע לימין, ואף לימין הקיצוני. אריבון מצביע על כמה גורמים לכך. הראשון בהם הוא בגידת השמאל, שנטש את תפיסת הקולקטיביזם, ואימץ את תפיסת הימין לגבי אחריות אינדיבידואלית. גורם נוסף נעוץ בגזענות המושרשת והטבעית של אנשי המעמד, שמוצאת לה ביטוי במצע הימין. וגורם לא פחות משמעותי מצוי בהזדמנות לגייס ערך עצמי באמצעות התנשאות על המהגרים הזרים. בסופו של דבר, למרות שהימין הקיצוני אינו מייצג נאמנה את מעמד הפועלים, העיקר נעוץ בתחושה שאתה יודע או מאמין שאתה מיוצג באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, גם אם בדרך בלתי שלמה, פגומה.

נושא נוסף שהספר דן בו הוא היחס להומוסקסואלים. למרות השתנות הזמנים, והפתיחות שבאה איתה, הומוסקסואלים סובלים גם היום מאלימות בלתי פוסקת מצד כנופיות "מפצחי מתרוממים". אריבון תוהה מדוע קבוצות "מתויגות" – הומואים, יהודים, שחורים וכדומה – צריכות לשאת את עול הקללות החברתיות והתרבותיות. התשובה מצויה בשרירות הקפקאית, ולכן הבלתי ניתנת להסבר, של גזרי הדין החברתיים.

במהלך הקריאה בספר חשבתי על ההקבלות בינו ובין "הסוף של אדי", ספרו של אדואר לואי. לואי צעיר מאריבון בכארבעים שנה, אך גם הוא מתאר ילדות בסביבה נחשלת, הומופובית ובורה, בחברת פועלים עניים שנדונו להנציח את המצוקה, סביבה שהאסוציאציה אינה מקשרת בנקל לצרפת של ימינו. כמו אריבון, גם הוא הצליח להחלץ מנוף ילדותו. בכתבות על לואי מצאתי שספריו של אריבון הם שנתנו לו את ההשראה ואת האומץ לכתוב על חייו.

"שיבה לריימס" משלב סיפור אישי יוצא דופן עם הגות חברתית, המבוססת על שפע תרבותי ועל מבט בוחן, והכתיבה הרהוטה והמשכנעת של אריבון זכתה לתרגום מוצלח של מיכל בן-נפתלי. בהבדלים המתבקשים מצאתי בספר מקבילות רבות אל נושאים שבלב הדיון הציבורי בארץ, ולכן, למרות שהוא מעוגן בצרפת, הוא רלוונטי גם מחוץ לה. מעניין ומומלץ.

Retour á Reims – Didier Eribon

עם עובד

2019 (2009)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

בעל זבוב / ויליאם גולדינג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a2d79c_d796d791d795d7916

חבורת נערים בריטים מוצאת עצמה נטושה על אי בלב האוקינוס. בתקופה בה סיפורי איים בודדים הציגו גיבורים צעירים הבונים חברה אוטופית, ויליאם גולדינג ביקש לתאר כיצד היו הנערים מתנהלים באמת (בקטע שבקישור הוא מציג בקולו את ספרו ואת המניעים לכתיבתו). אליבא דגולדינג, כללי התרבות והציביליזציה דינם להתפוגג באין משגיח, וליצר לב האדם הרע מנעוריו תנתן ההזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא ומכוער.

את קול ההגיון והתבונה מייצג חזרזיר, נער שמן וקצר-רואי, סובל מקצרת, קורבן "טבעי" בשל חולשתו הגופנית ובשל צדקנותו. אין בכוחו להשפיע במישרין על הילדים האחרים, ותחילה הוא מבודד לגמרי. כשהמצב מתחיל להתדרדר, ראלף, הנער שנבחר תחילה כמנהיג, מאבד שליטה, והוא חובר אל חזרזיר בנסיון נואש לאחד את החבורה כולה לפחות סביב המשימה ההכרחית של שמירה על מדורת תמיד, שתכליתה למשוך את תשומת לבן של אניות חולפות. יריבו של ראלף הוא ג'ק, שהיה באנגליה מנהיגה של מקהלה, וכעת הוא מושך את נעריו אל חיי פרא. למעט בודדים, במהרה מצטרפים אל ג'ק כל הנערים באי, מהופנטים אל הכריזמה שלו, אל הכוח שבציד, אל החברותא, ואל חדוות פריקת כללי המוסר.

העולם, העולם הנהיר, המתוקן, היה נשמט והולך מהם. גולדינג מתאר גלישה הדרגתית, אך בלתי נמנעת, מן הרוע הקליל, מן הנזק שנגרם בטעות, אל השיכרון שבכוח ואל הרשע שהופך לנורמה. הדמות המייצגת זאת היא לאו דווקא זו של אחד המנהיגים, ראלף וג'ק, אלא של רוג'ר, אחד מנערי המקהלה. בימים הראשונים לשהותם על האי, רוג'ר דורך במזיד על ארמונות חול שבנו הזאטוטים שבחבורה, וזורה חול אל עיני אחד מהם. כשמעשים אלה עוברים בשלום, הוא מיידה אבנים לעברו של זאטוט אחר, אך נזהר לא לפגוע בו. לקראת סיומו של הספר ידרדר רוג'ר סלע מתוך כוונה לפגוע באחד הנערים, ויהרוג אותו. שלושה נערים ימותו במהלך השהיה באי: על מקרה המוות הראשון שארע בשל טעות איש לא ידבר, כאילו התעלמות ממנו פירושה שלא קרה כלל. במקרה השני יאשימו את הקורבן. המקרה השלישי כבר יתקבל בשוויון נפש יחסי, ואחריו ייצאו צבועי פנים – "היטב היה נהיר להם טיבה של חירות-פראים זו, שמביא עמו הצבע המחפה" – לציד אדם במטרה מפורשת להרגו. בעוד מרבית הנערים פוחדים מן המפלצת שבראש ההר, חזרזיר מאתר במדויק את האיום העיקרי: "ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד… אלא אם… אלא אם נתחיל לפחד מבני-אדם".

מכמירת לב היא תשוקתו של חזרזיר לנוכחותם של מבוגרים, שמייצגים בעיניו – בטעות – את הסדר הטוב, ואת הכללים המסדירים חיי תרבות תקינים. אפשר להרחיק אל פרשת בטאוויה מן המאה השבע-עשרה, שמדגימה את חורבנה של חבורת מבוגרים שנקלעו לאי מבודד. ואפשר להזכר בהיסטוריה קרובה יותר לזמן כתיבת הספר –  חורבנה של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית, שאמנם לא ארע בבידוד, אך קוים מקבילים רבים מקשרים בינו ובין הספר: המנהיג הכריזמטי, המיעוט האופורטוניסטי המנצל את הכוח שבידיו כדי להשליט טרור, הרוב הדומם שנהנה להיות חלק מן העדר ומתעלם מן הצדדים האפלים של מנהיגיו, קול הצדק המושתק, החריגים המורחקים באלימות.

הטבע משתלב בשלמות בהלכי הרוח של הנערים, וגולדינג מרבה בתיאורים מפורטים. בדפים הראשונים, כשהשהות באי מצטיירת כהרפתקה, הסלעים ורודים, המטפסים שופעים, הפרפרים מפרפרים בשלל צבעים, השמש זוהרת. בהמשך הופכים התיאורים לקודרים יותר, הצמחיה סבוכה, השמים זועמים, החשכה מאיימת, והאי הופך לאוסף של מלכודות.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר. בקריאה הנוכחית שמתי לב, אולי בפעם הראשונה, שנסיבות הגעתם של הנערים לאי נותרו מעורפלות. אחד מהם מזכיר באמרת אגב שהוצנחו אל האי, אבל אין כל זכר למצנחים. אולי המטוס נפל, אבל אין כל זכר למטוס. למען האמת, אין לכך חשיבות מבחינת נושאי הספר, ואולי משום כך הענין אינו מטופל. כמו כן למדתי שמשקפיו של חזרזיר לא יכלו לשמש להדלקת אש, מה שנוטל את הטעם מכמה מן המהלכים המניעים את הסיפור. גם זה ענין טכני, שלולא איכותו של הספר היה בו טעם לפגם. מכל מקום, בכל קריאה הוא נראה לי קודר יותר ורלוונטי יותר, לגמרי לא סיפור הרפתקה תלוש, שכוחו מוגבל למקום ולזמן המתוארים בו, ויש בו משום תמרור אזהרה באשר למהירות בה עלולה חברה תרבותית לגלוש לאנרכיה רצחנית.

הנוסח שברשותי הוא תרגומה של אסתר כספי, תרגום מיושן וכבד מעט, שרק מטעמי חיבה לשפה מהודרת ומטעמי נוסטלגיה אני נצמדת אליו. הספר תורגם מחדש על ידי אמיר צורקמן ב-2011.

מומלץ מאוד.

Lord of the Flies – William Golding

עם עובד

1965 (1954)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

0770000172095