אנטוניה שלי / וילה קאתר

11038

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

מודעות פרסומת

רחוב הגנבים / מתיאס אנאר

רחוב הגנבים

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

הבוזזים / ויליאם פוקנר

reivers_cover

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

החיים הם במקום אחר / מילן קונדרה

2198

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

כוחו של אחד / ברייס קורטני

992193

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

החיים החדשים של סבא נפוליאון / פסקל רוטר

the_life_master

לאונר בן העשר מלווה את סבו נפוליאון בסיבוב האחרון של חייו. בצעירותו היה הסב מתאגרף מצליח. לאחר שהפסיד מסיבות לא ברורות בקרב מכריע החליט לפרוש, ובסיבוב השני של חייו היה נהג מונית, עיסוק שבזכותו הכיר את אשתו ג'וזפין (כן, כן, נפוליאון וג'וזפין…). כשהגיע לגיל שמונים וחמש הכריז שהגיעה העת לסיבוב השלישי, התגרש, אימץ כלב, וחלם בחברת נכדו על הרפתקאות. הוא פתח בשיפוץ נרחב של ביתו ללא עזרת אנשי מקצוע, ובעודו מרקד ברחבי הבית לצלילי שנסונים קלילים וריקניים משנות השבעים, החליק על טפט דביק שהונח על הרצפה, ונאלץ להכיר בפער שבין המוטו שאימץ לחייו – נולד לנַצח – לגוף המזדקן.

בפרקים הראשונים של הספר נדמה שלפנינו עוד ספר על זקן עשוי ללא חת, שמורד במגבלותיו, ואו-טו-טו יוצא דרך החלון ונעלם. נפוליאון, המכונה "קיסר" בפי לאונר, מצטייר כטיפוס עליז, חסר מעצורים, להוט לנצל כל רגע להנאתו, ונדמה לעתים שאכן עתידו לפניו. אבל מה שנדמה תחילה כספר קליל, הופך כבד ורציני יותר בהמשך. סודות ששמר נפוליאון נגלים בהדרגה, והוא נאלץ להכנע לבלתי נמנע.

נפוליאון מהווה ניגוד מוחלט לבנו, אביו של לאונר, איש כספים אפור החי חיי שגרה. הסב מכנה אותו "החילזון הרכרוכי", מאשים אותו בכל דבר רע שקורה בחייו, ובדרך-כלל מאוד מאוכזב ממנו. ללאונר הוא אומר, "משהו בו התקלקל. הייתי צריך לבדוק טוב יותר עם מי הוא מסתובב, להיות סמכותי יותר. למזלי, אתה יצאת מוצלח יותר, מסתבר שהעסק ביש הזה קופץ דור". למען האמת, הנטיה של נפוליאון להשפיל את בנו פוגמת בחיבה הטבעית כלפיו, והלב יוצא אל הבן, שלמרות גילו המתקדם עדיין להוט לזכות בהכרה ובהוקרה מצד אביו. הסבר חלקי להתנהלותו זו של נפוליאון מגיע לקראת סיום הספר, הסבר נוסף אפשר לתלות במודעותו לכך שהוא בעצם תלוי בבן לכל דבר וענין, גם אם הוא מסרב להודות בכך. היחסים בין שלושת הדורות הם מההיבטים המעניינים של הספר.

הקשר בין הסב לנכד הוא במידה רבה בסיס כוחו של הספר. למרות פער הגילים ביניהם הם דוברים באותה שפה, גם רעיונית וגם מעשית. לאונר, שדומה לאביו בתפיסת המציאות שלו יותר מכפי שהוא דומה לסבו, מוכן להעמיד פנים של הרפתקן ושל מורד כדי לרצות את הסב, אותו הוא מעריץ. השניים משלבים בשיחותיהם משפטים באספרנטו, השפה הפרטית שלהם שאיש מלבדם אינו מבין, ולאונר הוא היחיד שבפניו נפוליאון מוכן לחשוף חולשות ולהודות בכשלונות.

עוד פן מושך לב בספר הוא סיפור האהבה בין נפוליאון וג'וזפין, שלמרות שנפרדו רשמית, ולמרות שג'וזפין עברה לישוב מרוחק, קשר הלבבות ביניהם איתן יותר מכפי שנראה לעין. השניים אינם מקיימים קשר ישיר מאז שהתגרשו, אבל הסבתא כותבת ללאונר מכתבים מפורטים על חייה, אולי כאל חוליה מקשרת בינה לבין נפוליאון, תפקיד שהילד אכן יקח על עצמו.

הזיקנה היא מדרך הטבע הנושא המרכזי בספר: הפער הבלתי נסבל שבין צעירות הנפש להזדקנות הגוף, אובדן העצמאות, הזכרון הנחלש, הדילמה בין חיים בבית למעבר לדיור מוגן. כשנפוליאון מגלה שאחרי נפילתו מטפלת בו אחות גריאטרית, הוא מסתער עליה בשאגה: "כן, מדמואזל, הייתי רוצה לדעת מה אני עושה עם שמוקים זקנים! אני לא מבקש ממך את הירח, רק שתכירי בטעות שלך! זה הכל!". עד אחרון ימיו הוא יהיה המתאגרף הנחוש מן הסיבוב הראשון של חייו.

בעטיפה של הומור ושל קפיצות תזזיתיות ממשחק להרפתקה, פסקל רוטר מגיש סיפור רגיש על התמודדותו של גבר מזדקן עם סופו המתקרב, על התבגרותו של ילד בצל התמודדות זו, ועל האהבה והנאמנות המחברות ביניהם. ספר מצחיק ומרגש עד דמעות גם יחד.

Barracuda for Ever – Pascal Ruter

הכורסא

2018 (2016)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

הסוף של אדי / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a1d795d7a3_d7a9d79c_d790d793d7992

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ילדות מתורגמת / ג'ין קווק

959360

ג'ין קווק, הצעירה מבין שבעת ילדי משפחתה, היגרה בהיותה בת חמש מהונג-קונג לארצות-הברית, כחלק מגל ההגירה לפני החזרתה של הונג-קונג לידי סין. המשפחה, שאיבדה את כל רכושה עם המעבר, התגוררה בדירה קפואה ומוכת חרקים וחולדות בשכונה עניה בניו-יורק, וג'ין הצעירה בילתה את כל השעות שאחרי הלימודים במפעל טקסטיל בצ'יינטאון, סדנת זיעה בת ימינו. התמזל מזלה והיא ניחנה בכשרון לימודי, ובזכותו פילסה דרכה להשכלה מרופדת במלגות. למחייתה עבדה בארבע משרות בו-זמנית תוך כדי לימודיה בהרווארד. ההשכלה היא שחילצה אותה מן העוני. על חייה סיפרה בראיון לדיילי מייל.

"ילדות מתורגמת" מבוסס על הביוגרפיה של הסופרת. אה-קים, המספרת בגוף ראשון, הגיעה עם אמה לארצות-הברית ("אמא וגורה", הן מכנות את הברית ביניהן), בתמיכתה הכספית של דודתה, אחותה הבכורה של האם. הדודה, שנישאה לבעל מפעל טקסטיל, שיכנה את השתיים בבית מיועד להריסה בברוקלין, ונתנה לאם עבודה במפעל. השכר נקבע על פי התפוקה, ככל הנראה בניגוד לחוק, וכדי לעמוד במכסות הבלתי אפשריות הביאו הפועלים את ילדיהם לסייע בידם, גם זאת בניגוד לחוק העסקת קטינים. משכרן ניכו הדוד והדודה את חובותיה של האם בעבור הסיוע הכספי שהגישו לה בעת ההגירה, ובעבור שכר הדירה. אה-קים, ששמה הוחלף לקימברלי האמריקאי, למדה בבוקר בבית-ספר ציבורי, ילדה סינית יחידה, ואחר הצהרים, ולפעמים עד שעות הערב המאוחרות, עבדה במפעל.

קימברלי מתארת בפשטות ובכנות את קשיי החיים, החל בקושי הבסיסי להבין את השפה, עבור בפערים התרבותיים שבשלהם היתה במשך זמן רב חריגה בבית-ספרה, וכלה במלכודת העוני. בחייה עברו אנשים אטומי-לב, כמו הדודה הקרה והמורה שלגלג בפומבי על קשייה, ואנשים רחבי-לב, כמו חבר לעבודה שעזר לה אחרי שסיים את משימותיו שלו, ומנהלת בית-הספר שדחפה אותה לרכוש השכלה גבוהה. לקשיים היומיומיים, דוגמת הקיפאון ששרר בדירה נטולת ההסקה, נוסף המאבק היומיומי להסתיר את מצבה מחבריה לכתה, שמצבם היה טוב לאין ערוך משלה. כמו שקורה לעתים קרובות במקרי הגירה, קימברלי נאלצה במידה רבה לקחת על עצמה את תפקיד המתווך בין אמה לסביבתה, שכן האם התקשתה עד מאוד ברכישת השפה. העצמאות שנכפתה עליה בשל כך סייעה לנחישותה בהמשך דרכה.

הספר עוסק בהרחבה בחווית ההגירה בתנאים קשים, מרווחה יחסית בהונג-קונג לעמל מפרך ולעוני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא עוסק גם בחווית חברת הילדים בבית-הספר, חוויה מעצבת ולא תמיד קלה לכל אחד, ובמיוחד לילדה כמו קימברלי, שמצד אחד הוכרחה להתגבר בתהליך מואץ, ומצד שני כמהה להיות ילדה ככולם. לצד אלה ניתנת תשומת לב לתפקידם של המורים ולחוסנה של משפחה. ולא נפקד מקומו של סיפור אהבה יפה שהעמיד את קימברלי בפני ההחלטה הקשה בחייה.

ג'ין קווק כתבה בסגנון פשוט ובלתי מתלהם סיפור קשה. קימברלי היא דמות שנכנסת ללב, הדמויות שלצדה משורטטות במדויק, וחוויותיה מתוארות בחיות ובאמינות. המספרת ואמה אמנם נחלצו מן העולם אליו נקלעו בעל כורחן, ולפיכך הספר מציע תקווה, אך בו זמנית לא נשכחים אלה שעדיין לכודים במעגל של עבודה מפרכת ששכרה דל, ואין להם דבר להציע לילדיהם מלבד גורל דומה.

מרגש ומומלץ.

Girl in Translation – Jean Kwok

מטר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

ג'ים הילד / טוני ארלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d799d79d_d794d799d79cd7932

ג'ים גלאס התייתם מאביו עוד בטרם נולד. לבו של ג'ים האב, בן עשרים ושלוש במותו, חדל לפעול בעודו עובד בשדה. ג'ים הילד גדל בחווה עם אמו סיסי ועם שלושת אחיה, הדוד זינו והדודים התאומים קורן ואל. המשפחה מתגוררת בצפון קרולינה בעיירה אליסוויל הקטנה והמנותקת מעיירות אחרות בסביבה, כולל זו שבראש ההר הסמוך, שבה מתגורר סבו, אותו לא פגש מעולם. השנה היא 1934, השפל בארצות הברית בעיצומו, חיסון למחלת הפוליו המאיימת יימצא רק בעוד עשרים שנה, ואופקיו של הילד מצומצמים לד' אמות החווה והעיירה.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג'ים ומסתיים שנה אחר כך. בעבור הילד, זוהי שנה של התרחבות הפרספקטיבה. הוא יזכה לראשונה לעבוד עם דודיו בשדה התירס. אמו תרשה לו להתלוות לדודו לנסיעה הרחק מחוץ לגבולות העיירה, ובפעם הראשונה בחייו יראה את האוקינוס. במהלך השנה תחובר העיירה לרשת החשמל, בתי הספר הקטנים הנפרדים יאוחדו לבית ספר אזורי, וביום הולדתו האחד-עשר, החותם את הספר, יראה לראשונה את סבו, ויתבונן במקום בו גדל מראשו של ההר.

"הוא התקשה להאמין איזה מקום קטן אליסוויל ממלאת בעולם. הוא קלט שאילו היתה נעלמת בהיעדרו, העולם לא היה משתנה שינוי ניכר. בעיני רוחו הוא ניסה לשרטט מעגל סביב אליסוויל כפי שעשה סבא רבא מקברייד שלו, אבל גילה שהדבר לא משפר את הרגשתו. הוא קלט שכל דבר שהוא יעשה בתוך המעגל הזה לא ישנה הרבה למישהו שנמצא מחוצה לו".

"ג'ים הילד" הוא סיפור קטן-גדול, שכוחו נובע מן הדמויות שובות הלב המאכלסות אותו ומהאהבה השורה עליו. הדודים, שטותניקים וכבדי ראש, מספקים לילד היתום בטחון ותמיכה, משתעשעים אתו ומחנכים אותו. כשהם שואלים את ג'ים אם חשקה נפשו באב, הוא מהרהר ועונה, "כבר יש לי שלושה אבאים". סיסי האם מקיפה אותו באהבה. ג'ים עצמו הוא ילד אנושי מאוד, קצת חנון אבל גם חובב ספורט, מנהיג טבעי שמעמדו מועמד בסימן שאלה עם פתיחת בית הספר החדש, חבר נאמן רוב הזמן, אנוכי לפעמים.

למרות היתמות והניתוק והקשיים, "ג'ים הילד" אינו סיפור על סבל. בצדק נכתב על כריכת הספר שהמשפחה מאושרת בדרכה. טוני ארלי כתב סיפור התבגרות בהיר, אמין וחכם, לפעמים מצחיק, לפעמים מאיים, וברא בין דפי הספר יקום מובחן ומחמם לב. ג'ים הוא גיבורו של ספר המשך שלא תורגם. אשמח לקרוא גם אותו.

מקסים.

Jim the Boy – Tony Earley

עם עובד

2018 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מנון לסקו / אבה פרבו

4d78c7677ba946b0a43f4fa21ece3e85

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק