ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ספינות טרופות / אקירה יושימורה

ships-japan-cover-hebrew

"ספינות טרופות" מתרחש בתקופה בלתי ידועה בכפר דייגים יפני קטן. תושבי הכפר מתפרנסים מן הים, מן הדגים שהם מצליחים לתפוס בשיטות שונות, וממלח שהם מפיקים מן המים. בגלל המבנה הגיאוגרפי של סביבתם אין להם קשר מיידי עם חלקיה האחרים של יפן. מדי פעם בפעם יוצאים שליחים מן הכפר למכור את תוצרתם, ובתמורה הם קונים דגנים ואורז במשורה. מלחמת הקיום היא מאבק יומיומי, ולאף אחד מן התושבים – כולל נשים וילדים – אין רגע מנוחה. בשנים קשות במיוחד, כשהכפר מגיע לכדי חרפת רעב, מוכרים בני הכפר את עצמם לעבודה משעבדת הנמשכת שנים, תמורת תשלום מראש המיועד להאכלת המשפחות שנותרו בכפר.

פעם בכמה שנים באה לכפר רווחה יחסית: ספינה שנטרפת על השרטון שמול הכפר נבזזת, וכולה – מטען וכל חלקי הספינה – מובאים אל הכפר. בדרך כלל מדובר בספינות המובילות אורז, שבתנאים השוררים בכפר נחשב למעדן. לא ייפלא איפה שתפילותיהם של התושבים נשואות אל האוֹ-פוּנֶה-סָמָה, הספינות הטרופות.

במרכז הסיפור עומד אִיסָאקוּ, בן תשע בתחילת הספר. אביו מכר את עצמו לשעבוד למשך שלוש שנים, והוא נותר בכפר עם אמו ועם אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. אין לו ברירה אלא לתפוס את מקומו של אביו כדייג. רובו של הספר עוסק, באמצעות דמותו של איסאקו ודרך תהליך התבגרותו, בחיי היומיום של הכפר, במחזוריות הכרוכה בעונות השנה, בשגרת החיים, בדאגה היומיומית לארוחה הבאה. יושימורה מיטיב לתאר בקוים עדינים ומאופקים את אנשי הכפר, את אורחות חייהם ואת הטבע שסביבם. העיוות שבתקוותם של הכפריים לאסונם של אחרים חומק לו בין השורות. בהדרגה, כבהיסח דעת, נחשפת שחיתות מוסרית עמוקה יותר, שבעיני הכפריים היא טבעית, חלק בלתי נפרד מהישרדותם.

"ספינות טרופות" הוא ספר עדין אך מטלטל ומחייב התיחסות לשאלות של טוב ורע, של חטא ועונש. מומלץ

Hasen – Akira Yoshimura

שוקן

2002 (1988)

תרגום מיפנית: עינת קופר

החזרה / אלינור קטון

d794d797d796d7a8d794

כשקראתי את "המאורות", ספרה השני של אלינור קטון, עמדתי על הפער הגדול שבין התוכן לסגנון. נהניתי מאוד מהכתיבה היפה, מהפירוט הסבלני, מפיתוח הדמויות, אבל כל אלה היו עטיפה של תוכן דל. גם ב"החזרה", ספרה הראשון קיים פער, הפעם לטובת התוכן: מעניין להתעמק בנושאים בהם היא מטפלת, אך הכתיבה עמוסת פרטים שדילולם היה מיטיב עם הספר. בנוסף, העלילה מתוארת בפרקי זמן קצרים בהווה, לא לגמרי ברור מה קודם למה, והבלבול הזה נראה בעיני כקישוט סגנוני בלתי נחוץ.

העלילה מתרחשת בשני ערוצים במקביל: באחד סטנלי, בוגר תיכון השואף להיות שחקן, עושה את צעדיו הראשונים במכון להכשרת שחקנים. בשני איסולד, תלמידת כתה י', מתמודדת עם פרשה בה מעורבת אחותה הבכורה ויקטוריה, שנתפסה מנהלת רומן אסור עם מר סלדין, מורה לג'ז בבית הספר בו לומדות השתים. שני הערוצים האלה מתרחשים באותו המקום ובאותה התקופה, ובהמשך העלילה נוצרים ביניהם קשרים (על כריכת הספר מוזכרים הקשרים הללו – אולי כדאי להמנע מקריאתה למניעת ספוילר).

אלינור קטון, שניחנה במבט חודר וביכולת אבחון ואפיון, מצליחה לתאר באופן משכנע מאוד את התנהגותם של כל המתוארים בספר, ברובם תלמידי תיכון. היא עומדת יפה על מערך היחסים בין איסולד לויקטוריה, האחיות המתמודדות על מקומן במשפחה. תיאוריה את חבורת הבנות סביב ויקטוריה, ואת הלכי רוחן סביב הפרשה, קולעים אל חוט השערה. היא מתיחסת בלגלוג משתמע אל שיעורי החינוך המיני בבית הספר, מטפלת בנושא יחסים בתוך המשפחה – כמו אביו הפסיכולוג של סטנלי שאין לו מושג כלשהו על המתרחש בנפשו של בנו, או האמהות המנסות לקדם את לימודי המוסיקה של בנותיהן מבלי לשעות לדעת מומחים. באמצעות איסולד ושתי בנות נוספות, הלומדות נגינה בסקסופון אצל אותה מורה, היא מאפיינת שלושה טיפוסים – המורדת, הצייתנית והמחוקה. ואפשר להמשיך עוד ועוד ברשימת המטעמים המעניינים שבספר.

הנושא המלכד את העלילה הוא התיאטרון. בערוץ של סטנלי, התיאטרון הוא ממשי, והסופרת אינה חוסכת בפרטים על הכשרתם של התלמידים במכון, ועל אחורי הקלעים של אמנות זו. בערוץ של איסולד, יש משהו תיאטרלי בחיים עצמם, והסופרת משחקת ללא הרף על התפר שבין מציאות והצגה. דמות מפתח בערוץ זה היא המורה לסקסופון, שאופן דיבורה, התיחסותה לסביבתה הפיסית, והאופן בו היא מתמרנת את תלמידותיה כבמאית או כמפעילת בובות, משרים מעין עמימות על ההתרחשויות, ולא פעם תהיתי אם אגלה בסופו של דבר שמדובר כאן בהצגה בתוך הצגה בתוך הצגה.

בסיומו של הספר בחרה הסופרת לערבב בין דמויות, בין עבר והווה, לטעמי שלא לצורך. למוסיקה יש מקום חשוב בספר, והתחושה שהיתה לי בסיום היא של אקורד שונה, קולני ומהדהד, אולי מתאים למוטיב הדומיננטי של הספר, אבל מופרז מדי.

תוך כדי קריאה הגדרתי את אלינור קטון כמעייפת, וחשבתי שגם על הספר הזה אמנע מלהמליץ. אבל במפתיע, מהעודף הסיפורי, מהעומס ומהעמימות, התגבש במבט לאחור ספר מעניין, יוצא דופן, שכדאי להשקיע בקריאתו, ולהרהר בתובנותיו ובתמונת העולם העולה ממנו.

The Rehearsal – Eleanor Catton

עם עובד

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון

d794d7a6d7a8d794-d7a2d79d-d7a2d796d799d79d-d795d79bd791d7a9d799d79d

עלילת "הצרה עם עזים וכבשים" מתרחשת בעיר אנגלית קטנה בקיץ 1976. באחת משדרות העיר, בבתים חד קומתיים, מתגוררות מספר משפחות, כל אחת ויחודה, כל אחת וסודותיה. השכנים בוחשים אלה בחיי אלה, ומאוחדים – כך נראה על פני השטח – רק בשנאתם כלפי הדייר בבית מספר אחת-עשרה. במהלך רובו של הספר העלילה מסופרת מפיה של גרייס בת העשר, שבעקבות היעלמות אחת השכנות יוצאת עם חברתה טילי לחפש את אלוהים בתקווה שישיב דברים על תיקונם. את העלילה משלימה הסופרת כמספרת יודעת-כל, והיא חושפת בהדרגה את מה שמתחת לפני השטח, תוך שהיא מדווחת על שהתרחש באותו מקום עם אותם אנשים תשע שנים קודם לכן.

יש בספר מכל טוב: התבגרות, אמונה, עדריות, שנאת השונה, פשע, יחסים בתוך המשפחה, חברות, סודות, גזענות, אשה נבגדת, אלמן מיוסר, אנאלפבית, אם שתלטנית, ילדה חולנית ועוד. ג'ואנה קאנון רקחה מיקרו-קוסמוס שיכול לייצג חברה גדולה יותר. הספר שזור הומור – המחנה הזמני שהוקם סביב פתח הניקוז מצחיק במיוחד – הדמויות ברובן מאופינות היטב, והסגנון קריא.

הצרה עם הספר, מבחינתי, היא שהוא נקרא יותר כקומדית מצבים דרמטית ופחות כספר. כמו בסדרת טלויזיה אינסופית נחשפות מדי פעם פיסות מידע חלקיות, שנועדו לגרות את הסקרנות כדי להבטיח את המשך הצפיה. התוצאה היא ספר ארוך מדי, נודניקי מדי, ובסיכומו של דבר לא מותח כפי שהוא אמור להיות. בערך באמצע הספר כבר לא היה אכפת לי מהתינוקת שנחטפה, ובכל פעם ששוב הוזכרה מגבת מטבח חשתי דחף לסגור ולפרוש. שפע הביקורות החיוביות גרם לי להמשיך לקרוא עד הדף האחרון, אבל לצערי אני לא יכולה להצטרף למשבחים. "הצרה עם עזים וכבשים" אינו ספר רע, אבל בעיני הוא חביב בלבד וזניח.

The Trouble with Goats and Sheep – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2016 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זכרון כמעט מלא / גבי אשר

978780

אליהו ולאה בני דודים, היא בת שתים-עשרה, הוא בן עשר. אליהו נולד בארץ למשפחה שעלתה מטורקיה, לאה עלתה עם משפחתה כשנתים לפני עלילת הספר. למרות הבדלי הגילים, השניים היו מיודדים: הם נהגו לחזור יחדיו מבית הספר, ובדרך התווכחו והתערבו – בהנאה רבה – על כל נושא שבעולם. עולמם התהפך בלילה אחד אחרי מלחמת יום הכיפורים: הוריהם, שנסעו ברכב משותף לחתונה, נקלעו לתאונת דרכים. לאה איבדה את אביה, ונותרה עם אחיה בחברת אמה האבלה. אליהו איבד את אמו, ואביו שב מן התאונה ללא עין ועם פנים שהושחתו.

הסופר מתאר יפה את רגע הבשורה הנוראה, ואת הימים שאחריה. המבוגרים שקועים בצערם, הילדים נותרים ללא מנחם. הם לא מוזנחים, לא נעזבים לנפשם, המשפחה המורחבת עוטפת אותם, אבל בתוך ההמולה הם נבוכים, מבולבלים, מסתובבים עם שאלות ללא תשובות. עולם הילדות המוכר – על צדדיו הטובים והרעים – מתערער. יחסיהם עם חבריהם משתנים ללא הכר, והם מתקשים להתאפס. מכאן ואילך גם דרכיהם תפרדנה: לאה תשאר עם אמה, אליהו ואחיו הצעיר יישלחו לפנימיה. ביום אביבי אחד, מיד אחרי חג הפסח, הם מתבשרים שלמחרת יעזבו את ביתם, כך בלי הכנה ובלי הסבר. הפרק המתאר את חייו של אליהו בפנימיה הוא בעיני הפרק הטוב ביותר בספר. הוא עדיין לא התאושש ממשבר היתמות, וכבר נקלע לסביבה זרה ולבדידות הנובעת ממנה. ההדחקה, הבלבול, הניתוק – כל אלה אינם יכולים שלא לגבות את מחירם.

"זכרון כמעט מלא" הוא ספר עם פוטנציאל. לגבי אשר יש עין בוחנת וכשרון כתיבה. קטעים רבים בספר מרשימים, כמו הפרק הראשון המתאר את המכרז למכירת מצוות המתנהל בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הכתיבה מעודנת, מאירה את ההתרחשויות מכמה זויות, מבלי לדחוף בכוח תובנות ופרשנויות. הבעיה, כמו בספרי ביכורים רבים, היא בעריכה. מישהו היה צריך לעזור לסופר לקצץ בסיפורים לא רלוונטים, כדי להותיר עלילה מזוקקת יותר. הספר ראה אור בסדרת "מלח מים" של הוצאת פרדס, שנותנת במה לכותבים "המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם […] איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום". לדעתי, מאומה לא היה נגרע מקולו של הסופר אם היתה מתבצעת עבודת גיזום, והספר היה יוצא נשכר. בפתח הספר אמנם ניתן קרדיט לעורך, אבל ככל שאני יכולה לשפוט נדרשה מעורבות עמוקה יותר.

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד כשסיימתי לקרוא, יתכן שהייתי מחמירה יותר, מכיוון שבשלב מסוים של הקריאה העודף הסיפורי הטריד אותי והשתלט על העלילה. אבל יום אחר-כך התברר לי שמה שנותר אצלי מהספר זו מועקת הדמויות וכאבן, והליקויים נבלעו ברקע. לפיכך, למרות ההסתיגויות אני ממליצה עליו.

פרדס

2015

זברה וסיפורים אחרים / חיים פוטוק

37377

"זברה וסיפורים אחרים" מכיל שישה סיפורים קצרים. כל אחד מהסיפורים נושא שם או כינוי של ילד העומד במרכזו, למעט האחרון הנושא את שמו של דודה המת של הילדה. בכל סיפור יש רגע או ארוע שבו הילד נחשף לעולם שמחוץ לעצמו, והחשיפה הזו היא הרגע שבו הוא עובר מעולם הילדות – לא תמים ולא מושלם לכשעצמו – אל עולם המבוגרים על מורכבויותיו ומכאוביו.

אדם מרטין זברין, המכונה זברה, אהב את הכינוי ואהב לרוץ. תאונה שהפכה אותו לנכה לתקופה ארוכה יוצרת את הנסיבות שבהן הוא פוגש צייר, תמהוני למחצה, ונחשף לתוצאות מלחמת ויטנאם. בי.בי. מגלה בדרך מקרה סוד מהותי של אביה. מורגן, המכונה מון, ששערו צבוע כחול, וכל מה שמעניין אותו זו הלהקה שהקים עם חבריו, לומד על עולמם של ילדים בפקיסטן. נבה, הנקראת על שם שבט נבהו, שאחד מבניו הציל את אביה, מתמודדת עם לחץ להשתמש בסמים. איזבל, שאבדה אב ואח בתאונה, זוכה באחות חורגת ובהיכרות חדשה עם עצמה. ואֶמי, שגדלה בצל הסיפורים על דודה המיתולוגי מקס, עושה צעדים ראשונים להכנס לעולמו.

הסיפורים כתובים בצמצום וברגישות, והם מאוד ממוקדים. בשונה מספריו, כמו "הנבחר" ו"ההבטחה", שהדיון הפילוסופי, ההתלבטויות וההתחבטויות, תופסים בהם נפח ניכר, כאן התוכן מזוקק ומכיל רק את מה שנוגע במישרין ורלוונטי לליבת הסיפור. נקודת המבט היא תמיד של הילד, בין אם הסיפור מסופר בגוף ראשון או בגוף שלישי. זו אינה נקודת מבט מתיילדת או תמימה: הילדים בסיפור מפוכחים, בעלי מחושים עירניים ודקי אבחנה. לא הכל הם מבינים, הפרשנויות שלהם מוטעות לעתים, אבל הם מודעים לשינוי שעברו בשל הארועים המתוארים, וחשים בבירור שחצו את הגבול בין ילדות להתבגרות.

בשורה התחתונה: ספר רגיש ומומלץ

Zebra and Other Stories – Chaim Potok

מודן

2002 (1998)

תרגום מאנגלית: אירית ארב

אני ליאונה / גיל הראבן

d790d7a0d799-d79cd799d790d795d7a0d794

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

להיות יחד, זה הכל / אנה גאבאלדה

97010

לפנינו אגדה אורבנית.

קאמי, אשה צעירה, ציירת שאינה מציירת, עובדת בניקוי משרדים, ונוטה לאנורקסיה, נמצאת בנקודת שפל בחייה. פורש עליה חסות פיליבר, גבר צעיר, הסובל מביישנות קיצונית ומגמגום, היסטוריון שאינו עוסק במקצועו, ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. בדירתו המוזרה של פיליבר מתגורר פרנק, לכאורה פושטק אופיני – אופנוע רועש, מעיל עור, מצעד של בחורות, ופה שופע קללות – ולמעשה טבח מוערך. השלושה הם סוג של מלאכים – קאמי בעלת הלב החומל, פיליבר שאוסף אליו את שני האחרים, ופרנק המטפל בסבתו – והסיפור שלהם הוא סוג של אגדה. בשוליים של פריס, בתוך הרעש והלכלוך וקשיי החיים, הם יוצרים אי בודד של אהבה, ומצליחים להקרין ממנה גם על סביבתם.

בתחילה לא התחברתי לעלילה, וחשבתי שאולי סיפור התבגרות של צעירים מנוכרים לא מדבר אלי. אחר-כך חשבתי שאולי הסגנון המינימליסטי מונע ממני להכנס לעלילה. נזכרתי שקראתי פעם השערה שאנה גאבאלדה היא סופרת של סיפורים קצרים, משום ש"הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום" הוא ספר נפלא, ו"אהבתיה" פחות. הרגשתי שהעלילה מופרכת – שלושה טיפוסים מוזרים שמתגלים כאנושיים ונורמלים יותר מכולם, ומה הקטע שלה עם כל טוב הלב השופע הזה?. אבל בהדרגה התאהבתי, וידעתי שגם אם הספר ככלל לא ימצא חן בעיני, את שלושת האנשים האלה אני לא אשכח.

יש לי כמה וכמה דברי ביקורת על הספר. לדוגמא, לקראת הסיום מופיעה בו תמונה שכמו הועתקה מתוך "עפיפונים", ולא כל-כך נדבקה לספר (אבל גיבורת הספר אוהבת את רומן גארי, אז אולי יש כוונה נסתרת בתמונה הזו). ויש עוד תמונה שדומה להביך לקטע מתוך הסרט "החתונה של החבר שלי". דוגמא נוספת, הדמות של הסבתא לא מספיק ריאלית לדעתי. אבל בסך-הכל הביקורת השלילית היא נקודתית, ולא נוגעת למכלול. הספר, כדרכו של סיפור אגדה, בא להעביר מסר של אהבה ושל תקווה, ואת זה הוא עושה מצוין.

על בסיס הספר הוסרט סרט בשם "ביחד זה הכל" בכיכובה של אודרי טוטו.

Ensemble, C`est Tout – Anna Gavalda

הוצאת שוקן

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

משפחת רדלי / מאט הייג

362-4292b

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן