הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

מודעות פרסומת

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

מסעות בחדר הכתיבה / פול אוסטר

%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94

על כריכת "מסעות בחדר הכתיבה" נכתב כך: "חובבי אוסטר נאמנים יזהו כאן כמה מודעים ותיקים מהטרילוגיה הניו-יורקית, ועד ליל האוב, דרך בארץ הדברים האחרונים, ארמון הירח, מוסיקת המקרה, לוויתן, מר ורטיגו, טימבוקטו וספר האשליות". מכיוון שאינני נמנית עם חובבי אוסטר, נאמנים או לא, ולמרות שקראתי ארבעה מן הספרים המוזכרים, אך מבלי לזכור אותם ברמה כזו שתאפשר לי לזהות דמויות מתוכם בספר הנוכחי, לא נהניתי מן החוויה הספציפית הזו, ולצערי לא נהניתי מהספר גם בלי קשר לקשריו עם ספרים קודמים.

גיבור הספר, ששמו ההולם אותו הוא בלנק, הוא גבר מזדקן השוהה בחדר סגור בלי יכולת לפתוח חלון ולהתבונן בסביבה החיצונית. הוא מוגבל בתנועותיו בשל חולשה גופנית, ואולי גם בשל כדורים בהם הוא מולעט. זכרונותיו קלושים, לא ברור כיצד נקלע לחדר, קשריו עם האנשים המטפלים בו אינם מובנים לו. לכל חפץ בחדר מוצמד פתק המתאר אותו, ועל שולחן הכתיבה ערימות של דפים, ביניהן כתב-יד שנכתב לכאורה על ידי אדם בשם זיגמונד שנעצר ועונה. על השולחן מצויות גם תמונות, ככל הנראה של אנשים מעברו, שאותם הוא אינו מזהה.

תחילה חשבתי שאוסטר רוכב על גל ספרי הזיקנה, בורא זקן בשלבי שטיון מתקדמים, אולי סופר, אולי מבקר. ככל שהסיפור מתקדם מסתבר שלא זה הסיפור שלפנינו. אחר-כך נדמה שמדובר כאן באדם בעל עבר מפוקפק, אולי עבר בטחוני מסווג הכרוך בסיכון חיי אדם, ונוצר הרושם שזהו ספר מתח. ככל שהעלילה, בעצם שתי העלילות, הופכות הזויות יותר, האוירה הולכת ומזכירה ספרים מסוג "הטירה" של קפקא. למען האמת, הפוקוס המשתנה, כמו גם דרך הסיפור הלא מקורית והדי שגרתית, נסכו עלי שעמום. לולא היה מדובר בספר צנום, סביר להניח שהייתי נוטשת, למרות הרצון לגלות איך אוסטר יחלץ את עצמו ואת גיבורו מן התסבוכת המוזרה שיצר. הפתרון שבחר אינו מבריק: הוא מצא דרך קלה מאוד החוצה, דרך לא משכנעת למרות שעטף אותה בדברי הגות לכאורה.

בשורה התחתונה: חובבי אוסטר אולי ייהנו מהספר. מבחינתי הספר הזה לא נתן לי סיבה להמנות עם החובבים.

Travels in the Scriptorium – Paul Auster

עם עובד

2016 (2006)

תרגום מאנגלית: משה רון

לשמור על שפיות / מרים דובי-חזן

unnamed-file

יאיר, חבר קיבוץ, נכד לדור המייסדים, עד להתפרקות ערכי השיתופיות, ומנסה להשפיע על חבריו לשוב לשורשים. כשחפצו אינו עולה בידו הוא מתכנן מהפכה. יצחק יצחקי, המכונה אבו איסק, גמלאי, איש השב"כ לשעבר, מסרב לשקוע בנינוחות של ימי הפרישה, ומבקש להשאר פעיל בשרות העם והמדינה. בשני הסיפורים האלה משתלב סיפורו של כאמל, ערבי ישראל בעל זהות פלסטינית, שזועם על מחיקת זכרם של ישובים ערבים שחרבו במלחמת העצמאות, ומתכנן למחות מעל פני האדמה אתר היסטורי יהודי. אלה ואחרים מקושרים באמצעות דמותה של רבקה, העוסקת בתיעוד.

מרים דובי-חזן, שנולדה בהולנד בתקופת השואה, בעת שהוריה שהו במחבוא, היא המייסדת והמנהלת של דוקוסטורי, חברה המוציאה לאור סיפורי חיים, ספרי הנצחה, ויצירות תיעודיות אחרות. לרבקה שבספר השאילה את הביוגרפיה שלה, החל מילדותה בהולנד ועד פעילותה כיום. בנוסף לקווי העלילה המרכזיים שהוזכרו קודם, אנו מתוודעים לסיפורי חיים נוספים, באמצעות תיאור עבודתה הימיומית של רבקה, הכוללת מפגשים עם לקוחותיה, ראיונות עומק, וליווי הלקוח משלב ההיכרות ועד הפקת הספר. נראה לי שיש שתי דרכים לבצע היטב את העבודה המרתקת (ואולי יש לומר השליחות) הזו: דרך אחת היא שמירה על ריחוק כהיסטוריון, והשניה היא מעורבות רגשית בסיפורים האישיים. אני סבורה שהדרך השניה, זו שבה רבקה בוחרת, היא הקשה יותר בשל העומס הנפשי המוטל על הצד המאזין.

מטבע הדברים, התיעוד וההיסטוריה עומדים במרכזו של הספר. רבקה, כמובן, רואה בתיעוד חשיבות עליונה. כך גם יאיר, שאת שעות הפנאי שלו מעביר בצריף של סבו בחברת כתביו הישנים. בהקשר זה אי אפשר להמנע מדיון בפער שבין הכתיבה המפורטת לתרבות המסרים הקצרים. דיון מעניין נוסף עוסק בכוחן של המלים מול כוחן של התמונות:

הפייסבוק למשל, המעצמה הגדולה בעולם, הוא המתחרה מספר אחת של התיעוד המסודר. יותר ממליארד אנשים שייכים ל'ספר הפנים' הווירטואלי הזה. מליארד אנשים המתעדים לכאורה את חייהם בכל רגע ביממה. אבל האם זה תיעוד? האם הליכה למסעדה, נסיעה לחוץ לארץ, תמונות של הנכדים או של החתולים שלנו הם המורשת שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

מרגע שחדרו הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר לעולמנו, כך היא חושבת, החל תהליך הרידוד של התיעוד. אנשים איבדו את הסבלנות, במיוחד הצעירים המתקשים בקריאת טקסט העולה על מאה וארבעים תווים.

נושא משני אך מעניין הוא עולמם של הגמלאים. לבני הגיל השלישי מוצע שפע פעילויות, אך המעבר מעבודה להלך-רוח של פנאי אינו עובר חלק בכל המקרים. אשתו של יצחקי שמחה על השינוי. בנם של בני הזוג סבור שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. יצחקי, לעומתם, מעדיף להמשיך בפעילות שהורגל אליה ולהביא תועלת לא רק לעצמו.

אני מציע למחוק את המלים הארורות האלו, 'שעות הפנאי' […], ויש לי עצה לכל אלה העוסקים במקצוע החדש, גרונטולוגיה. קודם כל ולפני הכל תשנו את המונחים שאתם משתמשים בהם. האנשים שיושבים מולכם עבדו עד אתמול או שלשום, בדיוק כמוכם. שעות הפנאי זה מושג מתחום התעסוקה […]. גיל הפרישה הוא גיל ביורוקרטי, גיל שרירותי, והוא משתנה מאדם לאדם […]. ואני מציע, לפני הכל, לשנות את השם למבוגרים פלוס. למבוגרים יש פלוס גדול מאוד, יש להם נסיון, ונסיון שווה זהב, לא רק כסף.

אפשר להזדהות עם הערכים שמייצגים יאיר ויצחקי, אבל גם אם לא, עדיין הנושאים העולים בספר ושלל הדמויות שבו מספקים ענין ומעוררים מחשבה.

 

דוקוסטורי

2016

מזרן האבן – תשע מעשיות / מרגרט אטווד

1602037

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הוטל מלטה / עדנה שמש

malta__b3

ארנסט בלום, ניצול שואה שחש שסופו קרוב, מבקש מנכדו אמוץ לאתר את נורה בוכבינדר, אשה שהתאהב בה בעת שהותם הקצרה בהוטל מלטה שבנפולי בדרכם לארץ. ארנסט כבר היה נשוי אז לאווה, נורה היתה עדיין צעירה, וביקשה שהות לעצמה בטרם תתאחד אתו בארץ. השניים לא שבו להפגש, וכעת, כאמור, ארנסט מבקש לראות אותה שוב. מכאן נעה העלילה בין עבר והווה, מתקופת השואה, ובעיקר החזרה לחיים ולשגרה שאחריה, ועד לחיים כיום, עדיין בצל הטראומה, מימיהם של גיבורי הספר כאנשים צעירים ועד להתמודדותם עם קשיי הזיקנה בימינו. בסיפורם של זקני הספר משולבים גם סיפוריהם של נכדיהם – אמוץ ומשבר הנישואים שלו, וגוני החיה עם בתה אצל נורה סבתה.

יש בעלילה היבטים מרגשים. כל אחד מהפרקים שעוסקים במלחמה ובשנתים שאחריה מצוין: הניתוק מבני המשפחה, המפגש עם אלה שניצלו, שלעולם לא יחזרו להיות מי שהיו, הנסיון לחזור לשגרה, הפשרות שנעשו בדרך לחזור לחיים. גם הפרקים העוסקים בזיקנה טובים מאוד: חוסר האונים והכניעה לבוגדנות הגוף, הצורך בסגירת מעגלים מצד אחד, והרצון לחדש, להספיק את מה שלא הספיקו עד עכשו, מצד שני. גם מרבית הגיבורים הצעירים משכנעים: אלה שגדלו כילדים בצל הטראומות של סביהם ובצל התסביכים שניטעו בהוריהם, שמחפשים את האושר הפרטי הקטן שלהם. גם אם חלק מן הדמויות לא מספיק מפוענחות (הילה, אשתו של אמוץ, היא דמות שכזו), הסך-הכל נרקם לתמונה רבגונית של שלל דמויות המשפיעות הדדית זו על זו.

יחד עם זאת, יש בספר פגמים שמונעים ממני להמליץ עליו, ובראשם טיפול רשלני בפרטים. הפרט המהותי ביותר שלא טופל היטב נוגע לתהליך החיפוש אחר נורה. אמוץ פותח ברשת בחיפוש שמה של נורה, ומוצא מישהי בשם גוני בוכבינדר. הוא מתקשר, ומסתבר שממש במזל הוא איתר את נכדתה של נורה. כיצד קרה ששם משפחתה של גוני הוא שם נעוריה של סבתה, למרות שנורה עצמה כבר נקראת מזה שנים בשם נישואיה חרותי, וכך גם בנה, אביה של גוני? תעלומה זו אינה נפתרת במהלך הספר, וההשמטה הטרידה אותי.

עדנה שמש בוחרת בעמדה של מספרת יודעת-כל. כמה מפרקי הספר מסופרים בגוף ראשון מפיו של אמוץ, והאחרים עוסקים בגוף שלישי בדמויות האחרות. ובכל זאת אנחנו לא יודעים דבר על מה שקרה לנורה ולמשפחתה במלחמה. ארנסט תמה כיצד קרה שכל משפחתה של נורה ניצלה, אבל אין תשובה לשאלה הזו. אנחנו לומדים על חייה של אווה לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, על אובדן אמה, על יחסיה עם אביה ועם אשתו השניה. אנו מתוודעים להתמודדותו של ארנסט עם טראומת השואה. סיפור יחסיו של אמוץ עם אשתו נפרש לפרטי פרטים. אפילו הסיפור השולי של השכנה הסופרת מסופר. אבל באורח מתמיה, למרות שההווה של נורה ושל בנה ונכדתה ונינתה נוכח בספר, לעבר שלה לא ניתן קול. בחירה מוזרה בעיני.

לא אהבתי את העודף המעיק של הדימויים, את המשפטים המתרחבים לכלל פסקאות שכוללות עודף פרטים לא רלוונטים. יותר מדי פעמים הסיפור נתקע בגלל הנטיה הזו להרחבה שאינה נחוצה (אם כי יש לציין שלנטיה לפירוט יתר יש גם פן חיובי בתרומה למרקם עשיר של רקע ההתרחשויות). הייתי מוותרת גם על האיזכורים הפוליטיים: או שיינתן להם מקום משמעותי יותר, או שיישמטו כליל. כמו שהם בספר, יש תחושה שנשתלו שם באופן מלאכותי רק משום שלכאורה בלי פוליטיקה אי אפשר.

גם הסיום לא היה לטעמי. תהיתי לאורך כל הספר מה יקרה אם וכאשר ארנסט ונורה ימצאו זה את זה, איך ישפיע עליהם המפגש, ובעיקר מה יעולל הארוע הזה לאווה שאף פעם לא סלחה על הבגידה הישנה ההיא. הסופרת בחרה בפתרון הקל של "אל מן המכונה" שהצליח לעקוף את כל המעקשים.

בשורה התחתונה: ספר מרגש, אך פגמיו המרובים.

הקיבוץ המאוחד

2015

המכונה לייצור ספרדים / ולטר הוגו מאי

d794d79ed79bd795d7a0d794-d79cd799d799d7a6d795d7a8-d7a1d7a4d7a8d793d799d79d

זהו סיפורו של סילבה, שאחרי קרוב לחמישים שנות נישואים אוהבים ומאושרים, התאלמן מאשתו לאורה, ועבר להתגורר בדיור מוגן ששמו הציורי "הגיל המאושר". סילבה מתמודד עם מספר קשיים במקביל: האובדן של לאורה, קשיי הזיקנה, מקום המגורים המדכדך, וגם עם זכרונות טראומטיים מתקופת שלטונו של סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

סגנונו של הסיפור מעורפל מעט, ולטעמי הוא הולם מאוד את הספר. מדובר במספר שהוא צלול למדי, אבל נמצא על סף דמנציה, ולא תמיד ברור לו ולקוראים מה אמת ומה דמיון בסיפוריו. הוא מתאר, לדוגמא, איך רצח את אחת הדיירות בבית כשהיכה בספר על ראשה, והתיאור חי כל-כך עד שיש נטיה להאמין לו, אם כי די ברור שלא היו דברים מעולם. כשפורצת שרפה באחד החדרים, שבהם שוכנים זקנים סיעודיים, הבית כולו מאמין שזו היתה שרפה מכוונת, שנועדה להמית ולסלק זקנים שאינם יכולים לשלם לטובת מועמדים חדשים בעלי יכולת.

העיסוק בזיקנה ובמגורים בדיור מוגן, כשהדיירים כבר אינם עצמאים והם תלויים בצוות הרפואי והלוגיסטי, הזכיר לי עד כאב את סבתי ז"ל. היא בחרה מרצונה לעבור לדיור שכזה כשהתאלמנה, אך כשנאלצה לעבור למחלקה סיעודית פיתחה שנאה יוקדת כלפי כל העולם בערך. זה לא כל-כך בגלל המקום, אלא בעיקר בשל חוסר האונים, בשל הידיעה שזו התחנה האחרונה. הנה שני ציטוטים מפיו של סילבה, שיכלו בשינויים קלים להיות ציטוטים מפיה:

לאורה מתה, לקחו והכניסו אותי לאיזה מעון זקנים עם שני שקי בגדים ואלבום תמונות אחד. אחר כך, עוד באותו ערב עצמו, לקחו ממני את האלבום כי חשבו שהוא רק יעודד אותי לטפח את הצער שנגרם לי מאובדנה של אשתי…. כולאים אותי, חשבתי. לידי, שני שקי הבגדים ואחות אחת שמדברת במילים פשוטות, שמשוכנעת שהגיל המנטלי של אדם קשיש שווה באמת לגילו של ילד קטן. ההלם שמסב יחס כזה הוא עצום… אדון סילבה, עם השמיכונת הזאת יהיה לך חם-חם הלילה. אתה עוד תחלום פה הרבה חלומות יפים, אתה תראה.

נהניתי מהרישעות שלי והודיתי בכך בלי כחל וסרק, בכנות ומכל הלב. מוצאת חן בעיני הרישעות הזאת, אסור לנו להפוך לזקנים חלשלושים שנפגעים מכל דבר, אנחנו חייבים למרוד פה ושם, לכל הרוחות, אנחנו חייבים להיות מוכנים לאיזושהי נקמה, לאיזשהו מאבק, כדי שהעולם לא יחשוב שהוא לא צריך להישמר מלהכאיב לנו.

תיאור חדר האוכל, לדוגמא, הוא כמעט אחד לאחד זה שראיתי במוסד בו התגוררה. את הדמויות המתנדנדות בין יאוש לטירוף פגשתי בכל אחד ואחד מביקורי אצלה. אולי משום כך ההיבט הזה של הספר דיבר אלי מאוד, ודכדך אותי מאוד.

אבל הספר הוא יותר מתיאור של החיים בדיור מוגן. הסופר, באמצעות גיבורו, מתאר גם קטעים בהיסטוריה של פורטוגל, בעיקר הרעה החולה של רודנות, והפחדנות שכפתה על תושבי המדינה, פחדנות שסילבה מתבייש בה אך משלים איתה. גם את הפן הזה של הספר היה קל להבין, ואפשר היה להזדהות.

מה שבכל זאת מקשה על הקריאה זו עובדת היותו של הספר באופן מובהק פורטוגלי בהוויתו ובהקשריו התרבותיים. אין לי ספק שפספסתי הרבה בשל היותי זרה. כשקורא ישראלי נתקל בספר ישראלי באיזכור של, נניח, ביאליק, עולם שלם של אסוציאציות עולה במוחו, החל ב"ציפורה נחמדת", דרך הלחן של "הכניסיני תחת כנפך", עבור במראה פניו של המשורר, וכלה ברחוב ביאליק המצוי בכל עיר. את השפע הזה לא יכולה להחליף שום הערת שוליים. מכיוון שהספר גדוש איזכורים מקומיים, היתה לי תחושה של החמצה, שגם פגמה בשטף הקריאה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע ממני להמליץ על הספר. צריך לקחת ממנו את מה שאפשר, ולוותר באנחה על מה שאי-אפשר.

A Maquina de Fazer Espanhois – Valter Hugo Mae

ידיעות ספרים

2014

תרגום מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר

מלאך האבן / מרגרט לורנס

145026

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006 (1964)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

כלאדם / פיליפ רות'

938558

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות` הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ביקור חולים עם אוסקר / ד"ר דייויד דוזה

1104064

עילת הספר היא התנהגותו יוצאת הדופן של חתול בשם אוסקר, המתגורר דרך קבע בקומה השלישית של בית האבות הסיעודי, "בית סטיר". אוסקר, כך נראה, יודע לזהות מוות כמה שעות לפני שהוא מתרחש. רוב הזמן החתול מסתובב עצמאי בשטח, לא מחויב לאיש, אך כשהוא מזהה מוות צפוי הוא נכנס לחדרו של הגוסס, ומתכדר על מיטתו. נראה כאילו הוא נמצא שם ללוות הן את ההולך לעולמו והן את קרוביו האבלים.

ד"ר דייויד דוזה משוחח עם קרובי משפחה של דיירי הבית שנפטרו, כדי להתחקות אחרי התנהגותו של אוסקר, ואולי לפצח את סודו. האם החתול מזהה ריח של חומרים המשתחררים מהגוף הגוסס? אולי זו התשובה, אך ד"ר דוזה בוחר לא להעמיק לחקור. הוא מעדיף להאמין שאוסקר יודע להציע תמיכה ואמפתיה ברגעים בהם הן נדרשות יותר מכל.

הספר, בסופו של דבר, אינו מספר רק על אוסקר, ואולי אוסקר הוא רק הכלי שבאמצעותו המספר בוחר להתייחס אל תופעת השטיון, ובעיקר אל קרוביו של הלוקה במחלה, אלה שחווים רעידת אדמה, בעת שמאהוביהם נותרת רק קליפת הגוף, בעוד מרכיבי הנפש והאישיות משתנים ללא הכר. ד"ר דוזה מתאר תגובות של כעס, של רחמים, ובעיקר של אשמה: לנוכח המהפך, גם הקרובים המסורים ביותר חשים אשמה, שכן לא משנה כמה יאהבו וישקיעו, למחלה אין מרפא, והחולה הולך ונמוג מול עיניהם.

קשה לטפל באנשים שזיקנתם גורמת להם סבל. מעבר לחווית הסבל של הזולת, יום אחר יום המטפלים בעצם רואים את מה שעשוי להיות העתיד שלהם עצמם. בקטע מרגש בספר הרופא מספר על מחלת הפרקים שהוא לוקה בה, וכשהוא מתבונן באחת הדיירות – אשה שידיה ורגליה עוותו בשל המחלה – הוא יודע שהוא מסתכל על מה שצפוי לו.

הספר מרגש מאוד. נגע לליבי יותר מכל סיפורם של פרנק ורות, שנפגשו במחנות הריכוז ומאז לא נפרדו. יותר משישים שנה אחר-כך לקתה רות בשטיון, ופרנק הקיף אותה באהבה ובדאגה. כשרות חדלה לזהות את פרנק, ויותר מזה – פיתחה פחד ממנו, הוא התרחק ממנה, ובלבד שלא ייגרם לה סבל. אני לא מתביישת להודות שהזלתי דמעות.

הספר מתכנס אל מספר מסקנות בכמה תחומים, כמו המשמעות הרגשית העצומה שיש לנוכחותן של חיות מחמד בסביבה של כאב, הנכונות לנצל ולחיות את הרגע ולהגיד תודה על כל פיסת אושר, ההתיחסות לחולי שטיון ועוד.

ספר מומלץ ביותר, לא רק לחובבי חתולים.

Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat – David Dosa M.D

הוצאת מטר

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג