היה זה הוא? / שטפן צווייג

"היה זה הוא?" נפתח בהצהרתה של המספרת לפיה היא יודעת בוודאות מי הרוצח. למרות שהיא אינה מבקשת לספר סיפור מותח, זהות הרוצח והקורבן תתברר רק בסיום, ורמזים שהיא אינה שותלת אבל הקורא סבור שזיהה יוליכו אותו לניחושים מוטעים. הספר מוגדר על כריכתו כמותחן, אבל ליבתו היא רגשות, של בני אדם ושל בעלי חיים.

העלילה ממוקמת באנגליה הכפרית, מיקום בלתי אופייני לשטפן צווייג. אחד מגיבוריו שופע רגש, אך שוב באופן בלתי אופייני לסופר אין המדובר ברגשות ענוגים ועמוקים, הגורמים כאב לבעליהם, אלא ברגשי התפעמות ומסירות העולים על גדותיהם. סמוך לביתם של המספרת ושל בן-זוגה, פנסיונרים שפרשו אל הבדידות ואל השקט, נבנה בית חדש. תחילה הם מתוודעים אל השכנה החדשה, אשה שקטה ומופנמת, ובהמשך אל בן זוגה, הטיפוס ההופכי לגמרי, נלהב, מתפעם בהגזמה מאשתו, מסביבתו, משכניו, מהעולם ומעצם קיומו. אי אפשר שלא להעריך את טוב לבו ואת תשוקתו לחיים, אבל ההתלהבות הסוערת שלו, שאינה יודעת רגע מנוחה, מתישה.

אחרי שנים של נסיונות להביא ילד לעולם התיאשו בני הזוג. המספרת, שעצבותה של השכנה הצעירה נוגעת ללבה, מעניקה לה גור כלבים בתקווה שישמח אותה. מי שמקבל אותו במסירות גורפת כל ובשמחה גדולה הוא דווקא בן זוגה. מעמדו של הכלב במשפחה, רגשותיו כלפי בעליו, ובעיקר הפגיעה שהוא עתיד לחוות כשיירד מגדולתו לאחר שבעליו יפנה את כל עוצמת רגשותיו ליעד אחר, הם לב הספר.

בסיפור קצר ומהודק שטפן צווייג דן בדינמיקה בתוך המשפחה, בדינמיקה שבין בני אדם לבעלי חיים, ובהרסניות של ההגזמה הרגשית. הסיפור נע בין נינוחות לאימה, בין רוגע לסערה, קריא מאוד ונוגע ללב. הראל קין תרגם היטב, והספר מומלץ.

 

War er se? – Stefan Zweig

זיקית

2015 (1935)

תרגום מגרמנית: הראל קין


רדיו בנימין / ולטר בנימין

הפילוסוף ולטר בנימין, שהוקסם מן הטכנולוגיה של שנות ה-20 ומהשפעתה על התרבות, העלה לשידור בין השנים 1927 ו-1933 כשמונים תכניות רדיו. התכניות כללו מחזות, הרצאות, ביקורות ספרים, וגם שידורים מיוחדים לילדים ולבני נוער. עשרים ותשעה מן התמלילים שרדו, ופורסמו כספר ב-2014. הוצאת תשע נשמות בחרה לתרגם שישה מתוכם (למה לא את כולם?). כל השישה לקוחים מן התכנית לנוער.

בנימין נקט בשישה השידורים האלה לשון פשוטה למדי, כמספר סיפורים, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר. יחד עם זאת, הסגנון אינו מתיילד, והמסרים שהוא מבקש ממאזיניו למצוא בתוך הסיפורים משמעותיים, ואינם נגועים בהשטחה ובפשטנות. משום שהוא מתאר אירועים היסטוריים מגוונים, שפרטיהם אינם בהכרח מוכרים גם לקורא המבוגר, ומכיוון שנקודת המבט שלו מעניינת, הספר אינו צריך להיות מצומצם לכלל הגדרה הנסמכת על קהל היעד הראשוני.

תחומי העניין של בנימין מגוונים. הקטעים הנכללים בספר עוסקים ברעידת האדמה בליסבון בנובמבר 1755, במשפטי המכשפות באירופה, במִרמה בבולי דואר, בנפילת הבסטיליה, בכנופיות השודדים בגרמניה במאה ה-16, ובחורבן הרקולנאום ופומפיי. בין הדברים המשמעותיים שהוא אומר, אציין שלושה.

בהקשר של משפטי המכשפות: "שגגה והבל כשלעצמם הם גרועים דיים. אבל הם נעשים מסוכנים כשמבקשים להכניס בהם סדר ועקביות. כך קרה לאמונה במכשפות, וכך הסבה עקשנותם של המלומדים נזק גדול הרבה יותר משהסבה האמונה הטפלה. על מדעני הטבע ועל הפילוסופים כבר דיברנו. עתה נדבר על הגרועים ביותר: המשפטנים". וגם "המאבק נגד משפטי המכשפות היה אחד ממאבקי השחרור הגדולים ביותר של האנושות".

אחרי שהוא מסביר את השנאה היוקדת לבסטיליה, לא משום שנכלאו שם מתנגדי משטר, אלא משום שייצגה את הפער הבלתי נסבל בין בעלי הזכויות להמון והיתה כלי שרת בידי שררת השלטון ולא כלי בשירות הצדק, הוא מוסיף כי, "אפילו אכזריות ונוקשות אפשר לסבול אם האנשים מרגישים שיש בבסיסן רעיון כלשהו, שהנוקשות היא לא רק הצד השני של נוחותם של בעלי השררה. נפילת הבסטיליה היא לא רק רק נקודת מפנה בתולדות צרפת, אלא בתולדות המשפט".

בפרק שחידש לי ביותר אודות כנופיות השודדים בגרמניה, בנימין דן – בחמלה ובהבנה – בגורמים לתופעה, וגם במיגורה, וטוען כי "לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

בכל הקטעים בספר ניכרת אמונה בקידמה, בצדק, במערכת המשפט, וביכולתה של האנושות להתגבר על דעות קדומות ועל אמונות טפלות. אירונית הגורל האכזרית היא שסופו הטרגי של ולטר בנימין בא לו בעידן ששכח את כל אלה. ב-1933 היגר מגרמניה לצרפת בעקבות עלית הנאצים, וב-1940 נאלץ לברוח מצרפת. בדרכו לארצות-הברית, שם הצליחו ידידיו לארגן לו משרת מחקר, הצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול בין צרפת לספרד בהדרכתה של ליזה פיטקו. כשהספרדים איימו לגרש את חברי הקבוצה חזרה לצרפת, בחר בנימין לשים קץ לחייו.

"רדיו בנימין" הוא ספר מעשיר, מתאבן מעורר סקרנות לקריאת כתביו האחרים. הראל קין תרגם יפה, והספר מומלץ.

Radio Benjamin – Walter Benjamin

תשע נשמות

2016 (1930 – 1931)

תרגום מגרמנית: הראל קין

המנורה הטמונה / שטפן צווייג

השנה היא 1937. ארבע שנים קודם לכן נשרפו ספריו של שטפן צווייג בככר האופרה בברלין. שלוש שנים אחרי השריפה נאסרו ספריו לפרסום בגרמניה הנאצית. בתוך שנה תהפוך אוסטריה מולדתו לחלק מן הרייך השלישי, וצווייג כבר חש כי שוב באה לעמו עת הנדודים. על הרקע הזה כתב ספר יוצא דופן במכלול יצירתו, "המנורה הטמונה", ספר יהודי מובהק שעוסק בגורל היהודי. את העלילה מיקם במאות הרביעית והחמישית לספירה, אך השאלות שבהן מתחבטות הדמויות תקפות מאוד לזמן הכתיבה.

מנורת בית המקדש נראתה לאחרונה במקדש השלום ברומא, שם הוצגה לראווה לאחר שהובלה בתהלוכת הנצחון של טיטוס. המקדש נשרף בשנת 192, וגורלה של המנורה נותר בלתי ידוע. בספרו של צווייג המנורה שרדה ללא פגע, עד שבשנת 455 נלקחה מרומא על ידי הוונדלים שבזזו את העיר. משלחת של זקני הקהילה היהודית, בראשותו של רבי אליעזר בן יעקב, יצאה בעקבות הוונדלים ללוות את המנורה, ונטלה עמה ילד צעיר, בנימין שמו, כדי שייוותר עד שיוכל לספר את קורותיה. "חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יידעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו",אומר הרב. שבעים ותשע שנים אחר-כך, לאחר שהוונדלים נכנעו לביזנטים, הובאה המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. בנימין, כעת כבר זקן, נקרא אל הדגל, ומלווה בתקוות העם כולו נשלח להתייצב בפני הקיסר ולבקש להחזיר את המנורה לידי היהודים.

בנימין הילד מעז לשאול שאלות שיש בהן טעם של כפירה. בעוד זקני הקהילה מבקשים להשתיקו, רבי אליעזר מעודד אותו לשאול, ואף מודה שלו עצמו יש תמיהות ואין בהכרח תשובות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" בנימין הבא בימים, ששליחותו נכשלה, עדיין תוהה: "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" וצווייג, בתוך התקופה החשוכה, יודע, ממש כמו בנימין, כי "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". לעם המיוסר הוא אינו יכול להבטיח שלווה, אך הוא מותיר פתח לתקווה: "אין איש יודע אם [המנורה] תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום".

למרות שסיפור המנורה הוא פרי דמיונו של הסופר, הרקע ההיסטורי מדויק ומעניין. כך, לדוגמא, המשלחת המומצאת, המתייצבת בפני יוסטיניאנוס, נושאת עמה כפיתוי אבן ממקדש שלמה שתשמש לבנית איה סופיה. צווייג מבסס את הפרט הסיפורי הזה על העובדה ההיסטורית לפיה נאספו אבנים מסותתות מבניינים קודמים בארצות שונות כדי לבנות מחדש את הכנסיה שנשרפה בשנת 532.

הספר כתוב בסגנון מליצי כלשהו, גולש לנוסח סיפורי חכמים, כפי שניתן להתרשם מקטעי הציטוטים למעלה, ומתורגם לשפה יפיפיה על ידי הראל קין, כמודגם בדוגמית שלהלן: "כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה".

מעניין ומומלץ.

Der Begrabene Leuchter – Stefan Zweig

תשע נשמות

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מכתב של אלמונית / שטפן צווייג

anonymous_letter_master

קלקלנים קלים בהמשך הסקירה (אם כי ניתן לנחשם עוד בטרם הם נחשפים במהלך הסיפור)

לפני כשנתים, כשכתבתי על ספרו של שטפן צווייג, "לילה מופלא", התיחסתי לסיפור "מכתבה של אלמונית", הכלול בו, כאל הסיפור הפחות משכנע בקובץ. כעת, לאחר שקראתי אותו בתרגומו החדש, אני מתלבטת בין לא משכנע למכעיס, ומתיחסת בכך אל המספרת, לאו דווקא אל הסיפור. כך או כך, הוא כתוב בכשרונו הניכר והמוכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או אם הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול צלול ורהוט.

סופר מקבל ביום הולדתו הארבעים ואחד מכתב ארוך, הנפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכאן ואילך מגוללת האלמונית את סיפור חייה, שעמד כולו בסימן אהבתה לסופר. צווייג, שהרבה לכתוב על התמכרויות ועל קבעונות, מספר גם כאן סיפור כזה מפיה של האשה. מאז עבר הסופר לגור בדירה הסמוכה לדירתה, כשהיא ילדה בודדה בת שלוש-עשרה והוא צעיר עטור הצלחה המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הוא הפך למוקד קיומה. אדישותו כלפיה לא שינתה את רגשותיה, מעבר לעיר אחרת בעקבות נישואי אמה לא קטע את אהבתה, חיזורים של גברים ראויים לאהבה אפילו לא שרטו את התמסרותה. החלומות שרקמה סביבו פרנסו את ימיה ואת לילותיה, וכשמבטו נח עליה נחתם גורלה: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך" (ובתרגום הקודם של צבי ארד, הנאה והיאה אף הוא: "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך").

ההתמכרות והלהט של האלמונית סוחפים ונכנסים אל הלב, ובכל זאת מצאתי את הסיפור מכעיס, ואולי יש לדייק ולומר שהכותבת מכעיסה. קשה לקבל את הסיטואציה שבה, בעוד גופת הילד מונחת לידה, האם מתישבת לכתוב וידוי אהבה. נדמה כי כל משמעותו בעיניה היתה כרוכה בסופר, ומשעה שמת היא מתאבלת בעיקר על אובדן החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה. גם המחיקה המוחלטת שלה את עצמה והאלהתו של הנמען, למרות מגרעותיו, בלתי נעימה לקריאה. כך, לדוגמא, כשנוצר ביניהם בעבר קשר קצר-ימים, והוא לא עמד בהבטחתו לשמור עליו, תגובתה היא "אינני מאשימה אותך, אני אוהבת אותך כמו שאתה, חם לב ושכחן, מתמסר ולא נאמן".

כך, מן הסתם, נראית אובססיה, והלא היא לבו של הסיפור, וגיבורה מכעיסה אינה פגם ספרותי. לשטפן צווייג יש לעתים נטיה להגזים ברגשנות, אבל כאן, למרות עוצמת הרגש, הכתיבה מצליחה להשאר מאופקת יחסית, ובכך היא דווקא מקבלת משנה כוח.

הראל קין, שתרגם את הנובלות הקודמות של צווייג שראו אור בשנים האחרונות, העניק גם הפעם לבוש עברי נאה והולם ליצירה, והספר מעורר רגש ומומלץ.

Brief einer Unbekannten – Stefan Zweig

תשע נשמות

2020 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ואנמרי בארטפלד – עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

עיני האח הנצחי / שטפן צווייג

brother_master

"עיני האח הנצחי" היא נובלה פילוסופית. אפשר לצמצם אותה לגבולות המוטו שבפתיחתה, הדן במעשה ובאי-עשייה, אבל מבחינתי היא פותחת דלת אל דיונים עמוקים בשאלות של משמעות החיים ושל יחסי הגומלין המורכבים בחברה האנושית.

הסיפור כולו דחוס בדברי הפתיחה: אלה תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב. נותר רק לברר כיצד הפכה התהילה לשיכחה.

ויראטא, גיבור הנובלה, מתואר בתחילתה כצדיק, עיניו ככוכבים ומצחו קורן אור. בשל היותו לוחם ללא חת, הוא מכונה בפי הבריות "ברק החרב". חייו משתנים כשהוא נחלץ לעזרתו של מלכו שנבגד, ומגלה כי בחשכת הלילה הרג את אחיו. עיניו של האח, הבוהות ללא נוע, קודחות אל תוך לבו. ויראטא זונח את החרב והופך לשופט מוערך ונערץ, המכונה כעת "מעיין הצדק". משמתברר לו כי חריצת גורלות במשפט אינה שונה מחריצת גורלות בחרב, הוא בוחר להתנער מכל שררה ולחיות בשלווה בביתו. כינויו משתנה שוב, וכעת הוא "שדה העצה". במהרה הוא מגלה שגם בחוג המצומצם הוא מחזיק בידיו כוח להשפיע על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. הפתרון האולטימטיבי בעיניו הוא חיים בטבע בחברת עצמו בלבד, ושוב משתנה כינויו, הפעם ל"כוכב הבדידות". האם יזכה כעת לשלווה? שטפן צווייג מוביל את הקורא למסקנה שחייהם של בני האדם שזורים אלה באלה באלפי נימים, וההינתקות המוחלטת אינה בגדר האפשר. המוטו בפתיחה קובע כי "אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (ואני תוהה למה ירצה להשתחרר?), וסיפורו של ויראטא מעיד שלא רק מֵעשייה לעצמו אין האדם יכול להשתחרר, אלא גם, ואולי בעיקר, מהשפעה – אפילו פסיבית – על מרקם חייהם של אחרים.

בתוך הנובלה הקצרה הזו צווייג כלל שורה של שאלות כבדות: האם מוסרי להרוג בשם הנאמנות? כיצד יכול שופט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע, אם מעולם לא חווה את העונש על בשרו? האם יכול אדם להיות אדונו של אדם אחר? מהי רמת השירות שאנשים יכולים לבקש מבלי להחשב כמנצלים? איפה עובר הקו בין התבוננות אינטימית פנימה להתעלמות אגואיסטית מן החוץ? האם התמזגות עם הטבע היא האידאל שאליו יש לשאוף, והאם היא בכלל אפשרית? מכיוון שויראטא הוא דמות הנוטה לקיצוניות, ומכיוון שצווייג מיטיב לבנות דמות משכנעת גם בתיאורים מינימליסטיים, מצאתי את עצמי מתדיינת, ולפעמים מתווכחת, עם היוצר ועם היצירה כמעט בכל עמוד.

אני מעריכה את מרבית הרומנים של שטפן צווייג, אבל יצירותיו הקצרות מגלות שכוחו גדול בקונכיות קטנות שכאלה המכילות בחובן פנינים. במסווה של אגדה עתיקה, שאווירתה משתמרת יפה בתרגומו של הראל קין, דנה היצירה בשאלות אנושיות נצחיות, ועיני האח נשארות פקוחות ושואלות גם אחרי קריאת המילה האחרונה.

Die Augen des Ewigen Bruders – Stefan Zweig

תשע נשמות

2015 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

5921656

 

 

שטפן צווייג (משמאל) ויוזף רות בתמונה המתוארת באחרית דבר, 1936, אוסטנדה, בלגיה

מרד המציאות / שטפן צווייג

22448242_10213804092994489_8812211828390669778_n

אדם צעיר בתחילת דרכו, הנאבק בקשיים כלכליים, מוזמן לגור בבית מעסיקו ולשמש כמזכירו האישי. הוא חש משיכה אל אשת המעסיק, היא חשה משיכה אליו, אך השניים שומרים את רגשותיהם לעצמם. רק כשהצעיר מתבשר על קידומו המקצועי, קידום המחייב נסיעה לדרום-אמריקה למשך שנתיים, הרגשות נחשפים, אך השניים אינם מרחיקים הרבה מעבר לחיבוקים חשאיים. כשהצעיר נוסע לדרכו, נותרת תלויה באויר הבטחה למימוש האהבה כשיחזור. השנתיים מתארכות לתשע כשמלחמת העולם הראשונה מונעת מן האיש לחזור לגרמניה. האם המשיכה ההדדית והאהבה תחזקנה מעמד למרות הפרידה הכפויה? כמה זמן יכול העבר להשתמר כשההווה נע בהתמדה אל עתיד שונה?

שטפן צווייג מספר סיפור פרטי על אהבה פרטית ועל חיים פרטיים, שמוסטים ממסלולם עקב מלחמה שאינה בשליטתם. גם אם ינסו לשחזר את אהבתם – "שני צללים מחפשים את העבר", כדברי שיר שקראו אי-אז יחדיו –  אולי יגלו שמה שהיה כבר לא יהיה. במקביל, מתחת לטקסט הגלוי, הוא מספר על עולם תמים ומבטיח שקרס אל תוך מערבולת הדמים, ועומד לקרוס שנית:

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם, עוד פעם?" שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו? באימה הביט בפנים הצעירות האלה, בהה בגוש השחור המהלך הזה, המסודר בשורות של ארבע […], וכל פרצוף שקלט במבטו היה קפוא כמו האחרים במרירות עיקשת, באיוּם אחד, כלי נשק אחד.

כשכתב-יד מתפרסם שנים רבות אחרי מות כותבו, אני חשה בדרך-כלל שנעשה לסופר עוול מסוים, שכן כתב-היד לא קיבל את אישורו. גם במקרה הזה (הפרסום הראשון היה ב-1987, ארבעים וחמש שנים אחרי מותו של צווייג) היתה לי פה ושם – בעיקר במחצית הראשונה – הרגשה שכמה מן המשפטים הם בגדר טיוטה, ונעדר מהם הדיוק הצווייגי שמעניק לכל מילה את העומק המירבי והמיטבי. כמו כן, נראה לי שצווייג לא היה לגמרי החלטי בדגשים שביקש לתת ליצירה. לדוגמא, הוא פיתח בתחילה מעט את נושא הפערים המעמדיים, אך זנח אותו בהמשך. מכל מקום, צווייג, גם בהעדר ליטוש סופי, הוא סופר חד-עין וכשרוני, והמחצית השניה של הנובלה מושלמת. אם הברירה היא להחמיץ את היצירה או לקרוא אותה כפי שהיא, הבחירה ברורה.

Widerstand der Wirklichkeit – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1987)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין

הזהב של קָחָמַרקָה / יאקוב וסרמן

הזהב של קחמרקה

"הזהב של קחמרקה" היא נובלה המתרחשת במאה ה-16 בפרו על רקע אירועים שארעו בפועל. המספר הוא אחד האבירים בכוח פלישה ספרדי. מול הספרדים ניצבים בני האינקה, ובראשם מנהיגם הנערץ אָטָוואלפָּה. הגנרל העומד בראש הכוח הספרדי מבין כי אין בכוחם של הספרדים המעטים להכניע את המקומיים, והוא בוחר לקחת את מנהיגם בשבי בדרכי עורמה, ובכך לשתק אותם.

וסרמן עומד על ההבדלים שבין שתי התרבויות, ובאמצעות המספר, המתוודע לאורח החיים השיתופי של המקומיים, מערער על תפיסת העליונות האירופאית:

בלבנו עלה אז הספק, אם מדובר בצורה של פראיות או של קידמה, של קיום ברברי וילדותי או של קיום מתקדם ונעלה […] חשוב היה לנו לדעת אם לפנינו עבדים גסים וקהי מחשבה, כלי שרת בידיו של עריץ בעל עוצמה שאין כדוגמתה, או יצורים נשגבים וטהורים מאנשי העולם הנוצרי […] כך הרהרתי באותו הלילה; אחר כך כבר לא היתה דעתי כאז. התהפכתי טרוד על משכבי הדל.

הכיבוש והמאבק בין שני הצדדים הם רק המסגרת שבתוכה מתרחשת העלילה האמיתית, וזו מתרחשת בנפשו של המספר. וסרמן נקט בדרך סיפור מתוחכמת, שבה ההתבוננות פנימה של המספר נובעת למעשה מן האופן בו הוא משתקף לעצמו בעיניו של מנהיג האינקה. הספרדים, שלא הצטיינו ברחמנות יתרה, ביצעו מעשי טבח רבים בנסיון להכניע את אטוואלפה, והמספר, שעד כה תיאר את הארועים מנקודת מבטו המתנשאת של הכובש, הכיר לראשונה בקיומה של נקודת מבט אחרת: אטוואלפה בהה ללא ניע בתבוסת הדמים, והכיר בקדרות הרת גורל בחוסר האונים שלו למנוע אותה. בהמשך, בתיווכו של מתורגמן תככן, אטוואלפה למד על חשיבותו של הזהב בעיני הספרדים תאבי הבצע, ותשוקת השלל והביזה שהמספר שותף לה בכל מאודו נצבעה בגיחוך ובחוסר הגיון כש"תורגמה" למושגיו ולערכיו של מנהיג האינקה.

את שלל הרעיונות שבנובלה ניתן היה בקלות להרחיב לרומן שלם, אבל וסרמן היטיב לזקקם לכלל יצירה מתומצתת, בבחינת מעט המכיל את המרובה.

הנובלה תורגמה בעבר על ידי מרדכי טלמון, וראתה אור ב-1938 בשם "זהב קכמלקה" וב-1967 בשם "הזהב של פרו" בהוצאת תרמיל.

מעניין ומומלץ

Das Gold von Caxamalca – Jakob Wassermann

תשע נשמות

2017 (1928)

תרגום מגרמנית: הראל קין