לנקות את יפו / שירז אפיק

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות, "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

חדר האוכפים / ל"פ הארטלי

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זכרונות מרושעים של ילד רחוב / מנסו׳ר א־סוּוַיִּם

אדם כַּסְחִי מספר לעצמו ולקוראים את סיפורם של ילדי הרחוב בחרטום. כשהוא יושב בחדר רחב ידיים בתנאים נוחים, בנסיבות שתתבררנה בסיומו של הספר, הוא מתאר את חייו מן היום שבו הגיע לעיר על גגו של קרון רכבת, צמוד לחיקה של אמו, אותה הוא מכנה האם הגדולה. אדם, שדבק בו השם כסחי בגלל רגליו המשותקות, הוא בן לאב בלתי ידוע ולאם שהיא עדיין ילדה בעצמה, אחת מאינספור "הבריות הנפלאות האובדות האלה, המעניקות עונג וכאב, ומוות", מסוממת מדבק, שתמצא את מותה האלים והמיותר זמן קצר לאחר מכן. את ילדותו ואת התבגרותו יעביר בהליכה על אגרופיו תוך גרירת רגליו או על גבם של חברים, במאבק הישרדות יומיומי בחברת השַמַאסה, כינויים של ילדי הרחוב בעגה הסודנית.

המשטרה, "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", גובה מן הילדים שוחד ורודפת אותם. דרי הרחוב מנצלים את זריזותם ואת חינם הילדותי כדי לקבץ נדבות. "יזמים" מעסיקים אותם כרוכלים וגובים מהם דמי חסות. הם מסתתרים בביוב כדי לחמוק מרדיפות, יוצרים בריתות כדי להחזיק מעמד. "המצאנו תחבולות חדשות, משחקים חדשים, גניבות חדשות – השתדלנו לחיות". כשנדמה שהגיעו אל מקום שידאג להם, מקום שמספק להם מזון ומקום לינה, מתברר שהם משמשים ככוח עבודה זול, טרף למשטר צבאי ודתי אלים, וכשאין בהם צורך עוד הם ננטשים כמכשיר שחדל להועיל. אדם מוצא עצמו בכלא בחברת פושעים אלימים, מתגלגל אל שלטונו של שיח' רודני, סובל מאלימות, מרעב ומצמא. במאבק ההישרדות הוא משתמש בכלים העומדים לרשותו, באונו המיני, ביכולתו להתחזות לעושה נסים, בתפילות ששינן, בכריזמה היחסית שניחן בה ובצורך הנואש של הבריות בתקווה. את סיפורו הוא מספר בכנות, מבלי להתנצל. "כָּרַתִּי ברית עם השטן", הוא אומר. כשאתה חי בגיהינום איזו ברירה יש לך בעצם.

הסיפור האכזר הזה שופע חמלה ואהבה. אדם זוכר היטב את אמו מאמצת אותו אל לבה, את הנערות שלקחו אותו על גבן אחרי שמתה. חברויות שנקשרות עם השנים, גם אם הן נגועות מכורח הנסיבות באינטרסים אישיים, הן בסופו של דבר מה שמאפשר לאדם ולילדי רחוב אחרים לעבור יום ועוד יום. ההתארגנות של נכי המלחמה להשתלט על שוק הרוכלות, התחבולה המשותפת של הילדים לחולל מהומה בשוק כדי לבזוז דוכנים, שיתוף הפעולה בהתחזות לקדוש. כל אחד מאלה, בעולם מושלם, היה זוכה לגינוי. בעולם של השמאסה הם הכרח בל יגונה.

כפי שהמתרגמת אילנה המרמן והעורכת רים ע'נאיים מציינות באחרית דבר, הסיפורת הסודנית העכשווית, שהיא סוגה צעירה יחסית, אינה מנותקת מן ההיסטוריה הסיפורית עתיקת היומין, שהיא עתירת מעשיות ואגדות, עירוב של מציאות ודמיון. השפעתה ניכרת בספר הזה, שסיפורו הישיר והחשוף ניזון מן ההווה ומשורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובאמונה, המקנים לו נופך של מעשיה העוברת בעל-פה ממספר לשומעיו הלכודים במילותיו.

עצוב, נוקב ומומלץ.

ذكرة شرير – منصور الصُويم

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מערבית: אילנה המרמן

זקני בית הספר בוילבי / ר. טלבוט

"זקני בית הספר בוילבי" היה אחד מספרי הנוער האהובים עלי ביותר בזמנו. שבתי וקראתי בו גם בגילים מאוחרים יותר, ובכל אחת מן הפעמים שבתי ונהניתי ממנו. כעת, אחרי הפסקה ארוכה יחסית חזרתי אליו לבדוק אם ליחו עדיין לא נס (הוא לא), ואולי גם לפענח את סוד קסמו.

עלילת הספר מתרחשת בפנימיה באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. את המוסד מנהל, כמובן, צוות המורים, אך הניהול הפנימי של חיי התלמידים מופקד בידי התלמידים הבוגרים, המכונים כאן "זקנים" (בחירת המתרגם למונח המקורי "קֶפּטנים"). בראש הזקנים כולם עומד זקן בית הספר, הנבחר על ידי המנהל. הספר נפתח עם פרישתו של הזקן האהוד על כולם, ספורטאי מצטיין ותלמיד מצטיין, בחור כריזמטי שאת סמכותו קיבלו התלמידים ברצון. ביומו האחרון בבית הספר הוא מוביל את נבחרת הריצה לנצחונות, ופורש עטור תהילה. את תפקידו מוסר המנהל לידיו של רידֶאל, צעיר צנוע, נחבא אל הכלים, תלמיד טוב שאינו מתעניין בספורט – חולשה גדולה בעיני האחרים – ושאינו בנוי, כך נראה, להטיל מרות.

בית הספר, שהוא לכאורה מוסד הומוגני, מורכב משלוש מחלקות עוינות זו לזו, הנתונות בתחרות מתמדת בכל תחום. בית הספר הוא גם תמונה נאמנה של החברה המעמדית באנגליה, כשהמעמד כאן נקבע על פי גיל. לכל תלמיד מבוגר צמוד פאג, תלמיד צעיר שתפקידו לשרת אותו בכל. התלמידים המבוגרים מנצלים את שררתם, איש על פי אופיו, ומנהלים את פרלמנט בית הספר תוך דחיקת רגלי הצעירים, ולאלה האחרונים לא נותר אלא לתמרן ולתחמן כדי להפיק את המיטב ממעמדם.

שכבת הבוגרים, רובה ככולה, מייחלת לכשלונו של רידאל, כדי שיוכלו להכתיר במקומו את בלומפילד, הספורטאי המצטיין. המתחים הפנימיים בקרב התלמידים מגיעים לשיאם כשאלמוני מחבל בסירה המשתתפת במירוץ שאמור לקבוע את עליונותה של אחת המחלקות. כצפוי, דווקא רידאל הבלתי פופולרי יצליח בכוח אישיותו הנעימה והמוסרית להרגיע את הניצים, ולהגשים את חזונו של הזקן הקודם שייחל לאחדות.

התיאור שלמעלה נשמע יבש, אבל הספר מתפקע מחיוּת ומחינניות. הדמויות מלאות, אמינות ומתחבבות, על מעלותיהן ועל פגמיהן. התיאורים של חיי התלמידים ושל מעלליהם מכניסים את הקורא אל חדרי חדריהם ואל נפשותיהם. כובד ראש של אחריות ושל בגרות משמש בעלילה לצד מהומת הצעירים שבחבורה. ותחת כל הבעבוע הגועש של חברת בנים סגורה נידונות שאלות רלוונטיות לכל גיל, שאלות של מוסר ושל מנהיגות, של חברות ושל אחריות. למרות שיש בספר קטעים רגשיים כואבים, יש בו שפע של חדווה ושל שעשוע, והקריאה בו לא איבדה שמץ מקסמה.

מלבד הכתיבה הטובה אני חושבת שכוחו המשתמר של הספר נובע מן העובדה שכמו ב"מחניים" מאת פרנץ מולנר – אף הוא ספר נוער מצוין שעומד במבחן השנים – גם כאן ניכר כי הסופר, שייסד את סוגת ספרי בית הספר, מבין את הילדים שעליהם הוא כותב. נקודת המבט שלו היא זו של המבוגר הצופה, אבל השיפוט שלו נובע מתוך תפיסה משולבת הרואה כל פרט גם, ואולי בעיקר, מתוך נפשו של הילד. לכן הספר, שיכול היה לגלוש בקלות לדידקטיות, חומק ממנה, ועדיין מצליח להמחיש ברורות את אמונתו של הסופר בדרך הישר.

שפת התרגום של א. אחירב (אריה ליב סמיאטיצקי) גבוהה ומיושנת, ואהובה עלי מאוד. כמה מן המונחים ששילב בספר – אולי את חלקם המציא – מוסברים בסיומו, אם כי אין בכך באמת צורך. בשעתו הנחתי כמובן מאליו, אם טרחתי בכלל לחשוב על כך, שהתרגום נאמן למקור. אבל הפעם ערכתי השוואה וגיליתי, שכמו מתרגמים רבים בשעתו הוא נטל לעצמו את החירות לעבד מעט את הטקסט. יתרה מזו, ארבעה פרקים מתוך שלושים ושישה המקוריים שונו. חלקם אוחדו עם פרקים אחרים וקוצרו, אחד הושמט כליל. הטקסט המקורי מצוי ברשת למבקשים להשלים את החסר. אני, למרות הסקרנות, אוהבת את הספר בנוסח שבו הכרתי אותו לראשונה, ומסתפקת בו. תרגום מאוחר יותר מאת אוריאל אופק ראה אור קרוב לשלושה עשורים אחרי תרגומו של אחירב, תחת השם "אלופי וילובי".

הנה, להשוואה ולהדגמת יופיה של העברית, למרות חירות המתרגם, הפיסקה הפותחת בשתי השפות.

Something unusual is happening at Willoughby. The Union Jack floats proudly over the old ivy-covered tower of the school, the schoolrooms are deserted, there is a band playing somewhere, a double row of carriages is drawn up round the large meadow (familiarly called "The Big"), old Mrs. Gallop, the orange and sherbert woman, is almost beside herself with business flurry, and boys are going hither and thither, some of them in white ducks with favours on their sleeves, and others in their Sunday "tiles," with sisters and cousins and aunts in tow, whose presence adds greatly to the brightness of the scene.

בבית-הספר בוילבאי רבה התכונה שלא כתמול שלשום. על המגדל הישן של בית-הספר, המעולף קיסוס, מתנופף הדגל האנגלי; חדרי המחלקות ריקים מאדם; צלילי תזמורת נישאים מרחוק; לאורך האפר הקטן, המכונה בפי התלמידים בשם "הככר הראשית", פשט טור כפול של מרכבות; הזקנה גוללוף, זו שמוכרת מיני מתיקה, דחופה ורדופה ואינה מוצאה ידיה; החניכים רצים-מתרוצצים איש אל עבר פניו, מהם לבושים חזיות של פלניל וסרטים על השרוולים, מהם לבושים בגדי חג; רבים הולכים ובאים שלובי-זרוע עם אחיותיהם וקרוביהם, והככר הומה מאדם רב, מלאה חיים ותנועה.

נהניתי בפעם המי יודע כמה, ועוד אשוב אליו.

The Willoughby Captains – Talbot Baines Reed

עם עובד

1953 (1887)

תרגום מאנגלית: א. אחירב (סמיטיצקי)

שקד / סון וון־פיונג

ביום הולדתו החמישה-עשר של סון יון־ג'ה, אמו וסבתו מותקפות ברחוב באלימות מול עיניו. סבתו נרצחת, אמו שוקעת בתרדמת, והנער נותר לבדו. סון יון־ג'ה, המספר את סיפורו בגוף ראשון, חווה אובדן קשה, אך משום שהוא לוקה באלקסיתימיה – חוסר יכולת לזהות רגשות ולהביע אותם, הנובע מאמיגדלה בלתי מפותחת – הוא אינו שוקע בתוך הכאב, אפילו דמעה אינו מזיל. נדמה שלראשונה בחייו הלקות שלו דווקא מגינה עליו. כל חייו סבל מחריגוּת, הילדים כינו אותו רובוט ופסיכופת, המבוגרים הסתייגו ממנו. מאמציה של אמו להכשיר אותו להשתלבות בחברה לא עלו יפה. "אמא אמרה תמיד שכל קבוצה צריכה שעיר לעזאזל. גם סדרת החינוך המפרכת שהיא העבירה אותי נבעה מהסיכוי הגבוה שאני אהפוך לשעיר לעזאזל כזה. עכשיו כשאמא וסבתא נעלמו, הנבואה של אמא התגשמה".

מפני שסון יון-ג'ה סובל מבידוד חברתי, ומשום שאינו שוקע בכאב שאינו מסוגל להרגיש, הוא מסוגל להמשיך בחייו. שכן נוטל עליו חסות, הוא חוזר לבית-הספר, וממשיך לתחזק את חנות הספרים המשומשים של משפחתו. מדי יום הוא הולך לבקר את אמו המאושפזת, ויושב לידה שותק.

אל כתתו של סון יון-ג'ה מצטרף תלמיד חדש, יון אי-סו המכונה גון, שנחטף בהיותו תינוק, והוחזר אל אביו רק לאחרונה, רגע לפני מותה של אמו. גון, שבגילו הצעיר הוא כבר בוגר מוסד לעבריינים צעירים, הופך לבריון השכבתי, ושני הנערים – סון יון-ג'ה, האטום לרגשות, וגון, שרגשותיו יוצאים משליטה – עולים בעל-כורחם על נתיב התנגשות. סון יון-ג'ה אמנם אינו מזהה רגשות, אבל הוא מזהה היטב העמדת פנים וחוסר צדק. "אנשים אמרו שאי־אפשר להבין איזה מין ילד הוא גון, אבל אני לא הסכמתי עם זה. פשוט אף אחד לא רצה להציץ לתוכו". בין שני הצעירים – שדעת הציבור קבעה כי היו "טיפוסים מוזרים שמעניין לצפות בהם" – מתרקם בהדרגה קשר חברי.

הסיפור סובב ברובו סביב המספר, העובר תהליך התבגרות במהלך העלילה. אבל הדמות העיקרית בו היא זו של גון, ילד שנותק מהוריו, שלא זכה לחיים סדירים, שאביו לא ידע איך לאהוב אותו כשהוחזר אליו, שחינוכו בא לו מעבריינים במוסד שאליו נשלח. הבריונות שבה בחר כדרך חיים היא מסכה, שרק המספר, שאינו נתון להשפעה האינסטינקטיבית של הרגשות, רואה דרכה. "אני חושבת שמה שהופך אדם להיות אדם, או מה שהופך אותו להיות מפלצת, הוא אהבה. זה הסיפור שרציתי לספר", כותבת הסופרת באחרית דבר.

בסופו של דבר הספר מתנקז לחמלה אנושית, לרגשות הזדהות, לאחריות הדדית: "אם זה רחוק, זה רחוק מדי ואי־אפשר לעשות כלום, אז מתעלמים, אם זה קרוב, זה קרוב מדי והפחד והבעתה גדולים מדי, אז אף אחד לא מתקרב. רוב האנשים מרגישים אבל לא עושים כלום. הם אומרים שהם מזדהים, אבל שוכחים בקלות. לדעתי זאת לא הזדהות אמיתית", אומר סון יון-ג'ה.

"שקד" מוגדר כספר נוער, ואף זכה בדרום-קוריאה בפרס בקטגוריה זו. סגנונו פשוט, כמעט דיווחי, לעתים פשטני, אולי בגלל אופיו של המספר, אולי בגלל קהל היעד, אך הוא מעביר היטב מסר של סובלנות ושל אכפתיות, וראוי לתשומת לבם של צעירים ומבוגרים כאחד.

아몬드 – 손원평

הכורסא

2021 (2017)

תרגום מקוריאנית: ענת חיינה

חלום לדויד / דעאל שלו

בשנת 1988 הקימו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין את מכינת "בני דוד" בעֵלי. מטרת המוסד החדש היתה להכשיר נערים דתיים לשירות מלא בצבא, בדגש על מסלולי לחימה וקצונה, וזאת במקביל לטיפוח זהותם כיראי אלוהים ושומרי מצוות. דעאל שלו, בוגר המחזור השני של "בני דוד", מתאר בספר את החיים במכינה בדיונית, דומה למקור, הממוקמת אף היא ביהודה ושומרון, ומנוהלת על ידי שני רבנים כריזמטיים. האחד, רבי אבי, הוא המורה הרוחני. השני, רבי תומר, מייצג את הצבאיות. שניהם כאחד טורחים על עיצוב חניכיהם ברוח חזונם.

הנערים הצעירים, המצטרפים למכינה ממניעים שונים, נבדלים זה מזה ברקע שממנו הגיעו, בציפיותיהם מן המכינה ומן השירות שיבוא בעקבותיה, ובאופן בו הם נענים לאתגר הרוחני והפיזי המוצב בפניהם. דויד, הדמות הראשית בספר, עובר תהליך של מה שמכונה התחזקות (או שמא היחלשות) דתית, נסחף לפעילות פוליטית בתקופת הבחירות, שואף להתגייס ליחידה לוחמת, ומבקש קדושה בחייו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" מכריזה הכתובת על הסווטשרט שהוא לובש. אבל דויד הוא גם נער על סף הגבריות, והוא נותן עינו בנערה, וקושר איתה קשר בידיעה שיגונה על ידי מוריו. ההתבגרות הטבעית, שהיא מבולבלת ממילא, קשה במיוחד תחת מכבש אידיאולוגי ואמוני. גם חבריו האחרים מגששים את דרכם, חלקם נוהים מבלי להקדיש מחשבה שניה אחרי רוח המכינה, חלקם בוחרים למרוד בה בסתר.

הסופר אינו אומר זאת בספר במפורש, אך התחושה היא שההתנהלות במכינה היא כשל כת, כזו שמבקשת לסחוף נפשות בססמאות מלהיבות, ובלהט האמונה מוחקת את היחוד של היחיד. בראיון שנתן מצאתי חיזוק לתחושה זו: "הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול.כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום". עיצוב נפשות צעירות אינו יחודי, כמובן, למכינה. הצבא, לדוגמא, מעצב את בני אותו הגיל, ויוצר חיילים מורעלים, מתפקעים מגאוות יחידה. אבל על הצעירים המתוארים בספר מופעל מכבש כפול: לא רק שעליהם לגבש את העצמי שלהם, כך שיחשל יחדיו אמונה ולחימה, עליהם גם לשמש סמן ומופת, להביא אור גדול ותיקון לנפשות תועות. עול כבד על כתפים רכות. אין להבין מכך כי הסופר פוסל את המוסד ואת מייצגיו, בוודאי לא בדברים שאמר באותו ראיון ("אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא"), אבל מהספר מצטיירת תמונה של חבורת נערים שבחיפושיהם אחרי הקדושה, ובמאמציהם להגשים את המצופה מהם, הם די הולכים לאיבוד.

מכיוון שכגודל החזון כן עוצמת הכשלון כשהחזון אינו מתממש, עלילת הספר מובלת אל משבר גדול אחרי כשלון הימין בבחירות של 1992. דויד, שקודם לכן היה בטוח בנצחון הגדול של המחנה הלאומי, שכדי לחזקו אף בוטלו שיעורים, חש, וכמוהו חשים חברים, ריקנות ואובדן. הביט סביבו בחדר ולא ראה עוד ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת הקודש, אלא בחורים עייפים לפני צבא, שנשרה מהם כל קדושה ונותרו עירומים וחפים מכל גבורה, ומולם יושב הרב והוא נושף עליהם דברי רוח ומנסה למלא את מפרשיהם, אבל הם שטים ומפליגים הלאה ממנו ורוח אַיִן. כשיבקש לצאת מן הדכדוך, לשוב אל היעוד ברוח חדשה, יוביל לטרגדיה.

כפי שאפשר להתרשם מן המשפט שצוטט בפסקה האחרונה, לשון הכתיבה של דעאל שלו יפיפיה. הוא מיטיב לתאר את האוירה במקום, את דמויותיהם של הנערים, ואת ההוויה הישראלית כפי שהיא מצטיירת מן הזוית היחודית שבספר. למרות ששלו פוסע על הגבול שבין ביקורת להערכה, נדמה לי שהראשונה נוכחת יותר. אולי קוראים אחרים, מתוך אמונתם והשקפת עולמם, יקראו את הספר באופן אחר.

מומלץ.

כנרת זמורה דביר

2021

אדוארד היקר / אן נפוליטנו

אדוארד בן השתים-עשרה הוא הניצול היחיד מהתרסקות מטוס. בין הנספים היו גם הוריו ואחיו הבכור. הספר מלווה את הנער בשנים הראשונות שאחרי האסון, כשהוא מאומץ על ידי דודו ודודתו, מתמודד עם הצער ועם הפחדים, ומחפש מבלי דעת יעוד שיצדיק את הישרדותו. אן נפוליטנו מתארת את שמתרחש בחייו ובנפשו של אדוארד ברגישות מבלי לגלוש לרגשנות, וזה בערך הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על הספר.

נתחיל בהשראה: הסופרת מספרת בראיונות שאת ההשראה לספר שאבה מתמונתו של רובן בן התשע, הניצול היחיד מהתרסקות מטוס ב-2010. בתמונה, צובטת לב באמת, נראה הילד במיטת בית החולים, חבול, מנוטר, רגליו מגובסות, ולצדו בובה צמרירית. רובן, כמו אדוארד, לא ביקש את הפרסום, לא רצה להיות חלק מן הדרמה הציבורית. הסופרת מתארת את ההמון הסקרן והמציצן הבא לחזות באדוארד, והגינוי מאחורי המלים ברור, אך היא עצמה נוהגת בדיוק כך. אדוארד שלה, ממש כמו רובן, איבד הורים ואח בכור, רגליו נשברו, נפש רחומה הניחה לידו בובה צמרירית לנחמה, דודו ודודתו אספו אותו אליהם, וברחבי הרשת נודע כ"ילד נֵס". לטעמי, כשהעתיקה מן המקרה של רובן חטאה בגלישה לצהוב.

נעבור לסיפור: הסופרת בחרה, בצדק, לספר לא רק על ההווה של אדוארד, אלא גם על מה שארע בטיסה, כי השעות הללו הן חלק מחייו החדשים. אילו היתה מסתפקת בכך, היה הספר יוצא נשכר. חבל שלא ידעה לעצור בעצמה, אלא בחרה להרחיב את הסיפור עם תיאור מפורט של דמויות נוספות בטיסה, ועם אינספור פרטים מיותרים על כל רגע ועל נסיבות ההתרסקות. במקומות רבים הספר נדמה לפרק ארוך של "תעופה בחקירה", שם החקירה משולבת בסיפורים הפרטיים של כמה מן הנוסעים. בניגוד להווה המתואר, כאמור, ברגישות, תיאורי הטיסה לוקים בדרמטיזציה עודפת. באיזשהו שלב אפילו ההווה של אדוארד כמעט מתמסמס בתוך שפעת הפרטים.

וכעת לסיום: שמו של הספר ניתן לו בשל תכולת שני שקים שאדוארד וחברתו שיי מוצאים במוסך של דודו, ושמחמת קלקלנים לא אפרט מהי. בזכות השקים הללו ימצא הנער מטרה ואפילו רגיעה, אבל התכולה, לדעתי, לוקה שוב בהפרזה. אם היתה הסופרת מקטינה את המינון, לא היה הספר ניזוק כלל. נהפוך הוא.

לצערי, למרות דמויות ליבה טובות, ספר מפוספס.  

Dear Edward – Ann Napolitano

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יובל אהרוני

נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ילד בולע יקום / טרנט דלטון

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחת נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון