הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

מודעות פרסומת

שריקת האוקרינה / רות אלמוג

3-13955b

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה

 

מגילת סן-מיקלה

שנים אני מתכננת לקרוא את הספר הזה. כולם אמרו שהוא מקסים וחובה, ואיכשהו הצלחתי לא להגיע אליו. מכירים את התופעה המצערת של אכזבה מספר עטור מחמאות וסופרלטיבים? זה לא המקרה! על כל המילים הטובות ששמעתי עליו אני יכולה להוסיף הרבה מילים משלי.

אכסל מונתה, רופא שבדי יליד 1857, זכה לחיים עשירים ומרתקים. הוא היה ידידם של מלכים ושל קבצנים, ידע עושר ועוני, אושר ועצב, טייל בלפלנד, ונלחם במגפה בנפולי, חנט מתים והציל ציפורים, היה פרוטסטנטי מאמין והיה אהוב על כמרים קתולים, רדף שלום ונפגע במלחמה. תפיסת עולמו היתה הומנית, אך לא נעלמו מעיניו הרוע והאכזריות והוא לא היסס להלחם בהם. הוא היה אופטימי וריאלי גם יחד.

קפלת סן-מיקלה החרבה שבאנאקפרי כבשה את ליבו כשהזדמן למקום בהיותו בן 18. לקח הרבה שנים עד שהצליח לרכוש את המקום, ובמו ידיו, בסיוע דמויות ססגוניות מתושבי הישוב, חפר והקים ובנה את מקום חלומותיו, שהיה גם בית וגם סוג של הצדעה לדורות קדומים, כמו הרומאים והמצרים.

סגנונו של הספר שובה לב. הוא כתוב באהבה ובהומור, מנקודת מבטו של אדם סקרן ופתוח, שהוא בו זמנית אדם פרטי מאוד וחלק בלתי נפרד מכל קהילה בה הוא חי.

התלבטתי איזה קטע לבחור כדוגמא, כי כל פתיחת דף אקראית מגלה ציטוט מוצלח, והמכלול כולו ראוי לציטוט. הנה קטע לדוגמא:

שנה תמימה לא הייתי בסן-מיקלה; איזה בזבוז זמן! יצאתי משם בשתי עינים וחזרתי לשם בעין אחת. על הענין הזה אין לי עוד מה לומר, ודאי ניתנו לי מתחילת ברייתי שתי עינים כדי שאהיה מוכן לדבר הזה. חזרתי אל ביתי ואני אדם אחר. בעיני האחת שנשתיירה לי אני כמו רואה את העולם מזוית-ראיה שונה מזו שראיתי אותו ממנה עד כה. איני יכול עוד לראות את המכוער ואת המגונה, אלא את היפה ואת הנעים ואת הטהור בלבד. אפילו הגברים והנשים שמסביב לי נראים לי שונים מכפי שהיו לפנים. על-פי טעות אופטית מוזרה איני יכול לראותם כפי שהם לאמיתם, אלא כפי שהם אמורים להיות, כפי שהיו רוצים להיות אילו ניתן להם הדבר. בעיני העיוורת עדיין אני רואה הרבה כסילים מתהלכים ברגל גאווה, אבל אין הם מרגיזים עוד את עצבי כפי שעשו לפנים, איני נותן דעתי על פטפוטם, ידברו ככל העולה על רוחם. למעלה מזה עדיין לא הגעתי לפי שעה, ואם עתיד אני ביום מן הימים לאהוב את כל אחי בני-האדם. חוששני שמן הצורך שיסתמאו שתי עיני תחילה.

הורי, בעלי הספר, עדיין לא יודעים שאין לי כוונה להחזיר אותו לרשותם. זהו ספר לקריאה חוזרת, ועוד אחת, ואחר-כך לדפדוף ולהתעכבות על קטעים שיעלו באקראי בכל פעם שאחוש געגועים אליו.

קראתי את הספר בהוצאה המקורית משנת 1973. הספר ראה אור שנית ב-2004 בתרגום מרוענן השומר על רוחו של התרגום המקורי.

The Story of San Michele – Axel Munthe

הוצאת עם עובד

1973 (1929)

תרגום מאנגלית: יצחק לייב ברוך (חידוש תרגום ב-2004: אמציה פורת)