סדר היום / אריק ויאר

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מודעות פרסומת

ילדה רעה / נעמי לויצקי

"ילדה רעה" נפתח ברגע המכונן של חייה של נעמי לויצקי. בהיותה כבת ארבע, מסרה אותה אמה לידי זוג זקנים בשכונת תלפיות צפון, שהיתה אז שכונת מצוקה. בעוד האם מרי, בת עשרים וארבע באותה עת, ניהלה חיי רווחה נהנתניים בסוויטה במלון המלך דוד יחד עם בן זוגה, הילדה נאלצה לחלוק את חייה עם בני הזוג, עליהם היא מספרת כעת כך: משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם. לימים תשקם במידה כזו או אחת את יחסיה עם אמה ותרכוש לעצמה שם כעתונאית וכסופרת. ארבע השנים שהחלו באותו רגע, והסתימו כשהצליחה להיות "ילדה רעה" מספיק כדי שהזקנים יסרבו להחזיק בה, תימחקנה לחלוטין מזכרונה. עשרות שנים אחר כך תצא לחקור את עברה, תפגש עם חברי ילדות שנשכחו אף הם, ותשחזר את חייה פרט אחר פרט.

הספר כורך יחדיו שני סיפורי חיים שהם אחד, והם שלובים מדרך הטבע זה בזה ללא הפרד. סיפור הילדות מסופר בגוף שלישי, ככל הנראה משום שאין המדובר בהעלאת זכרונות לשמה, אלא בחוויות שנמחקו, ורק תוצאותיהן מחלחלות אל חיי המספרת המבוגרת. השנים שלאחר הילדות מסופרות בגוף ראשון. בנוסף על סיפור חיים מרתק, הספר מגיש גם מבט על התקופה, מימי המנדט ועד ימינו, מזויות ראיה בלתי שגרתיות: בן זוגה של האם, שהפך לאביה של נעמי, היה עו"ד אשר לויצקי, שהיה מעורב בארועי מפתח משפטיים, והתרועע עם האליטה של תקופתו, ובתו, כעתונאית, היתה מקושרת עם פוליטיקאים ועם משפטנים. השילוב של הסיפור הפרטי עם הארועים הציבוריים עובד כאן היטב.

איך מתמודדים עם פצע הנטישה? המספרת מתארת את יחסיה עם אמה כיחסים שכבר שנים מתנדנדים על חוד התער, שווה בשווה, בין תוקפנות לחמלה, בין כעס ואהבה עזה. סגירת חשבון עם העבר, אם היא בכלל ניתנת לביצוע, לא היתה אפשרית כאן, בעיקר משום סירובה של מרי לדון בנושא, כי בתפיסת המציאות שלה, נושא כאוב שלא מזכירים אותו פשוט אינו קיים. מרי היא דמות מרתקת: בתה מספרת על חייה של אמה בהונגריה, על הישרדותה האמיצה בתקופת המלחמה, על התיצבותה לצדה של הילדה בשעות חירום גם באותן ארבע שנים אבודות, על שנינותה ועל חוכמתה. מעניין שגם מרי חוותה בדידות והרחקה, כשנשלחה ללמוד צרפתית ומשמעת בפנימיה קתולית בצרפת, ממנה ברחה אחרי שנה. כשהילדה שואלת אותה אם לא כעסה על אביה, ואולי בעקיפין מביעה כך את כעסה שלה, מרי עונה, "לא כועסת בכלל. הוא עשה את זה לטובתי", ואולי בעקיפין מתנערת מאשמתה שלה.

הספר שופע סיפורים מרתקים מקורותיה של המדינה, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. אחד הספרים שהלהיבו אותי במיוחד בילדותי היה "גבורה באדום" מאת צביה גרנות, שעסק בדב גרונר. למדתי כעת על תפקידו של אשר לויצקי בפרשה, ועל האופן בו נקלע לעין הסערה בנסיונו להציל את חיי הנידון למוות. התרשמתי ממעורבותו בפרשת טוביאנסקי, ונגעה ללבי סגירת המעגל שנים אחר כך במפגש בין בנו של טוביאנסקי לבתו של לויצקי. התרגשתי מתיאור עלית יהודי אתיופיה שחוותה נעמי כעתונאית. מצאתי ענין רב גם בסיפורי המשפחות באירופה לפני השואה ובמהלכה, ובסיפורו של יאני, אביה הביולוגי שלא הכירה, ושאל חייו ביקשה להתוודע לאחר שהתייתמה מאביה. שברון אובדנם של יהודים רבים ללא השאר זכר מקופל בתגלית כי היה לה אח גדול ואת שמו היא לא תדע לעולם. איש לא יידע להגיד לה. וכמו שעקבתי על המפה אחרי מסעה של רות לורנד לכפר של אמה, כמתואר ב"תחרה הונגרית", גם כאן התלוויתי אל נעמי לויצקי במסעה במסלול הבריחה של אמה מבודפשט עד לסף הבית בו נולדה באורדה שברומניה, סמוך לגבול ההונגרי.

"ילדה רעה" הוא ספר צובט לב, אינטימי וחושפני גם יחד, מן הנטישה שבתחילתו ועד לתחלואים שבסיומו, פה ושם סוגר חשבונות עם אנשים שאכזבו. למרות שהוא בעיקרו אישי, וכולו בנוי מחוויותיה של הכותבת, בחירותיה המקצועיות ונסיבות חייה אפשרו לה נקודת תצפית מעניינת על הישראליות, ותצפיותיה משולבות בספר. המכלול מרגש, מעניין ומומלץ.

הקיבוץ המאוחד

2019

עיצוב הכריכה: אמרי זרטל

סוסתי / ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.

הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:

נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה!  הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.

על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.

היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.

אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".

מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".

האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.

עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".  

צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:

"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".  

"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".

"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".  

רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"  

למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים:  דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.

ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.

די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)

1917 (1873)

תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

העליונים / נעמי לויצקי

כותרת משנה: בתוככי בית-המשפט העליון

ב-2017 ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. סקירה זו מתיחסת למהדורה המקורית מ-2006.

"אנחנו השופטים יכולים להשתדל להיות אוביקטיבים ככל שנוכל, ובכל זאת לא נוכל לראות את הדברים אלא בעינינו שלנו" (בנימין קרדוזו, שופט אמריקאי)

נעמי לויצקי, כך למדתי מכריכת הספר, לימדה בבית הספר למשפטים במכללה למִנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו. בספרה "העליונים" היא מרחיבה בסוגיה זו בהתייחס לשופטי בית המשפט העליון בתקופתו של השופט אהרן ברק. הספר ראה אור בשנת 2006, השנה בה פרש ברק מכס הנשיא, לאחר עשור בו חולל מהפכה בתפיסת תפקידו של המוסד. תחתיו התמנתה דורית ביניש.

הכותבת מתארת את הביוגרפיה של כמה מן השופטים, בהתיחסות מורחבת לארבעה מהם – ברק, ביניש, חשין ודורנר – ואת השתקפותה בהתנהלותם השיפוטית. נראה לי כי התפיסה של "שופטים כבני אדם" היא די אינטואיטיבית, שהרי אוביקטיביות של מאה אחוז אינה אפשרית. ברק עצמו הודה באחד מספריו "שאם שופט הפעיל שיקול דעת אוביקטיבי ולא מצא פתרון אחד לבעיה קשה שניצבת בפניו, תשקף בסופו של דבר ההכרעה שלו את מבנה אישיותו". לעתים הביוגרפיה מוצאת ביטוי בערכי השופט באופן ישיר, לעתים דווקא באופן הופכי. דוגמא לשני אופנים אלה מובאת בפרקים המוקדשים לשופט מישאל חשין. חשין, שצה"ל סירב לגייסו בשל בעיה רפואית, ושנאבק עד שגויס לשרות מילואים, הביא לידי ביטוי בפסיקותיו את הערך העליון של השרות, וכאן באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין ערכיו להחלטותיו. מצד שני, הוא הִרבה להתייחס לקשר הקדוש בין אבות לילדיהם, בעוד הוא עצמו סירב במשך שנים רבות לפגוש את בתו שנולדה לו מחוץ לנישואים. הווה אומר, במקרה זה התקיים קשר הפוך בין הביוגרפיה למסר, אולי כסוג של פיצוי. כמו בכל ענין, שהוא מתחומה של הפסיכולוגיה, לא ניתן לתחום כללים בעלי תוקף מוחלט, ועדות לכך הם המקרים המתוארים בספר, שבהם שופטים הפתיעו בפסיקות בלתי צפויות. מכל מקום, ריבוי הקישורים הללו מרתק.

מעניין לא פחות לעקוב אחרי האבולוציה של התפיסה השיפוטית הפרטית, המודגמת בפרקים העוסקים בשופטת דליה דורנר. במסלול שעשתה מן הסנגוריה הצבאית אל בית הדין הצבאי לערעורים ואל בית המשפט העליון ניכרת השפעת סביבתה על ההחלטות השיפוטיות שלה, וניתן להצביע על מהפך בכמה מעמדותיה. כך, לדוגמא, בתפקידה הצבאי הקלה בעונשו של חייל שאנס חיילת, בין השאר משום התנהגותה קלת הדעת של הנאנסת. פסיקותיה בנושאים דומים בבית המשפט העליון החמירו לעין ערוך עם אנסים ועם גברים מתעללים. אולי הסביבה הצבאית הגברית השפיעה, ואולי, כפי שקורה לכל אדם, וכפי שדורנר עצמה אמרה, "יש לכולנו תקופות בחיים, והדברים אכן משתנים".

נראה לי שאפשר לטעון שגם בית המשפט והועדה למינוי שופטים מכירים בתקפותם של קישורים בלתי אוביקטיבים אלה, ולראיה שריון הכסאות למייצגי מגזרים, כמו "הכסא הדתי" ו"הכסא הערבי". עצם הגדרתם של "כסאות" מובחנים מעידה על מוכנות לקבל מראש פסיקות ברוח מסוימת, הנגזרת מעולם הערכים שמביא אתו השופט.

למרות ש"השורה התחתונה" היא, לפחות בעיני, די ברורה מאליה, הקריאה בספר מרתקת מכמה היבטים. היבט שמאוד דיבר אלי מצוי בסיפורים היחודיים של כל אחד מן השופטים, שיחדיו מצטרפים לפסיפס האנושי המרכיב את המדינה. ביניהם אהרן ברק, שמחצית עשור מחייו, החל מגיל חמש, עברה בגטו ובמחבוא, כששילוב של תושית הוריו עם נחישותו שלו ועם מזל הביא לשרידותו, ובבגרותו הפך לשופט בעל מוניטין בינלאומי. ודליה דורנר, שבהיותה בת עשר נפלה באחת מעושר באיסטנבול ליתמות ולעוני בארץ וחונכה בפנימיה הרחק מאמה, ושנים אחר-כך הפכה לאחת השופטות הבולטות בארץ. ההיבט המעניין עוד יותר, מבחינתי, מצוי בדילמות המשפטיות ובפסיקות המפורטות בספר, החל בימיה הראשונים של המדינה, ועבור בכל אבני הדרך של הגדרת צביונה של המדינה – חוק השבות ושאלת מיהו יהודי, עתירת אליס מילר שביקשה להצטרף לקורס טיס, עתירת יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, שביקש להעניק לבן-זוגו את כרטיס החינם שאל-על מקצה לבני זוגם של עובדיה, המאבק סביב סגירת כביש בר-אילן, פינוי גוש קטיף, ועוד ועוד. כל מקרה מתואר בלשון נהירה, מעניין גם בפני עצמו וגם כאבן בוחן להתנהלותם של השופטים שדנו בו.

דיעותיה של הכותבת עצמה מובעות בבירור ובמרומז לאורך הספר. היא לא מהססת לקבוע ששופט טעה בהתנהלותו או בפסיקתו, קביעה לגיטימית, כמובן. לא חייבים להסכים עם קביעותיה, ומה שחשוב לעניינו של הקורא הוא שאין המדובר בספר המנסה לקדם תפיסת עולם. זהו ספר מחקרי מושקע, שסגנונו נע בין תיעוד לפרוזה סיפורית, ניכר שנכתב בהתלהבות ובמעורבות אישית, והתוצאה מרתקת, בין אם מתמקדים בפן הביוגרפי ובהשלכותיו, בין אם בוחרים להרחיב את הדעת בתיאורים המקרים המשפטיים השזורים בו, וכמובן כמכלול המקיף את שני פניו.

הספריה החדשה

2006

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

המנהרה / אברהם ב. יהושע

צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.

כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".

התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.

לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.

אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.

הספריה החדשה

2018

דפי אספרן / הנרי ג'יימס

"דפי אספרן" הם מכתבים ששלח המשורר האמריקאי ג'פרי אספרן לאהובתו ג'וליאנה, שאודותיה כתב אחדים משיריו. המספר נטול השם משתוקק להניח ידו על המכתבים. משתוקק? אחוז שגעון לדבר אחד. אספרן בעיניו שמיימי, יפה-תואר, בעל מוח מבריק ונשמה זוהרת, וכשידידתו של המספר מלגלגת על גאונותו של המשורר, הוא אינו טורח להגיב, משום ש"אין אדם מגן על אלוהיו". ג'וליאנה, שהיא כעת אשה קשישה, מתגוררת בונציה יחד עם אחייניתה טינה. פנייתו אליה בכתב בבקשה לראות את המכתבים נדחתה, ולכן הוא מגיע לונציה ומחבל תחבולות כיצד להשיג את "השרידים המקודשים". בעצת ידידתו הוא שוכר בשם בדוי חדרים בארמון המוזנח בו מתגוררות השתים, ומחשב את דרכו הלאה.

ג'וליאנה, כך מתגלה לו, היא אמנם קשישה מופלגת, אך רחוקה מן התדמית שיצר בדמיונו למושאם של השירים. הניגוד בין האהובה הענוגה לזקנה החשדנית ורודפת הבצע הוא אחד הסממנים האירונים-משעשעים של היצירה. המספר מתמרן ללא הרף בין רצונו לשאול ישירות על המכתבים, או באופן בסיסי וגס יותר – רצונו לחטט במגרותיה של הזקנה, לבין הזהירות שהוא נאלץ לנקוט שמא יכעיס אותה או יבהיל אותה והיא תחליט להשמיד את הדפים יקרי הערך. בדרכו אל ג'וליאנה עליו לעבור את טינה, שומרת הסף הכנועה, שאת שיתוף הפעולה שלה הוא מבקש לרכוש באמצעות חנופה.

מי מפעיל את מי? המספר את שתי הנשים, או אולי בשל תשוקתו הגורפת-כל הוא הנתון בידיהן? ג'וליאנה שהכוח בידיה בזכות המידע שעליו יש לה בלעדיות, ולמרות חולשתה הפיזית? או אולי דווקא טינה שכוחה צפון בתמימותה? הנרי ג'יימס כתב נובלה קומית-טרגית הפכפכה, מונעת על ידי יצרים עזים אך מתנהלת באיטיות, נקרעת בין תשוקה אמנותית לכללי מוסר אנושיים. על היבט אחרון זה ועל סגנונה של היצירה עומדת בהרחבה דורותיאה קרוק באחרית דבר מעניינת.

מומלץ בהחלט.

הטקסט בשפת המקור זמין בפרויקט גוטנברג.

The Aspern Papers – Henry James

הקיבוץ המאוחד

1990 (1888)

תרגום מאנגלית: רוני גבעתי, רינה קלינוב