הנאשמת / אגתה טושינסקה

הנאשמת

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל

מודעות פרסומת