מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס

"אהבה בימי כולרה" הוא סיפור רב פנים. האהבה הדומיננטית בעלילה היא זו של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה. הצצה מקרית שהציץ נער מברקה בנערה צעירה היתה ראשיתה של רעידת אדמה של אהבה, שיובל שנים לאחר-כך עדיין לא פסקה. אהבת בוסר עיקשת, מכתבים שהוחלפו בחשאי, הבטחת אירוסין – כל אלה נקטעו באחת כששני הצעירים שהופרדו בכפייה שבו ונפגשו. עבור פלורנטינו פגישה זו היתה המשך ישיר וטבעי של חלומותיו. פרמינה, לעומתו, חשה אחרת: לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את תהום ההתפכחות של האכזבה. בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה בבעתה איך זה יכלה לטפח לה בלבה פרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בן עשרים ושתיים היה פלורנטינו כשנדחה, ורק כעבור חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים וארבעה ימים יכול היה לשוב ולהצהיר על אהבתו, שלא חדלה מעולם, באוזני פרמינה שהתאלמנה. בין הדחיה להצהרה לא חדל מלהגות בה, וכל מהלך חייו היה מכוון כלפיה, כשניסה להתעשר ולעשות לעצמו שם כדי להיות ראוי לה, כשהזה על שליית אוצר טבוע, וכשמילא עשרים וחמש מחברות ובהן שש מאות עשרים ושניים רישומים של אהבות לאורך זמן, אהבות חשאיות ללא התקשרות רגשית, כאילו היה מאורס לפרמינה ומחויב לא לפגוע בה.

לצד סיפורו של פלורנטינו, סיפור של אהבה הזויה מעט, על קו הגבול של אובססיה, מארקס מספר סיפור מעניין עוד יותר על חיי הנישואים של פרמינה ושל ד"ר חובנאל אורבינו. הרופא, שהשלים את לימודיו באירופה, שב לארצו אכול געגועים, וגילה עד כמה המציאות שונה מזכרונותיו. מכיוון שאביו מת מכולרה, ומכיוון שידע כיצד ניתן להשתלט על מגפות, הפכה הכולרה עבורו לשגיון דיבוקי. בהדרגה הפך לאחד האזרחים המכובדים בעירו, בזכות מעשיו לטובת הכלל, והבריות האמינו כי נישואיו לפרמינה הם נישואי אושר. בפועל, אופיו המרוכז בעצמו, מודעותו לחוסר ההגיון המדעי בנישואים, ואופיה העיקש, הובילו למאבקים ביניהם, והם ידעו עליות ומורדות. הוא אהב אותה, היא לא ידעה לפענח את רגשותיה, ובדיעבד אחרי מותו אמרה כי, "לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא". אולי משפט המפתח להבנת יחסו אליה הוא הדברים שאמר לה, "זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות", אמירה שנראתה לה קטנונית ואף מאיימת בשעתה, אבל במבט לאחור היא רואה בה אבן יקרה, שנתנה לשניהם שעות כה רבות של אושר. מארקס מיטיב לעמוד על תפיסתה של פרמינה את עצמה במסגרת זוגית שלמרכיביה אין משקל זהה: לעולם הרגישה כאילו חייה שאולים בידיה מידי בעלה. הריהי שליטה גמורה על ממלכה רחבת ידים של אושר, שבנה הוא לעצמו בלבד. היא ידעה שהוא אוהב אותה יותר מכל, יותר משהוא אוהב כל אדם אחר, אבל למען עצמו בלבד – על מנת שתשרת אותו כמשרתת בקודש. כשאנו פוגשים את בני הזוג, הם כבר מבוגרים – פרמינה בת שבעים ושתים, והרופא המבוגר ממנה עתיד למות במהרה – חיים יחדיו בשגרה נוחה שיש בה הרבה מן ההרגל ואין בה התמרמרות, ובכל זאת אחרי מותו לשוב אל עצמיותה ביקשה.

העלילה עוסקת בנושאים מהותיים נוספים ומעניינים לא פחות, הבולט שבהם הוא ההתמודדות עם הזיקנה ועם היותנו בני תמותה. פלורנטינו מייחל למותו של אורבינו, וחרד מפני מותו שלו בטרם עת. בקטע הומוריסטי למדי הסופר מתאר את מלחמתו בקרחת מבשרת הזיקנה. אולי משום חרדות אלה יצר הסופר עבור פלורנטינו, שכבר חצה את גיל שבעים, קשר עם ילדונת בת פחות מארבע עשרה, שללא "צידוק" זה הוא מהווה חריקה עלילתית (אם כי מארקס כבר ברא אהבה פדופילית במקומות אחרים, כמו "על אהבה ושדים אחרים"). גם פרמינה מוטרדת מן השַמות שעושות השנים החולפות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שהיא ודודניתה מתבוננות בצילום ישן מנעוריהן, ושתיהן הכירו את עצמן בעד ערפילי האכזבה, בכל יופיין ועלומיהן שלא ישובו עוד. נושא בולט נוסף הוא השילוב של זכרון-חלום-מציאות, והוא בא לידי ביטוי פעמים רבות בספר. כך, לדוגמא, כשהרופא שב לארצו הוא מבין למראה עליבותה איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים. ופרמינה, שעזבה יום אחד בחמת זעם את הבית, נסעה חסרת מנוחה לשוטט  במקומות בהם ביקרה כנערה צעירה, רק כדי לגלות שהעבר לא קפא בהמתנה שתשוב. מאוחר יותר היא מכרה את בית אביה, כי לא יכלה לעמוד עוד בכאב על נעוריה. וכמובן, משמר הזכרונות האולטימטיבי הוא פלורנטינו, וגם הוא נאלץ להכיר בשינויים.

העלילה מתרחשת ברובה בשלהי המאה התשע-עשרה על רקע מלחמות אזרחים, שלטון נוקשה, פערים חברתיים ודעות קדומות, וגם על הרקע הססגוני של התרבות המקומית. מארקס אינו מזכיר את קולומביה בשמה, אבל אזכורים שונים ממקמים בה את הסיפור.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא האופן בו הדמויות מתפתחות. אנו מתלווים אל שלושת הגיבורים הראשיים מגיל צעיר ועד זיקנה, ולמרות שכולם משמרים קוי אופי יחודיים, הם משתנים ומתפתחים לאורך השנים, והגיל והנסיון נותנים בהם את אותותיהם. הספר נפתח כמעט בסיומו – אורבינו הולך לעולמו, ופלורנטינו מצהיר את הצהרתו. פרק הפתיחה כאילו אינו שייך לסיפור המרכזי, אבל למעשה מוצגים בו כל הנושאים שבהם יעסוק הספר כולו – אדם קרוב נפטר, סודות אפלים מתגלים, מחשבות על זיקנה ומוות עולות ומטרידות, נישואין מתגלגלים דרך שיגרה, ואדם אחד, הנאחז בזכרון ובאהבה, מחכה לבוא זמנו. השאלה שנותרת פתוחה כמעט עד הסיום היא האם צפוי עתיד משותף לפלורנטינו ולפרמינה, האם תוכל אהבת הנעורים לזכות בהזדמנות שניה. הכתיבה של מארקס מפורטת, סבלנית, חדת אבחנה ומשכנעת, יש להזכיר לטובה את התרגום הנאה של ריטה מלצר ואמציה פורת, והספר כמובן מומלץ מאוד.

פרק ראשון

El Amor en los Tiempos del Cólera – Gabriel García Márquez

עם עובד

1989 (1985)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

תאנים טובות מאוד / יוסי יונה

הוריו של שלמה מועלם, בן למשפחה שעלתה מעירק, חצו את גיל תשעים ובריאותם הולכת ומידרדרת. עוד מעט לא ייוותר מי שיספר על הדורות הקודמים במשפחה ועל חיי היהודים בישובים שעל גדת נהר פרת. שלמה מציב מצלמת וידאו מול הוריו, ומנציח את סיפוריהם.

שורשיה של יהדות עירק נעוצים במאה הששית לפני הספירה, עת הגלה נבוכדנאצר את המלך יהויכין יחד עם אלפי תושבי יהודה וירושלים. ירמיהו הנביא דימה את הגלות הזו לתאנים טובות. לתאנים הרעות, אלה שנותרו ביהודה, צפוי חיסול עם חורבנו של הבית הראשון. גאולת העם תגיע מן התאנים הטובות.

ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּתְּאֵנִ֥ים הַטֹּב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה כֵּֽן־אַכִּ֞יר אֶת־גָּל֣וּת יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר שִׁלַּ֜חְתִּי מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה אֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים לְטוֹבָֽה ׃ ו וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֤י עֲלֵיהֶם֙ לְטוֹבָ֔ה וַהֲשִׁבֹתִ֖ים עַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְנִיתִים֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וּנְטַעְתִּ֖ים וְלֹ֥א אֶתּֽוֹשׁ ׃ ז וְנָתַתִּי֩ לָהֶ֨ם לֵ֜ב לָדַ֣עַת אֹתִ֗י כִּי אֲנִ֣י יְהוָ֔ה וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים כִּֽי־יָשֻׁ֥בוּ אֵלַ֖י בְּכָל־לִבָּֽם

מוצאה של משפחת מועלם מן הישובים עאנה, הוא נהרדעא, ורמאדי. עאנה כבר אינה קיימת – הישוב המקורי הוצף עם הקמת סכר חדיתה, וחלקים ממנו שימשו לבנית ישוב חדש. רמאדי, בעת ששלמה מאזין להוריו, נתונה בידי דעאש.

חיי הקהילה קמים לתחיה בסיפוריהם של ההורים. הדוברת הראשית היא שרה, אמו של שלמה, הבקיאה בקורות משפחתה ומשפחתו של ששון בעלה. יוסי יונה היטיב לשמר את שפתה, הנעה בין עברית משובשת לעירקית, ושרטט דמויות אמינות של המספרים. שרה זוכרת שמחות ועלבונות, חיה מחדש אהבות ונוטרת טינות. היא מתארת פכים קטנים מן היומיום, וגם ארועים היסטוריים ששיחקו תפקיד מפתח בחיי הקהילה. לעתים היא מספרת סרבנית, שקועה יותר בטרוניות ההווה מאשר בזכרונות העבר, אך בהדרגה הולכת ונפרשת בפני הקורא מסכת חיים תוססת, שמכאוב ויופי משמשים בה יחדיו. שלמה, שהוא איש אקדמיה, מעשיר פה ושם את הסיפורים באמצעות מידע שהוא מוצא ברשת ובספרות עיונית.

סיפור משנה בספר הוא זה של סנגיטה, המטפלת הנפאלית של שרה וששון. בצדק אומר יוסי יונה בראיון כי "לכתוב על חייהם של קשישים בישראל בעת הנוכחית מבלי להתייחס למטפלות סיעודיות הסועדות אותם, מצריך מידה רבה של עיוורון". הטיפול של שלמה ושל אחיו בהוריהם המזדקנים הוא נושא השזור בספר לכל אורכו, ומלבד היותו מעניין בפני עצמו הוא מסייע בבנית דמויות מלאות של ההורים.

נראה לי שהספר היה יוצא נשכר אילו הסתפק הסופר בנושאים אלה. הסיפור האישי שלו, גירושיו, הנשים החולפות בחייו, חוויותיו המיניות, וגם כמה מעמדותיו בנושאים שוליים, יכלו, לטעמי, להשאר מחוץ לספר. הקו הסיפורי הזה נראה מודבק לסיפור בכוח, ומוטב היה להותיר את הבמה להורים. והערה להוצאה: כמות השגיאות, שהיו אמורות להיות מתוקנות תחת הגהה פשוטה, מביכה ואינה מכבדת את היצירה.  

הכריכה הנאה, בעיצובה של יעל בר-דיין, מציגה ציור של בית יהודי בעאנה מתוך מאמר של החוקר אלואיס מוסיל מ-1927.

כרמל

2020

ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

שולחן הלימון / ג'וליאן בארנס

שולחן הלימון

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

בדרך אל החתולים / יהושע קנז

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d793d7a8d79a_d790d79c_d794d797d7aad795d79cd799d79d2

יולנדה מוסקוביץ', מורה בגמלאות מבוגרת כבדת משקל, המתגוררת בגפה בקומה הרביעית בבית נטול מעלית, נפלה ושברה רגל כשנסתה לרדת במדרגות כדי לגשת לספרית. מזה תשעה חודשים היא מאושפזת במחלקה שיקומית-גריאטרית, מהלכת בקושי, אינה מסוגלת לקום ללא עזרה. נישואיה קצרי הימים הסתיימו לפני שנים רבות, ילדים אין לה, איש אינו בא לבקר אותה. הגברת מוסקוביץ' אינה מתחבבת בקלות, ורוב הזמן אינה מנסה להתחבב. את הקשרים הנחוצים לה היא קונה בכסף, משלמת לחולה אחרת כדי שתכבס עבורה, משלמת לאנשי סגל כדי שיערכו עבורה קניות.

חוסר האונים של הזיקנה הוא נושאו של "בדרך אל החתולים". אלגרה, אשה עניה שמגוריה הם דירת חדר מתחת למדרגות, "מרגלת" אחר חברותיה לחדר ו"מלשינה" עליהן לאחות הראשית כי "הייתי מוכרחה. מה אני יכולה לתת לה כדי שהיא תשתדל שישאירו אותי פה? מה עוד יכולתי לתת לה? אין לי איפה להיות". פרידה, אשה תקיפה שבתה ומשפחתה באים לבקרה מדי יום, מתחננת שיתנו לה לצאת מבית החולים, ובפרץ נדיר של גילוי לב מודה שהיא יודעת כי אינה רצויה: "הם לא רוצים אותי בבית. הם רמאים […] והם חושבים שאני לא מבינה […] לא אכפת להם איך אני מרגישה […] חבל להם על הכסף. פה זה יותר בזול, ולא צריכים לראות אותי כל הזמן על ידם […] כל הזמן ידעתי, רק עשיתי הצגה. בשביל הכבוד שלנו, בשביל הכבוד שלהם. שאנשים לא ידעו מה הם באמת". וולף, שקולו הפך ללחישה, מקונן: "תגידי לי, גברת, איזה עולם זה? אנשים רואים יהודי נחנק מרוב סבל וצער ובדידות, ואף אחד לא אכפת לו? להפך, עוד בורחים ממי שרע לו, כאילו יש לו נגע צרעת. מה אנחנו, חיות?". הגברת מוסקוביץ', שתחילה טרחה להתלבש יפה ולהתייפות כדי להפגין שאינה ככל שאר החולות, מבינה שלאיש לא אכפת.

נדמה שהמכה הקשה שהגברת מוסקוביץ' סופגת באה לה דווקא מלזר כגן, הנוהג בה כמחזר וכלפיו היא מפגינה התחנחנות של בת-עשרה, מייחלת לקשר. כגן, המרבה לצטט את "פרחי הרע" של בודלר, הוא צייר, וכשהוא מציג בפניה את הפורטרט שלה, היא קולטת לפתע את הפער בין תפיסתה את עצמה לבין מי שהיא באמת, או מי שהיא נראית כלפי חוץ: "בזמן האחרון, שאני מסתכלת בראי, אני רואה את האשה הזאת עם השערות האלה שנופלים אחד על השני, והפנים האלה, עם הקמטים. כמו שעשית אותה בציור ההוא. אתה מכיר אותה. אני לא. היא לא נורמלית. ולאט לאט היא מכניסה לראש שלי את המחשבות שלה, מה שהיא זוכרת שהיה לה פעם. וזה לא מהחיים שלי בכלל". כשהיא פוגשת במועדון המחלקה אנשים שלמראם עולה בה ההרהור, "אנשים מעולם נורמלי", היא נעשית מודעת בחריפות לעלבון שהיא, והאחרים, חווים יום-יום, ומתעוררים בה געגועים לחייה הקודמים, למרות שרעיון השיבה אל הכלא הבודד בקומה הרביעית מפחיד אותה.

המצוקה והבדידות והעלבון הם המצע שעליו משגשגים עופות הטרף הסובבים את חסרי האונים. בדברי חלקות ובאיומים הם מנסים לפלס את דרכם אל הרכוש שיותירו אחריהם הזקנים. שניים מתחרים על ירושתה של הגברת מוסקוביץ' – ליאון, הנמנה עם כוח העזר במחלקה, ואדלה, שזכתה בירושתה של חולה שנפטרה וכעת לוטשת עיניה אל הטרף הקל הבא. גברת מוסקוביץ', שאינה רפת-שכל, יודעת היטב כי הם מבקשים לנצל אותה, אבל איזו ברירה יש לה כשהיא תלויה בסיוען של הבריות? כפי שהשלימה עם הידיעה שמי שהתנדבו לעזור לה בבית החולים נטלו לעצמם חלק מכספה, כך היא נאלצת להשלים כעת עם הידיעה שבאופן פרדוקסלי הנפשות הקרובות אליה ביותר הן של אלה שמבקשים לנצל את תלותה כשהיא לבדה בביתה.

יהושע קנז, ברגישות ובכשרון גדול, מתאר את הקוסמוס הסגור שבמחלקה ובדירות הבודדות, עולם יצרי, מפוחד ונואש. הסגל שחוק וממלא את תפקידו במיכניות נטולת רגש. המבקרים מבחוץ מבקשים לצאת ידי חובה ולשוב "לעולם נורמלי". במחלקה ומחוצה לה אנשים נכנעים לדמנציה. ובין אלה לאלה הולך ומעמיק חוסר האונים.

לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה.

עם עובד

1991

בודלר – הזמנה למסע

תרגום: דליה רביקוביץ

אֲחוֹתִי, אֲהוּבָה,
חִשְׁבִי עַל הַחֶדְוָה
שָׁם לִחְיוֹת בְּיַחַד
לֶאֱהֹב בִּנְעִימוּת,
לֶאֱהֹב וְלָמוּת,
בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר דּוֹמָה לָךְ.
הַשְּׁמָשׁוֹת הַטּוֹבְלִים
בִּשְׁמֵי עַרְפִלִּים
שָׁפְכוּ עַל רוּחִי קִסְמֵי־חֶמֶד,
כֻּלָּם הֵם חִידָה
כְּעֵינֵךְ בּוֹגֵדָה
הַזּוֹהֶרֶת מֵעֵבֶר לַדֶּמַע.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

מַעֲשֵׂי אָמָּניִם
עַתִּיקִים בַּשָּׁנִים
הֵן יִמָּלֵא בֵּיתֵנוּ בָּאֵלֶּה.
פִּרְחֵי סִין וַעֲרָב,
רֵיחָם יִתְעָרַב
בְּרֵיחַ שְׂרָף וְגַחֶלֶת.
מַשְׁקוֹף וְתִקְרָה
וּמַרְאָה מְאִירָה,
יְפִי הַמִּזְרָח הַשּׁוֹפֵעַ
יֹאמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ
סוֹד נִסְתָּר וְחָשֵׁךְ
בִּשְׂפַת אֲבוֹת־אֲבוֹתֶיהָ.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

בְּמַיִם הוֹמִים
יָנוּחוּ הַצִּיִּים
וְלַדֶּרֶךְ הִיא תְּשׁוּקָתָם.
לְמַעַן שַׂמְּחֵךְ
תָּמִיד בְּחִשְׁקֵךְ
בָּאוּ מִקְּצֵה הָעוֹלָם
הַשְּׁמָשׁוֹת בְּרִדְתָּן
עָטוּ עַל הַיָּם,
עַל שָׂדוֹת וּמְלוֹא הָעִיר
פָּז וְיָקִינְטוֹן;
וְהָאָרֶץ תַּחְלֹם
בְּתוֹךְ זֹהַר חַם וְשָׁפִיר.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמָלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה / איטלו סבבו

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

"הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה" הוא סיפור מתעתע. במעטה של הומור לגלגני הוא מתאר את שקיעתו של גבר מזדקן, המנסה להטמיע, או להטביע, את כשלונו הפרטי במסכת הגותית ומוסרית. התעתוע טמון כבר בשמו של הספר. האם הגבר זקן? האם הוא באמת טוב? והנערה – האם כל אישיותה מתגלמת ביופיה? האם מתרחש ביניהם "סיפור"? לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת.

הגבר הוא כבן שישים, איש עסקים מבוסס. הנערה היא כבת עשרים. אמה מנסה לסדר לה עבודה אצל הזקן (כך הוא מכונה לאורכו של הסיפור), והוא בקוצר רוחו מחמיץ רמז בדבריה שנועד לשכנע אותו לקבל אותה לשרותו. פגישתם השניה מתרחשת בטראם, בו היא משמשת כנהגת. משהו ניצת בו לנוכח עלומיה, המתבטאים בנהיגה מהירה כשידה על הצופר, והוא מזמין אותה אל ביתו. הקשר ביניהם יהיה קצר יומין, וכשיקרוס ישקיע עצמו הזקן בניסוח תורה שלמה על יחסי זקנים וצעירים, וזו תצטמצם בסופו של דבר לשאלה "מהו הדבר שצריכים הזקנים לצפות מן הצעירים".

האם הגבר זקן? במונחי זמנו כן, אבל נדמה שיותר משהוא זקן כרונולוגית, הוא זקן נפשית, ואם הבנתי נכון את רוח הספר, האמירות המכלילות כלפי זקנים מלגלגות על החששנות ועל הרמת הידים של הזקן גיבור הסיפור. "הזקנים […] שנאמר עליהם שהם מחוסנים יותר מפני להט התשוקה, מתמסרים אל אותם יצרים בהכרה מלאה ונכנסים למיטת החטא כשדאגתם הגדולה ביותר היא שלא להצטנן". "גברים זקנים לעולם ממהרים, כי חוק הטבע ביחס למגבלות הגיל מאיים עליהם". הפרקים הראשונים שזורים אמירות שכאלה, שרוב הזמן הצחיקו אותי, אבל פה ושם איטלו סבבו הגניב אמירות מכלילות עוד יותר, כמו "אף שידע מהי ההחלטה הראויה, כמו כל הזקנים והצעירים הוא עשה מה שבא לו".

האם הזקן טוב? בעיני עצמו כן, אבל הוא מרוכז מאוד בעולמו, קצר רוח כלפי כל הפרעה. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, וכשרעם התותחים נשמע, הזקן תוהה: "למה הם לא מסוגלים למצוא דרך להרוג זה את זה בלי לעשות כל כך הרבה רעש?" כשבלילה של נדודי שינה הוא רואה אנשים עומדים שעות בתור לאוכל, הוא לא באמת ריחם על כל האנשים הללו, שהיו ישנונים אך לא יכלו לשכב לישון. לוֹ היתה מיטה והוא לא יכול לישון. אין ספק שמצבם של העומדים בתור טוב יותר! אז טוב הוא לא, אבל אין זאת אומרת שהוא רע.

האם הנערה יפה ותו לא? היא יפה, והיא עושה את יופיה קרדום לחפור בו. אבל היא צעירה, והיא קלת דעת, ובסיפור היא משחקת תפקיד משנה בלבד.

האם יש ביניהם "סיפור"? טכנית כן, אבל ה"סיפור" הזה משמש לסבבו מעין זרז לחשיפת אופיו של הזקן. מהר מאוד ממיר הזקן את תפקיד המאהב בתפקיד המחנך ומורה המוסר, וכשהוא אינו מסתפק בתלמידה בלתי קשובה אחת, הוא מתיימר לחנך את הדור כולו. ה"סיפור" בין השניים נע במהירות מאהבה לקנאה ולמתח, שאותם חווה בעצם הזקן לבדו, וכשהוא מבקש ליישב את המהומה שבקרבו, הוא מתיישב לכתוב. סבבו אינו חוסך ממנו את שבטו גם בשלב זה. "הוא קרא פעם נוספת את הדברים שכתב, ואם לומר את האמת, היה בכך כדי להביא אותו להתפכח מאשליותיו. אבל לא לחלוטין: הוא האמין שמחשבותיו היו מוצלחות ורק כתיבתו רעה", וזוהי רק אחת מהתבטאויותיו הביקורתיות כלפי גיבורו.

קראתי את הספר לפני יומיים, חשבתי עליו מאז, ואודה שלא הצלחתי להבין מה היתה מטרתו של הסופר. סבבו עצמו היה בשנות הששים לחייו כשכתב את הסיפור (שראה אור לאחר מותו), זקן על פי מושגיו, בהנחה שהסיפור אכן משקף מושגים אלה. בספריו הקודמים – "זִקנה" ("גבר מזדקן") ו"תודעתו של זנו" – העניק לגיבוריו פרטים מחייו שלו, ואולי גם כאן ביקש לחקור את עולמו הפנימי. רוב הזמן חשבתי שגישתו לגלגנית, אבל קרה יותר מפעם אחת שכשמצאתי "הוכחה" ללגלוג נלווה אליה "אֲבָל" בשל חמלה שבצבצה מאחוריו. התעתוע שהחל בשמו של הסיפור נמשך עד לסופו וגם אחריו.

התרגום של יונתן פיין שוטף, הסיפור משעשע לעתים, מעציב לעתים, ומעורר מחשבה. חווית קריאה לא שגרתית.

La novella del buon vecchio e della bella fanciulla ed altri scritti – Italo Svevo

תשע נשמות

2018 (1929)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

החיים החדשים של סבא נפוליאון / פסקל רוטר

the_life_master

לאונר בן העשר מלווה את סבו נפוליאון בסיבוב האחרון של חייו. בצעירותו היה הסב מתאגרף מצליח. לאחר שהפסיד מסיבות לא ברורות בקרב מכריע החליט לפרוש, ובסיבוב השני של חייו היה נהג מונית, עיסוק שבזכותו הכיר את אשתו ג'וזפין (כן, כן, נפוליאון וג'וזפין…). כשהגיע לגיל שמונים וחמש הכריז שהגיעה העת לסיבוב השלישי, התגרש, אימץ כלב, וחלם בחברת נכדו על הרפתקאות. הוא פתח בשיפוץ נרחב של ביתו ללא עזרת אנשי מקצוע, ובעודו מרקד ברחבי הבית לצלילי שנסונים קלילים וריקניים משנות השבעים, החליק על טפט דביק שהונח על הרצפה, ונאלץ להכיר בפער שבין המוטו שאימץ לחייו – נולד לנַצח – לגוף המזדקן.

בפרקים הראשונים של הספר נדמה שלפנינו עוד ספר על זקן עשוי ללא חת, שמורד במגבלותיו, ואו-טו-טו יוצא דרך החלון ונעלם. נפוליאון, המכונה "קיסר" בפי לאונר, מצטייר כטיפוס עליז, חסר מעצורים, להוט לנצל כל רגע להנאתו, ונדמה לעתים שאכן עתידו לפניו. אבל מה שנדמה תחילה כספר קליל, הופך כבד ורציני יותר בהמשך. סודות ששמר נפוליאון נגלים בהדרגה, והוא נאלץ להכנע לבלתי נמנע.

נפוליאון מהווה ניגוד מוחלט לבנו, אביו של לאונר, איש כספים אפור החי חיי שגרה. הסב מכנה אותו "החילזון הרכרוכי", מאשים אותו בכל דבר רע שקורה בחייו, ובדרך-כלל מאוד מאוכזב ממנו. ללאונר הוא אומר, "משהו בו התקלקל. הייתי צריך לבדוק טוב יותר עם מי הוא מסתובב, להיות סמכותי יותר. למזלי, אתה יצאת מוצלח יותר, מסתבר שהעסק ביש הזה קופץ דור". למען האמת, הנטיה של נפוליאון להשפיל את בנו פוגמת בחיבה הטבעית כלפיו, והלב יוצא אל הבן, שלמרות גילו המתקדם עדיין להוט לזכות בהכרה ובהוקרה מצד אביו. הסבר חלקי להתנהלותו זו של נפוליאון מגיע לקראת סיום הספר, הסבר נוסף אפשר לתלות במודעותו לכך שהוא בעצם תלוי בבן לכל דבר וענין, גם אם הוא מסרב להודות בכך. היחסים בין שלושת הדורות הם מההיבטים המעניינים של הספר.

הקשר בין הסב לנכד הוא במידה רבה בסיס כוחו של הספר. למרות פער הגילים ביניהם הם דוברים באותה שפה, גם רעיונית וגם מעשית. לאונר, שדומה לאביו בתפיסת המציאות שלו יותר מכפי שהוא דומה לסבו, מוכן להעמיד פנים של הרפתקן ושל מורד כדי לרצות את הסב, אותו הוא מעריץ. השניים משלבים בשיחותיהם משפטים באספרנטו, השפה הפרטית שלהם שאיש מלבדם אינו מבין, ולאונר הוא היחיד שבפניו נפוליאון מוכן לחשוף חולשות ולהודות בכשלונות.

עוד פן מושך לב בספר הוא סיפור האהבה בין נפוליאון וג'וזפין, שלמרות שנפרדו רשמית, ולמרות שג'וזפין עברה לישוב מרוחק, קשר הלבבות ביניהם איתן יותר מכפי שנראה לעין. השניים אינם מקיימים קשר ישיר מאז שהתגרשו, אבל הסבתא כותבת ללאונר מכתבים מפורטים על חייה, אולי כאל חוליה מקשרת בינה לבין נפוליאון, תפקיד שהילד אכן יקח על עצמו.

הזיקנה היא מדרך הטבע הנושא המרכזי בספר: הפער הבלתי נסבל שבין צעירות הנפש להזדקנות הגוף, אובדן העצמאות, הזכרון הנחלש, הדילמה בין חיים בבית למעבר לדיור מוגן. כשנפוליאון מגלה שאחרי נפילתו מטפלת בו אחות גריאטרית, הוא מסתער עליה בשאגה: "כן, מדמואזל, הייתי רוצה לדעת מה אני עושה עם שמוקים זקנים! אני לא מבקש ממך את הירח, רק שתכירי בטעות שלך! זה הכל!". עד אחרון ימיו הוא יהיה המתאגרף הנחוש מן הסיבוב הראשון של חייו.

בעטיפה של הומור ושל קפיצות תזזיתיות ממשחק להרפתקה, פסקל רוטר מגיש סיפור רגיש על התמודדותו של גבר מזדקן עם סופו המתקרב, על התבגרותו של ילד בצל התמודדות זו, ועל האהבה והנאמנות המחברות ביניהם. ספר מצחיק ומרגש עד דמעות גם יחד.

Barracuda for Ever – Pascal Ruter

הכורסא

2018 (2016)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג