הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון / וויליאם סרויאן

r_cover_1047

אין שום אמת, שום יופי, שום זכות, שום גן-עדן, שום אל, אלא אם הם נובעים מאהבה.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כאביהם-מולידם של שני ספרים שהפכו לקלאסיקות – "התפסן בשדה השיפון" ו"מילכוד 22". "ווזלי ג'קסון" ראה אור ב-1946, שנה אחרי מלחמת העולם השניה, והתקבל באיבה, למרות ההערכה שלה זכה סרויאן עד אז. באותה שנה לא היה כנראה מקום לספרים שהצטיירו כאנטי-פטריוטים, כשהפטריוטיות האמריקאית והשנאה לזרים (בעיקר גרמנים ויפנים) היו בשיאן. ווזלי, לעומת זאת, לא מבדיל בין אדם לאדם, והוא לחלוטין לא מאמין במלחמות בלי תלות בנסיבות. הגישה הזו לא ממש הסתדרה עם הלך הרוח הלאומי.

אני מקווה שכל מי שגויס אי-פעם לאיזשהו צבא עדיין חי, השתחרר מהצבא, חזר הבית ושהוא בסדר. אני מתכוון לרוסים, לגרמנים, לאיטלקים, ליפנים, לאנגלים, ולכל שאר הלאומים בעולם. אנשי צבא ופוליטיקאים אוהבים להתייחס למתים כאל המתים האמיצים או הגיבורים המתים או כל סוג אחר של מתים. אני משער שאני לא מבין במתים כי המתים היחידים שאני מסוגל לדמיין הם המתים המתים וזה יותר מדי בשבילי. לעומת זאת, אני מסוגל להבין את החיים האמיצים. אותם אני מבין קצת, וזאת חבורה די עגומה.

זהו סיפורו של צעיר בן 19, המגויס לצבא ארה"ב, ונשלח למערכה באירופה. בעיקרו הוא ספר אנטי מלחמתי, אנטי צבאי, והוא מצליח להיות כזה בלי להכנס לתיאורי קרבות, וכמעט בלי תיאורים קשים של פציעה ומוות (ווזלי עצמו מתגלגל לתפקיד של כתב צבאי, לא של לוחם). הוא מתאר את האוילות שבצבא, את ההיררכיות המרוממות את הבלתי ראויים, את היחסנים השומרים על עצמם בעורף ועוד, ובכך הוא דומה ל"מילכוד 22", אם כי הוא פחות פרוע ממנו. הוא חורג מן המעגל הצר יחסית של הצבא, ובועט במידה מסוימת במסגרת הכופה של מדינה שבה היחיד מוצא עצמו נשחק.

הם (הסופרים במחלקת הכתיבה בניו-יורק) ממש לא רצו שמישהו יחשוב שאיזשהו גרמני מגרמניה או יפני מיפן הוא יצור אנושי. אם מישהו שאל אותם במקרה, בתום-לב, מתי הם יסעו אל מעבר לים ויכו באויב, הם היו אומרים שהם מנסים כבר שנים לנסוע אבל קצין הרפואה של הבסיס לא מעלה על דעתו דבר כזה, בגלל הבעיה שיש להם בסינוסים, או בבטן או בעיניים. או שהם היו אומרים שמפקד הבסיס נאבק תמיד שיישארו מול מכונות הכתיבה שלהם, כי הוא מרגיש שהעבודה שהם עושים מועילה פי מאה למאמץ המלחמתי מכך שיישאו רובה. או שהם אמרו על עצמם שהעבודה שלהם תורמת הרבה יותר להשמדת האויב מאשר דיוויזיה שלמה של חיילים.

ווזלי הוא צעיר נאיבי, לגמרי לא מתוחכם, די תלוש, מחפש את הטוב וסולד מהרע, ומעל הכל הוא מאמין גדול באהבה. המאפיין העיקרי שלו הוא בדידות. יש לו חברים, אנשים מסייעים לו, הוא מסייע לאחרים, כיעורו החיצוני לא מרחיק ממנו אנשים, אולי אפילו גורם להם לאמץ אותו אל חיקם. הוא אף פעם לא לבד, אבל הוא מאוד בודד, שהרי אין השניים תלויים זה בזה. התלישות ותחושת הבדידות מזכירות את הולדן.

מוזר איך לפעמים דמויות ספרותיות מתחבבות עלי, למרות שברור לגמרי שאילו היו מציאותיות לא הייתי רוצה אותן בסביבה. ווזלי הוא כזה.

אהבתי את הספר, ואני ממליצה עליו.

The Adventures of Wesley Jackson – William Saroyan

הוצאת חרגול

2004 (1946)

תרגום מאנגלית: ינץ לוי

מבחר ספורים / וויליאם סרויאן

מבחר סיפורים (סארויאן)

אהבת אדם ואמונה באנושות הם המאפיינים העיקריים בכתיבתו של וויליאם סרויאן. כך ב"הקומדיה האנושית", וכך גם ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון". שני הספרים מתרחשים על רקע מלחמה, ובשניהם אובדן וכאב, אבל רוחם של השניים אופטימיות ושופעת חיבה לכל אדם.

בסיפור "שבעים אלף אשורים", מתוך "מבחר ספורים", סרויאן מתייחס מפורשות לגישה הזו שלו לחיים בכלל ולכתיבה בפרט. הנה שני קטעים בתרגומו של יצחק עברי. אם התרגום נראה לכם כבד ומגשש אחר מילים הולמות, קחו בחשבון שהספר יצא לאור בשנת תש"ז:

והנה אני סבור שאני רוחש חיבה לכל הבריות, ואפילו לאויבי ארמניה, שלא קראתי להם בשם, מרוב טקט שבי. הכל יודעים מי המה. אין בליבי ולא כלום על מישהו מהם, משום שאני רואה אותם כראות אדם אחד, אשר לו מסכת-חיים אחת ויחידה בזמן אחד ויחיד. וודאות היא בי, שאדם אחד ויחיד, שמסכת-חייו אחת ויחידה, אינו מוכשר לכל אותם מעשי-הזוועה שההמונים מבצעים אותם. אין בי התנגדות אלא להמונים בלבד.

כאן, במערב הרחוק, בסן-פרנציסקו, בחדר קטן שברחוב קארל, אני מתכוון לכתוב מכתב לבני-אדם פשוטים ולספר להם בלשון פשוטה דברים הידועים להם מקודם. אין אני אלא רושם רשומות. ואם אני משוטט לי קמעה סחור סחור, אין זה אלא משום שאינני חפוז ביותר ומשום שאינני בקי בכללים. אם יש לי איזו שאיפה שהיא בכלל, הרי זו – לגלות את האחווה האנושית. זוהי מודעה רבתי, והיא נשמעת כיקרת-ערך במקצת. בדרך כלל מתבייש אדם למסור מודעה מעין זו. חושש הוא שמוכי-סופיסטיקה יצחקו לו. אבל לי לא אכפת.

בספר 34 סיפורים קצרים, שהכינוי משובבי-לב הולם אותם. תכננתי לקרוא אותם אחד-אחד בהפסקות, כפי שאני נוהגת בדרך-כלל בספר סיפורים, אבל הספר סירב לעזוב לי את היד.

הוצאת עם עובד (ספרית לדור)

1947

תרגום מאנגלית: יצחק עברי