קריאת רשות / ויסלבה שימבורסקה

"על-פי התפיסה המיושנת, אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. איני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה – בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו פעילויות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי. הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מן הסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שיזכור כל חייו. ולבסוף מותר לו – דבר ששום משחק אחר לא יכול להציע – להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון"

במשך כארבעה עשורים, החל משנות השישים, כתבה ויסלבה שימבורסקה טור בשם "קריאת רשות". הרעיון המקורי היה לכתוב ביקורות אודות ספרים שלא זכו להגיע אל טורי הביקורת, אבל, כפי ששימבורסקה מעידה על עצמה, "עד מהרה הבנתי שאיני יכולה לכתוב ביקורות, ואפילו אין לי חשק לזה". כתחליף, מוצלח עד מאוד, הספרים שימשו לה נקודת מוצא לכתיבה אסוציאטיבית. כמו בשיריה, וכמו בתגובות לכותבים שרוכזו ב"דואר ספרותי", גם כאן היא כותבת בגובה העיניים, שנונה ופיקחית, ותמיד מעניינת. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את התחושה בעת הקריאה: "למרות שראינו את הדברים שעליהם היא מדברת, לא חשבנו עליהם בדרך שהיא מציעה, ואם נרמזה במוחנו מחשבה דומה, הרי ששימבורסקה מיטיבה מאיתנו לנסחה".

"טכנית", כל אחד מן הקטעים הקצרים – רובם בני עמוד ומחצה – עוסק בספר יחיד. כותרת מרבית הטורים היא שמו של הספר, ובסיומו של כל קטע מובאים פרטיו – שם הסופר, שם המתרגם, ההוצאה. לעתים מְפנה שם הספר את שמו בכותרת הטור לטובת אחד מן הדגשים בדבריה של שימבורסקה – כמו "דמעותיו של פלובר" לספר "ז'ורז' סאנד" – ולעתים משולבות הערותיה בתוך הפרטים בסיום: תרגם מאנגלית (כי מיפנית איש לא ידע לתרגם)…  קיצרה (וחבל שכך)… (עותק מושאל משום שהמהדורה המצומצמת אזלה כהרף עין).

נדמה שכל טקסט כתוב מושך את תשומת לבה של שימבורסקה. מכיוון שבניגוד לקהלת היא סבורה שבהחלט יש חדש תחת השמש, היא מוצאת ענין וחידוש בכל מקום. בין הספרים שעברו תחת ידיה נמצא ספר המתעד את חיי היומיום בורשה בתקופת ההשכלה, שמאפשר לה לפזר את הרומנטיקה שבסיפורים ההיסטוריים המתבוננים רק בנעשה בארמונות ולא בסמטאות דחוסות ואומללות; מדריך לשמירה על יופי, שבו היא משתלחת בלגלוג (וראו את התמונה הפרחחית והטבעית שעל הכריכה); אוסף סיפורים אודות מאה העריצים הגדולים, שחוסר ההגיון שבעריכתו גורם לה להמליץ על רכישה במחיר זול בהרבה ולשימוש טוב בהרבה את "100 מאכלים מתפוחי  אדמה", למשל; ספר אודות תולדות משפטי הכישוף, שבזכותו מזדמן לה לספר על מאזני המכשפות באאודוואטר שבהולנד, ששימשו לקביעת גורלם של מי שנחשדו בכישוף, ועל זקני העיירה שהצילו את החשודים. חומר הקריאה המגוון שלה כולל גם בחירות יוצאות דופן, כמו לוח שנה, מדריך להדבקת טפטים, ועלון של מוזיאון לכפתורים, שמעורר בה סקרנות לגבי התפתחות השימוש בהם. לשאלה אם אין לה דאגות גדולות יותר מתולדותיהם של החייטים, היא עונה בפשטות ובחן: "בודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר".

בין ציטוטים רבים שסימנתי ושמרתי, משכו את תשומת ליבי אלה הקשורים בספרות. הנה מה שיש למי שזכתה בפרס נובל לספרות כמשוררת לומר על השירה: "אני רוגזת על הקלות שבה משוררים כותבים על שירה, כאילו היו בה סודות שאינם נגישים כלל לסוגות ספרותיות אחרות […] השירה ממשיכה לחיות ואינה סוגה נחותה, אולם נראה לי לא מנומס לייחס לה עליונות מוחלטת בתחום הרגשת ותפיסת החיים בהשוואה להישגים האמנותיים של הפרוזה והדרמה".

הזדהיתי עם דבריה על ספרי חופשה: "אין לי מושג מנין התפיסה האידיוטית שלחופשות לוקחים רק ספרים "קלים". נהפוך הוא, את הספרים ה"קלים" קוראים – אם בכלל קוראים משהו – לפני השינה, אחרי יום עבודה במשרד או בבית, כשכבר קשה להתרכז כמו שצריך כשקוראים ספרים רציניים יותר".

ועוד אחד אחרון (אם כי קשה לוותר על האחרים) אודות אוטוביוגרפיה בכלל, וזו של מרצ'לו מאסטרויאני בפרט: "הוא אינו חופר בורות לאיש, לא מתחשבן עם אף אחד, לא מדביק לעצמו כנפי מלאך ונמנע מוידויים שערוריתיים. יש המניחים שזכרונות מסוג זה לא יימכרו היטב. ואילו אני מאמינה בקורא שמצפה מן הכותב ליותר: הרהור על החיים שהוענקו לו".

בין שהיא מתבטאת בשורות שירה קצרות, ובין שהיא בוחרת בפרוזה, ויסלבה שימבורסקה מבריקה, ישירה ומקורית. "קריאת רשות" אולי אינו קריאת חובה, למרות הכותרת שנתן רפי וייכרט לאחרית הדבר, אבל הוא בהחלט מומלץ בחום.

Lektury Nadobowiązkowe – Wisława Szymborska

חרגול וקֶשֶב לשירה

2005 (1973)

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

דואר ספרותי / ויסלבה שימבורסקה

image_poczta_literacka_master

במשך שנים רבות היתה המשוררת ויסלבה שימבורסקה חברת מערכת כתב העת הספרותי "חיים ספרותיים", ועורכת המדור הספרותי של כתב העת, "דואר ספרותי". במסגרת המדור הזה התיחסה לכתבי יד ששלחו הקוראים במטרה לפרסמם. הספר שלפנינו הוא אוסף של כמה מן התגובות שכתבה במהלך השנים. הכתיבה הינה בלשון רבים, משום שבפולנית יש הבחנה בלשון עבר בין זכר לנקבה, ומכיוון שהיתה אשה יחידה במערכת כתיבה בגוף ראשון היתה מבדילה אותה מן הכותבים האחרים במדור. טרזה ואלאס, מי שיזמה את הספר ובחרה את הקטעים שייכללו בו, העירה בראיון עם שימבורסקה: "גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור", אבל את המשוררת ככל הנראה לא ניתן להביך בקלות. להערה זו, וגם לשאלה אם לא חשה עצמה חסרת לב כשדחתה יצירות ביכורים, ענתה: "חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "משוועה"."

לכתוב על ספר שכולל קטעים פרי עטה של שימבורסקה משול לנסיון לתאר שיר שלה במלים. צריך פשוט לקרוא. בשיריה, וגם בקטעי הפרוזה (שפורסמו בעברית בספר הזה וב"קריאת רשות") היא מצטיינת בחשיפה צלולה של מה שבאמת חשוב. היא אינה הולכת סחור סחור, ישירה מאוד, מקלפת כל נושא מרעשי הרקע. היא שנונה, פקחית, ותמיד מעוררת מחשבה. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את תפיסותיה של שימבורסקה בנושאים שעל הפרק: מקוריות, היכרות מעמיקה עם עולם הספרות, יומרנות ועוד. כדאי מאוד לקרוא את דבריו כהשלמה לספר.

ובכן, במקום לספר מה ויסלבה שימבורסקה כתבה, הנה מבחר ציטוטים.

על הנטיה לעטוף תוכן בשפע דימויים:

כל שם עצם גברתי עוטפת בשניים ואף בשלושה שמות-תואר, מתוך אמונה, כפי שהאמינו ב"פולין הצעירה", ששם-התואר הוא חלק מרכזי בדיבור השירי, שהוא יוצר את ההילה המתאימה לשירה. שום תקופה אחרת לא כיבדה את שמות-התואר עד כדי כך, מפני שבאופן אינסטינקטיבי הבינו שיש להגדיר את הדברים בצורה מדויקת ועל כן חסכונית – אחרת גם השיר המתוכנן לתלפיות ישקע במצולות כמו ספינה מלאה במים […]

על ההבדל בין מחמאות של חברים ומכרים להערכה ספרותית מקצועית:

הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.

על ההיסחפות למלים יפות שאינן אומרות בעצם דבר:

"אני אוהב דברים יפים, נאצלים, שגיאים / אוהב ערבים ופרחים / ואוהב את מבטיך השמחים / שאני הופכם ארגמניים…" היינו רוצים לדעת איך עושים זאת ובשביל מה.

על הזלזול בכללי הדקדוק:

יש לנו חיבה עצומה לכלבים, ולמספר שלוש יש לנו חולשה ניכרת עוד מילדות, ואף-על-פי-כן הכותרת "שלוש כלבים" לא עוררה בנו חשק להמשיך לקרוא.

על הכישורים הנדרשים מסופר:

"אני כותב על עצמי שכן רק את עצמי אני מכיר…" אנחנו מתחננים שאדוני ידחה את ההיכרות הזאת למועד מאוחר יותר, ושלפי שעה יתעניין בענייני הזולת. הכשרון לכתוב פרוזה הוא היכולת לצאת מתוך עורך שלך, זו המיומנות להיות מבחינה מחשבתית מישהו אחר לגמרי, נשיא של קואופרטיב, פיתום בקרקס, אשה כורעת ללדת, פועל שנשלח לקורס, אלמן וילדה בת חמש.

על כתיבה לילדים:

הזאטוטים אצים לבית-הספר חושו-חושו-חיש, בשעה שהגשם הקטן טיף-טיף-טף או השלג הקטן רוחף-רחיף-רחָף… מיָה זה? אה, בטח, אלה שירי ילדים שחיברו כל מיני נשים איומות ונוראות. גברתי רוצה לבוא בקהלן. איננו יכולים לאסור זאת אבל אנחנו מבקשים לרחם על צאצאינו, שממהרים להתרחק מספרות כזאת ריץ-ריץ-רץ.

על החובה לקרוא, והרבה, כדי לכתוב:

… בהעדר קנה מידה כלשהו להשוואה, השיר הקטן הראשון על כך שבאביב אפילו השמש בהירה יותר, יכול להיראות בעיני המחבר כיצירת מופת שאין מושלה […] צריך לעשות היכרות עם ספרות העבר והספרות בת זמננו. לחשוב אם הכל כבר נאמר ובדרך מספקת לחלוטין. במידה שלא – אולי הגיע תורך? […] על טקסטים שצומחים מהשראה כזאת כבר אפשר לדון.

על תאוות הפרסום ללא מאמץ:

ושוב, פעם שניה השבוע, המערכת מקבלת יפוי כוח להכניס כל סוג של תיקון שתמצא לנכון. מפרחי שירה שאננים כאלה לא תצמח לספרות שום תועלת. מעניין אם הועד האולימפי הפולני מקבל מדי פעם מכתבים כאלה: "בכוונתי לזכות באליפות העולם – אני מייפה את כוחכם להתאמן במקומי"…

צירוף העצות כולן מצדיק את כותרת המשנה של הספר: איך להיות (או לא להיות) לסופר. כדאי לקחת לתשומת הלב את אבחנותיה ואת עצותיה. אני מודה, לא הייתי רוצה להיות במקומם של אלה ששלחו יצירות וספגו, כדבריה של שימבורסקה, "דלי מים קרים שנשפך על הראש". כעומדת מן הצד נהניתי עד מאוד, לפעמים צחקתי עד דמעות.

מומלץ בהחלט.

Poczta Literacka – Wislawa Szymborska

חרגול

2014

תרגום מפולנית: רפי וייכרט