ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

השען מאוורטון / ז'ורז' סימנון

%d7%94%d7%a9%d7%a2%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%9f

דייב גלוויי, שען צנוע תושב אוורטון, חשב שהוא מכיר את בנו בן, אותו גידל לבדו בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז שבן היה תינוק בן חצי שנה. כששב לביתו באחד הערבים גילה שבן גנב את רכבו והסתלק. עד מהרה התברר שאין המדובר בגחמה ספונטנית של בן עשרה, אלא בהסתלקות מתוכננת שגלשה לפשע. איך מגיב אדם שעולמו השקט מתהפך באחת? האם אהבת האב, אהבה ללא תנאי, תעמוד במבחנים הקשים שיציב מולו הבן? לא אכנס לפרטי הסיפור כדי להמנע מספוילרים. אציין רק שבצרוף מקרים "השען מאוורטון" מספר סיפור שבפרטיו העיקריים דומה לספר שקראתי לפניו, "הפרטים שהושמטו": בשניהם שרשרת הארועים כוללת נישואים של גבר חלש לאשה תקיפה, אפילו מאיימת, למרות סימני אזהרה ברורים, ובשניהם המסקנה המייאשת היא המשקל הכבד שמשחקת בחיינו המורשת שאנו נושאים, במודע ובתת-מודע, והאופן בו לכאורה גורלנו נחרץ מראש.

גם בסיפור השני בספר, "רוחות הרפאים של הכובען", החטא הקדמון הוא נישואים מן הסיבה הלא נכונה. מר לאבֶּה הכובען, אדם שגרתי ואפור, הפך לרוצח סדרתי, מסיבות ההולכות ומתבררות במהלך הסיפור. זהו סיפור אפל בסגנון פילם נואר, המתרחש רובו ככולו בתוך ראשו של הכובען. המגע שלו עם בני אדם אחרים הוא שטחי, ואת מרבית הדיאלוגים, החשיבה, ההתלבטויות והדיונים, הוא מנהל עם עצמו, מסתבך עם עצמו, עד למעידה הבלתי נמנעת.

כשמקלפים את שני הסיפורים, מדובר בעלילות בלשיות – מצוד אחר רוצח סדרתי, מרדף אחרי עבריין נמלט. אבל בשני הסיפורים, כמו גם ביצירות אחרות של סימנון, ציר העלילה הוא רק עילה לחקר נפשותיהם של המעורבים. בין אם הסיפור אפל ומעורפל, כמו ב"רוחות הרפאים של הכובען", ובין אם הוא מסופר ביובש מרוחק, ההתבוננות של סימנון חדה ומדויקת, והמעקב אחר הלכי רוחם ונפתולי מחשבותיהם של גיבוריו הוא מלאכת הבלשות האמיתית.

מומלץ

L’horloger d’everton, Les Fantômes du Chapelier – Georges Simenon

עם עובד

2016 (1954)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

ראשו של אדם / ז'ורז' סימנון

8368beb6-830e-4c31-896a-8021b855d107

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מדרגות הברזל / ז`ורז` סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed793d7a8d792d795d7aa_d794d791d7a8d796d79c2

מפעם לפעם מתעוררים בפורומי הספרים דיונים בשאלה איזה ספרים נקנה "על עיוור" ולמה. ובכן, את הספר הזה בחרתי לקרוא, בלי מידע מוקדם ובלי המלצות, משום שתורגם על ידי יהושע קנז, הנמנה עם הסופרים החביבים עלי. התוצאה – בינגו.

בספר שני סיפורים – "מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית". גיבורי שני הסיפורים הם מן הסוג שמדבר אלי: אנשים "אפורים", כאלה שאם תסקור את חייהם לא תמצא בהם דבר הראוי לציון מיוחד. אבל האנשים הללו חיים בתוך עצמם באינטנסיביות, והסיפור הפנימי מייצר דרמות שאת עוצמתן קשה להכיל.

העלילות עצמן פשוטות, ולכן לא יתוארו כאן מחשש לספוילרים.

שני דברים הרשימו אותי במיוחד בשני הסיפורים: האחד – כושר ההתבוננות המרשים של סימנון לתוך הנפש, שם בעצם מתרחשת העלילה האמיתית. השני – רמת הכתיבה. סימנון שולט באמנות מרובה באוירת הסיפורים באמצעות תיאורים משורטטים בעדינות של מראות, קולות, צבעים, ריחות. במקביל להיותו מספר סיפורים הוא מצייר תמונות, ממחיז סצנות, בורא עולם המשתלט על כל החושים.

ז´ורז´ סימנון רכש לו מקום ברשימת אלה שאקרא "על עיוור".

L`escalier de Fer / Les Inconnus dans la maison – Georges Simenon

הוצאת עם עובד

2003 (1940, 1953)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז