סיפור הצלחה / רינת שניידובר

אדם, בן שלושים ושש, עומד על גג בנין פנורמה בתל-אביב ומתבונן מטה ברחוב. החלטתו נחושה לקפוץ אל מותו, אבל הוא מתמהמה. יורד לקנות לעצמו משהו לאכול, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, משתרע על ספה עזובה, ניגש למעקה ומתרחק ממנו, וכל הזמן חושב. מחשבותיו מתרוצצות אל תחנות בחייו, אל בני משפחתו, אל אהובותיו, אל הצלחתו כאמן, אל החלטתו לא ללדת ילדים, אל עבודתו בעבר כמטפל בגופות במכון לרפואה משפטית, ואל תוכניותיו לקריירה עתידית. "אילו מין מחשבות אלו, חשב. מחשבות מטופשות, יום־יומיות. הוא רצה לחשוב מחשבות עמוקות". כל ההרהורים הללו מתכנסים שוב ושוב אל שאלת משמעות החיים, ומסקנתו הנחרצת היא שאין כזו.

בערך בשליש הספר חשבתי שכדאי שמישהו יבוא וידחף את אדם מן הגג, כי הוא הצטייר לי כטיפוס נרגן ללא סיבה, כזה שאינו יודע להעריך את כל הטוב שנפל בחלקו, כזה שבכל טוב מוצא את הרע ומתלונן עליו. אבל בו-זמנית, ולמרות הסתירה הברורה בין שתי התחושות, ריחמתי עליו. קשה מאוד לחיות עם בליל הרגשות שמתרוצצים בו. הוא פוחד למות, והוא פוחד לא למות. החיים מפחידים אותו. פעילות יומיומית פשוטה מתישה אותו. "אדם מתוסכל שהצליח בחיים. אדם מאושר אומלל". הוא אמן מוערך, מציג בתערוכות, שתי נשים מאוהבות בו ומוכנות לחלוק בו, הוא אינטליגנטי, כנראה מעל הממוצע, מצבו הכלכלי איתן. "לא היה חסר לו כלום. הוא היה משועמם. אולי היה מפונק מדי, אולי ביקש יותר מדי מהחיים". רובנו תוהים על משמעות החיים, אבל רוב הזמן פשוט מתעלמים באלגנטיות מן השאלה, שקועים בחיים עצמם, מוצאים יופי ומטרה בפרח שפורח, בילד שצוחק. לאדם אין את היכולת להתעלם. לכן הוא מיוסר. לכן הוא משקיף מלמעלה על הרחוב ותוהה אם בסופו של דבר יקפוץ.

אדם הבין כבר בגיל צעיר שבעצם לא ביקש לבוא לעולם, והאשים את הוריו שילדו אותו אל רצף של אומללויות. אבל בגיל מבוגר יותר נוסף לתחושתו זו העצב על שעולמו הפך אפור, רגיל, משעה שהחל ליטול תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. הוא אינו רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן תקופות המאניה לוו אצלו באלימות שיכלה לגרום לו לאבד הכל, אבל הוא סובל קשות מן הגמילה מן האופוריה, מן המאניה שעזרה לו להרגיש חי. למרות שבמבט מבחוץ נראה שיש לו הכל, ושהכל בא לו בקלות, קשה להיות הוא. הימצאותו היום על הגג נראית לפתע כמו פתרון הגיוני.

רינת שניידובר כתבה ספר אמין מאוד, ישיר, נוגע ללב, מתעתע כמו אישיותו המורכבת של אדם, ומטריד. הוא מטריד לא רק בגלל גורלו של היחיד המתואר בו, אלא משום שהיחיד הזה יכול לייצג, בשל הסתירות הפנימיות שבמעשיו ובמחשבותיו, אנשים רבים, וכל קורא יוכל לזהות בו משהו משל עצמו ולהיות שותף להתחבטויותיו, גם אם לא למסקנותיו. סגנונה ריתמי, זורם עם אדם אך מחשק את הסיפור בחזרתיות נוקשה על המלים "חשב והביט מטה, אל הרחוב הסואן". את הספר הקדישה "לעצמי", והאינטימיות הזו באה לידי ביטוי בהתיחסותה אל גיבורה.

האם אדם יעזוב את הבנין דרך המעלית או דרך המעקה? לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל לכל סיפור יש סוף, והסופרת סוגרת את שלה, כפי שפתחה אותו, בישירות ובעוצמה.

מיוחד ומומלץ.

אפיק

2022

הפיקניק האחרון / מרי וזלי

0770000040660

מטילדה, בשנות החמישים לחייה, אלמנה מזה שלוש שנים ואם לארבעה ילדים שנמנעים מקשר איתה, מתכננת את מותה. היא אורזת סל פיקניק, ובו גבינה ויין וגם גלולות בכמות גדולה, מצחצחת את ביתה עד ברק, ונוסעת לעת ערביים אל חוף הים, כשאחרוני הנופשים עוזבים אותו. חבורת צעירים קולנית, המתכננת ברביקיו לילי, מפרה את שלוות בדידותה, ומאלצת אותה לדחות את ביצוע התכנית. בדרכה חזרה היא פוגשת גבר, הנראה כמי שעומד להתאבד בקפיצה מגשר, ומזהה אותו כמי שמבוקש על ידי המשטרה לאחר שרצח את אמו. מטילדה מזמינה אותו למצוא מחסה בביתה. "היאוש של שנינו שווה", היא אומרת לו. "היאוש שלך יכול לבטל את שלי".

בפתח הספר מטילדה מצטיירת כאשה המתחבבת בקלות. אהבתה לבעלי החיים שלה מרמזת על לב חם. היא דואגת להסדיר את ענייניה בטרם תסתלק, כדי להקל על ילדיה. רוחה החופשיה מעוררת חיוך וסימפתיה, והצעת המחסה ליו, רוצח-אמו, מתאימה לנטייתה לנהוג לפי סטנדרטים, לעתים אנרכיסטיים, משלה. לא נראה שבדידותה מעיקה עליה, היא יודעת מה רצונה, ואת החלטתה לסיים את חייה היא מקבלת בראש צלול מתוך מניעים סדורים היטב. באחת השיחות הראשונות עם יו היא מספרת לו שזו היתה התכנית המשותפת לה ולטום, בעלה: "נראה היה לנו שהתנהגות אחראית היא לסיים את חיינו ברגע הנכון, להסתלק כל עוד הרגליים נושאות אותנו". "אחראית?" "כן, אחראית מבחינה חברתית באותו אופן כמו פיקוח על הילודה". הרתיעה שלה מן הזיקנה גורמת לה לקבל בהשלמה את רצח אמו של יו: "אני חושבת שעשית מצווה גדולה לאמך. מכה אחת הגונה במגש הכבד והופ! היא איננה. הקץ לדאגות".

בהדרגה מתברר שחיי הנישואים המושלמים של מטילדה היו רחוקים עד מאוד מלהיות כאלה. טום, שנפטר מהתקף לב בפריז, לשם נסע בלעדיה, מסיבות מחרידות שתיחשפנה בהמשך, הסתיר מפניה כל פן בחייו. לכמה מסודותיו היתה מודעת ללא ידיעתו, ועל סודות אחרים שמחות "חברותיה" הותיקות לרמוז לה. מארבעת ילדיה אינה שבעת רצון, והם מצדם מעדיפים לשמור על ריחוק ממנה. מכיוון שאנו מתוודעים אליהם מבעד לעיניה, קל להתפתות לגנות אותם יחד איתה, ואישיותה המתחבבת מדחיקה את התמיהה מה באימהות שלה גרם לילדיה לדחות אותה. משהו בהיסטוריה הפרטית שלה, או במבנה אישיותה, אינו מאפשר לה קשר אמיתי עם בני אדם. כשהיא מוצאת עצמה משוטטת באישון לילה ברחובות לונדון, היא מהרהרת: "חבל שהיא מעדיפה חיות, אבל זה המצב. ברגע כלשהו, היא לא יכלה להזכר מתי, כמעט אהבה בני אדם. ודאי היה זה רגע של תשוקה. תשוקה היא משהו נדיר להפליא. החיות טובות יותר, בטוחות יותר". היא יודעת שהיא נושאת באשמת יחסיה עם צאצאיה, אבל כורכת את האשמה הזו בחוסר היכולת ליצור קשר קרוב עם אחרים, ביניהם אמה שלה. נדמה שהקשר עם רוצח-אמו הוא בעבורה עוד דרך לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.

גישתה הכמעט פטליסטית של מטילדה לחיים, גישה של "ככה זה", עוברת טלטלה עם כל גילוי. אם קודם נדחפה על ידי החשש מזיקנה, כעת מעורבים ברגשותיה גם כעס כבוש, ותחושות בגידה ואשמה. רק בסופו של הספר יתברר לאן תבחר להוליך את רגשותיה.

מרי וזלי, שהחלה לכתוב למבוגרים בהיותה כבת שבעים (ופרסמה עשרה רבי מכר בעשרים השנים האחרונות לחייה), כתבה ספר בועט ומרדני. היא נועצת סיכות ביומרנות החברה הגבוהה, מחטטת באידיאלים משפחתיים, יוצרת זיווגים חברתיים ומיניים, ואינה מהססת לדון במוות. מטילדה שלה היא אשה מורכבת, מקסימה ודוחה בו זמנית, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Jumping the Queue – Mary Wesley

זמורה ביתן

1991 (1983)

תרגום מאנגלית: רות אוגדן

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

shilalevin_master

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" הוא מכתב התאבדות משעשע-מדכא. שילה היא יהודיה רווקה בת שלושים, בעידן (שנות השבעים של המאה העשרים) שבו נשים חייבות להתחתן, ורצוי בגיל צעיר, וָלא הן נחשבות פגומות. עודף משקל הוא גם חטא וגם מכשול בדרך לחתונה הנכספת, ודיאטות פלא הן כורח תרבותי. גם בחזית התעסוקה המצב אינו מזהיר, כשנשים מיועדות לאייש משרות הוראה או הדפסה בלבד, ובמקרים ממוזלים בודדים נופל בחלקן הכבוד לשמש כיד ימינם של מעבידים עשירים וידוענים, מה שמקנה להן חמש דקות תהילה על דפי אחד המגזינים הפופולרים. לשילה נמאס: היא רווקה מבוגרת, סוחבת עודף משקל, ועובדת כמורה בניגוד לחלומותיה. אחותה הצעירה והרזה ממנה כבר נשואה ואם, אל חברתה הטובה נמשכים גברים כמו עש לאש (ואחרי תקופות התאהבות קצרות היא נוטשת אותם בשל נימוקים כבדי משקל כמו הצבעה לניקסון או חוסר התלהבות מסלנינג'ר). על הוריד יושבת לה אמה, שכמו יצאה מספר הדרכה לאמהות יהודיות מהגיהינום. יוקר הדירות בניו יורק מאלץ אותה להסתפק באזורים דלים ובמגורים צפופים. מערכת יחסים ארוכה, שהתנהלה מתוך הלך רוח של "שיהיה, עד שיגיע הדבר האמיתי", מתפוגגת, והעתיד נראה כמו עוד מאותו שום דבר. אז היא מחליטה להתאבד.

הכריכה העליזה, כמו גם כמה פרסומים שהבטיחו ספר כייפי, גרמו לי לצפות לספר קליל. בפועל, למרות כמה שורות מחץ שהצחיקו אותי, ולמרות הכתיבה הקלילה לכאורה, מדובר בספר כבד ומדכדך. שילה שנונה וצינית, אבל חייה הם סיפור של החמצה גורפת. עיקר הכשלון שלה הוא באופן שבו היא מאמצת את המוסכמות שהיא מבקרת במכתבה. אפילו השחרור שהביאו שנות השישים עובר לידה, ונראה לה יותר כעול מהזדמנות. בשום רגע במהלך חייה היא אינה מנסה לצאת מן הקופסה שבה מיקם אותה גורלה, ואינה מגדירה את עצמה בעצמה. במקום להחריג את עצמה מהממוצע, היא בוחרת במו ידיה בשגרתי ובמוסכם, ואת תסכוליה פורקת על הנייר. לא ייפלא אפוא שלא רק סביבתה רואה בה כשלון, אלא אף היא עצמה מתיחסת אל עצמה כך, לא מצפה מעצמה ליותר.

למרות שהספר נקרא בקלות ובשטף, באיזשהו שלב קצת קצתי בו. אם הנושא הוא הרווקות המעיקה, אפשר היה לקצר ולהמנע מחזרות. אבל יש לי רושם שהסופרת ביקשה להעניק לו מעט יותר עומק ונפח, והצליחה בכך באופן בולט על רקע השטחיות הכללית בתיאור הקשר הקצר של שילה עם גבר שחור. הבחור היה דוחה, ולו היה לבן לא היתה לה שום בעיה לדחות אותו. אבל לדחות גבר שחור יכול להתפרש כגזענות: "קרה לכם פעם משהו כזה? הסכמתם לקבל מאדם שחור מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מוכנים לקבל מאדם לבן, רק מפני שפחדתם לפגוע בו? אנחנו אפילו לא יודעים כמה דעות קדומות יש לנו". התבוננויות נוספות שכאלה היו מעלות את רמתו של הספר. הסופרת עצמה, בראיון עם המתרגמת, אמרה: "האמת היא שלא קראתי את הספר מאז שכתבתי אותו. אם הייתי קוראת אותו היום הייתי רוצה לשפר אותו".

למרות שהספר נטוע בתקופתו, ולמרות שינוי הערכים שחל מאז, הסוגיות שבהן מתחבטת שילה תקפות גם היום ברמה זו או אחרת – ההתיישרות לפי מוסכמות, ההגשמה או כשלונה בתוך המשפחה ומחוץ לה, ההתנגשות בין החלום למציאות. השילוב בין הסגנון החביב והנושאים שבספר עושים אותו קריא ורלוונטי.

התרגום של שלי גרוס מוצלח. הערות השוליים שלה מיותרות. בספרי עיון ובספרים מוערים יש מקום להערות מרחיבות, בספרי פרוזה הן צריכות להצטמצם למינימום ההכרחי. כששילה מזכירה את ברברה סטרייסנד בהקשר של אפה הבולט שלא עבר ניתוח, לא מעניין אותי לקרוא שהיא כיכבה בסרט של גייל פארנט. כשמוזכר בטקסט יום העבודה, המנהגים האופנתיים הכרוכים בו, שאינם קשורים לסיפור, אינם צריכים לעכב את הקריאה. וביקורת על התרגום הקודם גם היא אינה ממין הענין.

בשורה התחתונה: ספר בסדר

Sheila Levine is Dead and Living in New York – Gail Parent

תכלת

2018 (1972)

תרגום מאנגלית: שלי גרוס