ספינות טרופות / אקירה יושימורה

ships-japan-cover-hebrew

"ספינות טרופות" מתרחש בתקופה בלתי ידועה בכפר דייגים יפני קטן. תושבי הכפר מתפרנסים מן הים, מן הדגים שהם מצליחים לתפוס בשיטות שונות, וממלח שהם מפיקים מן המים. בגלל המבנה הגיאוגרפי של סביבתם אין להם קשר מיידי עם חלקיה האחרים של יפן. מדי פעם בפעם יוצאים שליחים מן הכפר למכור את תוצרתם, ובתמורה הם קונים דגנים ואורז במשורה. מלחמת הקיום היא מאבק יומיומי, ולאף אחד מן התושבים – כולל נשים וילדים – אין רגע מנוחה. בשנים קשות במיוחד, כשהכפר מגיע לכדי חרפת רעב, מוכרים בני הכפר את עצמם לעבודה משעבדת הנמשכת שנים, תמורת תשלום מראש המיועד להאכלת המשפחות שנותרו בכפר.

פעם בכמה שנים באה לכפר רווחה יחסית: ספינה שנטרפת על השרטון שמול הכפר נבזזת, וכולה – מטען וכל חלקי הספינה – מובאים אל הכפר. בדרך כלל מדובר בספינות המובילות אורז, שבתנאים השוררים בכפר נחשב למעדן. לא ייפלא איפה שתפילותיהם של התושבים נשואות אל האוֹ-פוּנֶה-סָמָה, הספינות הטרופות.

במרכז הסיפור עומד אִיסָאקוּ, בן תשע בתחילת הספר. אביו מכר את עצמו לשעבוד למשך שלוש שנים, והוא נותר בכפר עם אמו ועם אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. אין לו ברירה אלא לתפוס את מקומו של אביו כדייג. רובו של הספר עוסק, באמצעות דמותו של איסאקו ודרך תהליך התבגרותו, בחיי היומיום של הכפר, במחזוריות הכרוכה בעונות השנה, בשגרת החיים, בדאגה היומיומית לארוחה הבאה. יושימורה מיטיב לתאר בקוים עדינים ומאופקים את אנשי הכפר, את אורחות חייהם ואת הטבע שסביבם. העיוות שבתקוותם של הכפריים לאסונם של אחרים חומק לו בין השורות. בהדרגה, כבהיסח דעת, נחשפת שחיתות מוסרית עמוקה יותר, שבעיני הכפריים היא טבעית, חלק בלתי נפרד מהישרדותם.

"ספינות טרופות" הוא ספר עדין אך מטלטל ומחייב התיחסות לשאלות של טוב ורע, של חטא ועונש. מומלץ

Hasen – Akira Yoshimura

שוקן

2002 (1988)

תרגום מיפנית: עינת קופר

מודעות פרסומת

החזרה / אלינור קטון

d794d797d796d7a8d794

כשקראתי את "המאורות", ספרה השני של אלינור קטון, עמדתי על הפער הגדול שבין התוכן לסגנון. נהניתי מאוד מהכתיבה היפה, מהפירוט הסבלני, מפיתוח הדמויות, אבל כל אלה היו עטיפה של תוכן דל. גם ב"החזרה", ספרה הראשון קיים פער, הפעם לטובת התוכן: מעניין להתעמק בנושאים בהם היא מטפלת, אך הכתיבה עמוסת פרטים שדילולם היה מיטיב עם הספר. בנוסף, העלילה מתוארת בפרקי זמן קצרים בהווה, לא לגמרי ברור מה קודם למה, והבלבול הזה נראה בעיני כקישוט סגנוני בלתי נחוץ.

העלילה מתרחשת בשני ערוצים במקביל: באחד סטנלי, בוגר תיכון השואף להיות שחקן, עושה את צעדיו הראשונים במכון להכשרת שחקנים. בשני איסולד, תלמידת כתה י', מתמודדת עם פרשה בה מעורבת אחותה הבכורה ויקטוריה, שנתפסה מנהלת רומן אסור עם מר סלדין, מורה לג'ז בבית הספר בו לומדות השתים. שני הערוצים האלה מתרחשים באותו המקום ובאותה התקופה, ובהמשך העלילה נוצרים ביניהם קשרים (על כריכת הספר מוזכרים הקשרים הללו – אולי כדאי להמנע מקריאתה למניעת ספוילר).

