המפגש / אן אנרייט

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת

ריגול – כרוניקה של בגידה / פיט ארלי

באפריל 1985 נכנס סוכן הסי.אי.איי אולדריץ' איימס לשגרירות הסובייטית בלונדון. לכאורה בא לחפש אדם, שלא הופיע לפגישה שקבעו, אך למעשה ביקש ליצור קשר עם הק.ג.ב. באין רואים החליק מכתב אל שומר השגרירות, ובו מידע אודות שלושה סוכנים כפולים, בצירוף כמה פרטים שהעידו על התמצאותו בנבכי הביון. תמורת המידע ביקש תשלום של חמישים אלף דולר. ביוני אותה שנה, למרות שהק.ג.ב. לא ביקש ממנו דבר, מסר לידיו רשימה של סוכני סי.אי.איי רוסים. בזה אחר זה נלכדו הסוכנים, חלקם הוצאו להורג. רצף המעצרים, שכונה "האבדות של 1985", התמיה את ארגוני הביון האמריקאים, אבל עברו תשע שנים עד שאולדריץ', המוכר יותר בשם ריק, איימס זוהה כחפרפרת.

העיתונאי והסופר פיט ארלי הצליח להפגש עם איימס בכלא לשיחות ללא פיקוח וללא צנזורה. חמישים שעות השיחה, והתכתבות בין השניים אחריהן, הן הבסיס לספר זה. ארלי הצליב מידע עם מקורות נוספים, סוכני סי.אי.איי ואף.בי.אי, חברים, סוכני ק.ג.ב, ומסמכים גלויים וחסויים, וניסה לתאר תיאור שלם ומלא של פרשת הריגול. תיאור מדויק ואמין במלואו ככל הנראה לא יתאפשר לעולם, שכן לכל צד בפרשה אינטרסים משלו, אמוציות משלו, ולכן גרסה משלו. עולמו של איימס, ועולם הביון בכלל, מושתת על הונאה, ובעולם שכזה האמת רבת-פנים וחמקמקה. חברו של איימס תיאר זאת כך: "כולם יודעים שאגף המבצעים מתקיים בתוך ריק מוסרי מושלם ומוחלט. אנשים, שהופכים לסוכנים סמויים, צריכים להשעות את כל הקטגוריות המוסריות על-פיהן מנהלים אנשים אחרים את חייהם. אתה לא יכול לספר לשכניך מה אתה עושה. אתה חייב לשקר לאנשים מדי יום, אבל הגרוע ביותר הוא שאתה בעצם נכנס לשממה אתית". לספר מצורף מאמר מאת בכיר בקהילית המודיעין בישראל, המתאר אף הוא את אשר מחוללת מציאות עלומה לנפשו של אדם, שבוחר להעביר את חייו בעולם הדמדומים.

שתי שאלות מרכזיות מעניינות את ארלי. האחת מתייחסת לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר מאז שהתעורר החשד בדבר קיומה של חפרפרת ועד לכידתו של איימס. ארלי מתאר את האוירה בסוכנות, שזמן קצר קודם לכן עברה טראומה בשל מנהל חשדן ופרנואידי. הוא מספר על הדגשים השונים בעבודת הסוכנות, על ההטעיה שהפעיל הק.ג.ב כדי להגן על איימס, ועל גורמים נוספים שהסיטו את תשומת הלב מחשד הבגידה. היבט זה של הספר מרתק, אך לא פחות מעניינת ממנו היא השאלה השניה, העוסקת במניעיו של איימס.

המניע הראשוני, כך נראה, היה כספי. איימס נישא זמן מה קודם לכן לרוזריו, אשתו השניה, והזוג ניהל אורח חיים פזרני, הרבה מעל לאמצעיהם. הסכום שדרש במכתב שהגניב לשגרירות היה אמור לכסות את כל חובותיהם. לדבריו, לאחר מעשה הבגידה הראשון הבין שבשל תפקידיו כמפעיל סוכנים וכבכיר בחטיבה הסובייטית-מזא"ר, הוא מוכר לסוכני הסי.אי.איי הרוסים, ועלול להחשף על ידם, ולכן הסגיר כל אחד ואחד מהם כאקט של הגנה עצמית. מכאן ואילך גברה החמדנות מצד אחד, והתפוגגו נקיפות המצפון, אם היו כאלה, מצד שני. הוא סיפק לסובייטים מסמכים חסויים ומידע על מבצעים רגישים, וקיבל מהם במהלך השנים קרוב לשני מליון דולר. החמדנות היא זו שבסופו של דבר הביאה למפלתו, שכן אורח חייהם הראוותני של בני הזוג עורר את חשדם של ציידי החפרפרת.

תחילה הודה איימס באוזני ארלי במניע הכספי, אך עם הזמן הוסיף מניעים נוספים. לטענתו, המודיעין הפוליטי הוא בעצם חסר משמעות, משום שמקבלי ההחלטות פועלים משיקולים רבים אחרים, כך שבגידתו לא גרמה נזק ממשי. הוא נתלה במעשיהם של אחרים, כולל בחשד שהועלה כנגד קיסינג'ר, כאילו יעץ לרוסים נגד משטרו של קרטר, וטען כי במעשים אלה הוסרו לכאורה מעצורים שחש. בנוסף, כך לדבריו, הסי.אי.איי הוא מוסד מושחת ומסוכן, משום שהוא עוסק בביסוסה ובהרחבתה של העוצמה האימפריאליסטית האמריקנית. הוא סבור שהק.ג.ב היה ממילא נמר של נייר, וקובעי המדיניות של המערב האדירו את עוצמתו כדי להצדיק את מהלכיהם, ולכן קשריו שלו עצמו איתם לא יכלו לפגוע בארצות הברית. גם מנהליו הבלתי מוכשרים, כפי שהוא תיאר אותם, תרמו לתחושתו שגנבו לו את הארגון שהיה "שלו" (אביו היה סוכן סי.אי.איי). ועל כל אלה יש להוסיף את תחושת הניכור שלו מהתרבות שבתוכה גדל. כדבריו, "אין סיבה יחידה, אלא רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים של סיבות, שאין בהן כאלה שחשובות יותר מאחרות, ולאלה יש להוסיף את המאורעות בעצמם, התלכדות כמעט חד פעמית של נסיבות, שאפשרו לפנטזיה להתגשם, בלא הבנה מודעת או חשיבה זהירה ואפילו מכאיבה, לכלל תכנית של ממש". גורמים בביון האמריקאי רואים בכל אלה תירוצים, וסבורים שהמניע היה כסף, בין אם מתוך חמדנות אישית, או כדי לרַצות את אשתו.

רוזריו נידונה לחמש שנות מאסר, אך שאלת מעורבותה בפועל בריגול נותרה מעורפלת. איימס סובב אותה תחילה בכחש, אך ככל הנראה האמת נודעה לה בשלב מוקדם. היא לא עשתה דבר לעצור אותו. נהפוך הוא, היא עודדה אותו לדרוש תמורה כספית, ווידאה שיזהר לבל יתפס. איימס טען לאחר לכידתו שרוזריו היתה נקיה מאשמה. רוזריו, לעומת זאת, הפלילה אותו, והציגה עצמה כקורבן.

אחד הטיעונים של איימס להפחתת אשמתו נוסח כך: "כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שלי מה-13 ביוני ידעו את הסיכונים שנטלו על עצמם, כשהחלו לרגל לטובת הסי.אי.איי והאף.בי.אי […] זה לא היה ענין אישי. זה היה פשוט חלק מהמשחק". כשחושבים על המשפט הזה במנותק מרגשות פטריוטיים ומסלידה ממעשי בגידה, הוא אולי מעורר פחות תרעומת מאשר בקריאה ראשונה, שכן מדובר באנשים, משני עברי המתרס, שבחרו לבגוד בארצם. למוסר הכפול, המתייחס אל בוגד מבית באופן מחמיר ואל בוגד מן החוץ באופן מקל, יש במקרה זה הסבר שאיימס בחר להתעלם ממנו: לאנשי המערב היו דרכים רבות להביע מחאה. הם יכלו לצאת להפגנה, לכתוב מכתב לרשויות ועוד. לאנשי ברית המועצות לא היו אופציות כאלה, וההצטרפות לשורות הביון האמריקאי היתה אחת מן הדרכים הבודדות למחות ולהשפיע על מצבה של מדינתם.

נקודה מעניינת שאיימס חוזר אליה היא היחס הכפול שלו עצמו אל מעשיו. כך, לדוגמא, הוא מספר על הרגשתו כשהשתתף בחקירת עריק סובייטי, וזה סיפר על סוכן כפול שנלכד על ידי הק.ג.ב: "המחשבה הראשונה שחלפה בי היתה, אלוהים אדירים, אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להציל אותו! […] ואז נזכרתי שאני מסרתי לק.ג.ב את שמו של גורדייבסקי. אני הייתי אחראי למעצרו! מידרתי את עצמי עד כדי כך!"

פיט ארלי כתב ספר מושקע, שלמרות סופו הידוע מראש נקרא כמעט במתח. על כמה מן הפרטים המופיעים בספר הוא מעיד שמדובר בחשיפה ראשונה שלהם, אבל מבחינתי הפרשה כולה היא בגדר חשיפה ראשונה. העולם המתעתע של הביון מרתק, והשאלות ההתנהגותיות והמוסריות הנידונות בו עמוקות. מומלץ בהחלט.

Confession of a Spy / Pete Earley

הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס

איטליה, ענן / מרקו לודולי

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

הולדת יום / קולט

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

ישראלים בחצר סט. ג'יימס / חנוך ברטוב

בין השנים 1966 ו-1968 שירת הסופר חנוך ברטוב כנספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. את חוויות אותן שנתיים ואת תצפיותיו העלה על הכתב בספר זה.

הספר הוא תערובת של האישי עם הציבורי, הישראלי והבריטי. ברטוב מספר על הסתגלותו לחיים של דיפלומט, על כל הגינונים המתחייבים מן המעמד. הוא מתאר טיולים בערים ומחוץ להן, ובפרק החותם את הספר הוא מסכם את תפקידו של נספח תרבות בכלל, ובלונדון בפרט. הוא מאפיין את יחסם של הישראלים אל הבריטים – הדברים אמורים פחות מעשרים שנה אחרי תום המנדט, ואולי אינם רלוונטים עוד לימינו. הוא מתבונן אל החברה הבריטית, אל דבקותה במלוכה ובמידרג האצולה ואל הפוליטיקה שלה, עוסק בהיסטוריה היהודית באנגליה, ומקדיש מספר פרקים – ותשומת לב מעמיקה – לקשר בין ישראל ליהודי התפוצות.

כמה מתיאורי הספר מעלים חיוך נוסטלגי, כמו ההמלצה להצטייד בספר מפות, או ההתיחסות אל הביטלס כאל תופעה קיצונית (שלא לדבר על כינויים "חיפושיות"). הפרק, העוסק בשלטונו של הרולד וילסון כראש ממשלה, יעניין אולי היסטוריונים בלבד. אבל פרט לאלה, הספר מעניין ורלוונטי, וכתוב בכשרון, כמצופה מברטוב.

פרק מעניין עוסק בנאום "נהרות של דם", שנשא אנוך פאוואל, חבר פרלמנט ואיש רוח, ב-1968. בעקבות התפרקות האימפריה הבריטית החלה תנועת הגירה של בני המושבות אל האי. בפתח הספר מתאר ברטוב את ההיסטוריה המבודדת של אנגליה: בעבר, כלומר, אך אתמול, היה האי מופרש מן העולם. מאות שנים חיו להם עליו הבריטים, מוגנים על ידי מים רבים, לא חסרים את כל הנכרים המתגוררים להם אי שם מעבר לתעלת למנש. יום אחד, מספרים האנגלים, נתרגשה סערה בתעלה וכל הספינות היו אנוסות למצוא להן מקלט בנמלים. מיד הודיע הרדיו כי יבשת אירופה מנותקת… כעת נאלצו תושבי המקום לקלוט את הנכרים המתדפקים על שעריהם. נאומו של פאוואל היה טעון גזענות ועוינות, וזכה לתמיכה רבה ומדאיגה. מעניין לקרוא את הפרק הזה על רקע גלי ההגירה של השנים האחרונות.

ברטוב שהה בלונדון בעת מלחמת ששת הימים, כמו גם בתקופת ההמתנה שקדמה לה ובעת האופוריה שלאחר הנצחון. על רקע זה הוא מתבונן במה שהוא מכנה "יהודֵי מאי יוני". בתקופה שלפני המלחמה, ובעיקר לאחר סגירת מיצרי טיראן, צבאו יהודים על שערי השגרירות, מבקשים להושיט סיוע, להיות שותפים לגורלה של ישראל. ברטוב מתבונן בעיקר באנשי הרוח היהודים, שעד אותה עת לא מצאו מכנה משותף בין יהדותם ובין ישראל, וכעת ניעורו בהם תחושת אחריות ותחושת דחיפות והכרה בחשיבות קיומה של המדינה גם בעבורם. לאחר הנצחון הפכו רבים מהם את עורם, כאילו מתביישים בתגובתם הרגשית. ברטוב מביא מדבריו של אחד מהם, שטען כי הנצחון המהיר מוכיח שישראל מעולם לא היתה נתונה לסכנה של ממש, והוא מרגיש מרומה… "סיפור עצוב", כך מגיב ברטוב. "סיפור יהודי כל כך. רק אתמול היו לב אחד אתנו, והיום אין מוחם סולח ללבם את חומו". הוא מצר על כשלונה של ההסברה הישראלית לנצל את גל התמיכה שקדם למלחמה כדי ליצור הידברות של ממש עם יהודי התפוצות, ומעלה הצעות אופרטיביות ליצירת קרבה והזדהות.

"ישראלים בחצר סט. ג'יימס" הוא ספר מלבב בפרקיו האישיים, ומעניין בפרקיו הציבוריים. למרות שהוא מתייחס לתקופה של לפני למעלה מחמישים שנה, ברובו הוא עדיין עדכני, ובזכות מבטו החכם והבוחן של חנוך ברטוב, וכתיבתו האיכותית, הספר בהחלט מומלץ.

הקיבוץ המאוחד

1970

ילדות של נסיכה / דנית בר

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

סדר היום / אריק ויאר

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ילדה רעה / נעמי לויצקי

"ילדה רעה" נפתח ברגע המכונן של חייה של נעמי לויצקי. בהיותה כבת ארבע, מסרה אותה אמה לידי זוג זקנים בשכונת תלפיות צפון, שהיתה אז שכונת מצוקה. בעוד האם מרי, בת עשרים וארבע באותה עת, ניהלה חיי רווחה נהנתניים בסוויטה במלון המלך דוד יחד עם בן זוגה, הילדה נאלצה לחלוק את חייה עם בני הזוג, עליהם היא מספרת כעת כך: משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם. לימים תשקם במידה כזו או אחת את יחסיה עם אמה ותרכוש לעצמה שם כעתונאית וכסופרת. ארבע השנים שהחלו באותו רגע, והסתימו כשהצליחה להיות "ילדה רעה" מספיק כדי שהזקנים יסרבו להחזיק בה, תימחקנה לחלוטין מזכרונה. עשרות שנים אחר כך תצא לחקור את עברה, תפגש עם חברי ילדות שנשכחו אף הם, ותשחזר את חייה פרט אחר פרט.

הספר כורך יחדיו שני סיפורי חיים שהם אחד, והם שלובים מדרך הטבע זה בזה ללא הפרד. סיפור הילדות מסופר בגוף שלישי, ככל הנראה משום שאין המדובר בהעלאת זכרונות לשמה, אלא בחוויות שנמחקו, ורק תוצאותיהן מחלחלות אל חיי המספרת המבוגרת. השנים שלאחר הילדות מסופרות בגוף ראשון. בנוסף על סיפור חיים מרתק, הספר מגיש גם מבט על התקופה, מימי המנדט ועד ימינו, מזויות ראיה בלתי שגרתיות: בן זוגה של האם, שהפך לאביה של נעמי, היה עו"ד אשר לויצקי, שהיה מעורב בארועי מפתח משפטיים, והתרועע עם האליטה של תקופתו, ובתו, כעתונאית, היתה מקושרת עם פוליטיקאים ועם משפטנים. השילוב של הסיפור הפרטי עם הארועים הציבוריים עובד כאן היטב.

איך מתמודדים עם פצע הנטישה? המספרת מתארת את יחסיה עם אמה כיחסים שכבר שנים מתנדנדים על חוד התער, שווה בשווה, בין תוקפנות לחמלה, בין כעס ואהבה עזה. סגירת חשבון עם העבר, אם היא בכלל ניתנת לביצוע, לא היתה אפשרית כאן, בעיקר משום סירובה של מרי לדון בנושא, כי בתפיסת המציאות שלה, נושא כאוב שלא מזכירים אותו פשוט אינו קיים. מרי היא דמות מרתקת: בתה מספרת על חייה של אמה בהונגריה, על הישרדותה האמיצה בתקופת המלחמה, על התיצבותה לצדה של הילדה בשעות חירום גם באותן ארבע שנים אבודות, על שנינותה ועל חוכמתה. מעניין שגם מרי חוותה בדידות והרחקה, כשנשלחה ללמוד צרפתית ומשמעת בפנימיה קתולית בצרפת, ממנה ברחה אחרי שנה. כשהילדה שואלת אותה אם לא כעסה על אביה, ואולי בעקיפין מביעה כך את כעסה שלה, מרי עונה, "לא כועסת בכלל. הוא עשה את זה לטובתי", ואולי בעקיפין מתנערת מאשמתה שלה.

הספר שופע סיפורים מרתקים מקורותיה של המדינה, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. אחד הספרים שהלהיבו אותי במיוחד בילדותי היה "גבורה באדום" מאת צביה גרנות, שעסק בדב גרונר. למדתי כעת על תפקידו של אשר לויצקי בפרשה, ועל האופן בו נקלע לעין הסערה בנסיונו להציל את חיי הנידון למוות. התרשמתי ממעורבותו בפרשת טוביאנסקי, ונגעה ללבי סגירת המעגל שנים אחר כך במפגש בין בנו של טוביאנסקי לבתו של לויצקי. התרגשתי מתיאור עלית יהודי אתיופיה שחוותה נעמי כעתונאית. מצאתי ענין רב גם בסיפורי המשפחות באירופה לפני השואה ובמהלכה, ובסיפורו של יאני, אביה הביולוגי שלא הכירה, ושאל חייו ביקשה להתוודע לאחר שהתייתמה מאביה. שברון אובדנם של יהודים רבים ללא השאר זכר מקופל בתגלית כי היה לה אח גדול ואת שמו היא לא תדע לעולם. איש לא יידע להגיד לה. וכמו שעקבתי על המפה אחרי מסעה של רות לורנד לכפר של אמה, כמתואר ב"תחרה הונגרית", גם כאן התלוויתי אל נעמי לויצקי במסעה במסלול הבריחה של אמה מבודפשט עד לסף הבית בו נולדה באורדה שברומניה, סמוך לגבול ההונגרי.

"ילדה רעה" הוא ספר צובט לב, אינטימי וחושפני גם יחד, מן הנטישה שבתחילתו ועד לתחלואים שבסיומו, פה ושם סוגר חשבונות עם אנשים שאכזבו. למרות שהוא בעיקרו אישי, וכולו בנוי מחוויותיה של הכותבת, בחירותיה המקצועיות ונסיבות חייה אפשרו לה נקודת תצפית מעניינת על הישראליות, ותצפיותיה משולבות בספר. המכלול מרגש, מעניין ומומלץ.

הקיבוץ המאוחד

2019

עיצוב הכריכה: אמרי זרטל