צחוק באפילה / ולדימיר נבוקוב

אלברט אלבינוס חי חיי שגרה נינוחים, מצליח בעסקיו, מרוצה בחברת אשתו ובתו, פטרון לאמנים. מארגוט פטרס היא בת-עשרה, בת למשפחה קשת יום, סובלת מאלימות הוריה ואחיה. הגורל מפגיש אותם באפלת אולם הקולנוע, כשאלברט, המבקש להעביר שעה בהמתנה לפגישה עסקית, נכנס לצפות בסרט, ומובל למקומו בידי מארגוט העובדת במקום. כשעיניו נחות עליה, משתבשת שלוותו, והתשוקה להוסיף ולראותה, ואחר-כך להפוך אותה לפילגשו, מערערת את חייו. מארגוט, למרות גילה הצעיר, כבר הספיקה לעזוב את ביתה, לעבוד כדוגמנית עירום בשיעורי ציור, ולהתפתות לפרשת אהבים קצרה, שבסופה ננטשה. כשהיא מבחינה בתשוקתו של אלברט, וביתר שאת כשהיא רואה את ביתו המעיד על עושר, היא מחליטה להפיק את המיטב מן הקשר אתו. בערמומיות וברשעות היא משחקת את התפקיד שיועד לה, וקשה להתפתות לרחם על אלברט, שניסה לרמות אותה תחילה בהסירו את טבעת הנישואין, וסופו שהרס את חיי משפחתו. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מן הפרשה הזו, ושום דבר טוב אכן אינו צומח ממנה.

ולדימיר נבוקוב מספר סיפור, שיכול היה להיות בנאלי, לולא נכתב על ידו. למעשה, בערך כך הוא מעיד עליו כבר בפסקת הפתיחה:

פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר; יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה; הוא אהב; הוא לא נאהב; וחייו באו אל קיצם באסון.

זהו כל הסיפור כולו, ואפשר היה להניחו כמות שהוא, אלמלא גנוזים היו רווח ועונג במעשה הסיפור; ואף כי מקום יש די והותר על גבי מצבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, כרוך באזוב, של חיי אדם, תמיד יבורך הפירוט.

לכאורה, נבוקוב הורס את המתח, כשהוא חושף את סופו של הסיפור כבר בתחילתו. בפועל ההנאה מקריאת הספר אינה נפגמת כהוא זה, והרווח והעונג שהסופר חש בעת הכתיבה הם גם מנת חלקו של הקורא. העלילה שופעת הומור וציניות, ומצטיינת בחדות ובחוכמה בהן מתוארים הלכי הרוח של הדמויות והתנהלותן. מכיוון שנבוקוב טען כי "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה", חשיפת הסיום מבחינתו באמת אינה משנה דבר לקורא, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

נושא הספר – יחסים נצלניים בין גבר מבוגר ונערה צעירה – הופיע בהרחבה ובהקצנה ב"לוליטה", שראה אור עשרים ושתים שנים אחרי הספר הזה. סגנון הכתיבה – העט הרץ בקלות לכאורה, ההנאה המחלחלת מן הכותב אל הקורא – קרוב יותר אל "יאוש", שפורסם שנה אחרי "צחוק באפילה". אגב, הספר, שפורסם במקור ברוסית ב-1933 בשם "קמרה אובסקורה", תורגם תרגום ראשון לאנגלית שלוש שנים אחר-כך. נבוקוב לא רווה נחת מן הגרסה האנגלית, וכעבור שנתיים תרגם אותו בעצמו ונתן לו את שמו החדש. ממאמרים שנכתבו על הספר למדתי כי נבוקוב לא אהב לחשוף את תהליכי עבודתו ואת הגרסאות המוקדמות של ספריו, והתרגום שתרגם את ספרו, תוך שהוא משדרג אותו, מהווה הזדמנות לעמוד על התפתחותו הספרותית. ועוד בעניני תרגום, זה של לאה דובב לעברית מהנה ומוצלח מאוד.

נבוקוב, שהיה סבור כי טולסטוי הוא גדול כותבי הפרוזה ברוסית (בניגוד ליחסו המזלזל כלפי דוסטויבסקי וסופרים אחרים), שתל בספר מחוות לסופר ול"אנה קארנינה". הבולטת מכולן היא הענקת שם הבמה "דוריאנה קארנינה" לאחת מדמויות המשנה בספר. תשובתה של דוריאנה זו לשאלה אם קראה את טולסטוי, משקפת את יחסו המבזה של נבוקוב לדמות: "טוסט-אוי?" חקרה דוריאנה קארנינה. "לא, אני חוששת שלא. למה?".  

"צחוק באפילה" כתוב בכשרון ובברק, הוא נעים מאוד לקריאה למרות הטרגיות שבו, ומומלץ בהחלט.

Камера Обскура – Laughter in the Dark – Vladimir Nabokov

ספרית פועלים

1983 (1933)

תרגום מאנגלית: לאה דובב

יאוש / ולדימיר נבוקוב

63203

הרמן קרלוביץ, יצרן שוקולד (ומכאן התמונה המתוקה שעל הכריכה) שעסקיו אינם צולחים בידו, פוגש יום אחד גבר הנראה ככפילו. בתוך רגע נרקמת במוחו תכנית לביצוע רצח מושלם, רצח ללא מניע, ובכל זאת כמה הטבות לוואי בצידו.

הרמן הוא אדם עליון בעיני עצמו. ראו, לדוגמא, כיצד הוא מתייחס לסיפורי פשע אחרים: אבל מהם כל אלה – דויל, דוסטויבסקי, לבלנק, ואלאס – מהם כל הסופרים הדגולים שכתבו על פושעים שנונים, מהם כל הפושעים הדגולים שמעולם לא קראו את כתביהם של הסופרים השנונים – מהם בהשוואה אלי? גלמים בהתגלמותם. הוא הסופר, והוא הפושע, הדמות הראשית, והוא השנון מכולם.

הרמן חי במציאות משל עצמו. אמנם יש לו מודעות עצמית מפותחת, אבל המודעות הזו אינה עושה אותו מפוכח מאחרים. המודעות העצמית מושפעת כמעט לגמרי מתמונת המציאות בעיני רוחו, שהוא משוכנע באופן מוחלט ובלתי ניתן לשינוי בנכונותה. לשיא האבסורדיות מגיעה הסתירה בין המציאות האוביקטיבית לסוביקטיבית בדרך בה הוא רואה את הכפיל. ופה נגלית גדולתו הוירטואוזית של נבוקוב: הקורא הנבון מבין חיש מהרה את חולשת הקשר בין המציאות האוביקטיבית לזו המשתקפת בעיני רוחו של הרמן, ועדיין שוב ושוב הולך שולל ושבי אחר דמיונותיו של המספר.

כבר בעמוד השני של הספר הרמן מודה ללא בושה בהיותו שקרן. הנה הפיסקה בה הוא מתאר את הוריו: אבי היה גרמני דובר רוסית מרוואל, שם למד במכללה חקלאית מפורסמת. אמי, רוסיה טהורה, היתה בת למשפחת אצילים רמת יחס. בימי קיץ לוהטים היתה שרועה לה בכסא הנדנדה שלה, גבירה רפת כוח בשמלת משי כעין הלילך, מנפנפת במניפתה, מכרסמת שוקולד, התריסים מוגפים כולם, מתנחשלים כמפרשי ארגמן ברוח הנושבת משדה שנקצר זה עתה.

אבל שתי פסקאות אחר-כך: נסיגה קלה: הקטע ההוא על אמי היה שקר מכוון. לאמיתו של דבר, מוצאה היה נחות, פשוטה היתה וגסת הליכות, לבושה במין כותונת מרופטת רפוית מותן. יכולתי, כמובן, למחוק את הקטע, אבל אני דווקא משאיר אותו במקומו כדוגמא לאחת מתכונותי הבסיסיות: נטייתי להפריח שקרים רבי השראה.

"שקרים רבי השראה" – אפילו כשהוא מודה בהיותו שקרן, אינו יכול להמנע מהתייהרות. ולדעתי הוא נמנע מלמחוק את הקטע לא כדי להדגים את שקרנותו, אלא משום שהוא מאוהב במילותיו שלו.

הרמן, שהוא בעל יומרות ספרותיות, מדבר בהרחבה לאורך הספר על אמנות הכתיבה. הנה דוגמא מחלקו האחרון של הספר. הוא כותב כמה עמודים, שעושים רושם של מילות סיום המסכמות את העלילה, ואז קוטע באחת את שטף הדברים וכותב את הפיסקה הבאה:

החשים אתם בעוקץ הטמון באחרית דבר זו? רקחתי אותה על-פי מתכון קלאסי מוכר. כדי להביא את העלילה לכלל סיום, יש לייחד מילים אחדות לכל אחת מן הדמויות. בדרך זו עולה שארית קיומן בקנה אחד עם התכונות ועם ההרגלים שיוחסו להן קודם לכן. מקובל גם להוסיף איזו נימת לצון, וכך ללגלג בשנינה על העולם, הנוהג לו כמנהגו.

    לידיה היא שכחנית ומפוזרת כשהיתה…

וממש בסיומה של אחרית הדבר, pour la bonne bouche, מופיע איזה קטע משובב לב במיוחד הקשור מן הסתם לחפץ חסר חשיבות כלשהו שנזכר ביעף באחד מפרקיו הקודמים של הספר:

ועל קיר חדרם עדיין תלוי אותו דיוקן פסטלי, והרמן, כדרכו, צוחק ומגדף כל אימת שעיניו נחות עליו.

וסוף פסוק. הייה שלום, טורגי! הייה שלום, דוסטי!

הכתיבה הגאונית של נבוקוב שוברת מסגרות. הוא מספר, הוא משוחח עם הקורא, חוזר בו תוך כדי סיפור, גולש בטבעיות למחוזות צדדיים, חוזר למסגרת העלילה, מתפלסף, נסחף בתיאורי נוף יפיפיים – והכל זורם ומשתלב וסוחף, ויוצר דמות מלאה וסיפור ללא פגמים.

למען האמת, די קשה לכתוב על הספר, ולכן הרביתי בציטוטים. צריך לקרוא אותו כדי לרדת לחקר כל הטריקים והשטיקים שמשתלבים לכלל יצירה מפוארת.

כשהגעתי לסיום הספר, החלטתי מיד לקרוא אותו שוב. מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים . באחרית הדבר כותב מתן חרמוני מפי נבוקוב: "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה". אני חושבת שגם בקריאה שלישית ורביעית אגלה בו פנים חדשות, ולא אחדל להתפעל.

התרגום של אילנה דן מצוין, וכדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתב מתן חרמוני.

Otchayanie (1934) Despair – Vladimir Nabokov

הוצאת כתר

2010 (1934)

תרגום מאנגלית: אילנה דן