הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס

כותרת משנה: הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסנס

בשנת 1504 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר באולם המרכזי בבית המועצה של פירנצה. מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהשלים באותה שנה את פסלו דויד, הוזמן אף הוא לצייר על אחד הקירות. מיכלאנג'לו היה בן עשרים ותשע, וכבר פסל ידוע. לאונרדו, המבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנים, היה בשיא תהילתו, איש אשכולות וצייר בעל שם. לאונרדו בחר בקרב אנגיארי משנת 1440, בו ניצחה פירנצה את מילנו, כנושא ציורו, והרישומים שהכין הציגו את זוועותיו של שדה הקרב. מיכלאנג'לו בחר בקרב קשינה מ-1364 בין פירנצה לפיזה, והתרכז בארוע בו הופתעו חיילי פירנצה על ידי אויביהם בעת שרחצו בנהר (מכיוון שרק החיילים הרוחצים נראים בתמונה בעת שהם נחפזים להתלבש ולהתארגן, התמונה מכונה גם בשם "המתרחצים"). שני הציורים לא הושלמו. מיכאלנג'לו, שהספיק לסיים את הסקיצות על קרטון, נקרא לרומא על ידי האפיפיור להקים לו מצבת קבר. לאונרדו, שהיה ידוע כמי שאינו נלהב להביא את יצירותיו לכלל סיום, התמהמה, וכשכבר החל לצייר על הקיר נתקל בקשיים טכניים וזנח את המלאכה. הסקיצות של השניים אבדו, ורק העתקים שעשו מהן בני זמנם, או העתקים של העתקים שנעשו מאוחר יותר, נותרו.

את הארוע החד פעמי הזה, שבו עבדו שני האמנים הדגולים על אותו פרויקט, העמיד מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס בלב ספרו, והוא מתייחס אליו כשיאו של המאבק בין השניים, השונים עד מאוד זה מזה. בקיאותו עולה, כמובן, במידה ניכרת על זו שלי, אבל אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שהוא מאלץ את העובדות להתאים לסיפור על מאבק איתנים מתמשך. יחד עם זאת, הספר שופע מידע מרתק, בעיקר על אישיותו של לאונרדו ועל עבודתו, ומרחיב מן האמנות אל הרקע ההיסטורי והחברתי. לכן, גם אם הרמתי גבה פה ושם, בסיכומו של דבר קראתי אותו בענין רב.

ג'ונס מתאר את פירנצה של אותה תקופה, את התהפוכות הפוליטיות שעברה, ואת מלחמתה המתמשכת נגד פיזה. הן לאונרדו והן מיכלאנג'לו הושפעו ללא הרף מארועי תקופתם. שניהם היו מעורבים במלחמות כאדריכלים, ולאונרדו אף יעץ בעניני אסטרטגיה ותכנן כלי נשק, ושניהם היו תלויים בבעלי שררה. ג'ונס עומד על ההבדל המהותי בתפיסת עולמם, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיהם: מיכלאנג'לו היה אדוק בדתו ורפובליקני, לאונרדו היה אפיקורס פוליטי ואולי גם דתי. הוא מספר על התחרותיות והביקורתיות שאפיינה את הסביבה התרבותית של פירנצה – מקיאבלי כתב בספרו שהיריבויות הרבות שאפיינו את העיר דחפו אותה קדימה, ולאונרדו דיבר בהקשר זה על "קנאה טובה". על יחודה של התחרות בין השניים כותב ג'ונס, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמנותית לא היתה זו תחרות טכנית: האישיות עמדה כאן על כף המאזניים. את שני האמנים השוו והנגידו מבחינת סגנונותיהם השונים באופן דרמטי יותר ולא חולקו נקודות עבור הצטיינות טכנית.

ג'ונס קובע כי מיכלאנג'לו הוזמן לצייר באותו אולם בו עמד לאונרדו לצייר, כדי לזרז את הצייר המתמהמה, ובכך הוכרזה באופן בלתי רשמי תחרות ביניהם. אבל התחרות, לדבריו, התבטאה כבר בכמה אופנים קודם לכן, ועתידה היתה להמשך גם בשנים שאחר-כך. הנה כמה דוגמאות שבהן הוא מבקש לחזק את טענתו זו. ציורו של ליאונרדו את המשפחה הקדושה מציג את מריה ואת אמה אנה, יחד עם ישו ועם יוחנן המטביל הנראים מיודדים. גרסתו של מיכלאנג'לו שונה, ולדעת ג'ונס במתכוון: הטונדו של מיכלאנג'לו מחליף את אנה ביוסף, ואת הידידות בין הילדים ברתיעה. בכך, לדעת ג'ונס, הוא "דוחה את המשפחה הקדושה האלטרנטיבית המוצגת בחזונו של לאונרדו", ותוקף את "התרבות הפופולרית בפירנצה במטרה לתקוף את לאונרדו…התנוחה תחרותית באופן בוטה". על חיוכה של המונה ליזה אומר ג'ונס כי הוא תשובה לעירומים האינטימיים של מיכלאנג'לו. אין צורך בכל הקימורים והפיתולים של הגופים שמצייר מיכלאנג'לו, כאשר בעצם די לשם כך בשפתים. "בלי לזוז מכסאה, ליזה דל ג'וקונדו מסלקת את הגברים של מיכלאנג'לו בחיוך לגלגני". בציורי הקפלה הסיסטינית מופיעים ספרים רבים, ולדעת ג'ונס הכוונה שמאחוריהם היא לגבור על האינטלקט של לאונרדו ועל אמנותו. ליאונרדו תכנן לכלול ב"קרב אנגיארי" אדם בעל פרצוף רושף, ולדעתו של ג'ונס פרצוף זה מהווה תשובה למבט האצילי של דויד, שעל פניו הוא אומר כי יש בהם "פשטות קריקטורית"… את דמותו של המפקד הזקן ב"המתרחצים" רואה ג'ונס כבכחוס, ותוהה אם מיכלאנג'לו ביקש לרמוז לנהנתנותו של לאונרדו ולמעורבותו בתכנית להטות את נהר ארנו כדי להביס את פיזה. גם לארוע, שיתכן שיש בו מוטיב של תחרות – הצעתו של לאונרדו להציג את דויד עם "קישוט מהוגן" על חלציו – ג'ונס מציע הסבר מפליג ולפיו מדובר באקט של סירוס. בכל אלה ועוד הוא, לטעמי, מרחיק לכת בפרשנותו, אבל, כאמור, בצד החיוב הוא עשיר במידע, וגם בהתלהבות. יש לזכור, בהקשר זה, גם את דברי לאונרדו על "קנאה טובה" – השניים, מעצם עבודתם באותן שנים, ובין אם התחרו זה בזה או לאו, הושפעו הדדית, והיו מוכנים ללמוד זה מזה.

נראה לי כי חיבתו של ג'ונס נתונה ללאונרדו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך הוא סלחני כלפיו, ותיאוריו את אישיותו ואת חייו תופסים את רובו של הספר. מיכלאנג'לו נוכח בספר יותר כיריבו של לאונרדו ופחות כאמן בפני עצמו. במשפט מובלע מזכיר ג'ונס שמיכלאנג'לו נודע כרגזן, בעוד לאונרדו עדיין מהלך קסם גם בעולם המודרני. כך או כך, המסע שאליו הוא נוטל אותנו במוחו של לאונרדו, בתחומי הענין שלו, ובמחברות שהשאיר אחריו, מרתק. עיסוקו העיקרי של ג'ונס כמבקר אמנות ניכר מאוד בספר, בעיקר כשהוא מתעכב על פרטי פרטים ביצירות, מתאר כל משיחת מכחול, ומנתח תפיסות והלכי רוח שעמדו מאחריהן ושמשפיעות על הצופה.  

כשממתנים מעט את הפומפוזיות שבכתיבה, וקוראים קריאה ביקורתית, "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" הוא ספר רב ענין ומומלץ בהחלט.

The Lost Battles – Jonathan Jones

כנרת זמורה ביתן דביר

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין