אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

פרק ראשון

ראיון עם הסופר אודות הספר

 

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

אנדריאה / מרדכי בר-און

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד

רואים בחושך / חגי דגן

nighntingale_master

תמיר בינדר, יליד קיבוץ, בן לאב שכמעט מת בדאכאו ולאם שהרעיפה עליו רוך שפיצה על נוקשות החינוך הקיבוצי, היה מבועת כשהגיע מועד גיוסו. למרות שנולד בקיבוץ, באופיו ובאישיותו היה ילד חוץ, מעט חולמני, נוטה להרהורים, פוסח על הסעיפים, ספורטאי גרוע, סולד מכוחנות. הוא ידע שהמערכת הצבאית עלולה לגרוס אותו, אך למזלו, מכיוון שיועד לשירות במודיעין, מצא את מקומו ב-8200, שם הוצב מול הארגונים הפלסטינים בלבנון, וחקרנותו, כמו גם האינטואיציה שלו, הפכו ליתרון.

"רואים בחושך", שליבתו סיפור ריגול, מציג אנטי גיבור כובש לב, המעוגן עמוק בתוך הישראליות. תמיר עובר מן הקיבוץ אל העיר, ומן הצבא אל האקדמיה, וכל תחנותיו מתוארות במבט רגיש ומפוכח. חברת הילדים בקיבוץ, הבדידות בעיר, הכמיהה לחברה, כור ההיתוך הצבאי, תככי האקדמיה – כל אלה, והרבה יותר מאלה, מפורקים לרכיביהם, ומשרטטים מפה חברתית מושלמת. חלק נכבד מן הספר מוקדש לפרטי הפרטים של עבודת המודיעין בכלל, ו-8200 בפרט, להיבטים הטכניים והמקצועיים, ויותר מזה להיבטים האנושיים הכרוכים בעבודה זו, כפי שתמיר חווה אותם: תחושת מציצנות, היכרות קרובה עם האנשים להם הוא מאזין, מעין "מערכת יחסים" שרק צד אחד שותף לה. את מירב תשומת לבו מושכת לוחמת, המכונה הזמיר, והאובססיה שיפתח כלפיה תשיב אותו לפעילות ביון שנים אחרי שחרורו מהשירות.

חגי דגן, שהעניק לתמיר פרטים רבים מן הביוגרפיה שלו, כתב ספר מפורט מאוד, שאינו נחפז קדימה, אלא משלב את הקצב האיטי של היומיום עם האינטנסיביות של הביון. לקורא מצפה חוויה דומה במידה רבה לזו שחש תמיר בבונקר, קירבה כמעט אינטימית אל הדמות שמצטיירת ומתפתחת מן הטקסט. מכיוון שהספר כל כך מדקדק בפרטים, ומתעלה מעל הסיפור האישי אל סיפורה המלא של התקופה, קשה לצמצם אותו לתוך סקירה. אסיים אפוא במילותיו של אורן נהרי, המצוטטות על כריכת הספר: "ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת".

פרדס

2020

כעשב השדה / מרדכי טביב

d79bd7a2d7a9d791_d794d7a9d793d7942

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948

כעשב השדה כריכה ישנה

תחת התות / יצחק שלו

263px-d7aad797d7aa_d794d7aad795d7aa

"תחת התות" מסופר מפיו של צעיר ירושלמי, שהשתקע בחיפה בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים כסטודנט להנדסה בטכניון. רוחו טובה עליו בשל החופש שזכה בו לראשונה, הרחק מהוריו החששניים, החרדים לבריאותו לאחר ששכלו את אחותו הצעירה בשל מחלת לב, ממנה אף הוא סובל. עד כה לא ידע אשה – מין נאסר עליו, כדרך שנאסרו מאכלים חריפים ופעילות גופנית – ורוב מהלכו בעולם תמים והססני.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מַרְוָה והַמְבּוּר, שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך.

מרוה, המבוגרת מן המספר באחת-עשרה שנים, טיפלה בו כשהיה תינוק, וכעת, כשהם נפגשים באקראי בחיפה, מתלקחת ביניהם אהבה. מרוה למודת אסונות, שנחתו עליה ועל משפחתה מידיהם של ערבים, והיא אוחזת בדעות קיצוניות בדבר האפשרות ליחסים תקינים בין יהודים לערבים: "אין ערבים טובים ונעימים. יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עמך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים". יואל, בעלה, בונה בישוב בו הם מתגוררים קירות מגן, ואילו היא סבורה בלהט שיש ליטול יוזמה שתגרום לערבים להיות אלה שמסתתרים מאחורי ביצורים. "כל העולם כולו מלא דם ורציחה, ואני – שונאת אני את הנרצחים", היא מטיחה בו. המבור, ידידם של הורי המספר, הפורש עליו את חסותו, מחזיק בדעות קיצוניות לצד השני. הוא מאמין כי ללא התערבותה של הפוליטיקה, יכלו שני העמים לחיות יחדיו באחווה. תפיסתו את המציאות רומנטית – הוא משבח את מנהג גאולת הדם שבעקבותיו באה הסליחה, ומפנטז על רכיבה בצוותא בשדות. מרוה חסרת המנוח והמבור שהוא בעל-בעמיו, אוהב ספר ומכניס אורחים, אוחזים בנפשו של המספר, זו ברוח נסערת וזה במתינות עליזה, ומלווים במשך שנה את התבגרותו. מרוה סוחפת אותו אחריה לטיולים מאומצים בחיק הטבע, המבור, המזלזל ברופאים, מפתה אותו לאכול מאכלים אסורים וללגום אלכוהול, וביניהם מתנער המספר מן הכבלים שבתוכם גדל, ואף מרהיב עוז ללכת אחר נטיות לבו, להפנות עורף למדעים המדויקים, ולשלוח ידו בכתיבה.

אחד מנושאי הספר הוא אפוא המאבק הרעיוני על מדיניות הישוב. בשונה מ"פרשת גבריאל תירוש", שם האידאולוגיה תופסת את מרביתה של הבמה, כאן היא נספחת לסיפור ההתבגרות. אהבתם של המספר ומרוה, הנשואה ואם לשניים, ותפקידו של המבור כמנטור רוחני, הם הקטבים שביניהם מתרחשת העלילה. יצחק שלו יצר לצדם של השלושה מספר דמויות משנה בלתי נשכחות, ביניהן צבי ישראל, שותפו לחדר של המספר, צעיר מצפוני וחרוץ, ושרה לינד, המאוהבת במספר מאז למדו באותה כתה. הסופר, שעסק גם בהוראה, מתאר את מוריו של המספר בית הספר ובטכניון, וכמו ב"פרשת גבריאל תירוש", מצביע על הפער שבין פדגוג יבש למורה באופי.

אילו נשאלתי מהו הספר הישראלי האהוב עלי ביותר, "תחת התות" הוא הספר שבו הייתי בוחרת. יש חכמים ומורכבים יותר ממנו, אבל הפשטות והיופי שבו שובים את הלב. קראתי אותו לפני שנים, יותר מפעם אחת, ובקריאה החוזרת כעת מצאתי אותו יפה יותר ומשובח יותר משזכרתי. הספר שזור הומור שנון, הדמויות מאופינות במדויק ונכנסות אל הלב, התקופה חיה כאילו לא חלפו עשורים, ולמרות שכבר בעמוד השני אנו יודעים מה עלה בגורלם של מרוה והמבור, סופו של הסיפור חונק.

הייתי מצטטת בשמחה עמודים שלמים להדגמת סגנונו של יצחק שלו, אבל אסתפק בשני קטעים המתייחסים אל שתי הדמויות המשפיעות, ובהמלצה לקרוא את הספר כולו. תחילה מרוה, שלשירתה המספר מאזין מחוץ לאולם המקהלה, ואחריה המבור היושב תחת התות.

אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לנאקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף-זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צלצול של אימה וכיסופים להמלט מאיזו צרה איומה.

"כי הנה בא יום הדין, יום הדין"

-פרפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

"יום הדין, יום הדין"

[…]

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אדוות של יסורים באויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט-אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

"יום הדין. יום הדין!"

———-

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שארעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

"אהלן וסהלן ומית אלף מרחבה!"

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להפטר מהם.

———–

מומלץ מאוד.

 

א. לוין אפשטיין

1971

מעבר בצל / מאריה-תרזה די-לאשה

31-2674-b1

"מעבר בצל" מסופר מפיה של קִיאָרָה, אשה מזדקנת, תמהונית, המסתגרת רוב הזמן בביתה למעט גיחות לאיסוף סמרטוטים שהיא צוברת. מזה זמן רב – היא אינה יכולה לאתר את נקודת הזמן המדויקת שבה החל הדבר – אין לה עתיד, והיא מרבה להרהר בעבר. "כאסירה של חיי נותרתי יצור גבולי", היא אומרת. גורל? מזל רע? החלטות שגויות?

קיארה נולדה לאמה אניטה, בתקופה בה הריון של אשה רווקה היה כתם משפיל. אביה פרנצ'סקו, שהתגייס לצבא בתקופת מלחמת העולם השניה, ככל הנראה לא ידע על קיומה עד שמלאו לה שלוש שנים. קשר אוהב נוצר בין האב ובתו, עד שנקטע בחטף כשהאב נכלא על לא עוול בכפו באשמת גניבה. כשהשתחרר, והפר את הבטחתו לשאת את אניטה, הפכה אהבתה של קיארה לעוינות והקשר נותק. ג'ופינה ופפינה, אחותו ודודתו של פרנצ'סקו, שמרו על קשר הדוק עם הילדה, והפכו לדמויות דומיננטיות בחייה. ג'ופינה, בדומה לאניטה, הרתה אף היא בעודה רווקה. בשונה מאניטה, שהתרחקה מביתה כדי לגדל את הילדה, ג'ופינה נאלצה בלחץ משפחתה למסור את סבריו, הבן שנולד לה, והפצע שנפער בלבה מעולם לא הגליד. הבן יופיע בחייה של קיארה, וישפיע על מהלכם.

מכיוון שהמילה "ממזרים" שבה ועולה בספר, נדמה לעתים שהסופרת ביקשה להצביע על העיוות שביחס לילדים שנולדים כמוה לאמהות לא נשואות, ולהאשים בו את גורלה. קיארה עצמה אינה נתלית בכך, ולמען האמת קשה להשתכנע שהגורל שבחרה עבורה הסופרת אכן צומח באופן טבעי מקורות חייה. נדמה ששתיהן, הסופרת וגיבורת ספרה, עושות לעצמן חיים קלים כשהן מייחסות את גלגוליה של קיארה למזלם של בני ד'אוריה, בני משפחת אביה. חייה עם אמה היו טובים ושופעי אהבה. דודתה פתחה בפניה את ביתה ותמכה בה מתוך מחויבות אוהבת. המהמורות בחייה היו כואבות, אך לא בהכרח הרסניות. לא ברור מן הספר מדוע היא רואה עצמה כאחת מן "היצורים שנולדו כמוני להסתתר ללא הרף מפני כל מה שיש בו סימן ברור של חיים", ומדוע אחזה בגישה התבוסתנית לפיה "החיים מביסים את ההגיון הרבה יותר מאשר את הטירוף, שהוא, בסופו של דבר, ההגנה הקיצונית, העמידה, על קיומו של כל אחד".

מאריה-תרזה די-לאשה, כך למדתי מהטקסט שעל הכריכה, העניקה לקיארה חלק מן הביוגרפיה שלה כבת לאם לא נשואה, ולאב שכליאתו שינתה אותו. כתיבתה מפורטת ומדויקת מאוד, כל פסקה בנפרד, ומרבית הדמויות מלאות חיים ואמינות. רק הדמות החשובה מכולן, קיארה המספרת, נותרת בלתי משכנעת. קשה להאמין לה כשהיא מתארת בדקדקנות את חייה בגיל צעיר מאוד, כולל ניתוח כל ניד עפעף של סובביה. שורשי אומללותה, לעומת זאת, נותרים מעורפלים, והקביעה כי על בני ד'אוריה נגזרו טירוף או תבוסה אין לה סימוכין בעלילה.

בשל הכתיבה הטובה מצד אחד והבעייתיות של הדמות הראשית מצד שני, אסתפק בהמלצה מסויגת.

Passaggio in Ombra – Mariateresa Di Lascia

הספריה החדשה

1998 (1995)

תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

הילדה מגוטליב 17 / מרים רום

42500000814b

מרים, שנולדה בצ'כוסלובקיה מספר חודשים אחרי מלחמת העולם השניה, גדלה בתל-אביב של שנות החמישים. בשל חינוכה המוקפד היא מעט יוצאת דופן בסביבתה, לבושה בהידור ומנומסת, אבל היא חברותית ומשתלבת בקלות. עד גיל שמונה היא בת יחידה לאמה לונקה, אשה הנתונה למצבי רוח ונוטה לעצב, ולאביה טוניו. הימים ימי הצנע, אך חייה של מרים מתנהלים בשגרה וללא טלטלות מרובות, וכשהיא מספרת כעת על ילדותה היא אינה מתעכבת על הקשיים.

עוד בטרם מלאו לה עשר שנים, משפט שמפטירה לידה שכנה, שאינה מודעת לכך שהילדה מבינה פולנית, מטלטל אותה. בעודה יושבת על ספסל ברחוב, משגיחה על אחותה התינוקת, מתעכבות לידן שתי נשים, מתבוננות בשתי האחיות, ואחת מהן אומרת לחברתה: "נו, רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא!". הדיסטנס שבין הורים לילדיהם, העצב הנסוך על האם, והחשש לפגוע באב, גורמים לילדה לנצור את המידע החדש בלבה. היא מנסה להזכר מתי הצטרף טוניו למשפחה, ונוברת אחר עדויות חבויות כדי לחשוף את זהותו של אביה הביולוגי.

משפטו של אייכמן, שבעקבותיו הפכו זכרונות השואה מנושא שאין לדבר עליו לנושא לגיטימי, שחררה משהו גם במשפחתה של מרים. אמה הסכימה לספר לה את קורותיה, ובהדרגה יכלה מרים להעלות גם את נושא האב הנעדר.

"הילדה מגוטליב 17" יכול לתפוס מקום של כבוד בין ספרי השואה לנוער. מרים רום משלבת היטב בין סיפור המלחמה לסיפור הילדות וההתבגרות בתל אביב של אותם ימים. במעברים חדים, אך טבעיים, היא עוברת משיחת נפש קשה עם אמה לאושר שביציאה לסרט עם חבר, מחיטוט בניירותיו של טוניו ליחסים בינה ובין חברותיה. אם בתחילה תהיתי על התיאורים הוורודים של ילדותה, ועל הקלות בה היא פוטרת את הקשיים, בהמשך, כשהחלה בחקירותיה מצאתי כי המינון של שגרת ההווה וכובדו של העבר מדויק, ומניח את הדגשים של הסיפור במקומות הראויים. למרות שבעיני הספר מיועד לנוער – וזו, כמובן, אינה אמירה לגנאי – התרגשתי ממנו.

הספר מעוטר באיורים פשוטים אך מלבבים מאת ורדה שינבאום. גם כשמרים מספרת על תמונתו של אביה שנמצאה ביד ושם, היא אינה מציגה את התמונה עצמה אלא את האיור שנעשה על פיה. זוהי בחירה נכונה בעיני, שכן היא משמרת את הפן הסיפורי של הספר. כמו מרים, גם אני אוהבת לעקוב אחר סיפורים מבוססי מציאות במפות, וכיום עומדים לרשותי גם מקורות אחרים, שלא עמדו לרשותה כנערה. כך עקבתי אחרי משפחתה בין פולין להונגריה ולצ'כוסלובקיה, למדתי על גטו בוחנייה, ואיתרתי את התמונה שאוירה בספר.

"הילדה מרחוב גוטליב" כתוב בכשרון, מעניין ומרגש, ובהחלט מומלץ.

טפר הוצאה לאור

2020

הילדה מגוטליב 17 - תמונה

משה גריובר, שוטר יהודי בגטו בוחנייה

נשימה / טים ווינטון

689265

ברוס פייק, פרמדיק בשנות החמישים לחייו, נקרא לביתו של נער שמת מחנק. למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו אדם נוסטלגי, ושיכולים לחלוף שבועות מבלי שיחשוב על ימי נערותו אי-אז בשנות השבעים, מקרים כגון זה מחזירים אותו אל עיירת הולדתו בדרום מערב אוסטרליה, ואל חברו לוני. לא בכדי דווקא מקרה חנק הוא שמעורר בו את הזכרונות, שכן, כפי ששמו של הספר מעיד, הנשימה היא מוטיב משמעותי בסיפורו.

פייקלט, כפי שכונה בנעוריו, היה ילד-טוב-אוסטרליה. "אהבתי להיות בבית הספר. בכתה שרר שעמום מרגיע שגרם לחלק ממני לפרוח […] אהבתי ספרים – את ההפוגה והפרטיות שהציעו לי". הוא גדל בעיירה, שפרנסתה היתה על המנסרות שבה, בן יחיד להורים שגרתיים, כמעט משעממים. איוון לון, שכונה לוני, היה שונה ממנו לגמרי, בן לאם שנטשה ולאב אלים, חובב תעלולים ומתיחות, עבריין בהתהוות. בניגוד למופנמות השקטה של פייקלט, ללוני תמיד היו אנרגיות מטורפות. הוא היה נפש תזזיתית שגרמה לך לפרוץ בצחוק או לחוש הלם. הוא השליך את עצמו אל העולם. החברות ביניהם החלה בתחרות עצירת נשימה על קרקעית הנהר, והפכה לקשר קרוב ויומיומי. אביו של פייקלט אסר עליו לצאת אל הים, ככל הנראה משום שנוכח במקרה טביעה של חבר, אבל יחד עם לוני פייקלט אוזר עוז להפר את האיסור. השניים מתמכרים יחדיו לריגוש שבגלישה על הגלים.

אל חיי שני הנערים נכנס ביל סנדרסון, המכונה סנדו, גבר כבן שלושים וחמש, גולש נועז, להוט אחר סיכונים ואחר אתגרים. השניים מאמצים אותו כגורו, ופייקלט מרגיש כי צעידה בעקבותיו עשויה להבהיר לו אם הוא יכול לעשות משהו יוצא דופן או שהוא אדם רגיל. אווה, אשתו של סנדו, סבורה שההרפתקנות שלו נובעת מפחד להזדקן, ומכנה את דבריו "זיבולי מוח של גורו", אבל השניים מעריצים אותו, והולכים אחריו מסכנה מטורפת אחת לסכנה מטורפת עוד יותר. פייקלט המבוגר סבור בדיעבד שהאלטרנטיבה היתה גרועה יותר – להשאר בבית הספר כצוערים בצבא, "הכל כדי להכין אותנו לבגרות שבקושי הצליחה לשמור על כבודה בסוף מלחמת וייטנאם. סנדו נטה לסוג מסוים של פנטזיות ילדותיות, והמדינה לפנטזיות מסוג אחר". בזמן אמת דבקותם בסנדו נבעה במידה מסוימת מהתמכרותם לפחד. "כשלא היה לי את זה, התגעגעתי", מודה פייקלט. שנים רבות אחר כך, עדיין הוא משווה כל רגע שמח, כל נצחון, לשכרון העונג שברכיבה במרומיו של גל ולרוחב חומת המים.

טים ווינטון, חובב גלישה, שמיקם את העלילה במקום ובתקופה בהן היה הוא עצמו נער, מתאר את התבגרותו של פייקלט דרך מערכת היחסים המשתנה שלו עם לוני ועם סנדו ואווה. הוא מטפח אשליות ומתפכח, קושר חברות שנפרמת, מעריץ ומפתח מבט ביקורתי יותר. יחסיו עם הוריו הופכים בוגרים יותר, יש לו חברה ראשונה, קשר מיני ראשון. האם יוסיף לעקוב אחר לוני מאתגר לאתגר, או שיבחר לנהוג בהגיון למרות שיסתכן בהערכת עצמו כאדם רגיל בלבד? כך או כך, בחירותיו יוסיפו ללוות אותו כל חייו, והתנסויותיו כנער ישפיעו על חייו כבוגר.

"נשימה" מצטיין בתיאורים חיים של אנשים ונופים, ובראש כולם תיאורי הים, על כוחו הבלתי מרוסן, רעשיו וצבעיו. הסופר ניחן ברגישות להלכי רוח ולפרטים המרכיבים את השלם, והסיפור אמין, תוסס ומסעיר.

קטעים מהסרט

Breath – Tim Winton

אופוס

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: בתיה זיסו

הנוסעת האחרונה / טל ניצן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a0d795d7a1d7a2d7aa_d794d790d797d7a8d795d7a0d7942

נינה, אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, מגששת את דרכה. אחרי שנים של פריקת עול, של שכרות ומין מזדמן בכל מקום ועם כל אחד, היא מנסה לחלץ את עצמה. הפצע הגדול בנפשה מקורו בהעדר אהבה הורית, ואת תלישותה היא מייחסת ליחסיה הקרים והמנוכרים עם הוריה, בעיקר עם אמה. "מי שלא יְקָרָה לאמא שלה", היא כותבת, "אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים". את ההשראה לנסיון ליצור לעצמה חיים מאוזנים יותר, בריאים יותר, היא שואבת מיומנה של אתי הילסום.

בדרכה בחזרה אל עצמה היא נעזרת באנשים טובים, כמו המעסיקה שלה במסעדה בה היא עובדת כמלצרית. אבל העזרה הממשית היא זו שהיא מוצאת כשהיא מסייעת לאחרים. השירות הלאומי הפגיש בינה ובין ציפורה, אותה היא מכנה ציפור, אשה מזדקנת שאותה היא מדריכה בשימוש במחשב, ואצלה היא מוצאת שלווה. הקשר עם אחיה ואחותה הפעוטים, ילדי אמה מנישואיה השניים, להם היא מקדישה תשומת לב ואהבה, מהווה אף הוא עוגן. ובכל זאת היא בודדה, בדידות שקשה לה עד מאוד לשאת.

הספר נפתח בפגישה אקראית בשירותים בנתב"ג בין נינה לצעירה אתיופית, המבקשת לבצע שיחה מהטלפון שלה. הפגישה הזו תפתח שרשרת של ארועים אלימים, תחשוף את נינה לעולם אכזר שלא הכירה, ותשגר אותה למשימת הצלה שתתנהל במשולב עם משימתה להציל את עצמה מעברה ומבדידותה.

טל ניצן בראה דמות חיה ורבת פנים, גדושת חולשות שהיא נחושה לנצח, מרוכזת בעצמה אך בעלת מחושים רגישים למצוקות הזולת. קשה שלא לחבב אותה ולקוות שתצליח להחלץ מבדידותה ולמצוא אהבה ושלווה. עלילת המתח, שנובעת מן הפגישה בנתב"ג, מתפתחת במקביל לתהליכים הנפשיים שנינה עוברת, והשילוב יוצר ספר קריא מאוד ומרגש מאוד. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2020

גנבת הספרים / מרקוס זוסאק

bookt

"גנבת הספרים" הוא סיפורה של ליזל, בת עשר כשהעלילה נפתחת בגרמניה בינואר 1939. ליזל, בת לאב קומוניסט שנעלם ולאם שאינה יכולה לגדל אותה, עושה את דרכה עם אמה ועם אחיה ברכבת אל עיר קטנה בין מינכן לדכאו, שם יופקדו הילדים בידי משפחה אומנת תמורת תשלום. האח הצעיר נפטר תוך כדי נסיעה, ומובא לקבורה באחת התחנות בדרך. ליזל, בתחושה שנותרה לבדה בעולם, מנותקת מאמה ונאצלת להסתגל לחיים במחיצת משחת הוברמן, פאפא ומאמא חדשים. האם החדשה נוקשה, גסת לשון, כופה את חוקיה באלימות. האב, לעומתה, הוא מלאך ארך-רוח, יושב בלילות לצדה של ליזל הסובלת מביעותים, ומשקיע שעות בהדרכתה בקריאה ובכתיבה. שניהם, כך יתברר בהמשך, אוהבים את ליזל בדרכם, ושניהם גם יחד ייחלצו להסתיר את מקס, יהודי נמלט.

יחודו של הספר בזהותו של המספר ובסגנונו. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של המוות, המצוי בכל מקום – בתאי הגזים, בשדות הקרב, בערים המופצצות – ועובד בשנים המתוארות בספר ללא הרף. במבוא הוא מציין את הפעמים הספורות בהן פגש את ליזל, אך הוא מתאר כל פרט בחייה כמספר יודע-כל. הוא מספר על הסתגלותה למשפחתה החדשה, על מאבקיה לרכוש לה מעמד בקרב הילדים ברחוב, על חברותה האמיצה עם בן השכנים, על לימודיה, ועל המשיכה שלה לספרים. המוות מתאר את האוירה השוררת בעיר ובגרמניה לפני המלחמה ובמהלכה, את היחס ליהודים, את הנאצים הנלהבים, את המתנגדים המעטים ואת הרוב האדיש (חבר במפלגה, לא שונא יהודים, חש הקלה כשהם מסולקים, תוהה אם באמת צריך לגרש אותם, צריך לפרנס את המשפחה וזה העיקר – כך הוא מתאר בתמציתיות את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה הסותרת" של אחת הדמויות). סגנונו כמו דיווחי, משובץ בהערות צדדיות, שהן לעתים הסבר מילוני של מונח, או הרחבה של פרטי עלילתי, או רשימה של מה שיסופר בהמשך. כדרכו של המוות, הוא אדיש לרגשות, ויחד עם זאת מצליח בתיאוריו להביע במדויק את שחשים גיבוריו. הסגנון המיוחד הזה הוא בעיני הישג ספרותי נאה .

לעומת הסיפוריות המוצלחת והדמויות הנכנסות אל הלב, המסרים שהסופר מבקש לשוות לספר שטחיים למדי. הנה מה שיש לו לומר על מה שאיפשר את השואה: "אנשים עשויים לספר לכם שגרמניה הנאצית הושתתה על אנטישמיות, על מנהיג מעט קנאי ועל אומה רווית דעות קדומות ושנאה, אבל כל זה לא היה מוביל לדבר אילולא אהבו הגרמנים פעילות מסוימת אחת – לשרוף", הווה אומר, האשמה באופיו של העם, באלימות המושרשת בו, קביעה שהיסטוריונים יחלקו עליה. הסופר עצמו סותר את דבריו שלו, כשהוא מספר לקראת סיום את שרואות עיניו בסידני שבאוסטרליה עשרות שנים אחר כך: "כמה מכוניות חלפו על פנינו בשני הכיוונים. נהגיהן היו היטלרים והוברמנים, ומקסים, רוצחים, דילרים ושטיינרים…", רוצה לומר שמה שהתרחש בגרמניה הנאצית יכול לקרות באוסטרליה של ימינו. אז זה לא ענין של תאוות האש הגרמנית? בנושא אחר, כשהוא מתאר את הגרמנים המצטופפים במרתף כשעירם מופצצת, הוא שואל: "האם הגיע להם דבר-מה טוב מזה, לאנשים האלה? כמה מהם רדפו אחרים באופן פעיל, שרויים בהתעלות עקב ניחוח מבטו של היטלר, חוזרים על משפטיו, על פסקאותיו, על כתביו? האם רוזה הוברמן היתה אחראית? מסתירתו של יהודי? או האנס? האם לכולם הגיע למות? לילדים?". שאלה רטורית מן הסתם שתשובתו עליה שלילית, אבל היא אינה יורדת כלל לעומק הדילמה. ברור שלא מגיע לילד שלא חטא לבלות לילות באימת מוות, אבל להציג את השאלה במנותק מהקשרן של ההפצצות ומהדיון המורכב בהן, יש בזה משהו מן הפרובוקציה. יש לי הרגשה שאחד המסרים העיקריים שהסופר מבקש להדגיש קובע כי "מאז 1933 תשעים אחוזים מהגרמנים הפגינו תמיכה ללא סייג באדולף היטלר. זה משאיר עשרה אחוזים שלא עשו כן". ובכן מה? אותם עשרה אחוזים, שאת נציגיהם לכאורה הוא מבקש להאיר, גם לא הפגינו אי-תמיכה ללא סייג, ושתיקה, כפי שנהוג לומר, כמוה כהסכמה.

"גנבת הספרים" אינו סיפור על השואה, למרות ליל הבדולח והמסעות הרגליים המפרכים לדכאו, ולמרות היהודי שבמרתף. עיקרו של הספר הוא סיפור התבגרות בתקופה שהציבה קשיים יוצאי דופן. ככזה, אם מניחים בצד את המסרים ומצליחים להשלים עם היות השואה רקע לסבלם של הגרמנים, הוא נוגע ללב.

The Book Thief – Markus Zusak

אופוס

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן