זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

69801428_2662258783792790_501705652515635200_n

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים - הפרחים

מודעות פרסומת

נופים ממטרופולין המוות / אוטו דב קולקה

d7a0d795d7a4d799d79d-d79ed79ed798d7a8d795d7a4d795d79cd799d79f-d794d79ed795d795d7aa

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013

תקווה (טרגדיה) / שלום אוסלנדר

965893

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות` קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ` יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ` יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו