
רומן בשלוש מערכות
ורד, המכונה רוזה בפי חבריה, בת ארבעים פלוס, ננטשה. שוב. תומר, בן זוגה ואבי ילדיה, שטען כל השנים שנישואים ומגורים משותפים אינם מתאימים לו, אם כי הוא אב מעורב ובן זוג קרוב, החליט להנשא לאחרת. מסתבר שמסגרת מחייבת כן מתאימה לו, אבל לא איתה. רוזה אמנם מחוזקת על ידי חוג חברים שהולך איתה מאז הילדות בחיפה – "תמיד יהיו אח או אחות בסביבה שיציעו יד, כתף, לב" – אבל אין בכוחו לפוגג את תחושת חוסר הערך שלה. נחושה להבין מה לא בסדר איתה, היא הופכת את עצמה לארכיאולוגית נפש, וחופרת בכל תחנות חייה ובקשרים שיצרה וגם באלה שפספסה. ברקע מרבית חייה מצוי אדם – "אדם אשכנזי, אהוב נעורי המיתולוגי, ההחמצה הכי כואבת. זו שהלכה איתי הלאה ועיצבה בחירות נוספות" – שלמרות שהוא נשוי באושר ואב לילדים, עדיין משדר מדי פעם כמיהה כלפיה. האם גם הוא חש שהסיפור המשותף שלהם התפספס? אולי הוא סתם מניאק (עם כוונות טובות) שמשחק ברגשותיה לטובת האגו שלו? או אולי הוא בעל לב רחב ושוחר טוב לכל? האם זה באמת משנה? מה שחשוב וקובע הוא האופן שבו רוזה תחליט להתייחס למשמעות הכפולה של יחסו כלפיה, והמסקנה שאליה תצטרך להגיע: "אלו הבחירות שלי. ואני יכולה לבחור אחרת".
את הפיסקה הקודמת כתבתי אחרי שהתחלתי לקרוא את המערכה השניה, שבה מצטייר כי רוזה המצוידת בתובנות מאפשרת לעצמה לפתוח דף חדש ונקי, חכם יותר, בוגר יותר. חשבתי לעצמי שהדרך מעניינת הרבה יותר מתוצאותיה, ורק למקרה שאחוש נפילת מתח רציתי להזכיר לעצמי עד כמה נהניתי לקרוא את המערכה הראשונה. אם מצטייר מן הדברים שלמעלה כי מדובר בפילוסופיה פסיכולוגית, מעין ספר עזרה עצמית במסווה, הרי שמדובר בטעות. רוזה היא אשה יציבה, מתפקדת, לא אחת ששקעה במשבר, ראתה את האור וממהרת לחלוק. טוב לה בעבודתה – כמו שרית גבאי היא עובדת סוציאלית קלינית לטיפול במצבי לחץ וטראומה – טוב לה באימהותה (גישה מרעננת נוכח ריבוי ספרי האימהות כעול), טוב לה עם חבריה. לא טוב לה עם חוסר הבטחון שבקשרים שלה, עם תחושת הנטישה, עם הפחד שלה מקשר חדש, והיא מתייצבת בכנות מול עצמה ומבקשת הסבר. את החיפוש שלה היא מציגה בחן כובש, בהומור, ואני חושבת שכל אחת, דומה לרוזה או שונה לגמרי ממנה, תתפוס את עצמה מדי פעם ממלמלת בהפתעה, "היי, רוזה מדבררת אותי".
ועכשו, כשסיימתי לקרוא גם את שתי המערכות הבאות אני יכולה לספר שלא היתה ירידת מתח, והעלילה לא גלשה למתקתקות של הגשמה עצמית. כי תובנות כוחן יפה להאיר פינות נסתרות בנפש ולהנחות אל הימנעות משגיאות, אבל הן אינן משנות את האישיות. רוזה ממשיכה לתהות על עצמה, אלא שכעת היא עושה זאת מנקודת מוצא של מי שחשה נוח הרבה יותר עם עצמה, מה שמאפשר לה בחירות טובות יותר, נחישות, והכרה בערך עצמה ובזכותה להיות יוזמת ולא נגררת.
שרית גבאי מוליכה את העלילה ביד בטוחה ובתבונה אל סיום מספק, שעובר דרך תפנית דרמטית מפתיעה אבל מאוד הגיונית. הערכתי יותר מכל את בחירתה להתמקד בארכיאולוגיה הנפשית שמבקשת תשובה לשאלה יחידה, מבלי להעמיס בעיות בלתי נחוצות. יותר מדי ספרים מתפקששים בעיני בדיוק בנקודה הזו. הם מבקשים לכאורה להפנות זרקור אל נושא ספציפי – קשיי האימהות, התמודדות עם ילד עבריין וכיוצא באלה – אבל מתפתים להערים על גיבוריהם מחלות נפש וטראומות חבויות וגנטיקה פגומה, שמטביעות את הנושא כליל. כאן חייה של רוזה נקיים מדרמות חריגות, והקריאה בספר בהירה ומעוררת הזדהות.
הספר שופע אזכורים מתוך שירים ישראלים, כל פרק ושירו שלו. אמנם מדובר ב"טריק", אבל הוא עובד יפה, ושילוב שורות מן השירים בטקסט זורם ללא תפרים. קישור לרשימת השמעה מצוי בפתחו של הספר.
"המועדון של רוזה" הוא ספר ביכורים חף מליקויי יצירה ראשונה, מעורר מחשבה, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.
את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.
הוצאת שניר
2022