אלינור קטון, שניחנה במבט חודר וביכולת אבחון ואפיון, מצליחה לתאר באופן משכנע מאוד את התנהגותם של כל המתוארים בספר, ברובם תלמידי תיכון. היא עומדת יפה על מערך היחסים בין איסולד לויקטוריה, האחיות המתמודדות על מקומן במשפחה. תיאוריה את חבורת הבנות סביב ויקטוריה, ואת הלכי רוחן סביב הפרשה, קולעים אל חוט השערה. היא מתיחסת בלגלוג משתמע אל שיעורי החינוך המיני בבית הספר, מטפלת בנושא יחסים בתוך המשפחה – כמו אביו הפסיכולוג של סטנלי שאין לו מושג כלשהו על המתרחש בנפשו של בנו, או האמהות המנסות לקדם את לימודי המוסיקה של בנותיהן מבלי לשעות לדעת מומחים. באמצעות איסולד ושתי בנות נוספות, הלומדות נגינה בסקסופון אצל אותה מורה, היא מאפיינת שלושה טיפוסים – המורדת, הצייתנית והמחוקה. ואפשר להמשיך עוד ועוד ברשימת המטעמים המעניינים שבספר.

הנושא המלכד את העלילה הוא התיאטרון. בערוץ של סטנלי, התיאטרון הוא ממשי, והסופרת אינה חוסכת בפרטים על הכשרתם של התלמידים במכון, ועל אחורי הקלעים של אמנות זו. בערוץ של איסולד, יש משהו תיאטרלי בחיים עצמם, והסופרת משחקת ללא הרף על התפר שבין מציאות והצגה. דמות מפתח בערוץ זה היא המורה לסקסופון, שאופן דיבורה, התיחסותה לסביבתה הפיסית, והאופן בו היא מתמרנת את תלמידותיה כבמאית או כמפעילת בובות, משרים מעין עמימות על ההתרחשויות, ולא פעם תהיתי אם אגלה בסופו של דבר שמדובר כאן בהצגה בתוך הצגה בתוך הצגה.

בסיומו של הספר בחרה הסופרת לערבב בין דמויות, בין עבר והווה, לטעמי שלא לצורך. למוסיקה יש מקום חשוב בספר, והתחושה שהיתה לי בסיום היא של אקורד שונה, קולני ומהדהד, אולי מתאים למוטיב הדומיננטי של הספר, אבל מופרז מדי.

תוך כדי קריאה הגדרתי את אלינור קטון כמעייפת, וחשבתי שגם על הספר הזה אמנע מלהמליץ. אבל במפתיע, מהעודף הסיפורי, מהעומס ומהעמימות, התגבש במבט לאחור ספר מעניין, יוצא דופן, שכדאי להשקיע בקריאתו, ולהרהר בתובנותיו ובתמונת העולם העולה ממנו.

The Rehearsal – Eleanor Catton

עם עובד

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הצרה עם עזים וכבשים / ג'ואנה קאנון

d794d7a6d7a8d794-d7a2d79d-d7a2d796d799d79d-d795d79bd791d7a9d799d79d

עלילת "הצרה עם עזים וכבשים" מתרחשת בעיר אנגלית קטנה בקיץ 1976. באחת משדרות העיר, בבתים חד קומתיים, מתגוררות מספר משפחות, כל אחת ויחודה, כל אחת וסודותיה. השכנים בוחשים אלה בחיי אלה, ומאוחדים – כך נראה על פני השטח – רק בשנאתם כלפי הדייר בבית מספר אחת-עשרה. במהלך רובו של הספר העלילה מסופרת מפיה של גרייס בת העשר, שבעקבות היעלמות אחת השכנות יוצאת עם חברתה טילי לחפש את אלוהים בתקווה שישיב דברים על תיקונם. את העלילה משלימה הסופרת כמספרת יודעת-כל, והיא חושפת בהדרגה את מה שמתחת לפני השטח, תוך שהיא מדווחת על שהתרחש באותו מקום עם אותם אנשים תשע שנים קודם לכן.

יש בספר מכל טוב: התבגרות, אמונה, עדריות, שנאת השונה, פשע, יחסים בתוך המשפחה, חברות, סודות, גזענות, אשה נבגדת, אלמן מיוסר, אנאלפבית, אם שתלטנית, ילדה חולנית ועוד. ג'ואנה קאנון רקחה מיקרו-קוסמוס שיכול לייצג חברה גדולה יותר. הספר שזור הומור – המחנה הזמני שהוקם סביב פתח הניקוז מצחיק במיוחד – הדמויות ברובן מאופינות היטב, והסגנון קריא.

הצרה עם הספר, מבחינתי, היא שהוא נקרא יותר כקומדית מצבים דרמטית ופחות כספר. כמו בסדרת טלויזיה אינסופית נחשפות מדי פעם פיסות מידע חלקיות, שנועדו לגרות את הסקרנות כדי להבטיח את המשך הצפיה. התוצאה היא ספר ארוך מדי, נודניקי מדי, ובסיכומו של דבר לא מותח כפי שהוא אמור להיות. בערך באמצע הספר כבר לא היה אכפת לי מהתינוקת שנחטפה, ובכל פעם ששוב הוזכרה מגבת מטבח חשתי דחף לסגור ולפרוש. שפע הביקורות החיוביות גרם לי להמשיך לקרוא עד הדף האחרון, אבל לצערי אני לא יכולה להצטרף למשבחים. "הצרה עם עזים וכבשים" אינו ספר רע, אבל בעיני הוא חביב בלבד וזניח.

The Trouble with Goats and Sheep – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2016 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זכרון כמעט מלא / גבי אשר

978780

אליהו ולאה בני דודים, היא בת שתים-עשרה, הוא בן עשר. אליהו נולד בארץ למשפחה שעלתה מטורקיה, לאה עלתה עם משפחתה כשנתים לפני עלילת הספר. למרות הבדלי הגילים, השניים היו מיודדים: הם נהגו לחזור יחדיו מבית הספר, ובדרך התווכחו והתערבו – בהנאה רבה – על כל נושא שבעולם. עולמם התהפך בלילה אחד אחרי מלחמת יום הכיפורים: הוריהם, שנסעו ברכב משותף לחתונה, נקלעו לתאונת דרכים. לאה איבדה את אביה, ונותרה עם אחיה בחברת אמה האבלה. אליהו איבד את אמו, ואביו שב מן התאונה ללא עין ועם פנים שהושחתו.

הסופר מתאר יפה את רגע הבשורה הנוראה, ואת הימים שאחריה. המבוגרים שקועים בצערם, הילדים נותרים ללא מנחם. הם לא מוזנחים, לא נעזבים לנפשם, המשפחה המורחבת עוטפת אותם, אבל בתוך ההמולה הם נבוכים, מבולבלים, מסתובבים עם שאלות ללא תשובות. עולם הילדות המוכר – על צדדיו הטובים והרעים – מתערער. יחסיהם עם חבריהם משתנים ללא הכר, והם מתקשים להתאפס. מכאן ואילך גם דרכיהם תפרדנה: לאה תשאר עם אמה, אליהו ואחיו הצעיר יישלחו לפנימיה. ביום אביבי אחד, מיד אחרי חג הפסח, הם מתבשרים שלמחרת יעזבו את ביתם, כך בלי הכנה ובלי הסבר. הפרק המתאר את חייו של אליהו בפנימיה הוא בעיני הפרק הטוב ביותר בספר. הוא עדיין לא התאושש ממשבר היתמות, וכבר נקלע לסביבה זרה ולבדידות הנובעת ממנה. ההדחקה, הבלבול, הניתוק – כל אלה אינם יכולים שלא לגבות את מחירם.

"זכרון כמעט מלא" הוא ספר עם פוטנציאל. לגבי אשר יש עין בוחנת וכשרון כתיבה. קטעים רבים בספר מרשימים, כמו הפרק הראשון המתאר את המכרז למכירת מצוות המתנהל בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הכתיבה מעודנת, מאירה את ההתרחשויות מכמה זויות, מבלי לדחוף בכוח תובנות ופרשנויות. הבעיה, כמו בספרי ביכורים רבים, היא בעריכה. מישהו היה צריך לעזור לסופר לקצץ בסיפורים לא רלוונטים, כדי להותיר עלילה מזוקקת יותר. הספר ראה אור בסדרת "מלח מים" של הוצאת פרדס, שנותנת במה לכותבים "המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם […] איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום". לדעתי, מאומה לא היה נגרע מקולו של הסופר אם היתה מתבצעת עבודת גיזום, והספר היה יוצא נשכר. בפתח הספר אמנם ניתן קרדיט לעורך, אבל ככל שאני יכולה לשפוט נדרשה מעורבות עמוקה יותר.

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד כשסיימתי לקרוא, יתכן שהייתי מחמירה יותר, מכיוון שבשלב מסוים של הקריאה העודף הסיפורי הטריד אותי והשתלט על העלילה. אבל יום אחר-כך התברר לי שמה שנותר אצלי מהספר זו מועקת הדמויות וכאבן, והליקויים נבלעו ברקע. לפיכך, למרות ההסתיגויות אני ממליצה עליו.

פרדס

2015

זברה וסיפורים אחרים / חיים פוטוק

37377

"זברה וסיפורים אחרים" מכיל שישה סיפורים קצרים. כל אחד מהסיפורים נושא שם או כינוי של ילד העומד במרכזו, למעט האחרון הנושא את שמו של דודה המת של הילדה. בכל סיפור יש רגע או ארוע שבו הילד נחשף לעולם שמחוץ לעצמו, והחשיפה הזו היא הרגע שבו הוא עובר מעולם הילדות – לא תמים ולא מושלם לכשעצמו – אל עולם המבוגרים על מורכבויותיו ומכאוביו.

אדם מרטין זברין, המכונה זברה, אהב את הכינוי ואהב לרוץ. תאונה שהפכה אותו לנכה לתקופה ארוכה יוצרת את הנסיבות שבהן הוא פוגש צייר, תמהוני למחצה, ונחשף לתוצאות מלחמת ויטנאם. בי.בי. מגלה בדרך מקרה סוד מהותי של אביה. מורגן, המכונה מון, ששערו צבוע כחול, וכל מה שמעניין אותו זו הלהקה שהקים עם חבריו, לומד על עולמם של ילדים בפקיסטן. נבה, הנקראת על שם שבט נבהו, שאחד מבניו הציל את אביה, מתמודדת עם לחץ להשתמש בסמים. איזבל, שאבדה אב ואח בתאונה, זוכה באחות חורגת ובהיכרות חדשה עם עצמה. ואֶמי, שגדלה בצל הסיפורים על דודה המיתולוגי מקס, עושה צעדים ראשונים להכנס לעולמו.

הסיפורים כתובים בצמצום וברגישות, והם מאוד ממוקדים. בשונה מספריו, כמו "הנבחר" ו"ההבטחה", שהדיון הפילוסופי, ההתלבטויות וההתחבטויות, תופסים בהם נפח ניכר, כאן התוכן מזוקק ומכיל רק את מה שנוגע במישרין ורלוונטי לליבת הסיפור. נקודת המבט היא תמיד של הילד, בין אם הסיפור מסופר בגוף ראשון או בגוף שלישי. זו אינה נקודת מבט מתיילדת או תמימה: הילדים בסיפור מפוכחים, בעלי מחושים עירניים ודקי אבחנה. לא הכל הם מבינים, הפרשנויות שלהם מוטעות לעתים, אבל הם מודעים לשינוי שעברו בשל הארועים המתוארים, וחשים בבירור שחצו את הגבול בין ילדות להתבגרות.

בשורה התחתונה: ספר רגיש ומומלץ

Zebra and Other Stories – Chaim Potok

מודן

2002 (1998)

תרגום מאנגלית: אירית ארב

אני ליאונה / גיל הראבן

d790d7a0d799-d79cd799d790d795d7a0d794

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

להיות יחד, זה הכל / אנה גאבאלדה

97010

לפנינו אגדה אורבנית.

קאמי, אשה צעירה, ציירת שאינה מציירת, עובדת בניקוי משרדים, ונוטה לאנורקסיה, נמצאת בנקודת שפל בחייה. פורש עליה חסות פיליבר, גבר צעיר, הסובל מביישנות קיצונית ומגמגום, היסטוריון שאינו עוסק במקצועו, ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. בדירתו המוזרה של פיליבר מתגורר פרנק, לכאורה פושטק אופיני – אופנוע רועש, מעיל עור, מצעד של בחורות, ופה שופע קללות – ולמעשה טבח מוערך. השלושה הם סוג של מלאכים – קאמי בעלת הלב החומל, פיליבר שאוסף אליו את שני האחרים, ופרנק המטפל בסבתו – והסיפור שלהם הוא סוג של אגדה. בשוליים של פריס, בתוך הרעש והלכלוך וקשיי החיים, הם יוצרים אי בודד של אהבה, ומצליחים להקרין ממנה גם על סביבתם.

בתחילה לא התחברתי לעלילה, וחשבתי שאולי סיפור התבגרות של צעירים מנוכרים לא מדבר אלי. אחר-כך חשבתי שאולי הסגנון המינימליסטי מונע ממני להכנס לעלילה. נזכרתי שקראתי פעם השערה שאנה גאבאלדה היא סופרת של סיפורים קצרים, משום ש"הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום" הוא ספר נפלא, ו"אהבתיה" פחות. הרגשתי שהעלילה מופרכת – שלושה טיפוסים מוזרים שמתגלים כאנושיים ונורמלים יותר מכולם, ומה הקטע שלה עם כל טוב הלב השופע הזה?. אבל בהדרגה התאהבתי, וידעתי שגם אם הספר ככלל לא ימצא חן בעיני, את שלושת האנשים האלה אני לא אשכח.

יש לי כמה וכמה דברי ביקורת על הספר. לדוגמא, לקראת הסיום מופיעה בו תמונה שכמו הועתקה מתוך "עפיפונים", ולא כל-כך נדבקה לספר (אבל גיבורת הספר אוהבת את רומן גארי, אז אולי יש כוונה נסתרת בתמונה הזו). ויש עוד תמונה שדומה להביך לקטע מתוך הסרט "החתונה של החבר שלי". דוגמא נוספת, הדמות של הסבתא לא מספיק ריאלית לדעתי. אבל בסך-הכל הביקורת השלילית היא נקודתית, ולא נוגעת למכלול. הספר, כדרכו של סיפור אגדה, בא להעביר מסר של אהבה ושל תקווה, ואת זה הוא עושה מצוין.

על בסיס הספר הוסרט סרט בשם "ביחד זה הכל" בכיכובה של אודרי טוטו.

Ensemble, C`est Tout – Anna Gavalda

הוצאת שוקן

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

משפחת רדלי / מאט הייג

362-4292b

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

העיר והכלבים / מריו ורגס יוסה

7b95466735-b9a4-42c0-bf7d-25de5b02d2ce7d

"העיר והכלבים" הוא סיפורה של קבוצת צוערים בני-עשרה במדרשה צבאית בפרו. רובם הגיעו למדרשה מתנאים של מצוקה, עוני ואומללות, ומנת חלקם במקום החדש אינה טובה יותר. מאופיו של המקום הוא נתון למשמעת צבאית חמורה, כשהצוערים ממוקמים בתחתית ההיררכיה, נתונים לשרירות ליבם של הממונים עליהם, ולאלימות המופעלת עליהם (עונש מקובל על עבירות קלות מכונה "זוית ישרה". החניך מכופף את גבו עד שגופו יוצר זוית ישרה, ובמצב זה הוא סופג בישבנו בעיטות עזות). אבל הקשיחות שמפגינים הקצינים והמש"קים היא כעין וכאפס לעומת האלימות של הצוערים כלפי עצמם. הכלבים בשם הספר הם חניכי הכיתה הראשונה, שאכן זוכים ליחס של כלבים וגרוע ממנו. התיאוריה הטוענת כי מי שהוכה הופך למכה מוכחת שוב ושוב. וכאילו לא די בהתעללות באנשים, גם הכלבה חסרת הישע, הכרוכה אחר התלמידים, זוכה ליחס אלים ללא סיבה, ללא מניע, ללא הסבר. העובדה שמדובר בספר המתבסס על זכרונות אישיים של הסופר הופכת את כל המסכת הקשה הזו למצמררת עוד יותר. בתוך הכאוס שורר חוק קדוש אחד – אסור להלשין. כשהחוק מופר התגובה היא רצח. הטיפול בפרשת הרצח, ובעיקר טיוחה, הם הנושא המרכזי בחלקו השני של הספר.

הספר נע בין תיאורי החיים במדרשה לחייהם של הצוערים קודם שהגיעו לשם, וגם לארועים הקורים להם בימי החופשה המעטים או בהזדמנויות שנקרות להם לברוח למספר שעות. דרך תיאורי החיים שמחוץ למדרשה מצטיירת תמונה של פרו העצובה והאומללה. האם זוהי תמונה מייצגת של פרו ? אני לא יודעת, אבל היא כנראה מייצגת נכונה את חייהם של העניים המרודים. זהו עוני מחריד, ולצופה מבחוץ קשה להבין איך במצב שכזה מתקיימים ומפכים להם אהבה, משפחה, מוסיקה, חינוך, שמחת חיים. העוני הוא מצב נתון, כאילו מצב טבעי, והחלומות של האנשים אינם מתרוממים הרבה מעל לרמת חיים מעט טובה יותר. מאוד עצוב.

הספר מסופר בגוף שלישי ובכמה גופי ראשון לסירוגין. יש יותר ממספר אחד בסיפורים האישיים, ולעתים רק אחרי כמה משפטים מתברר מיהו הדובר כעת. המספר בגוף שלישי הוא יודע כל, וגם כשהוא הדובר לפעמים לוקח קצת זמן להתאפס ולזהות על מי הוא מספר. בשיטה זו נוצרת תחושה שכולם משולבים זה בזה, מה שאכן נכון, אבל בו זמנית כל אחד הוא עולם ומלואו, אישיות בפני עצמה, ובבסיסו של דבר כולם מאוד מאוד בודדים ונלחמים איש איש את מלחמת ההשרדות הפרטית שלו.

הערת אגב: דרך הסיפור והסביבה הצבאית הזכירו לי מאוד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, בכל ההבדלים המתבקשים כמובן.

כשסיימתי לקרוא את הספר, וחיפשתי קצת רקע, מצאתי שהספר הוא זה שבזכותו זכה יוסה להכרה, אבל באותה הזדמנות זכה גם לגל של מחאה והתנגדות. עד כמה שהבנתי, ביקורת על הצבא לא התקבלה באהדה בפרו של שנות הששים, עד כדי כך שעותקים מהספר נשרפו בפומבי. כקוראת מהחוץ קשה לי להבין זאת: מדובר בארגון צבאי שמטייח פרשת רצח, ולי זה נראה כמו עוד פרשה עגומה ולא יותר. גל של מחאה נראה מוגזם, אבל אני לא פרואנית, והספר מן הסתם דרך על יבלות שאני לא יודעת לזהות. מצאתי שהוא מוגדר כסאטירה על הצבא ועל החברה. כנראה כך, וככזה מן הסתם עשה עבודה טובה.

היה לי קשה לקרוא בתחילה, גם בגלל הזרות וגם בגלל האלימות, ואת חציו הראשון של הספר קראתי לאט ובקשיים. לאחר הרצח נדבקתי לספר וקראתי ברצף: הדמויות נעשו מעניינות יותר, מלאות יותר, קשת הדמויות המטופלות ע"י הסופר התרחבה – לא צוערים בלבד, אלא גם המש"קים והקצינים הזוטרים והבכירים זכו להתיחסות מעמיקה. מניעי הדמויות הפכו ברורים ומגוונים, והסיפור יצא מן המסגרת הצרה של חברת הנערים, מה שהפך אותו מעניין יותר. הרגשתי שאני מתחברת לעלילה, נעשית מעורבת יותר, מפתחת אכפתיות. הסיפור הפך מוכר יותר: גוף מאורגן המתלכד כדי להגן על עצמו, ומועך את החריגים – זהו סיפור שיכול להתרחש, ומתרחש, שוב ושוב במקומות שונים, בחברות שונות. הסופר מוליך את העלילה בחוכמה, מיטיב לנתח את מניעי הדמויות ואת רגשותיהן. הייתי מרותקת.

באו העמודים האחרונים ותחושותי השתנו. ממש בסוף מתרחש טוויסט לא ברור, לא הגיוני, של חילוף זהויות. מסיפור ריאלי, מציאותי עד כדי אכזריות, מתבצעת פתאם גלישה חדה אל העל-טבעי. אני לא מבינה למה, בשביל מה, למי זה נחוץ, איך זה נדבק. כאילו לא היה לסופר מושג איך להביא את הסיפור לסיום מתקבל על הדעת. סגרתי את הספר כמעט מרוגזת. אם הייתי כותבת סקירה ספונטנית מיד עם סיום הקריאה, הייתי מתחילה עם סיומו של הספר, ומביעה אכזבה רבתי. אבל כשישבתי לכתוב, ושבתי והעליתי לעצמי את כל מהלך הספר, התקררתי קצת. אני עדיין חושבת שהסוף ממש לא מתאים לספר, אך בהתעלם ממנו יתרונותיו ומעלותיו של הספר עולים בהרבה על החסרון הזה.

 

La ciudad y los perrosMario Vargas Llosa

הוצאת עם עובד

1974 (1963)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

זעם / פיליפ רות'

963809

בספריו האחרונים נטה פיליפ רות לעסוק באנשים שמתמודדים עם בעיות הזיקנה. מכיוון שרות עצמו חוגג השנה 80 שנה להולדתו, הבחירה הזו אולי טבעית. הגיבורים המזדקנים של ספריו – "החיה הגוועת", "כלאדם", "הרוח יוצא" – יצריים וסוערים כמו בספריו המוקדמים יותר, אם כי פחות מתריסים ומרדנים, ועל הספרים שורה גם מעין השלמה הבאה עם הגיל ועם הנסיון. "זעם" יוצא דופן מן הבחינה הזו, שכן גיבורו בן 18 בעת התרחשות העלילה. אבל אין פה חזרה אל הספרות המוקדמת שלו, אלא שילוב – מוצלח ביותר – של סיפור נעורים עם מתינות המספר המבוגר. על הכריכה מצוטט משפט שנכתב על הספר ב"ניו יורקר", ולפיו "רות ממזג את שמחת החיים המופקרת של כתיבתו המוקדמת ואת הפיכחון של ספריו האחרונים". הביטוי "שמחת חיים מופקרת" נראה לי מוגזם, בעיקר בהקשר לספר הזה, אבל אני מסכימה לגמרי עם ענין המיזוג בין הצדדים המוצלחים שלו כסופר צעיר וכסופר מנוסה.

הספר מתרחש בשנת 1951, כשברקע מהדהדת כל העת מלחמת קוריאה. מרקוס מסנר, בנו של קצב יהודי כשר, שהיה עד אז "ילד טוב ניו ג'רזי", בוחר לעזוב את הבית לקולג' מרוחק, משום שאביו, שעד אז היו לו יחסים טובים אתו, הפך מגונן עד כדי פרנויה (רות עצמו סיפר בראיון נדיר שבשנת 1951 נאלץ לברוח לאוניברסיטה מרוחקת מביתו, כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו"). לראשונה בחייו מרקוס מוצא עצמו לבדו, הרחק מחממת הוריו, וכל מה שהוא רוצה זה להשיג ציונים מעולים ולהתרחק מצרות, כי צרות פירושן גירוש מהקולג`, משמע גיוס לצבא, וכתוצאה מכך סיכוי גבוה לההרג בקוריאה.

בקולג` מרקוס פוגש טיפוסים שאת קיומם לא יכול היה לדמיין קודם לכן. ההתמודדות שלו עם החיים ה"אמיתיים" לא מתנהלת יפה. הוא לא מסוגל להתעמת עם אנשים השונים ממנו, אין לו יכולת לקבל את השונה, ומתברר שיש בתוכו זעם שמתפרץ בהזדמנויות הלא מתאימות, בעיקר כשהוא נתקל באנשים שבטוחים בעצמם הרבה יותר ממנו. הוא אולי יודע מהן הבחירות הנכונות, אבל הוא לא בהכרח בוחר בהן. גם התהליכים ההיסטוריים הגלובלים והמקומיים מסיטים אותו מחייו קטנים והשלווים. … מה שאביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס, שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של האדם, מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן.

פיליפ רות הוא מספר מיומן ומנוסה, שהנסיון אינו פוגם ברעננות הכתיבה שלו. הנה עוד ציטוט מן הביקורות שעל כריכת הספר, ציטוט שאני מסכימה אתו לחלוטין: "פיליפ רות הוא רב-מג שמצליח לשלוף שפנים חדשים מאותם כובעים ישנים". זהו הספר ה-23 שלו שאני קוראת, ולמרות שהוא מעוגן באותם נופים אנושיים כמו רבים מן האחרים, יש בו – שוב – משהו חדש, רענן, מפתיע, מעורר מחשבה, שגורם גם לספר הזה להיות בלתי נשכח.

Indignation – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן