נאום אהבה נגד גבר יושב / גבריאל גרסיה מארקס

ערב חתונת הכסף שלה, גרסיאלה מתכוננת למסיבת פאר רבת משתתפים, ומדברת על קורות יחסיה עם בעלה. הספר כולו הוא מונולוג שהיא נושאת באוזני בעלה, היושב שקוע בעתון ואינו מוציא מילה מפיו. המונולוג, הנפתח בהצהרה דרמתית, שלא לומר פומפוזית – "אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" – מספר על נישואים שנפתחו במשיכה הדדית למרות התנגדות המשפחות משני הצדדים, וצמחו מעוני וממחסור לעושר גדול. בניגוד לשגשוג החומרי, הקשר הנפשי בין בני הזוג דעך. גרסיאלה העלימה עין מבגידותיו של בעלה, עד שהגיעה לנקודת שבר שנתים לפני ההווה. כמו שמציע שם הספר, היא עדיין אוהבת אותו, או אולי היא אוהבת את רעיון הבעל שכדבריה "המצאתי אותו בשבילי, כמו שחלמתי אותו בדמותו ובצלמו עוד הרבה לפני שהכרתי אותו, כדי שיהיה שלי לנצח, טהור ומוגן בלהבות האהבה הגדולה ביותר והאומללה ביותר שהייתה אי־פעם בגיהינום הזה". הגיהינום אינו הנישואים המאושרים הנעטים כמסכה, וגם לא הבגידות והעדר האהבה. הגיהינום הוא תחושת חוסר הערך הנובעת מחיים לצדו של מי שאינו רואה אותה, מהיעדרו של אדם ש"ידע תמיד שזו אני כאן איתו, שאני ולא אף אחת אחרת היא היחידה שנוצרה לפי מידה כדי לעשות אותו מאושר ולהיות מאושרת איתו עד המוות המזדיין".

עוצמתו של הספר נובעת מן המונולוג שגרסיה מארקס שם בפיה של גרסיאלה, ובמידה רבה גם מן הסוגה שבה בחר לעצב את היצירה. הספר הוא מחזה לשחקן יחיד, כולל הוראות לבמאי ולמעצב התפאורה. הבמה המעוצבת במינימליות עוברת בין החדר בהווה למקום המגורים הראשון של הזוג רבע מאה קודם לכן. הסופר מאיר ומאפיל את הבמה במשולב עם הטקסט, משלב קולות רקע ודמות דוממת של משרת, ובורא אוירה באמצעות הוראות בימוי הכוללות העמדה של השחקנית וקביעת גוון קולה. את דמותו של הבעל מייצגת בובה שתקנית, שאדישותה משקפת את התעלמותו הנוכחת-נפקדת רבת השנים. גרסיה מארקס מפגין חוש דרמתי מאופק אך רב-כוח, והמונולוג של גרסיאלה הולך וצובר עוצמה עד הזעקה המסיימת אותו.

"נאום אהבה נגד גבר יושב" הוא ספר מקורי, נוקב ומומלץ.

Diatriba de Amor Contra un Hombre Sentado – Gabriel García Márquez

תשע נשמות

2021 (1987)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

פרספונה זוכרת / אהרן מגד

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

העלמה מקזאן / מאיה ערד

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו היתה הבחירה המודעת שלה, אולי היתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת: עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה התשע-עשרה. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון…".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים, אובייקטיביים ופנימייים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בנסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות, בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד.

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. לבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכשרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

חרגול ומודן

2015

מתחת לעור / שירז אפיק

איך אפשר לא לאהוב את בן-זוגך, כשהוא עוצר את הרכב כדי להרים צב תועה מן הכביש, ופוסע אל תוך השדה כדי להניח אותו שם בעדינות? ואיך אפשר לאהוב אותו, כשאת נאלצת להתאים ללא הרף את התנהגותך, כדי לפוגג את חשדו שאת ששה לבגוד בו עם כל גבר מזדמן? אדם הוא גם וגם. גבר מקסים, בעל לב רחב, אוהב את תמר בכל לבו, אבל גם רדוף שדים של חוסר בטחון ושל פרנויה. תמר פגשה אותו לראשונה, בעת שהות זמנית שלו בישראל, כשחולדה נדרסה מול עיניה בטיילת של תל אביב. בעוד היא מרותקת למראה החולדה המתה, הכין אדם סירת נייר, ושיגר את הגוויה במסע הלוויה מאולתר וחומל אל הים. הקשר שנוצר ביניהם התחיל ברגל ימין ושמאל גם יחד, בהתאהבות הדדית ובניתוק פתאומי ללא מילת הסבר מצד אדם. כשהתקשר להתנצל, שבועיים אחרי שנעלם, כבר חזר לארצות-הברית. תמר ארזה את חפציה ונסעה אליו.

הנה הדילמה שאיתה תמר מתמודדת. האם לבחור בגישת "על הדבש ועל העוקץ" – לקחת את הטוב ולקבל את הרע כעסקת חבילה – או בגישת "לא מדובשך ולא מעוקצך" – לדחות את הרע ויחד אתו לוותר על הטוב. לכאורה, בחירה קלה – אף פעם לא להשלים עם הרע. אבל במקרה הזה הבחירה אינה פשוטה. כי הטוב של אדם הוא טוב מאוד, והרע אינו בהכרח נתפס ככזה. בדירה שליד דירתם של תמר ואדם גרה כריסטי, בחורה חביבה, שמקיימת קשר זוגי עם ג'סטין, שמפליא בה את מכותיו. זהו הרע לתפארת במלוא כיעורו, ומן הסתם הסופרת הציבה אותו בסמיכות לגיבוריה במתכוון. מה שרע אצל אדם שונה. הוא מתבטא במילים, בחשדנות קיצונית, בשתיקה מענישה. אין חבורות שצריך להסתיר. ויותר מזה, שלא כמו ג'סטין הפסיכופט, שהוא קופסה שחורה, אדם נושא מטענים גלויים, עליהם סיפר לתמר בכנות. הוא אלכוהוליסט לשעבר, ומכור לסמים לשעבר, שאושפז בשל התקף פסיכוטי, ועדיין תלוי בכדורים. אנחנו מכירים את אמו הנרקיסיסטית, האוחזת בו בטפרים של אשה מאוהבת, לא של אם. אנחנו יודעים שאביו עזב אותו כשהיה רק בן חמש. הוא משתתף באדיקות במפגשי תמיכה, מקפיד על נטילת כדורים, נואש לנורמליות. קל לרחם עליו, ומכיוון שכשהוא אוהב הוא פשוט נפלא, קשה לוותר עליו.

נדמה לי שהספר כולו מתנקז למשפט שאומר החונך של אדם לתמר: "זה שלו, לא שלך". יש גבולות לאחריות, צריך להכיר במגבלות האהבה, ובהרחבה גם במגבלות המקצוע הסיעודי. אפשר להציע בידידות לחברה כמו כריסטי מקלט, לבקש ממנה לא לחזור לג'סטין, אבל אי אפשר למנוע ממנה – פליטת משפחה מתעללת – לשוב ולחפש אצלו תשומת לב. אפשר להציע בנדיבות סיוע לנזקקים, שתמר ואדם מטפלים בהם, אבל אי אפשר לשלוף אותם מן התהומות שבהם הם מתקיימים. ואפשר לאהוב את אדם, ולא לשאת באחריות לנפילות שלו. לנהוג בו, כמו שמציעים לבני הזוג של האלכוהוליסטים האנונימיים, במה שהחונך מכנה "ריחוק אוהב".

קל להתפתות לחשוב "איזו טמבלית תמר, מה היא מסתבכת?", אבל שירז אפיק מצביעה על זויות אחרות. תמר מגיעה אל הסיפור עם שריטות משלה – אם שהתאבדה ואב שהתחרד וניתק קשר. היא מודעת לעצמה לגמרי, לא פתיה ששוגה באשליות. "שמעתי את הכנפים שלי מתקפלות בעודי מדדה חזרה לכלוב", היא מספרת בכנות כשהיא נכנעת לתחנוניו של אדם אחרי מריבה. יש לתמר נשמה של מטפלת, וככזו היא מורגלת בהתבוננות אמפתית מעיניהם של אחרים. אחרי עימות אחר עם אדם היא רואה במקרה שלט חוצות המכריז "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת", ומגיבה ב"הא הא, קארמה. מצחיק נורא", כי היא יודעת שהפתרון המתבקש ממתין לה, והיא אינה קורבן חסר אונים. אבל אדם באמת ובתמים אוהב אותה, והאהבה ממכרת.

הספר נפתח בזכרון מסיפור כיפה אדומה, שסבתה של תמר נהגה לספר לה שוב ושוב. יש בסיפור הורים מרעילים – "איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?" – זאב מניפולטיבי ומפתה, יער אפל צופן אימה, וכיפה אדומה המפלרטטת עם הסכנה. כל הנושאים האלה ישובו ויעלו בעלילה, ושום דבר לא יהיה שחור-לבן. הזאב יפתה, אבל ממניעים טהורים; להורים המזיקים יהיו מטענים משל עצמם; ביער ישררו אורות וצללים; וכיפה אדומה תתהה אם בחירותיה האפשריות לא תהפוכנה אותה לזאב.  

במה תבחר תמר? כדאי לקרוא את הספר, להתלוות אליה, לייעץ לה, להתלבט איתה, לתהות מה היינו עושים במקומה, ולגלות מה עלה בגורל אהבתה.

"מתחת לעור", כשמו, נכנס מתחת לעור, מזדחל אל הנשמה, וממשיך להדהד גם אחרי הקריאה. שירז אפיק כותבת בעדינות ובאיפוק, והספר מומלץ בהחלט.

עברית

2021

עידן התמימות / אידית וורטון

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

חשד לשיטיון / מאיה ערד

כשרותי וגיורא היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הם הבטיחו לעצמם לא להגיע למצבם של קרוביהם הקשישים. אביו של גיורא נעלם לתוך השיטיון, סבתה של רותי שקעה אל מעמקי הפרנויה. עדיף למות ולא להגיע למצבים כאלה, אולי עדיף בכלל לא להזדקן. כעת, כשגיורא כבר חצה את גיל שבעים, ורותי מתקרבת לגיל זה, הם מאמצים פרספקטיבה אחרת: "זה שוק לגלות בפעם הראשונה שאתה כבר לא ילד, אבל אחרי עוד עשרים וחמש, שלושים שנה, אתה מגלה שעברו החיים והשמים לא נופלים. פשוט ממשיכים". אבל פרספקטיבה מפוכחת לחוד, ופחדים לחוד. רותי, שהסיפור ברובו מסופר מנקודת מבטה, חרדה שמא גיורא, שעומד בפני פרישה מעבודתו, מגלה סימנים ראשונים לשיטיון. עכשו הוא אצלה על הכוונת. אין לו יותר את המותרות של להיות פרופסור מפוזר. היא תתפוס את השיטיון מיד כשיתחיל. עוד לפני שיתחיל.

האם נבחין בזמן בשקיעה של יקירינו, ואם נבחין מה נוכל לעשות? זו השאלה שאיתה מתמודדת רותי. אבל בהדרגה אין מנוס מלהרהר שמא החשד שבשם הספר אינו מצביע על הידרדרותו האפשרית של גיורא, אלא מעיד דווקא על שקיעתה שלה בחשדנות ממארת. השאלה הנוספת כעת היא האם נבחין בזמן במה שמתרחש במוחנו שלנו. רותי, שתמיד היתה קצת מרירה וממורמרת, בלתי מסוגלת ליצור קשרי חברות ארוכי טווח, אינה מודעת להקצנה שחלה באופייה.

הסיפור מתרחש במערב ארצות-הברית, שם מתגוררים בני הזוג כבר למעלה מארבעים שנה. גיורא הוא מהנדס אוירונאוטיקה, מרצה בתחומו. רותי, שלמדה ספרות, לא השלימה את הדוקטורט, וניתבה עצמה לחיים של עקרת בית. השניים, בהחלטה משותפת, בחרו לא ללדת ילדים, החלטה יוצאת דופן לזמנם. שתי הבחירות המשמעותיות הללו העמידו את רותי במצב של התגוננות כמעט מתמדת נוכח המוסכמות, ויתכן שתרמו לתחושת המרמור ההולך וגובר. היא שונאת אנשים צעירים ממנה, שמתלוננים על הגיל. היא שונאת אנשים מבוגרים ממנה, שמראים לה מה צפוי לה. היא כועסת על מי שמגדיר אנשים כניצולי שואה, גם אם לא חוו את אושוויץ. היא מתעבת את שפתם של הצעירים, וסולדת מהתכנסויותיהם של המבוגרים. "חבל שאת תמיד מחפשת את הרע. תמיד בודקת מתחת לשטיח איפה הצד השלילי", מצטער בשבילה גיורא. כשנכנסת לחייהם נטעלי, בת למשפחה שלה היסטוריה רגשית משמעותית משותפת עם משפחתו של גיורא, רותי פותחת במלחמה להגן על ביתה ועל הזוגיות שלה. האם יש לה סיבה להרגיש מותקפת? היא עצמה חצויה ברגשותיה, בוטחת לחלוטין בבעלה אבל לא יכולה להפסיק לחשוד בו.

שלושה דברים הרשימו אותי במיוחד בספר. האחד הוא האפיון המדויק של הדמויות, לא רק אלה של רותי וגיורא, אלא גם של הדמויות שסביבם, בעיקר נטעלי ובן זוגה. השני הוא האופן בו תתי נושאים משתלבים לסיפור חיים אחד. והשלישי, אולי העיקרי, הוא הבחירה לספר את הסיפור מעיניה של רותי. החשדות שלה אינם יכולים שלא לחלחל אל הקורא, וכמו רותי אנו חווים את הכפילות של תחושותיה, הממחישה היטב את הפרנויה הגוברת – מוצדקת או לא – ואת המאבק בה.

מומלץ בהחלט.

חרגול ועם עובד

2011

יוהה / יוהני אהו

אמה של מרְיה, ככל הנראה שפחה שנמלטה מידיהם של הקָרֶלים ברוסיה, מתה בלדתה בעת שעבדה בחווה של משפחתו של יוּהָה בשבדיה. יוּהָה, אז נער, גידל את הילדה, וכשהתבגרה נשא אותה לאשה. השניים חיים בחווה מבודדת שבנו במו ידיהם במחוז פינלנד בצד השבדי של הגבול, יוּהָה כורת עצים ומכשיר את הקרקע לחקלאות, מרְיה מטפלת בבית ובפרות. יוּהָנִי אָהוֹ אינו מניח לקורא ליהנות מן הפסטורליה, ופותח את הספר בנקודת משבר. מחשבותיו של יוּהָה, הכורת עץ אחר עץ, עוסקות ללא הרף בעלבון שהטיחה בו מרְיה, כשהיא מתייחסת לגילו המתקדם, למבנה פניו, ולמום שברגלו.

יחסיהם של יוּהָה ומרְיה מתנהלים בדממה. הם מרבים לחשוב זה על זה, אבל איש מהם אינו באמת מכיר את רעהו, ותקשורת ישירה אינה מתקיימת ביניהם. מרְיה קבעה כבר מזמן את מגוריה באחד מביתני הקיץ בחווה, הרחק מחדרו של יוּהָה, וחיי השניים מתנהלים למעשה במקביל. יוּהָה בבירור מאוהב באשתו, נכנע לרצונותיה, חרד להפר את פרטיותה ומשתוקק לאהבתה. מרְיה מצדה סובלת ממצב מתמשך של חוסר שביעות רצון. מן הסתם נישאה מחוסר ברירה, וחמותה, המגיעה מדי פעם לבקר, אינה מפסיקה להציק לה משום מעמדה כשפחה בת שפחה, ומשום שלקחה ממנה את "הבן הטוב". לבה היה גדוש בזעם ובמיאוס ועתיר בכמיהה למתק החיים, כותב אהו. לפעמים היא שרה וצוחקת במשך ימים רצופים, לפעמים אינה קמה כלל ממיטתה. וכאמור, רוב הזמן אינה מדברת כלל אל יוּהָה, וגם משום כך העלבון שהטיחה בו צורב כל כך.

הופעתו של שֵמֶיְקָה, גבר צעיר וחסון, מערערת את השגרה העגומה ("גבר זר בא למשק", שראה אור עשרים ושש שנים אחר כך, כמו גם ספרים פיניים אחרים, שאלו מ"יוּהָה" את הדגם של הזר המאיץ את ההתערערות של מערכת זוגית). יוּהָה שמח על בואו של אורח שמוכן להאזין לסיפורו, ומגולל באוזניו את פרשת נישואיו. בתמימותו וביושר לבו הוא אומר דברים כגון, "אחר כך נשאתי אותה לאשה, כי אף אחד אחר לא רצה אותה", אינו מודע למרְיה המאזינה מעבר לקיר, אבל גם "בעיני היא אינה נופלת בשום דבר מהבנות שבמחוזותינו". מרְיה חסרת הנסיון אינה מסוגלת לזהות בשֵמֶיְקָה את האנוכיות ואת המניפולטיביות, והולכת שבי אחריו כשהוא מוכר לה מטפחת משי וסיכה מוזהבת. היא מהססת בין הרצון לעזוב את החווה יחד אתו ובין החשש מן השינוי ומן המעבר לאזור עוין. חמותה, שבחרה ברגע זה להגיע לביקור, עוקצנית ועוינת כרגיל, מכריעה את הכף.

המציאות תטפח על פניה של מריה. יוּהָה ייטלטל בין געגועים לזעם, ולא יפסיק לייחל לשובה. סוף טוב לא יכול להיות לסאגה הכאובה הזו.

יוהני אהו, מגדולי סופריה של פינלנד, כתב סיפור אנושי אמין ונוגע ללב. " יוּהָה", כך למדתי מהרשת ומאחרית הדבר המעניינת שכתב המתרגם רמי סערי, נחשב לפסגת יצירתו. הספר ניחן בהתבוננות פסיכולוגית משכנעת בנפשן של שתי הדמויות הראשיות, בעוד הדמויות האחרות מתוארות במבט מבחוץ, ומשמשות ככוח מניע של העלילה. שֵמֶיְקָה, שאינו מסוגל לקיים קשר ממושך, הוא דמות כזו; כך גם קַיְסָה, המשרתת בחווה, שבשונה מיוּהָה וממריה מרבה לדבר, אבל על דבריה אי אפשר לסמוך; אניה, אחת מנשותיו של שֵמֶיְקָה, מייצגת את אחת האפשרויות הקשות העומדות בפניה של מרְיה; תפקיד מפתח ניתן לשתי האמהות, של יוּהָה ושל שֵמֶיְקָה, בעיקר לראשונה נטולת הלב, המנגנת כל העת על אותו המיתר: "אני אעקור את הגעגועים האלה מן השורש", היא אומרת נוכח יסוריו של בנה. "אבל מה יקרה אם לא תצליחי, ובמקום שתקרעי את הגעגועים ממנו, תקרעי אותו עצמו?", שואלת קַיְסָה. "שייקרע!" […] "איך את יכולה להיות קשוחה כל כך?" "בלי שום בעיות".

אם יש מסר לספר הריהו ההכרח בקיומה של תקשורת פתוחה בין בני זוג. באורח טרגי, כשמדובר בזוגיות של יוּהָה ושל מרְיה, היכולת שלהם לתקשר ישירות הגיעה מאוחר מדי.

"יוהה" הוא ספר נוגע ללב, כתוב היטב ומתורגם יפה. למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה ועלילתו נעוצה בעבר רחוק יותר, תוקפם של נושאיו לא פג. הקריאה בספר היא חוויה ספרותית, והוא מעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

Juha – Juhani Aho

הקיבוץ המאוחד

2012 (1911)

תרגום מפינית: רמי סערי

צחוק באפילה / ולדימיר נבוקוב

אלברט אלבינוס חי חיי שגרה נינוחים, מצליח בעסקיו, מרוצה בחברת אשתו ובתו, פטרון לאמנים. מארגוט פטרס היא בת-עשרה, בת למשפחה קשת יום, סובלת מאלימות הוריה ואחיה. הגורל מפגיש אותם באפלת אולם הקולנוע, כשאלברט, המבקש להעביר שעה בהמתנה לפגישה עסקית, נכנס לצפות בסרט, ומובל למקומו בידי מארגוט העובדת במקום. כשעיניו נחות עליה, משתבשת שלוותו, והתשוקה להוסיף ולראותה, ואחר-כך להפוך אותה לפילגשו, מערערת את חייו. מארגוט, למרות גילה הצעיר, כבר הספיקה לעזוב את ביתה, לעבוד כדוגמנית עירום בשיעורי ציור, ולהתפתות לפרשת אהבים קצרה, שבסופה ננטשה. כשהיא מבחינה בתשוקתו של אלברט, וביתר שאת כשהיא רואה את ביתו המעיד על עושר, היא מחליטה להפיק את המיטב מן הקשר אתו. בערמומיות וברשעות היא משחקת את התפקיד שיועד לה, וקשה להתפתות לרחם על אלברט, שניסה לרמות אותה תחילה בהסירו את טבעת הנישואין, וסופו שהרס את חיי משפחתו. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מן הפרשה הזו, ושום דבר טוב אכן אינו צומח ממנה.

ולדימיר נבוקוב מספר סיפור, שיכול היה להיות בנאלי, לולא נכתב על ידו. למעשה, בערך כך הוא מעיד עליו כבר בפסקת הפתיחה:

פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר; יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה; הוא אהב; הוא לא נאהב; וחייו באו אל קיצם באסון.

זהו כל הסיפור כולו, ואפשר היה להניחו כמות שהוא, אלמלא גנוזים היו רווח ועונג במעשה הסיפור; ואף כי מקום יש די והותר על גבי מצבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, כרוך באזוב, של חיי אדם, תמיד יבורך הפירוט.

לכאורה, נבוקוב הורס את המתח, כשהוא חושף את סופו של הסיפור כבר בתחילתו. בפועל ההנאה מקריאת הספר אינה נפגמת כהוא זה, והרווח והעונג שהסופר חש בעת הכתיבה הם גם מנת חלקו של הקורא. העלילה שופעת הומור וציניות, ומצטיינת בחדות ובחוכמה בהן מתוארים הלכי הרוח של הדמויות והתנהלותן. מכיוון שנבוקוב טען כי "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה", חשיפת הסיום מבחינתו באמת אינה משנה דבר לקורא, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

נושא הספר – יחסים נצלניים בין גבר מבוגר ונערה צעירה – הופיע בהרחבה ובהקצנה ב"לוליטה", שראה אור עשרים ושתים שנים אחרי הספר הזה. סגנון הכתיבה – העט הרץ בקלות לכאורה, ההנאה המחלחלת מן הכותב אל הקורא – קרוב יותר אל "יאוש", שפורסם שנה אחרי "צחוק באפילה". אגב, הספר, שפורסם במקור ברוסית ב-1933 בשם "קמרה אובסקורה", תורגם תרגום ראשון לאנגלית שלוש שנים אחר-כך. נבוקוב לא רווה נחת מן הגרסה האנגלית, וכעבור שנתיים תרגם אותו בעצמו ונתן לו את שמו החדש. ממאמרים שנכתבו על הספר למדתי כי נבוקוב לא אהב לחשוף את תהליכי עבודתו ואת הגרסאות המוקדמות של ספריו, והתרגום שתרגם את ספרו, תוך שהוא משדרג אותו, מהווה הזדמנות לעמוד על התפתחותו הספרותית. ועוד בעניני תרגום, זה של לאה דובב לעברית מהנה ומוצלח מאוד.

נבוקוב, שהיה סבור כי טולסטוי הוא גדול כותבי הפרוזה ברוסית (בניגוד ליחסו המזלזל כלפי דוסטויבסקי וסופרים אחרים), שתל בספר מחוות לסופר ול"אנה קארנינה". הבולטת מכולן היא הענקת שם הבמה "דוריאנה קארנינה" לאחת מדמויות המשנה בספר. תשובתה של דוריאנה זו לשאלה אם קראה את טולסטוי, משקפת את יחסו המבזה של נבוקוב לדמות: "טוסט-אוי?" חקרה דוריאנה קארנינה. "לא, אני חוששת שלא. למה?".  

"צחוק באפילה" כתוב בכשרון ובברק, הוא נעים מאוד לקריאה למרות הטרגיות שבו, ומומלץ בהחלט.

Камера Обскура – Laughter in the Dark – Vladimir Nabokov

ספרית פועלים

1983 (1933)

תרגום מאנגלית: לאה דובב

איש בגן החיות / דייויד גארנט

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

החתולה / קולט

"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.

אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.

את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"

"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.

La Chatte – Colette

רסלינג

2005 (1933)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק