מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

המוטבים / יוסל בירשטיין

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

ראש העיר קסטרברידג' / תומס הרדי

שם מלא: ראש העיר קסטרברידג': חייו ומותו של איש בעל אופי

אל היריד בווסכס עילית מגיעה משפחה צעירה. מיכאל הנצ'רד, אוגד שחת המחפש פרנסה, אשתו סוזאן, ובתם התינוקת אליזבת-ג'יין. כשהם עוצרים לאכול באחד האוהלים, הנצ'רד נענה להצעתה של המבשלת, ומוהל את הנזיד המוגש לו באלכוהול. ככל שהוא הולך ומשתכר, הולכים ומשתחררים מעצורי לשונו. הוא קובל בקול על חייו שנעצרו בשל היותו נשוי ואב לילדה, ובשיא טרוניותיו הוא קם ומציע למכור את אשתו. ריצ'רד ניוסון, ספן שמזדמן למקום, מקבל את ההצעה. סוזאן, אשה כנועה בדרך-כלל, מבהירה לבעלה כי אם לא יחזור בו היא תקום ותלך והילדה אתה, ומשהוא ממשיך בשלו היא חוברת אל הספן ועוזבת. הנצ'רד עתיד להתחרט על מעשהו לאחר שיפוג יינו, אך יגלה כי איחר את המועד, ועקבותיהן של אשתו ושל בתו נעלמו. אחוז חרטה ינדור לא להביא אל פיו משקה אלכוהולי במשך עשרים ואחת שנים, כמניין שנותיו עד כה.

עשרים שנה אחר-כך מגיעות סוזאן ואליזבת-ג'יין אל אותו המקום. אחרי שנטרפה ספינתו של ניוסון, והשתיים נותרו בחוסר כל, החליטה סוזאן לחפש את בעלה בתקווה שיספק לבתה תמיכה כלכלית. הנצ'רד, כך הן מגלות, הפך בינתים איש אמיד, סוחר מצליח בתבואה, שבזכות עושרו ומעמדו החברתי הוכתר כראש העיר קסטרברידג'. מכאן ואילך נפרשת עלילה רבת פיתולים, שמשתלבים בה אשה מעברו של הנצ'רד, צעיר סקוטי חביב ומוכשר שעובר במקום ומתפתה להשאר כמנהל עסקיו של ראש העיר, מבשלת הנזיד מן היריד, עובד מאוכזב שואף נקם, שועי העיר ודלת העם. העלילה מתרחשת על רקע החיים החקלאיים באזור, הנתונים לשרירות לבו של הטבע, ועל הרקע החברתי של התקופה.

יש בספר משהו טלנובלי, והרדי עצמו הכיר בכך, אם כי במונחים אחרים מן הסתם. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתונות, והרדי סבר בדיעבד כי העמיס על העלילה יותר מדי תקריות כדי לספק לקוראים התרחשות מעניינת בכל שבוע. לכן יש לנו כאן שתי נשים שמאוהבות באותו גבר, ומת לכאורה ששב ומופיע, ושורה של אי הבנות שמחכות להתרה, וכמה צירופי מקרים, ועוד כהנה וכהנה תפניות וטריקים.

ובכל זאת, הספר הוא רב עוצמה ועומד במבחן השנים בזכות דמויותיו המעוצבות להפליא, והדברים אמורים בעיקר בדמותו של הנצ'רד. ראש העיר הוא אדם קשה. הוא נוטר טינה עזה, עיקש, מוּנָע פעמים רבים על ידי רגש סוער במקום על ידי הגיון, גורם עוול לקרובים ולרחוקים. אבל הוא גם אדם מוסרי, עומד בדיבורו, סוחר הגון. יותר משהוא קשה כלפי אחרים, הוא קשה כלפי עצמו. נדמה כי שתי נפשות מתרוצצות בקרבו, זו שמייחלת לכפרה ולאהבה, וזו שמחבלת בה. יש לו היכולת להביא לחורבנם של אחרים, הוא יוצא לעשות זאת בנחישות, ונרתע ברגע האחרון. חסרה לו היכולת לנהוג באורך רוח ובנועם, גם כשברור לו שדרך זו תפעל לטובתו. הנה כך כותב עליו הרדי: "תכנית כזאת להפוך עליו את לב יריבו רחקה מסגולותיו קשות-העורף של ראש-העיר. לדקויות ביתיות כגון אלה זר היה עד אפס-תוחלת. בין אם אהב איש או שנאהו, נסכל לנהוג בו כשור-הבר". וגם "גרימת שברון-לבב כזה הבעיתה גם איש כמוהו. על פי מזגו יכול היה להצמית את שניהם גם יחד בעידנא-דריתחא, אך להשלים את המעשה ברעל-פיו נבצר אפילו מתעוזת-משטמתו". מכיוון שעליו להענש על חטאו הראשון, ומכיוון שאופיו עומד לו לרועץ, מפלתו צפויה, ובכל זאת הוא מכמיר לב.

לכדה את תשומת לבי הפיסקה המתארת את יחסה של העיר כלפי הנצ'רד אחרי שנחשף סוד החטא שבגינו התנזר מאלכוהול. אותם הדברים ממש כוחם יפה לימינו, כשפרשיות מן העבר צצות והורסות חיים: "מן השילומים אשר שילם במרוצת חייו התעלמו לאור הזוהר הדרמטי של המעשה המקורי. לו נודעה התקרית מקדם כי אז נחשבה עתה במעט, כחטאת-נעורים כבדה אך יחידה של אברך אשר דבר לא היה כמעט בינו ובין האזרח-דהאידנא, הנכבד והשקול (ולו עקשן במקצת). אך מאחר שהמעשה נח מאז למעצבה לא הורגש פער השנים, והכתם השחור של ימי-בחוריו לבש צביון של פשע טרי".

הדמויות הנשיות הראשיות בספר מעניינות אף הן. סוזאן, אליזבת-ג'יין ולוסֶטה, ברוח אותה תקופה של מחצית המאה התשע-עשרה, תלויות במידה רבה בגברים, אבל הרדי מייחס לכל אחת מהן עוז רוח ואפשרות בחירה בתוך המסגרת המגבילה: סוזאן שלא התחננה על נפשה כשבעלה מכר אותה, אלא קמה והלכה; אליזבת-ג'יין שידעה להתרחק ממקומות שהזיקו לנפשה ולבחור בעצמאות יחסית; ולוסטה שביקשה לכסות על חטאה, והשכילה לחמוק מנישואים מאיימים.

לצד אלה, הרדי עוסק ביחסי עיר-כפר, וביחסי בעלי מעמד ודלת-העם. קסטרברידג' שוקקת חיים, והרדי מתאר אותם יפה. הספר המקורי היה מלווה באיוריו של רוברט ברנס, שממחישים את תיאוריו של הרדי, ומכיוון שהם כל-כך תואמים לטקסט הם ממחישים גם את יכולתו של הרדי להעמיד תמונות במילים.

הספר בשפת המקור מצוי במלואו בפרויקט גוטנברג.

מומלץ בהחלט.

The Mayor of Casterbridge – Thomas Hardy

הקיבוץ המאוחד

1977 (1886)

תרגום מאנגלית: א.ד. שפיר

זיגפריד / הארי מוליש

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וזה סאראמאגו

ה' הוא צייר פורטרטים מבוקש. למרות שאמנות זו הולכת ונדחקת מפני הצילום, עדיין יש המבקשים להנציח את דיוקנם בדרך המסורתית. אבל גם אם מזמיני הציורים מרוצים מבחירתם, ה' עצמו יודע שהוא אינו אמן אמיתי, שהעבודה שלו היא יותר טכנית ופחות יצירתית. שנים התנהל בשלום עם הידיעה הזו, עד שמפגש עם ס', איש עסקים עשיר שאת דיוקנו התבקש לצייר כדי להמשיך מסורת משפחתית, שינה אצלו משהו. במקביל לציור הרשמי החל לצייר בסתר דיוקן שני, אמיתי יותר, בנסיון לתפוס משהו עמוק יותר מן החזות החיצונית. "רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שלא ראוי להראות", הוא אומר, ואת ההסוואה הוא מנסה להסיר בציור המוסתר. כשמלאכתו אינה צולחת בידו, הוא פונה לאלטרנטיבה אחרת, כתיבה.

ס' הוא רק זרז, לא מטרה בפני עצמה. "מי שמצייר פורטרט משקף את עצמו […] אמרתי שאיני אוהב את הציור שלי: כי איני אוהב את עצמי, ואני נאלץ לראות את עצמי בכל פורטרט שאני מצייר, מיותר, עייף, ותרן, אבוד". הציור השני והכתיבה הם בעצם נסיון לאוטוביוגרפיה, להיכרות עם ה' האמיתי. ה' עתיד להכשל בנסיונותיו בשני התחומים, עד שמשבר וגאולה יפקדו אותו: לקוחות ידחו אותו משום שיזנח את הדיוקנים המסורתיים וינסה לצייר רק את הדיוקנים החליפיים, כמו בציור המוסתר של ס'; חברו ייאסר בגלל פעילות פוליטית, והוא יגלה שאותו חבר, דווקא זה שהעביר ביקורת גלויה על אמנותו, בחר בו מראש כאיש קשר למקרה כזה; למרות הסיכון ינסה לסייע לאסיר ולמשפחתו; ואולי חשוב מכל, הוא ימצא אהבה. בשלב זה, כשהוא כאילו נולד מחדש, יזנח את נסיונות הכתיבה, ויפנה לצייר דיוקן של עצמו. "הכתיבה הזאת עומדת להסתיים. היא נמשכה כל זמן שהיה צורך שאדם אחד יכלה ואחר יתחיל […] היום הגיע זמנו והגיע זמני".

כל זה נשמע מעניין ומבטיח. הבעיה היא שסאראמאגו של הספר הזה אינו זה שהכרנו בספריו המאוחרים יותר והמשובחים הרבה יותר. "מדריך לציור ולקליגרפיה" הוא הרומן השני של סאראמאגו, שראה אור שלושים שנה אחרי הראשון, וחמש שנים לפני "דברי ימי מנזר" המצוין, שבו החל להפגין את סגנונו היחודי ואת השפע הרעיוני שאפיין אותו בכל ספריו הבאים (בין שני אלה פרסם גם את "מורם מעפר" המומלץ מאוד). בניגוד לספריו הידועים, שבהם המשפטים המפותלים מכילים שפע של תפניות ושל הפתעות מהנות ומעוררות מחשבה, כאן, למרות המשפטים ה"נורמליים" יחסית, עם ניצנים של הסגנון העתידי, מתקבל בחלק גדול מן הזמן רושם של שפע מילים על לא כלום. או במילותיו של ה': "לאחר שגיליתי כמיטב יכולתי את האפסות שבשיטה הקלאסית של כתיבת ביוגרפיה (של עצמי), העדפתי להשליך על השקיפות שהיא אני (עצמי) את אלף הפיסות של הנסיבות, את משקעי האבק בין האויר לנחיריים, את מטר המלים אשר כמו הגשם מציפות הכל אם הן יורדות בכמות הנדרשת – על מנת שאחרי שהכל יהיה מכוסה היטב, נוכל לחפש את הניצוצות הראשונים, את האצבעות המתנועעות ומזמינות, הלא הם, הראשונים, תשובתי לשמש, והאחרונות, התסכול מכך שאינן שורשים כפולים, אשר תוך כדי היתקעות בקרקע, ייאחזו בבטחון גם במרחב. לסיכום: כיסוי לצורך גילוי".

יש בספר קטעים מעניינים, יש דיונים מעוררי מחשבה – על חברות, על אמנות, על הפוליטיקה המקומית ועוד – יש הומור, ויש דרמה. וכמובן, כרגיל, יש תרגום משובח של מרים טבעון. לכן, למרות שבחלקים גדולים ממנו הוא די נמרח, ולמרות שלא עמד בציפיותי, לא אמנע לגמרי מלהמליץ עליו.

Manual de Pintura e Caligrafia – José Saramago

הספריה החדשה

2021 (1977)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

האופרה הצפה / ג'ון בארת'

באחד הימים ביוני 1937, כשטוד אנדרוז היה בן שלושים ושבע, הוא החליט להתאבד. העובדה שהוא כותב על קורות אותו יום שבע-עשרה שנים אחר-כך מעידה ששינה את דעתו. על השינוי הזה הוא מבקש לספר.

טוד, כפי שאני רואה אותו, הוא בעיקר אדם יהיר וחסר לב. הוא מעריך רק את ערכיו שלו, מקדש את חוסר העקביות שלו, מתאכזר אל חבריו, משחק בגורלות כמו מפעיל בובות עץ. מצד שני, חייו לא היו קלים, והוא חושף בהדרגה – וכמעט בחוסר רגש – את הקשיים שעבר. אמו נפטרה כשהיה צעיר; קרבות מלחמת העולם הראשונה לימדו אותו הרבה על עצמו והטביעו בו טראומה בלתי נמחית; הוא סובל ממחלת לב שיכולה להרוג אותו בכל רגע ומאימפוטנציה חלקית; אביו תלה את עצמו בעקבות המשבר הכלכלי של 1929. אולי כדי לגונן על עצמו הוא עוטה מסכות, הולל, קדוש, ציניקן – "את כל המסכות האלה לבשתי לא כדי להסתיר את פני, אלא כדי להסתיר את לבי ממחשבתי, ואת מחשבתי מלבי […] כאשר מסכה אחת שוב לא מילאה את יעודה להסוות, היה הכרח שאחרת תתפוס את מקומה מיד". אפשר לנסות להבין אותו, קשה מאוד לאהוב אותו. כשמתברר בסופו של דבר כיצד תכנן להתאבד (*פרטים למטה למי שאינו חושש מקלקלנים), מעט הסימפטיה כלפיו מתפוגגת.

הפרקים מחייו של טוד – מיחסיו עם חבריו ועם משפחתו, מעבודתו, מהרהוריו – מתנקזים בסופו של דבר לשאלת משמעות החיים, או ליתר דיוק לחוסר המשמעות שלהם, ושל כל דבר אחר בעצם. הוא מזלזל בכל מה שמניע את בני האדם. עבודתו כעורך-דין מספקת לו נקודת תצפית צינית על החוק. הוא מתרועע עם שני זקנים, שלכל אחד מהם גישה שונה לזיקנה, ומסיק שאין לאף אחת מן הגישות משמעות. מכאן ועד למסקנה שגם למוות ולהתאבדות אין כל משמעות, הדרך אינה ארוכה, ובגללה הוא עדיין כאן.

"האופרה הצפה המקורית שאין דומה לה" היא ספינת שעשועים, שעל סיפונה טוד עתיד, על פי תכנונו, לסיים את יום מותו. האופרה הצפה היא בעיניו גם משל לחיים. אילו היה הקהל יושב על החוף ולא על הספינה עצמה, בעוד זו משייטת הלוך ושוב, היה כל אחד מן הצופים רואה רק קטעים מן המתרחש, משלים בדמיונו ומתפיסותיו את החסר, והרי "כך מתנהל לו חלק ניכר מהחיים".

הכתיבה של ג'ון בארת' מקורית, מושכת לקריאה, אפילו משעשעת, כמה מן הפרקים מצוינים. אבל הסיפור עצמו בלתי מגובש והמסר שטחי מאוד. זהו ספר הביכורים של בארת' (לא קראתי אחרים), שנכתב בהיותו בן עשרים ושש, ונוצר אצלי רושם שהוא ביקש להדהים. התוצאה רוב הזמן מאולצת.

The Floating Opera – John Barth

הקיבוץ המאוחד

1986 (1956)

תרגום מאנגלית: יהודית דורף

*טוד תכנן לפוצץ את "האופרה הצפה" על שחקניה וצופיה

פגסוס / אביגדור דגן

מכות קשות ניחתו על מיכאל במהלך חייו הארוכים. אחותו מתה בדמי ימיה מלוקמיה, בנו נהרג מפליטת כדור מרובהו של חברו הטוב, בתו נהרגה בתאונת מטוס יחד עם חתנו, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, ואשתו, אהבת חייו, חלתה בסרטן ונפטרה. נותר לו רק נכדו יגאל, הכותב את סיפורו של סבו, ונחמה הוא מוצא בערוב ימיו ביעל, אשתו של יגאל, ובשני ילדיהם, ניניו.

מותם של ששה מליונים בשואה לא פגע באמונתו של מיכאל באלוהים. מכיוון שהמספר העצום הזה היה כל-כך בלתי נתפס, שכנע את עצמו שיש איזו תכנית קוסמית נסתרת מאחורי המוות הנורא. מותה של אחותו, לעומת זאת, גרם לו למשבר אמונה. אלוהים חדל להתקיים, ומיכאל לא חדל לתהות על משמעות החיים. חברו טען כי יש רק שתי אפשרויות: "האדם זקוק למשהו להיתלות בו בחייו. או שהוא תולה את כל חייו באלוהים, או שהוא תולה את עצמו על ענף של עץ". מיכאל סבר שקיימת אפשרות שלישית, חיים עם סַכֵּי עיניים, כמו אלה המכסים את צדי עיניו של הסוס, ומאלצים אותו ללכת ישר מבלי להביט לצדדים. החיים, לתפיסתו, הם כרכיבה בערפל. משמעותם תתברר רק בסופם, או שלא תתברר כלל.

עם כל מכה שנוחתת עליו, מיכאל חוזר ותוהה על קיומו של אלוהים ועל הסיבה להמשיך לחיות. את התלבטויותיו הוא מעלה על הכתב, לעיניו בלבד. הוא חולק אותן לעתים עם פגסוס, סוס עץ שמקורו בסחרחרה בפראטר בוינה, ושניתן במתנה על ידי בעליו המקורי לחברו של מיכאל, לאחר שזה הציל אותו כשניסה להתאבד. בעולמו הספרותי של אביגדור דגן, שבו שכווי מלמד בינה ב"בינת השכווי", וכובע מזכיר נשכחות ב"כובע הצילינדר הישן", גם סוס עץ הוא בן-שיח, קשוב ומהנהן.

כמו רבים מן האנשים, המאכלסים את ספריו של דגן, גם מיכאל שואל "למה". למה להמשיך לחיות למרות הכל. מיכאל סבור שמצא את התשובה: "מה הדבר שקשר אותי לחיים, על אף הערפל הכבד, אי הידיעה, וכל מאמצי הנואשים לחדור מבעד לאפלה? […] אהבה שאין לה סוף, אהבה ששום כוח בעולם לא יוכל לה". ליגאל נכדו יש הסבר נוסף: למרות הספקות והמהלומות, "עלה בידי סבא מיכאל פעם אחרי פעם לומר 'הן' לחיים. היה זה בעיקר הודות לכך, ואולי רק בשל כך, שעיניו תמיד היו פקוחות וצמאות ליופי".

"פגסוס", כמו מרבית יצירתו של אביגדור דגן, הוא שילוב של יצירה ספרותית מענגת עם הגות מעוררת מחשבה. תיאוריו פשוטים וחומלים, דמויותיו נכנסות אל הלב, והאהבה שהוא חש כלפי דמויותיו מדבקת. מומלץ, כמובן.   

Pegasus – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1992

תרגום מאנגלית: רינה מרקס

אהבת נפש / יהושע בר-יוסף

אשר הלפר הוא סופר סת"ם, תושב מאה שערים, בשנות החמישים לחייו. בזכות הכשרון שניחן בו הוא מבוסס כלכלית, גר בדירה מרווחת יחסית, רכש דירות לשני ילדיו, ובזכות אורח חיים צנוע עוד נותר ברשותו חסכון ניכר. כלפי חוץ הוא פחות או יותר כמו כולם סביבו, אם כי הוא אינו מקפיד על קוד הלבוש המקובל, אבל חייו האמיתיים מתנהלים בחדר העבודה בביתו. כאן, בארון סגור, הוא מחביא את הספרים החילוניים שהוא אוהב לקרוא, וכאן הוא מסתגר עם מחשבותיו ומעלה על הכתב את הרהוריו.

יהושע בר-יוסף, שבחר בגלוי להתנתק מן החברה האורתודוכסית, מתאר מפיו של אשר את חייו של אדם שנותר בין העולמות. תחושה מקדימה של משבר אמונה פקדה אותו ביום נישואיו לרייזל, והוא נאבק בעצמו כדי לא לברוח. מספר שנים אחרי נישואיו החל להתנער מכמה מכבלי החינוך שהונחל לו, הקפיד פחות על קיום מצוות, אילץ את אשתו להסתפק בשני ילדים, ובעיקר שקע בקריאת ספרי חול. רייזל, אשה אדוקה ללא הרהורי כפירה, בחרה להשלים עם הליכותיו החדשות בשל קדושת המשפחה, ובלבד שיצניע את החריגוּת שלו וישמור על השבת בבית. ימיו של אשר נחלקים לשניים: מן הבוקר עד הצהרים הוא עוסק בעבודתו, כותב מזוזות ופרשיות לתפילין, ומן הצהרים עד הערב יוצא לשחק שחמט או פונה אל ספריו. בשבתות הוא שייך לאשתו ולמשפחתו.

חייו של אשר, למרות הכפילות והעמדת הפנים המתמדת, נינוחים למדי. הוא אוהב את התרבות החילונית שבספרים, ואוהב גם כמה מן הסממנים של חיי הקהילה. "אין דבר חביב עלי מניגון של דבקות המושר לאט לאט ובקצב הנכון. אותה שעה אני מרחף כל כולי בעולמות העליונים". החיבה הזו לניגונים בחברותא אינה מונעת ממנו להתבונן במבט מתנשא על סביבותיו. אל החרדים הוא מתייחס כאל "ילדים המשחקים באלוהים". אשתו נראית לו נחותה ממנו – כשיש ביניהם חילוקי דעות, הוא שוטח בפניה את טיעוני שני הצדדים, ומבקש ממנה לבחור: "בדרך זו הגיעה תמיד להכרה שאני צודק". הוא מזלזל באביו המלמד הכנוע, ומבקר קשות את אמו המנוכרת בעיניו. גם את בנו שלו אינו מעריך ביותר: כשהוא מתלבט עם עצמו אם היה עליו לפקוח את עיניו של הבן ולהוביל אותו אל דרכו, הוא מגיע למסקנה שהבן אינו חכם במיוחד ועדיף לו להצמד לבינוניות המוכרת.

למה לא לבחור בין האפשרויות? למה להעדיף חיים של הסתתרות? אשר, כך נראה, מעדיף לדבוק במוכר, אולי חושש מן התוצאה של הבחירה בשונה. הוא יודע כי "אילו הייתי בורח הייתי מאבד את הקרקע מתחת לרגלי". כששניים מגיסיו מסתלקים מן הבית ועוברים לחיות חיים חילוניים בתל-אביב, הוא מודע לכך שלמרות שהוא חש קנאה הוא לא היה מסוגל לנהוג כמותם. כדי לעבור מהפך כזה יש למצוא אמונה חליפית, ואילו הוא מעולם לא יצא לחפש אמונה חדשה.

ההשלמה שאליה הגיע מתערערת לחלוטין כשאשר מגלה שהוא נמשך אל נערים צעירים. הרעיון של משכב זכר מעורר בו סלידה ובחילה, פרי חינוך שרואה בכך את הרע המוחלט, חטא שעונשו מוות. אבל הוא אינו יכול להמנע מן התשוקה המתעוררת בו, ולו רק למבט, לליטוף, לנשיקה. הסופר מותיר את גיבורו מתייסר ביסורים של בושה וחרטה ופחד, משתוקק ליכולת לחזור אל האמונה ולהגאל מתשוקתו, אך נתון לשליטתו של ההגיון שרכש בהשפעתם של הספרים, מורעל ללא תקנה.

יהושע בר-יוסף מציג דמות מורכבת ומעניינת של אשר המספר, ומיטיב לתאר גם את הדמויות שסביבו ואת הווי החברה שבה הוא חי. "אהבת נפש" הוא ספר קצר ומהודק, כמעט נטול עלילה, אך המתרחש בנפשו של המספר דרמטי דיו ומעורר מחשבה.

חזרתי אל ספרו של בר-יוסף בעקבות צאתו לאור של ספרו החדש והמהנה של צעיר בניו, יצחק בר-יוסף, "הי, אתם שם למעלה". הבן מתאר בספר זה דמויות ממשפחתו שבבתי אונגרין, וגם את דמותו של אביו, שאודותיו הרחיב ב"מזכרת אהבה" המצוין. למרות שיש להפריד בין היוצר ליצירתו, היה מעניין לקרוא את "אהבת נפש" על רקע ההיכרות עם הסופר באמצעות ספריו של בנו. ואם בבני בר-יוסף הספרותיים עסקינן, אמליץ בהזדמנות זו גם על ספרו של האח הבכור, יוסף בר-יוסף, "הזקן הזה הקירח על האופניים", שגם בו נוכחת המשפחה.

הקיבוץ המאוחד

1979

האדם המשוכפל / ז'וזה סאראמאגו

טרטוליאנו מאסימו אפונסו הוא גבר בודד ומופנם. לפני שנים נישא, ואינו זוכר למה. אחרי מספר שנים התגרש, וגם את הסיבה לכך אינו זוכר. עם אמו הוא שומר על קשר, בעיקר טלפוני. עם בת זוגו מריה הוא מקיים קשר בלתי סימטרי, כשהוא מהרהר באפשרות פרידה והיא מהרהרת באפשרות של הידוק המחויבות. לפרנסתו הוא עובד כמורה להיסטוריה. טרטוליאנו הוא אדם מאופק, שעשוי, כך מבין הסופר, להתרסק מבפנים בגלל בדידות, נטישה, ביישנות.

המורה למתמטיקה ממליץ לו יום אחד לצפות בסרט מסוים. בהעדר אלטרנטיבת בילוי מושכת יותר, טרטוליאנו שוכר את הסרט בספרית הוידאו, ומבלה ערב בצפיה. הסרט ירוד למדי, אך הוא מחולל מהומה בנפשו. אחד משחקני המשנה הזוטרים, מאלה שאינם זוכים לקרדיטים מפורשים, דומה לו דמיון מפתיע. ישנן דרכים פשוטות לגלות את זהותו של השחקן, אבל טרטוליאנו פוצח במבצע מסורבל, צפיה בעוד ועוד סרטים שהפיקה אותה חברה והצלבת שמות השחקנים, כדי לגלות את שם הבמה של הכפיל. בערמומיות, שאולי אין בה צורך, הוא משיג את שמו האמיתי, אנטוניו קלארו, ואת כתובתו. את כל הפעילות הזו הוא מנהל בחשאי, מסתיר אותה משתי הנפשות הקרובות לו ביותר, אמו ומריה.

כשהוא נפגש עם אנטוניו, מסתבר שאין המדובר בשני גברים דומים, אלא בכפילים של ממש, עד לנקודות החן שעל עורם ולצלקת על רגלם. מי מהם הוא המקור ומי השכפול? כששאלה זו מתבררת, בשל הפרש של שלושים ואחת דקות בין שעות הלידה, אומר זה שזכה להיות המקור לשכפולו, כשהוא מתייחס לעובדה שמן הסתם גם ימות לפניו: "אני מאחל לך שתחיה טוב את שלושים ואחת הדקות של זהות אישית מוחלטת ובלעדית, כי מהיום והלאה לא יהיו לך אחרות". שניהם חשים שאין מקום בעולם לכפילות שכזו, שניהם יבקשו בשלב כלשהו לשכוח מקיומו של השני, שניהם ייכשלו בכך. חייהם יסתבכו עד שמאורע טרגי יעצים את תחושת טשטוש הזהות ויכתיב את גורלם.

סרארמרגו הוא מספר בחסד. למרות שהעלילה מתנהלת בעצלתיים, עד שהיא צוברת תאוצה דרמטית קרוב לסיומו של הספר, יש תחושה של התרחשות מתמדת בשל אופן הכתיבה של הסופר. כל מעשה קטן ושולי של גיבורו הוא נקודת מוצא לרעיונותיו, מהותיים לעלילה ושוליים לה. הנושא של סיבה ומסובב שב ועולה בספר, בין השאר באמצעות הצעתו של טרטוליאנו ללמד את ההיסטוריה לא מן המוקדם למאוחר, אלא להפך, לדבר על ההווה, שכל רגע טופח לנו על הפרצוף, לדבר עליו כל יום בשנה, ובאותו זמן להפליג בנהר ההיסטוריה בכיוון ההפוך עד למקורות, או לא רחוק מהם, להתאמץ להבין יותר ויותר את שרשרת הארועים שהביאה אותנו אל המקום שאנו נמצאים בו כעת. השימוש שאנו עושים במלים אף הוא נושא ששב וחוזר, החל מהרהורים על התפתחותה של שפה, דרך חוסר היכולת להביע רגשות מדויקים במלים – "תאמין לי שכל המילונים יחד לא מכילים אפילו חצי מהמלים שהיינו צריכים כדי להבין זה את זה", אומרת מריה – וכלה במסקנה ש"המלים זה כל מה שיש לנו". סאראמאגו עוסק בזוגיות, בזהות, ביחסים בין-אישיים, ובעוד שפע של נושאים, וכל אלה בסגנונו המיוחד, במשפטים ארוכים הכוללים תפניות מפתיעות, וראויים למתן תשומת לב לכל מילה בהם.

בין שאר "טריקים", שספריו של סאראמאגו משופעים בהם, כאן הוא מאניש את השכל הישר, המתייצב לפני טרטוליאנו בכל פעם שהוא נסחף לביצוע תוכניות שעלולות להיות הרות אסון. הוא מדבר אליו בלילה, נכנס לרכב כשהוא נוהג, ומשמיע את קולו ברמה. האם יש לו סיכוי מול הרגש והגחמה? "התפקיד של השכל הישר בתולדות המין האנושי אף פעם לא הרחיק לכת מעבר להמלצות על זהירות ועל מרק עוף, בעיקר במקרים שהטפשות כבר לקחה את רשות הדיבור והיא מאיימת לאחוז במושכות של העשיה", מכיר השכל הישר במגבלותיו.

סאראמרגו מרבה בספר זה לטשטש את הגבולות שבין הדמויות עליהן הוא מספר למלאכת הסיפור עצמה. כך, לדוגמא, כשהוא שם במוחו של גיבורו מחשבות שונות מאלה שחשב עד כה, הוא תוהה אם עליו לשנות את העלילה בהתאם, ואומר: "אבל בכך אנו עלולים לבטל מכל וכל את המאמצים המתישים שהשקענו עד כה, אותם למעלה מארבעים עמודים דחוסים ומפרכים שכבר צלחנו, ולחזור להתחלה, אל העמוד הראשון האירוני והמחוצף, לזרוק לפח את כל העבודה הטובה-למדי שכבר נעשתה עד כה, ולהסתכן בהרפתקה לא רק חדשה ושונה, אלא אף מסוכנת מאוד, שאין לנו ספק כי מחשבותיו של טרטוליאנו מאסימו אפונסו יגררו אותנו אליה". ובאחת ההזדמנויות, כשהוא מפליג בהתפלספות, הוא "מתנצל" בחינניות: "כפי שכנראה אומרים על הטבע, גם רצף הסיפור בוחל בחלל ריק, ועל כן, כיוון שבפסק הזמן הזה לא עשה טרטוליאנו מאסימו אפונסו משהו שיש טעם לספר עליו, לא נותר לנו אלא לאלתר חומר מילוי שיתאים, פחות או יותר, לזמן של ההתרחשות".

עלילת הספר, כרגיל אצל סאראמאגו, היא בלתי צפויה. הכל פתוח, כל דבר יכול לקרות, וקשה לנחש לאן יקח אותנו דמיונו היוצר של הסופר. מכיוון שכך, הקריאה תמיד מלווה בסקרנות, אפילו במתח, גם אם סאראמאגו מואיל בטובו מדי פעם לטפטף רמזים, כגון "המורה טרטוליאנו מאסימו אפונסו לא ייכנס עוד לכתה כל ימי חייו", בליווי הבטחה "בבוא העת ייודע מדוע". העלילה היא, כמובן, לבו של הספר, אבל מה שבסופו של דבר מייחד את ספריו הוא האיך, האופן שבו אינספור רעיונות ופרטי פרטים נארגים יחדיו לחווית קריאה מענגת.

"האדם המשוכפל", שתורגם בידיה האמונות של מרים טבעון, אינו נמנה בדרך כלל עם פסגת יצירתו של סאראמאגו, אבל לטעמי הוא ספר משובח בפני עצמו, ואני בהחלט ממליצה עליו.

O Homen Duplicado – José Saramago

הספריה החדשה

2005 (2002)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

העין הכי כחולה / טוני מוריסון

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן