ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

שולחן הלימון / ג'וליאן בארנס

שולחן הלימון

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

בדרך אל החתולים / יהושע קנז

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d793d7a8d79a_d790d79c_d794d797d7aad795d79cd799d79d2

יולנדה מוסקוביץ', מורה בגמלאות מבוגרת כבדת משקל, המתגוררת בגפה בקומה הרביעית בבית נטול מעלית, נפלה ושברה רגל כשנסתה לרדת במדרגות כדי לגשת לספרית. מזה תשעה חודשים היא מאושפזת במחלקה שיקומית-גריאטרית, מהלכת בקושי, אינה מסוגלת לקום ללא עזרה. נישואיה קצרי הימים הסתיימו לפני שנים רבות, ילדים אין לה, איש אינו בא לבקר אותה. הגברת מוסקוביץ' אינה מתחבבת בקלות, ורוב הזמן אינה מנסה להתחבב. את הקשרים הנחוצים לה היא קונה בכסף, משלמת לחולה אחרת כדי שתכבס עבורה, משלמת לאנשי סגל כדי שיערכו עבורה קניות.

חוסר האונים של הזיקנה הוא נושאו של "בדרך אל החתולים". אלגרה, אשה עניה שמגוריה הם דירת חדר מתחת למדרגות, "מרגלת" אחר חברותיה לחדר ו"מלשינה" עליהן לאחות הראשית כי "הייתי מוכרחה. מה אני יכולה לתת לה כדי שהיא תשתדל שישאירו אותי פה? מה עוד יכולתי לתת לה? אין לי איפה להיות". פרידה, אשה תקיפה שבתה ומשפחתה באים לבקרה מדי יום, מתחננת שיתנו לה לצאת מבית החולים, ובפרץ נדיר של גילוי לב מודה שהיא יודעת כי אינה רצויה: "הם לא רוצים אותי בבית. הם רמאים […] והם חושבים שאני לא מבינה […] לא אכפת להם איך אני מרגישה […] חבל להם על הכסף. פה זה יותר בזול, ולא צריכים לראות אותי כל הזמן על ידם […] כל הזמן ידעתי, רק עשיתי הצגה. בשביל הכבוד שלנו, בשביל הכבוד שלהם. שאנשים לא ידעו מה הם באמת". וולף, שקולו הפך ללחישה, מקונן: "תגידי לי, גברת, איזה עולם זה? אנשים רואים יהודי נחנק מרוב סבל וצער ובדידות, ואף אחד לא אכפת לו? להפך, עוד בורחים ממי שרע לו, כאילו יש לו נגע צרעת. מה אנחנו, חיות?". הגברת מוסקוביץ', שתחילה טרחה להתלבש יפה ולהתייפות כדי להפגין שאינה ככל שאר החולות, מבינה שלאיש לא אכפת.

נדמה שהמכה הקשה שהגברת מוסקוביץ' סופגת באה לה דווקא מלזר כגן, הנוהג בה כמחזר וכלפיו היא מפגינה התחנחנות של בת-עשרה, מייחלת לקשר. כגן, המרבה לצטט את "פרחי הרע" של בודלר, הוא צייר, וכשהוא מציג בפניה את הפורטרט שלה, היא קולטת לפתע את הפער בין תפיסתה את עצמה לבין מי שהיא באמת, או מי שהיא נראית כלפי חוץ: "בזמן האחרון, שאני מסתכלת בראי, אני רואה את האשה הזאת עם השערות האלה שנופלים אחד על השני, והפנים האלה, עם הקמטים. כמו שעשית אותה בציור ההוא. אתה מכיר אותה. אני לא. היא לא נורמלית. ולאט לאט היא מכניסה לראש שלי את המחשבות שלה, מה שהיא זוכרת שהיה לה פעם. וזה לא מהחיים שלי בכלל". כשהיא פוגשת במועדון המחלקה אנשים שלמראם עולה בה ההרהור, "אנשים מעולם נורמלי", היא נעשית מודעת בחריפות לעלבון שהיא, והאחרים, חווים יום-יום, ומתעוררים בה געגועים לחייה הקודמים, למרות שרעיון השיבה אל הכלא הבודד בקומה הרביעית מפחיד אותה.

המצוקה והבדידות והעלבון הם המצע שעליו משגשגים עופות הטרף הסובבים את חסרי האונים. בדברי חלקות ובאיומים הם מנסים לפלס את דרכם אל הרכוש שיותירו אחריהם הזקנים. שניים מתחרים על ירושתה של הגברת מוסקוביץ' – ליאון, הנמנה עם כוח העזר במחלקה, ואדלה, שזכתה בירושתה של חולה שנפטרה וכעת לוטשת עיניה אל הטרף הקל הבא. גברת מוסקוביץ', שאינה רפת-שכל, יודעת היטב כי הם מבקשים לנצל אותה, אבל איזו ברירה יש לה כשהיא תלויה בסיוען של הבריות? כפי שהשלימה עם הידיעה שמי שהתנדבו לעזור לה בבית החולים נטלו לעצמם חלק מכספה, כך היא נאלצת להשלים כעת עם הידיעה שבאופן פרדוקסלי הנפשות הקרובות אליה ביותר הן של אלה שמבקשים לנצל את תלותה כשהיא לבדה בביתה.

יהושע קנז, ברגישות ובכשרון גדול, מתאר את הקוסמוס הסגור שבמחלקה ובדירות הבודדות, עולם יצרי, מפוחד ונואש. הסגל שחוק וממלא את תפקידו במיכניות נטולת רגש. המבקרים מבחוץ מבקשים לצאת ידי חובה ולשוב "לעולם נורמלי". במחלקה ומחוצה לה אנשים נכנעים לדמנציה. ובין אלה לאלה הולך ומעמיק חוסר האונים.

לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה.

עם עובד

1991

בודלר – הזמנה למסע

תרגום: דליה רביקוביץ

אֲחוֹתִי, אֲהוּבָה,
חִשְׁבִי עַל הַחֶדְוָה
שָׁם לִחְיוֹת בְּיַחַד
לֶאֱהֹב בִּנְעִימוּת,
לֶאֱהֹב וְלָמוּת,
בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר דּוֹמָה לָךְ.
הַשְּׁמָשׁוֹת הַטּוֹבְלִים
בִּשְׁמֵי עַרְפִלִּים
שָׁפְכוּ עַל רוּחִי קִסְמֵי־חֶמֶד,
כֻּלָּם הֵם חִידָה
כְּעֵינֵךְ בּוֹגֵדָה
הַזּוֹהֶרֶת מֵעֵבֶר לַדֶּמַע.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

מַעֲשֵׂי אָמָּניִם
עַתִּיקִים בַּשָּׁנִים
הֵן יִמָּלֵא בֵּיתֵנוּ בָּאֵלֶּה.
פִּרְחֵי סִין וַעֲרָב,
רֵיחָם יִתְעָרַב
בְּרֵיחַ שְׂרָף וְגַחֶלֶת.
מַשְׁקוֹף וְתִקְרָה
וּמַרְאָה מְאִירָה,
יְפִי הַמִּזְרָח הַשּׁוֹפֵעַ
יֹאמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ
סוֹד נִסְתָּר וְחָשֵׁךְ
בִּשְׂפַת אֲבוֹת־אֲבוֹתֶיהָ.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

בְּמַיִם הוֹמִים
יָנוּחוּ הַצִּיִּים
וְלַדֶּרֶךְ הִיא תְּשׁוּקָתָם.
לְמַעַן שַׂמְּחֵךְ
תָּמִיד בְּחִשְׁקֵךְ
בָּאוּ מִקְּצֵה הָעוֹלָם
הַשְּׁמָשׁוֹת בְּרִדְתָּן
עָטוּ עַל הַיָּם,
עַל שָׂדוֹת וּמְלוֹא הָעִיר
פָּז וְיָקִינְטוֹן;
וְהָאָרֶץ תַּחְלֹם
בְּתוֹךְ זֹהַר חַם וְשָׁפִיר.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמָלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה / איטלו סבבו

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

"הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה" הוא סיפור מתעתע. במעטה של הומור לגלגני הוא מתאר את שקיעתו של גבר מזדקן, המנסה להטמיע, או להטביע, את כשלונו הפרטי במסכת הגותית ומוסרית. התעתוע טמון כבר בשמו של הספר. האם הגבר זקן? האם הוא באמת טוב? והנערה – האם כל אישיותה מתגלמת ביופיה? האם מתרחש ביניהם "סיפור"? לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת.

הגבר הוא כבן שישים, איש עסקים מבוסס. הנערה היא כבת עשרים. אמה מנסה לסדר לה עבודה אצל הזקן (כך הוא מכונה לאורכו של הסיפור), והוא בקוצר רוחו מחמיץ רמז בדבריה שנועד לשכנע אותו לקבל אותה לשרותו. פגישתם השניה מתרחשת בטראם, בו היא משמשת כנהגת. משהו ניצת בו לנוכח עלומיה, המתבטאים בנהיגה מהירה כשידה על הצופר, והוא מזמין אותה אל ביתו. הקשר ביניהם יהיה קצר יומין, וכשיקרוס ישקיע עצמו הזקן בניסוח תורה שלמה על יחסי זקנים וצעירים, וזו תצטמצם בסופו של דבר לשאלה "מהו הדבר שצריכים הזקנים לצפות מן הצעירים".

האם הגבר זקן? במונחי זמנו כן, אבל נדמה שיותר משהוא זקן כרונולוגית, הוא זקן נפשית, ואם הבנתי נכון את רוח הספר, האמירות המכלילות כלפי זקנים מלגלגות על החששנות ועל הרמת הידים של הזקן גיבור הסיפור. "הזקנים […] שנאמר עליהם שהם מחוסנים יותר מפני להט התשוקה, מתמסרים אל אותם יצרים בהכרה מלאה ונכנסים למיטת החטא כשדאגתם הגדולה ביותר היא שלא להצטנן". "גברים זקנים לעולם ממהרים, כי חוק הטבע ביחס למגבלות הגיל מאיים עליהם". הפרקים הראשונים שזורים אמירות שכאלה, שרוב הזמן הצחיקו אותי, אבל פה ושם איטלו סבבו הגניב אמירות מכלילות עוד יותר, כמו "אף שידע מהי ההחלטה הראויה, כמו כל הזקנים והצעירים הוא עשה מה שבא לו".

האם הזקן טוב? בעיני עצמו כן, אבל הוא מרוכז מאוד בעולמו, קצר רוח כלפי כל הפרעה. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, וכשרעם התותחים נשמע, הזקן תוהה: "למה הם לא מסוגלים למצוא דרך להרוג זה את זה בלי לעשות כל כך הרבה רעש?" כשבלילה של נדודי שינה הוא רואה אנשים עומדים שעות בתור לאוכל, הוא לא באמת ריחם על כל האנשים הללו, שהיו ישנונים אך לא יכלו לשכב לישון. לוֹ היתה מיטה והוא לא יכול לישון. אין ספק שמצבם של העומדים בתור טוב יותר! אז טוב הוא לא, אבל אין זאת אומרת שהוא רע.

האם הנערה יפה ותו לא? היא יפה, והיא עושה את יופיה קרדום לחפור בו. אבל היא צעירה, והיא קלת דעת, ובסיפור היא משחקת תפקיד משנה בלבד.

האם יש ביניהם "סיפור"? טכנית כן, אבל ה"סיפור" הזה משמש לסבבו מעין זרז לחשיפת אופיו של הזקן. מהר מאוד ממיר הזקן את תפקיד המאהב בתפקיד המחנך ומורה המוסר, וכשהוא אינו מסתפק בתלמידה בלתי קשובה אחת, הוא מתיימר לחנך את הדור כולו. ה"סיפור" בין השניים נע במהירות מאהבה לקנאה ולמתח, שאותם חווה בעצם הזקן לבדו, וכשהוא מבקש ליישב את המהומה שבקרבו, הוא מתיישב לכתוב. סבבו אינו חוסך ממנו את שבטו גם בשלב זה. "הוא קרא פעם נוספת את הדברים שכתב, ואם לומר את האמת, היה בכך כדי להביא אותו להתפכח מאשליותיו. אבל לא לחלוטין: הוא האמין שמחשבותיו היו מוצלחות ורק כתיבתו רעה", וזוהי רק אחת מהתבטאויותיו הביקורתיות כלפי גיבורו.

קראתי את הספר לפני יומיים, חשבתי עליו מאז, ואודה שלא הצלחתי להבין מה היתה מטרתו של הסופר. סבבו עצמו היה בשנות הששים לחייו כשכתב את הסיפור (שראה אור לאחר מותו), זקן על פי מושגיו, בהנחה שהסיפור אכן משקף מושגים אלה. בספריו הקודמים – "זִקנה" ("גבר מזדקן") ו"תודעתו של זנו" – העניק לגיבוריו פרטים מחייו שלו, ואולי גם כאן ביקש לחקור את עולמו הפנימי. רוב הזמן חשבתי שגישתו לגלגנית, אבל קרה יותר מפעם אחת שכשמצאתי "הוכחה" ללגלוג נלווה אליה "אֲבָל" בשל חמלה שבצבצה מאחוריו. התעתוע שהחל בשמו של הסיפור נמשך עד לסופו וגם אחריו.

התרגום של יונתן פיין שוטף, הסיפור משעשע לעתים, מעציב לעתים, ומעורר מחשבה. חווית קריאה לא שגרתית.

La novella del buon vecchio e della bella fanciulla ed altri scritti – Italo Svevo

תשע נשמות

2018 (1929)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

החיים החדשים של סבא נפוליאון / פסקל רוטר

the_life_master

לאונר בן העשר מלווה את סבו נפוליאון בסיבוב האחרון של חייו. בצעירותו היה הסב מתאגרף מצליח. לאחר שהפסיד מסיבות לא ברורות בקרב מכריע החליט לפרוש, ובסיבוב השני של חייו היה נהג מונית, עיסוק שבזכותו הכיר את אשתו ג'וזפין (כן, כן, נפוליאון וג'וזפין…). כשהגיע לגיל שמונים וחמש הכריז שהגיעה העת לסיבוב השלישי, התגרש, אימץ כלב, וחלם בחברת נכדו על הרפתקאות. הוא פתח בשיפוץ נרחב של ביתו ללא עזרת אנשי מקצוע, ובעודו מרקד ברחבי הבית לצלילי שנסונים קלילים וריקניים משנות השבעים, החליק על טפט דביק שהונח על הרצפה, ונאלץ להכיר בפער שבין המוטו שאימץ לחייו – נולד לנַצח – לגוף המזדקן.

בפרקים הראשונים של הספר נדמה שלפנינו עוד ספר על זקן עשוי ללא חת, שמורד במגבלותיו, ואו-טו-טו יוצא דרך החלון ונעלם. נפוליאון, המכונה "קיסר" בפי לאונר, מצטייר כטיפוס עליז, חסר מעצורים, להוט לנצל כל רגע להנאתו, ונדמה לעתים שאכן עתידו לפניו. אבל מה שנדמה תחילה כספר קליל, הופך כבד ורציני יותר בהמשך. סודות ששמר נפוליאון נגלים בהדרגה, והוא נאלץ להכנע לבלתי נמנע.

נפוליאון מהווה ניגוד מוחלט לבנו, אביו של לאונר, איש כספים אפור החי חיי שגרה. הסב מכנה אותו "החילזון הרכרוכי", מאשים אותו בכל דבר רע שקורה בחייו, ובדרך-כלל מאוד מאוכזב ממנו. ללאונר הוא אומר, "משהו בו התקלקל. הייתי צריך לבדוק טוב יותר עם מי הוא מסתובב, להיות סמכותי יותר. למזלי, אתה יצאת מוצלח יותר, מסתבר שהעסק ביש הזה קופץ דור". למען האמת, הנטיה של נפוליאון להשפיל את בנו פוגמת בחיבה הטבעית כלפיו, והלב יוצא אל הבן, שלמרות גילו המתקדם עדיין להוט לזכות בהכרה ובהוקרה מצד אביו. הסבר חלקי להתנהלותו זו של נפוליאון מגיע לקראת סיום הספר, הסבר נוסף אפשר לתלות במודעותו לכך שהוא בעצם תלוי בבן לכל דבר וענין, גם אם הוא מסרב להודות בכך. היחסים בין שלושת הדורות הם מההיבטים המעניינים של הספר.

הקשר בין הסב לנכד הוא במידה רבה בסיס כוחו של הספר. למרות פער הגילים ביניהם הם דוברים באותה שפה, גם רעיונית וגם מעשית. לאונר, שדומה לאביו בתפיסת המציאות שלו יותר מכפי שהוא דומה לסבו, מוכן להעמיד פנים של הרפתקן ושל מורד כדי לרצות את הסב, אותו הוא מעריץ. השניים משלבים בשיחותיהם משפטים באספרנטו, השפה הפרטית שלהם שאיש מלבדם אינו מבין, ולאונר הוא היחיד שבפניו נפוליאון מוכן לחשוף חולשות ולהודות בכשלונות.

עוד פן מושך לב בספר הוא סיפור האהבה בין נפוליאון וג'וזפין, שלמרות שנפרדו רשמית, ולמרות שג'וזפין עברה לישוב מרוחק, קשר הלבבות ביניהם איתן יותר מכפי שנראה לעין. השניים אינם מקיימים קשר ישיר מאז שהתגרשו, אבל הסבתא כותבת ללאונר מכתבים מפורטים על חייה, אולי כאל חוליה מקשרת בינה לבין נפוליאון, תפקיד שהילד אכן יקח על עצמו.

הזיקנה היא מדרך הטבע הנושא המרכזי בספר: הפער הבלתי נסבל שבין צעירות הנפש להזדקנות הגוף, אובדן העצמאות, הזכרון הנחלש, הדילמה בין חיים בבית למעבר לדיור מוגן. כשנפוליאון מגלה שאחרי נפילתו מטפלת בו אחות גריאטרית, הוא מסתער עליה בשאגה: "כן, מדמואזל, הייתי רוצה לדעת מה אני עושה עם שמוקים זקנים! אני לא מבקש ממך את הירח, רק שתכירי בטעות שלך! זה הכל!". עד אחרון ימיו הוא יהיה המתאגרף הנחוש מן הסיבוב הראשון של חייו.

בעטיפה של הומור ושל קפיצות תזזיתיות ממשחק להרפתקה, פסקל רוטר מגיש סיפור רגיש על התמודדותו של גבר מזדקן עם סופו המתקרב, על התבגרותו של ילד בצל התמודדות זו, ועל האהבה והנאמנות המחברות ביניהם. ספר מצחיק ומרגש עד דמעות גם יחד.

Barracuda for Ever – Pascal Ruter

הכורסא

2018 (2016)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

שרי / קולט

שרי

"שֶרי" מתרחש בצרפת בראשית המאה העשרים. לאה ושרלוט, נשים בסוף העשור החמישי לחייהן, הן מכרות מזה עשרים וחמש שנה. יחסיהן מתוארים כ"קִרבה עוינת של נשים קלות-דעת שגבר מעשירן ואחר-כך זונחן, שגבר אחר מרוששן – ידידות רבת-נרגנוּת של יריבות האורבות לקמט הראשון ולשערה הלבנה". בשבע השנים האחרונות מקיימת לאה קשר אהבים עם בנה של שרלוט, פְרֶד, המכונה שֶרי (יקירי), כעת בן עשרים וחמש. שרלוט, שקלות-דעתה חלה גם על תפקודה כאם, אינה רואה דבר חריג בקשר הזה, והיא, כמו לאה וכמו שרי, יודעת שמדובר ברומן זמני שיסתיים עם נישואיו המיועדים של הצעיר.

שרי נישא אפוא לאֶדְמֶה בת התשע-עשרה בנישואים שהוסדרו עבורם על ידי אימותיהם. הם נישאים מתוך מחויבות למוסכמות, לא מתוך אהבה. כשלאה ושרי משוחחים אודות הכלה המיועדת, שרי היהיר מפגין זלזול: "ההיא אין לה זכות דיבור. אני נושא אותה לאשה, הלא כן? שתנשק את עקבות רגלי הקדושות ותברך על מזלה הטוב. וזהו". השניים יודעים שהקשר ביניהם עומד להסתיים, והם מתיחסים לכך בטבעיות, ללא כאב לב וללא טינה. להפתעתם, כשהקשר אכן ניתק עם צאתו של שרי לירח-דבש באיטליה, מתברר לכל אחד מהם בנפרד עד כמה השני חסר לו, ושניהם מודים בפני עצמם שהקשר הקליל לכאורה כיסה על אהבה.

אהבה היא, אם כך, אחד הנושאים המרכזיים בספר, והיא חוצה בטבעיות את מחסום הגיל. הנושא המרכזי השני הוא ההזדקנות. לאה בת החמישים אינה זקנה, אך היא מודעת מאוד לגילה ולתהליך ההזדקנות המצפה לה. בחלקה נובעת המודעות מן הקשר עם שרי, ממנו היא טורחת להסתיר את קמטי צווארה ואת פניה הלא מאופרים. ובחלקה היא נובעת מן ההתבוננות שלה בסביבתה ובחברותיה המבוגרות ממנה: היא ראתה שוב גם את שלוש הזקנות, את צוארה של לילי, את השמיכה הצהבהבה שמרת אלדונזה היתה גוררת עמה לכל מקום זה עשרים שנה. "למי מן השלוש נגזר עלי לדמות בעוד עשר שנים?".

קולט מיטיבה להתבונן אל תוך נפשות גיבוריה, והיא מתארת באמינות וברגישות את שעובר עליהם. בתוך כך היא מתארת את התקופה ואת ערכי החברה בה מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. מצד אחד חריגות קטנות, כמו שיער סתור או הסרת עניבה בציבור, מוגדרות כהפקרות. מצד שני, הורות לקויה, חיים טפיליים ונהנתנות ריקנית הם מן המקובלות.

למרות שהסיפור מעוגן בתקופתו, הדילמות שחוות הדמויות הן על-זמניות, גם אם בוריאציות שונות, והספר, שנכתב כמעט לפני מאה שנה, זכה מאז לעיבודים בקולנוע, בטלויזיה ובבלט. גם סיפור חייה של הסופרת עצמה מרתק: את יצירותיה הראשונות פרסמה תחת שמו של בעלה, ובהמשך הקריירה הספרותית שלה זכתה להכרה ולהערכה בזכות עצמה. היא נישאה שלוש פעמים, מחוץ לנישואיה קיימה יחסים עם נשים, ושמועות ייחסו לה רומן עם בנה החורג בן השש-עשרה. בתקופת מלחמת העולם השניה החביאה את בעלה היהודי בעלית גג.

"שרי" מעניק מבט על החברה בצרפת בראשית המאה העשרים, ויותר מזה מעניק הצצה חדה ונבונה אל נפשם של בני האדם בכלל, ושל נשים באמצע חייהן בפרט. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

Chéri – Colette

עם עובד

1975 (1920)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הבוקר בא תמיד / שיבטה טויו

הבוקר בא תמיד

שיבטה טויו החלה לכתוב שירה בהיותה בת תשעים ושתים, וספר שיריה הראשון ראה אור שש שנים אחר-כך, ארבע שנים לפני מותה ב-2013. שם הספר במקור הוא "אל תיפול רוחך", כשם אחד השירים הכלולים בו. השם בתרגום העברי, "הבוקר בא תמיד", לקוח מאחרית דבר לספר שכתבה המשוררת. שני השמות יחדיו מייצגים נאמנה את רוחה של שיבטה טויו, שבגיל תשעים פלוס, למרות חולשת הגוף, התעוררה כל בוקר לחיים חדשים, כשהיא מתרפקת על זכרונות עבר, חיה במלואן את הנאות ההווה, ואופטימית לקראת יום המחר.

שיריה של שיבטה טויו משקפים את חייה ואת נקודת מבטה ממרום גילה. היא מספרת על פכים קטנים מן היומיום שלה – שיחה עם איש מכירות עצבני, מאוורר בן ארבעים שחדל לפעול, רופא המתייחס אליה כאל פעוטה. היא מעניקה עצות לבנה ולקוראיה, עצות שעיקרן אורך-רוח, שמחת-חיים, דחית המטריד ואימוץ המנחם והמיטיב. היא אינה מבזבזת רגשות על בגידת הגוף – ללא מרירות היא נהנית כשבנה רוחץ אותה, וכשחומקים ממנה זכרונות ומלים היא כותבת על שמחת השִכחה, על קבלת השִכחה. באחרית הדבר היא מספרת שהתחילה לכתוב שירה בעצתו של בנה, לאחר שבשל כאבי גב לא יכלה להמשיך לעסוק בתחביבה, ריקוד מסורתי. "מכתיבת שירים", כך היא מספרת, "הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב".

השירים קצרים, תמציתיים, כתובים בפשטות. קראתי אותם בחיוך ובהנאה, וכשסיימתי שבתי וקראתי אותם שנית.

ד"ר איתן בולוקן תרגם וכתב מבוא מעניין.

מומלץ

אני (1)

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה

אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים

מֵאָז, בְּכָל יוֹם

יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת

גּוּפִי רָזָה וְקָטַן

אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת

לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים

אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת

אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ

וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים

“אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה“

מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

Kujikenaide – Shibata Toyo

לוקוס

2017 (2010)

תרגום מיפנית: איתן בולוקן