המפלים / ג'ויס קרול אוטס

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

שום דבר לא יסתיר את השמש / ארז שוייצר

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

הענק הקבור / קאזואו אישיגורו

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

מר מאני / אברהם ב. יהושע

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

איך קרה ששרדת / אסתר דרור ורות לין

נושא הניצול המיני של נשים יהודיות, וגם של גברים יהודיים, במהלך השואה, הושתק במשך שנים רבות. מצד אחד הוא לא תאם את הנרטיב של "שואה וגבורה", ולכן עדויות על פגיעות מיניות ועל שימוש במיניות כדי לשרוד נדחו כבדיה. מן הצד השני, הצד של השורדים, היתה בחירה – מודעת ולא מודעת – לשתוק, לא ליפול חלילה לסטראוטיפ המעליב של "צאן לטבח", לא להתמודד עם רגשות אשמה ובושה שאיכשהו, ללא הצדקה, מתלווים כצל מעיק ומביש לקורבנות אלימות מינית. שמועות בנושא זה תמיד היו, חשדנות שהתבטאה בשאלה "איך קרה ששרדת?", או במילותיה של רות בונדי: "כאן בישראל בקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?". אסתר דרור, בת לניצולת אושוויץ וברגן-בלזן, ורות לין, ראיינו מספר ניצולות, וגם כמה ניצולים, שהסכימו לדבר על הנושא, ובספרן הן מכסות טווח גדול של פגיעוּת מינית, מן העירום הכפוי והמשפיל שהיווה חלק מ"קבלת הפנים" למחנות, דרך מעשי אונס וניצול מיני בכפייה במחנות ומחוץ להם, ועד שימוש מ"בחירה" ביתרונות הגוף כדי לשרוד.

העדויות המצוטטות בספר קשות. בספר "999 נשים צעירות" כתבה הת'ר דיון מאקאדם בהרחבה אודות ההשפלה, ההפשטה מזהות, שהתלוותה לעירום הכפוי מול מבטי הזימה, או מול האדישות, של צוות המחנה. נשים, שהיו מסוגלות לספר אודות רעב וכאב והתעללות, בחרו לא לדבר על שעברו בשעות הראשונות לשהותן במחנות. תחושה קשה של בושה ושל חילול נלווית לכך, והנשים שראיינו דרור ולין אינן שונות. במקרים רבים הן בוחרות לספר על אותן שעות בגוף שלישי, כשומרות מרחק מן הטראומה. בדומה לכך, גם כשהן מספרות על נשים שנלקחו לזנות, על עצירות שעברו התעללות מינית, וגם על אסירות שמכרו את גופן תמורת לחם, הן מתארות דברים שארעו לאחרות, לא להן. כשאחת מהן מספרת באופן נדיר על מגע מיני עם גבר פולני, היא בוחרת לא לתאר אותו כאונס, למרות שבוצע תחת סחיטה ואיומים, אלא כמעשה גבורה שלה שנועד להציל את עצמה ואת חבריה. "יש דברים שקורים בחיים ומוטב לשתוק עד הסוף וזה לא עניינו של אף אחד", אומרת אחת המרואיינות בהקשר לסיפורה של אשה אחרת, אולי מתייחסת גם לבחירתה שלה לא לספר את שהיא אולי מבקשת להצפין.

העיסוק בנושא חשוב. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן המסכת הנוראה של השואה, ואינו ראוי להתעלמות שהיתה מנת חלקו, ולו רק כדי להצהיר כי הבושה והאשמה צריכות להיות כולן נחלת מי שגרמו לשואה ולחלוטין לא נחלת קורבנותיהם. "הניצולות שפגשנו מביאות את עדותן כמתגוננות; כאילו לא האנסים הם העומדים למשפט, אלא הן עצמן", כותבות החוקרות. העדויות המסופרות בראיונות צריכות להשמע, כמו כל העדויות הנאספות על התקופה. ולמרות זאת, הספר מקומם. הוא גרם לי אי נוחות רבה, עד כי שקלתי את נטישתו (אבל משקלם של הראיונות מנע זאת ממני). המרואיינות, שמן הסתם סבלו כמו שורדות רבות מרמיזות פוגעניות וגם מרגשות אשמה המלווים תדיר את מי שניצלו, "זוכות" ליחס שבעיני הוא מבזה מצד החוקרות. נראה כאילו השתיים קבעו קודם את התיאוריה, ואחר-כך התאימו את אליה את מסקנותיהן מן הראיונות. הן מצביעות על הוכחות לכאורה לשינויים שהכניסו המרואיינות בהיסטוריה הפרטית שלהן כדי להמנע מלהודות בפגיעוּת המינית שחוו. לדוגמא, כשאחת הנשים מספרת על אקציה כאילו ארעה שנתיים לפני שארעה בפועל, הן מעלות השערה שהקדימה במכוון את הארוע כדי לומר שהיתה צעירה מכפי שהיתה באמת – בת שלוש-עשרה במקום בת חמש-עשרה – ולכן לא יכלה להשתמש במיניות כדי להציל את עצמה. על סיפורה של עדה אחרת, שנחשפה באופן מעוות נגד רצונה, הן כותבות: "נראה כי הכורח להתמודד בגלוי עם הסוד […] מביא את עליזה לבנות לעצמה ביוגרפיה חדשה של גיבורה מנצחת". ועל סיפורה של ניצולה אחרת, שסיפרה לשתיים על וידוי של אשה אחרת, הן מעירות: "היתכן כי יהודית ממהרת לומר כי הכירה ב'עמך' מישהי שהודתה כי שילמה במין עבור לחם, כיוון שאם אף אחת אינה מספרת על מה שארע לה אישית אזי כל הנשים הן בחזקת 'חשודות' והיא בתוכן?" נו, לפחות הן לא אומרות מפורשות שהמרואיינות משקרות. יתרה מזו, במקרים מסוימים הן מרשות לעצמן להפליג אל מחוזות רחוקים יותר, וקשורים פחות לנושא, כמו ניתוח מערכת היחסים שבין אחת המרואיינות לבעלה.

סביר להניח שמקרים של ניצול מיני ושל שימוש במין כדי לשרוד היו, והרבה. למעשה, האמונה שלא התקיימו מקרים כאלה סובלת מאי-סבירות קיצונית. נאמנים עלי דבריה של הסופרת שירז אפיק, שעסקה רבות בנושא השואה וטיפלה בניצולים, לפיהם מקרים כאלה קרו, כדבריה, "בהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל" (הציטוט לקוח מסקירה שלה על הספר). מסקנותיהן של החוקרות – בהיבט הכולל, לא בהתיחסות הפרטנית לכל עדה – מן הסתם נכונות, וראויות לדיון ולתשומת לב, אבל גישתן נטולת האמפתיה משחזרת למעשה את חטא החשדנות שהופנתה אל הניצולים, וחבל.

ולמרות הביקורת – ספר חשוב.

הקיבוץ המאוחד

2016

מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

המוטבים / יוסל בירשטיין

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

ראש העיר קסטרברידג' / תומס הרדי

שם מלא: ראש העיר קסטרברידג': חייו ומותו של איש בעל אופי

אל היריד בווסכס עילית מגיעה משפחה צעירה. מיכאל הנצ'רד, אוגד שחת המחפש פרנסה, אשתו סוזאן, ובתם התינוקת אליזבת-ג'יין. כשהם עוצרים לאכול באחד האוהלים, הנצ'רד נענה להצעתה של המבשלת, ומוהל את הנזיד המוגש לו באלכוהול. ככל שהוא הולך ומשתכר, הולכים ומשתחררים מעצורי לשונו. הוא קובל בקול על חייו שנעצרו בשל היותו נשוי ואב לילדה, ובשיא טרוניותיו הוא קם ומציע למכור את אשתו. ריצ'רד ניוסון, ספן שמזדמן למקום, מקבל את ההצעה. סוזאן, אשה כנועה בדרך-כלל, מבהירה לבעלה כי אם לא יחזור בו היא תקום ותלך והילדה אתה, ומשהוא ממשיך בשלו היא חוברת אל הספן ועוזבת. הנצ'רד עתיד להתחרט על מעשהו לאחר שיפוג יינו, אך יגלה כי איחר את המועד, ועקבותיהן של אשתו ושל בתו נעלמו. אחוז חרטה ינדור לא להביא אל פיו משקה אלכוהולי במשך עשרים ואחת שנים, כמניין שנותיו עד כה.

עשרים שנה אחר-כך מגיעות סוזאן ואליזבת-ג'יין אל אותו המקום. אחרי שנטרפה ספינתו של ניוסון, והשתיים נותרו בחוסר כל, החליטה סוזאן לחפש את בעלה בתקווה שיספק לבתה תמיכה כלכלית. הנצ'רד, כך הן מגלות, הפך בינתים איש אמיד, סוחר מצליח בתבואה, שבזכות עושרו ומעמדו החברתי הוכתר כראש העיר קסטרברידג'. מכאן ואילך נפרשת עלילה רבת פיתולים, שמשתלבים בה אשה מעברו של הנצ'רד, צעיר סקוטי חביב ומוכשר שעובר במקום ומתפתה להשאר כמנהל עסקיו של ראש העיר, מבשלת הנזיד מן היריד, עובד מאוכזב שואף נקם, שועי העיר ודלת העם. העלילה מתרחשת על רקע החיים החקלאיים באזור, הנתונים לשרירות לבו של הטבע, ועל הרקע החברתי של התקופה.

יש בספר משהו טלנובלי, והרדי עצמו הכיר בכך, אם כי במונחים אחרים מן הסתם. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתונות, והרדי סבר בדיעבד כי העמיס על העלילה יותר מדי תקריות כדי לספק לקוראים התרחשות מעניינת בכל שבוע. לכן יש לנו כאן שתי נשים שמאוהבות באותו גבר, ומת לכאורה ששב ומופיע, ושורה של אי הבנות שמחכות להתרה, וכמה צירופי מקרים, ועוד כהנה וכהנה תפניות וטריקים.

ובכל זאת, הספר הוא רב עוצמה ועומד במבחן השנים בזכות דמויותיו המעוצבות להפליא, והדברים אמורים בעיקר בדמותו של הנצ'רד. ראש העיר הוא אדם קשה. הוא נוטר טינה עזה, עיקש, מוּנָע פעמים רבים על ידי רגש סוער במקום על ידי הגיון, גורם עוול לקרובים ולרחוקים. אבל הוא גם אדם מוסרי, עומד בדיבורו, סוחר הגון. יותר משהוא קשה כלפי אחרים, הוא קשה כלפי עצמו. נדמה כי שתי נפשות מתרוצצות בקרבו, זו שמייחלת לכפרה ולאהבה, וזו שמחבלת בה. יש לו היכולת להביא לחורבנם של אחרים, הוא יוצא לעשות זאת בנחישות, ונרתע ברגע האחרון. חסרה לו היכולת לנהוג באורך רוח ובנועם, גם כשברור לו שדרך זו תפעל לטובתו. הנה כך כותב עליו הרדי: "תכנית כזאת להפוך עליו את לב יריבו רחקה מסגולותיו קשות-העורף של ראש-העיר. לדקויות ביתיות כגון אלה זר היה עד אפס-תוחלת. בין אם אהב איש או שנאהו, נסכל לנהוג בו כשור-הבר". וגם "גרימת שברון-לבב כזה הבעיתה גם איש כמוהו. על פי מזגו יכול היה להצמית את שניהם גם יחד בעידנא-דריתחא, אך להשלים את המעשה ברעל-פיו נבצר אפילו מתעוזת-משטמתו". מכיוון שעליו להענש על חטאו הראשון, ומכיוון שאופיו עומד לו לרועץ, מפלתו צפויה, ובכל זאת הוא מכמיר לב.

לכדה את תשומת לבי הפיסקה המתארת את יחסה של העיר כלפי הנצ'רד אחרי שנחשף סוד החטא שבגינו התנזר מאלכוהול. אותם הדברים ממש כוחם יפה לימינו, כשפרשיות מן העבר צצות והורסות חיים: "מן השילומים אשר שילם במרוצת חייו התעלמו לאור הזוהר הדרמטי של המעשה המקורי. לו נודעה התקרית מקדם כי אז נחשבה עתה במעט, כחטאת-נעורים כבדה אך יחידה של אברך אשר דבר לא היה כמעט בינו ובין האזרח-דהאידנא, הנכבד והשקול (ולו עקשן במקצת). אך מאחר שהמעשה נח מאז למעצבה לא הורגש פער השנים, והכתם השחור של ימי-בחוריו לבש צביון של פשע טרי".

הדמויות הנשיות הראשיות בספר מעניינות אף הן. סוזאן, אליזבת-ג'יין ולוסֶטה, ברוח אותה תקופה של מחצית המאה התשע-עשרה, תלויות במידה רבה בגברים, אבל הרדי מייחס לכל אחת מהן עוז רוח ואפשרות בחירה בתוך המסגרת המגבילה: סוזאן שלא התחננה על נפשה כשבעלה מכר אותה, אלא קמה והלכה; אליזבת-ג'יין שידעה להתרחק ממקומות שהזיקו לנפשה ולבחור בעצמאות יחסית; ולוסטה שביקשה לכסות על חטאה, והשכילה לחמוק מנישואים מאיימים.

לצד אלה, הרדי עוסק ביחסי עיר-כפר, וביחסי בעלי מעמד ודלת-העם. קסטרברידג' שוקקת חיים, והרדי מתאר אותם יפה. הספר המקורי היה מלווה באיוריו של רוברט ברנס, שממחישים את תיאוריו של הרדי, ומכיוון שהם כל-כך תואמים לטקסט הם ממחישים גם את יכולתו של הרדי להעמיד תמונות במילים.

הספר בשפת המקור מצוי במלואו בפרויקט גוטנברג.

מומלץ בהחלט.

The Mayor of Casterbridge – Thomas Hardy

הקיבוץ המאוחד

1977 (1886)

תרגום מאנגלית: א.ד. שפיר

זיגפריד / הארי מוליש

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וזה סאראמאגו

ה' הוא צייר פורטרטים מבוקש. למרות שאמנות זו הולכת ונדחקת מפני הצילום, עדיין יש המבקשים להנציח את דיוקנם בדרך המסורתית. אבל גם אם מזמיני הציורים מרוצים מבחירתם, ה' עצמו יודע שהוא אינו אמן אמיתי, שהעבודה שלו היא יותר טכנית ופחות יצירתית. שנים התנהל בשלום עם הידיעה הזו, עד שמפגש עם ס', איש עסקים עשיר שאת דיוקנו התבקש לצייר כדי להמשיך מסורת משפחתית, שינה אצלו משהו. במקביל לציור הרשמי החל לצייר בסתר דיוקן שני, אמיתי יותר, בנסיון לתפוס משהו עמוק יותר מן החזות החיצונית. "רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שלא ראוי להראות", הוא אומר, ואת ההסוואה הוא מנסה להסיר בציור המוסתר. כשמלאכתו אינה צולחת בידו, הוא פונה לאלטרנטיבה אחרת, כתיבה.

ס' הוא רק זרז, לא מטרה בפני עצמה. "מי שמצייר פורטרט משקף את עצמו […] אמרתי שאיני אוהב את הציור שלי: כי איני אוהב את עצמי, ואני נאלץ לראות את עצמי בכל פורטרט שאני מצייר, מיותר, עייף, ותרן, אבוד". הציור השני והכתיבה הם בעצם נסיון לאוטוביוגרפיה, להיכרות עם ה' האמיתי. ה' עתיד להכשל בנסיונותיו בשני התחומים, עד שמשבר וגאולה יפקדו אותו: לקוחות ידחו אותו משום שיזנח את הדיוקנים המסורתיים וינסה לצייר רק את הדיוקנים החליפיים, כמו בציור המוסתר של ס'; חברו ייאסר בגלל פעילות פוליטית, והוא יגלה שאותו חבר, דווקא זה שהעביר ביקורת גלויה על אמנותו, בחר בו מראש כאיש קשר למקרה כזה; למרות הסיכון ינסה לסייע לאסיר ולמשפחתו; ואולי חשוב מכל, הוא ימצא אהבה. בשלב זה, כשהוא כאילו נולד מחדש, יזנח את נסיונות הכתיבה, ויפנה לצייר דיוקן של עצמו. "הכתיבה הזאת עומדת להסתיים. היא נמשכה כל זמן שהיה צורך שאדם אחד יכלה ואחר יתחיל […] היום הגיע זמנו והגיע זמני".

כל זה נשמע מעניין ומבטיח. הבעיה היא שסאראמאגו של הספר הזה אינו זה שהכרנו בספריו המאוחרים יותר והמשובחים הרבה יותר. "מדריך לציור ולקליגרפיה" הוא הרומן השני של סאראמאגו, שראה אור שלושים שנה אחרי הראשון, וחמש שנים לפני "דברי ימי מנזר" המצוין, שבו החל להפגין את סגנונו היחודי ואת השפע הרעיוני שאפיין אותו בכל ספריו הבאים (בין שני אלה פרסם גם את "מורם מעפר" המומלץ מאוד). בניגוד לספריו הידועים, שבהם המשפטים המפותלים מכילים שפע של תפניות ושל הפתעות מהנות ומעוררות מחשבה, כאן, למרות המשפטים ה"נורמליים" יחסית, עם ניצנים של הסגנון העתידי, מתקבל בחלק גדול מן הזמן רושם של שפע מילים על לא כלום. או במילותיו של ה': "לאחר שגיליתי כמיטב יכולתי את האפסות שבשיטה הקלאסית של כתיבת ביוגרפיה (של עצמי), העדפתי להשליך על השקיפות שהיא אני (עצמי) את אלף הפיסות של הנסיבות, את משקעי האבק בין האויר לנחיריים, את מטר המלים אשר כמו הגשם מציפות הכל אם הן יורדות בכמות הנדרשת – על מנת שאחרי שהכל יהיה מכוסה היטב, נוכל לחפש את הניצוצות הראשונים, את האצבעות המתנועעות ומזמינות, הלא הם, הראשונים, תשובתי לשמש, והאחרונות, התסכול מכך שאינן שורשים כפולים, אשר תוך כדי היתקעות בקרקע, ייאחזו בבטחון גם במרחב. לסיכום: כיסוי לצורך גילוי".

יש בספר קטעים מעניינים, יש דיונים מעוררי מחשבה – על חברות, על אמנות, על הפוליטיקה המקומית ועוד – יש הומור, ויש דרמה. וכמובן, כרגיל, יש תרגום משובח של מרים טבעון. לכן, למרות שבחלקים גדולים ממנו הוא די נמרח, ולמרות שלא עמד בציפיותי, לא אמנע לגמרי מלהמליץ עליו.

Manual de Pintura e Caligrafia – José Saramago

הספריה החדשה

2021 (1977)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון