העין הכי כחולה / טוני מוריסון

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

נוסע מעירו / יהואש ביבר

נסיעה אל מחוזות רחוקים משותפת לחמישה משבעה סיפורי "נוסע מעירו". התקופה המתוארת בסיפורים קודמת לעידן הטיסות השוות לכל נפש, ונסיעה אל מחוץ לגבולות ישראל היא מבצע יקר ומורכב, הכרוך בשיט ממושך ובניתוק קשר עם קרובים ומכרים שנותרו בארץ. מה שקורה למרבית הדמויות אי-שם במרחק הוא לעתים קופסה שחורה, מידע שהן שומרות לעצמן, והקוראים, כמו המקורבים אל דמויות אלה, רואים בדרך כלל רק את תוצאותיהם של המסעות.

פנחס, בסיפור "באניה לונצואלה", הוא אדם בודד, קשה-יום. מכל משפחתו נותרו אחרי מלחמת העולם רק הוא ואחותו שבונצואלה, וחלומותיו מצטמצמים לבית ברחביה, מקום מגוריהם של האמידים, ולביקור אצל אחותו. מחמת הבדידות הוא נישא פעמיים ללא אהבה, ועל הנסיעה לונצואלה, שסוף-סוף הוגשמה, אינו אומר מילה.

ב"אדון קוקיה נושא אשה" חוזר ירושלמי עשיר מאירופה עם אשה צעירה, אחרי שנים ארוכות של אלמנות נינוחה שלא הטרידה אותו. על אשתו הצעירה אינו מרחיב את הדיבור, והשינוי שחולל בחייו הפרטיים יקרין על סביבותיו, לאו דווקא לטובתו.

"ארץ חדשה לגלות" הוא סיפורו של יואל, שמגיל צעיר שאף להיות חוקר ארצות, ובבגרותו ויתר על משפחתו ועל אהבתה של חברתו כדי להגשים את משאת נפשו.

כמו אדון קוקיה גם מנוחה עסיס, ב"מנוחה עסיס נוסעת למונטה-קארלו", יוצאת למסע לאירופה, מונעת מתאוות הימורים, חוזרת עם גבר זר, וחייה מקבלים תפנית שסופה עגום.

ב"חלון מואר בדלפי", בשונה מן הסיפורים האחרים, המסע נחשף לפרטיו, משום שהוא מסופר בגוף ראשון. ספינת השיט, שבה נוסע המספר, עוגנת למשך שלושה ימים באתונה, והוא מבלה אותם בחברת נוסעת ערביה ישראלית. לו היתה יהודיה היה אולי נרקם ביניהם קשר אינטימי, אבל המספר מודע כל העת למטען שבין שני העמים ולתרבויות השונות, והופך משום כך חששן.

ב"מלכת אסתר" המסע אינו מרחיק אל ארצות זרות, אך בעבור שרינה, ילדה דחויה הסובלת מפיגור ומורחקת למוסד, הוא מסע אל מחוזות רחוקים.

"ספרים הרבה" מציג מסע הפוך, לא הרחק החוצה, אלא מסע מתכנס אל תוך חדר יחיד. מורה בדימוס מגשים חלום לפרסם ספר מיצירותיו, וחייו הולכים ומצטמצמים.

יהואש ביבר כתב סיפורים אמינים ומינוריים. דמויותיו, גם אם הן מתרועעות עם אחרים, מקיימות עולם פנימי חסר מנוחה וסמוי מן העין. הסופר אינו נוטל על עצמו את תפקידו של היודע-כל, והסיפורים מזמינים את הקורא אל תוך חיי הדמויות, במגבלות שהללו מטילות על סביבתן. צובט לב.

במאמר מוסגר: יהואש ביבר כתב, בין השאר, את אחד מספרי הילדות הזכורים לי לטובה, "מסעי הטיסן קל-כנף".

הקיבוץ המאוחד

1986

על הפיקחון / ז'וזה סאראמאגו

בעיר הבירה של מדינה ששמה מוזכר רק במובלע, ומוכחש מיד, מתרחשת תופעה יוצאת דופן. למעלה משבעים אחוז מן המצביעים בבחירות המוניציפליות משלשלים לקלפי פתק לבן. בבחירות חוזרות מספר הפתקים הלבנים גדול עוד יותר. למרות שנראה כי אין יד מכוונת מאחורי התופעה, הממשלה מוטרדת. איש אינו מכחיש את זכותם הדמוקרטית של התושבים לבחור בפתק לבן, אבל מה שנראה כפעולת מחאה אזרחית מצטייר בעיני הממשלה כמרד, והאמצעים הנדרשים ננקטים מיד: מצב חירום מוכרז, על העיר הסוררת מוטל סגר וכל מוסדות השלטון עוקרים ממנה אל בירה חילופית. סוכנים חשאיים מסתננים אל בין התושבים כדי לחשוף את "ראש השפיפון".

רק לקראת מחציתו של הספר נחשפת עובדת התרחשותה של העלילה באותו מקום בו ארבע שנים קודם לכן התרחשה המגפה הלבנה, שתוארה ב"על העיוורון", אבל הרמזים לכך נשתלים עוד קודם. הממשלה מתארת את קהל הבוחרים כמי ש"התעוור בהשפעת איזו סטיה מוזרה והרת אסון ועיניו טחו מראות את האינטרסים העליונים של המולדת". להצבעתם של התושבים מתיחסת הממשלה כאל "מגפה לבנה", אותו תואר שהתייחס לעיוורון. הסופר משלב בעלילה פריטים מן העלילה הקודמת, כמו מנורת הפליז, ושוב מעלה על נס את הכוח הנשי, הפעם בהתרחשות מינורית – במהלך שביתת עובדי הנקיון יוצאות הנשים ביוזמה אישית, מבלי שנדברו ביניהן, לנקות את הרחובות "כדי לקבל עליהן אחריות". העובדים השובתים מגיבים למעשיהן, משאירים את מדיהם בבית, וחוזרים לעבוד.

גיבורי "על העיוורון" ישובו אל הסיפור בשל נקמנות וכפיות טובה, ואשת הרופא המופתית תעמוד בעין הסערה. לא ארבה בפרטים מחשש קלקלנים, אציין רק שסאראמאגו מפתיע בסיום, שהוא מעין סגירת מעגל ולמעשה שיבה אל נקודת ההתחלה.

כשבממשלה מעזים סוף סוף לדבר במפורש על המגפה הקודמת, שהוסכם לא להזכיר אותה, וקובעים כי "ההצבעה בפתק לבן היא גילוי של עיוורון הרסני כמו שהיה העיוורון האחר", שר אחד בלבד מגיב במילים "או של פיקחון". כהמשך טבעי להתנהלותה הדורסנית של הממשלה, הוא מאבד את משרתו. ההתנהלות של השלטונות היא במידה רבה נושאו של הספר. העלילה ממוקמת במדינה שמזלזלת בזכויות הפרט, ונשלטת על ידי שליטים חשדניים עד כדי פרנויה. מכאן נובעת התגובה המפוחדת והאגרסיבית לתוצאות ההצבעה, וכשהלחץ הראשון אינו עוזר ההחלטה האוטומטית היא להגביר אותו. "נוצר צורך דחוף להדק את הצבת, במיוחד משום שההכרזה על מצב חירום, שציפו ממנה כה רבות, לא הניבה שום תוצאה מוחשית בכיוון הרצוי, שהרי אזרחי הארץ הזאת ממילא חסרו את ההרגל הבריא לתבוע את כיבוד הזכויות שמעניק להם החוק, והיה רק הגיוני, ואפילו טבעי, שלא שמו לב שהן נשללו". סאראמאגו מתייחס בפרטנות לתהליכי קבלת ההחלטות, הרווים במשחקי כבוד ובקטנוניות. הוא מתאר ממשל שמתנער מחוק ומצדק, אינו בוחל בהרשעת חפים מפשע, ומרומם את השלטון מעל הכל. בפי אחד מגיבוריו הוא שם את המסקנה, כי "מי ששולט, לא רק שהוא לא נעצר לפני מה שאנחנו קוראים דברים אבסורדיים, אלא גם משתמש בהם כדי לטשטש את ההכרה ולהרוס את ההגיון".

סאראמאגו מזכיר פעם אחת את הפורטוגלים בהקשר של העלילה, וממהר לסייג: "השערה שרירותית לחלוטין, חסרת כל ביסוס אוביקטיבי, שֶזירת הארועים החמורים, אשר כדרכנו הצגנו אותם בפרטי פרטים, היא במקרה, או היתה במקרה, ארצם של אותם פורטוגלים או אותן פורטוגליות". הקורא הפורטוגלי אולי ימצא הקשרים מקומיים לסיפור הדמיוני, אבל ההתנהלות השלטונית שהספר מתאר היא, במידה כזו או אחרת, נחלתו של כל משטר. בשולי הדברים, ומבלי להשוות אחד לאחד, אי אפשר שלא להתייחס לספר בהקשר של ימי הקורונה ולקרוא בעגמומיות מסוימת את המשפט, "ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסגר, והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטים הפעוטים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו".

כמו בספריו האחרים, גם כאן סאראמאגו מפגין כישרון סיפורי יחודי. העלילה אמנם פחות מרשימה בהיקפה ובחדשנותה, אך דרך טוויתה מוצלחת מאוד, והסיפור – למרות שיסודו בתופעה בדיונית – רלוונטי ומעניין. מרים טבעון תרגמה היטב, והספר מומלץ.

Ensaio sobre a Lucidez – José Saramago

הספריה החדשה

2006 (2004)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו

אדם יושב ברכבו, ממתין לאור ירוק. רגע לפני שהאור מתחלף, הוא מתעוור. האדם שמתנדב להסיע אותו לביתו מתעוור אף הוא. כך גם רופא העיניים שאליו פנה בבקשת עזרה, והמטופלים שהמתינו אתו לתורם, ואשתו של העיוור הראשון. בשונה מאובדן ראיה רגיל, המתבטא בחשכה, העיוורים החדשים טובלים בלבן זוהר. המגפה הלבנה מתפשטת במהירות, והשלטונות נוקטים בצעדים קיצוניים. אלה שכבר התעוורו, וגם אלה שחשודים כנשאים, נכלאים בתנאים לא תנאים במבנה ששימש בעבר כבית משוגעים. לאנשי הצבא השומרים עליהם מורים לירות על מנת להרוג את מי שינסה לצאת. מזון ניתן להם במשורה, שירותים אחרים אינם ניתנים כלל. העיוורים מופקרים לגורלם במבנה בלתי מתוחזק, שאכן הופך בתוך זמן קצר לבית משוגעים.  

אשה אחת נכנסת להסגר מרצונה. כשרופא העיניים נלקח מביתו, טוענת אשתו שגם היא עיוורת, ונלקחת אף היא. כדי לא להיות קורבן לתסכולם של העיוורים, או כדי לא להפוך למשרתת שלהם – משימה בלתי אפשרית משום שמספרם עולה בהתמדה – היא מסתירה את החריגות שלה.

סאראמאגו מגולל יום אחר יום את ההתרחשויות בהסגר, שבו מהווה הקבוצה הגרעינית שסביב הרופא ואשתו חבורה מלוכדת נפרדת. לאיש מהם הוא אינו מעניק שם, והם מזוהים באמצעות המאפיין הראשון שבו הוצגו בספר: הרופא, אשת הרופא, העיוור הראשון, אשת העיוור הראשון, הזקן בעל הרטיה השחורה, הבחורה במשקפים השחורים, הילד הפוזל. כשהמגפה תתקוף את המדינה כולה, כולל החיילים שבשער, והסגר יאבד משמעות, תוסיף הקבוצה לשמור על לכידות.

אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים כשאין מי שמסתכל עליהם. "אל תחשבי שהעיוורון הפך אותנו ליותר טובים", אומר הרופא לאשתו. "הוא גם לא הפך אותנו ליותר גרועים", היא מאמינה. בעלה סקפטי יותר: "אולי, אבל אנחנו מתקדמים לקראת זה". ימים יוכיחו שצדק. אנשים גונבים מזון זה מזה, מטנפים את המקום ללא בושה, ומתבהמים בחסות האנונימיות. כל דאלים גבר גם בנסיבות בהן נדרשת חמלה: אחד העיוורים, המחזיק ברשותו אקדח, מארגן כנופיה המשתלטת על כל המזון, ודורשת תמורתו תחילה חפצי ערך ואחר-כך את הסגרת הנשים לשימושם.

את החסד והחמלה, את היכולת להתאחד ולתמוך, מעניק סאראמאגו לנשים. אשת הרופא היא, כאמור, היחידה שמסוגלת לראות, הן במובן הפיזי והן בכושרה לראות נכוחה. החמלה שהיא מרעיפה על חברותיה המעונות יוצרת כוח נשי, היופי היחיד בתוך הכיעור. אפיזודה עוצמתית מתוארת אחרי שמגיע תורן להאנס על ידי העיוורים התוקפנים, כדי לקבל את מנות האוכל המיועדות לחדר בו הן שוהות יחד עם גברים אחרים. אשת הרופא מוצאת דרך לרחוץ את גופתה של אשה שלא עמדה בסבל, ונשות החדר כולן רוחצות זו את זו, מסירות מגופן את זוהמת מגעם של הזרים. הגברים בחדרן, כותב סאראמאגו, "לא ראו, לא יכלו לראות", ותוספת ה"יכלו" מקפלת בתוכה את כל ההבדל שבינם ובין הנשים. "צדק מי שאמר שהעיוור הגרוע ביותר הוא זה שלא רוצה לראות", יאמר הרופא במועד מאוחר יותר. הכוח הנשי שומר על לכידותו גם לאחר היציאה מההסגר, כשהתנאים נעשים מעט קלים יותר. "אנחנו האשה היחידה בעולם שיש לה שתי עיניים ושש ידיים", אומרת אשת הרופא לאשתו של העיוור הראשון ולבחורה במשקפים השחורים.

הספר שופע רעיונות, לפעמים הם ברורים ומפורשים, כמו הגילוי שיד נעלמה, אולי ידו של הכומר, כיסתה את עיני דיוקנאות הקדושים בכנסיה – "הכומר הזה כנראה חולל את חילול הקודש הגדול ביותר בכל הזמנים ובכל הדתות, הצודק מכולם, והאנושי באופן הכי רדיקלי, כשבא לכאן להכריז סוף סוף שאלוהים אינו ראוי לראות". לפעמים הרעיונות מסתתרים בתוך חילופי דברים סתמיים לכאורה, ויש לקרוא בתשומת לב כדי לקלוט אותם. למעשה, הספר ראוי ליותר מקריאה אחת כדי להתרשם ממנו, לא רק מיכולתו של סאראמאגו לספר סיפור, אלא בעיקר מכשרונו לארוג לתוכו את רעיונותיו.

הספר מעניין לקריאה בכל עת, אך יש בו משמעות נוספת בתקופה זו, כשהמלים מגפה, סגר וחיסון הן חלק מחיינו. בימי הקורונה הראשונים היו שאמרו כי אין ספק שנצא מן המגפה ענווים יותר, מתחשבים יותר. זה לא קרה לנפגעי המגפה הלבנה של סאראמאגו, זה לא קרה כאן. "הנס היחיד שאנחנו יכולים לחולל הוא שנמשיך לחיות", אומרת אשת הרופא, "לתמוך בשבריריות של החיים יום אחר יום, כאילו הם עיוורים שאינם יודעים לאן ללכת, ואולי ככה זה באמת, אולי הם באמת לא יודעים, הם מסרו את עצמם לידינו אחרי שנתנו לנו תבונה, ותראו לאן הבאנו אותם". חומר למחשבה.

במאמר מוסגר אוסיף שלמרות ש"על העיוורון" הוא כנראה הפופולרי ביותר מבין ספריו של סאראמאגו, הוא אינו ממריא לגבהים של "הבשורה על פי ישו", "דברי ימי מנזר" ו"רפסודת האבן". משום שהוא ממוקד יותר מהם, אין בו אותה מידה של מגוון סיפורי ורעיוני עשיר שמעניק לספרים האחרים תחושה של תגלית מסחררת. אין בכך משום אי המלצה על ספר זה, כי סאראמאגו מבריק גם ביצירה "חדגונית" יותר. מרים טבעון תרגמה נפלא, כרגיל, והספר קריא, מעניין ומומלץ.

Ensaio sobre a Cegueira – José Saramago

הספריה החדשה

2000 (1995)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

יוהה / יוהני אהו

אמה של מרְיה, ככל הנראה שפחה שנמלטה מידיהם של הקָרֶלים ברוסיה, מתה בלדתה בעת שעבדה בחווה של משפחתו של יוּהָה בשבדיה. יוּהָה, אז נער, גידל את הילדה, וכשהתבגרה נשא אותה לאשה. השניים חיים בחווה מבודדת שבנו במו ידיהם במחוז פינלנד בצד השבדי של הגבול, יוּהָה כורת עצים ומכשיר את הקרקע לחקלאות, מרְיה מטפלת בבית ובפרות. יוּהָנִי אָהוֹ אינו מניח לקורא ליהנות מן הפסטורליה, ופותח את הספר בנקודת משבר. מחשבותיו של יוּהָה, הכורת עץ אחר עץ, עוסקות ללא הרף בעלבון שהטיחה בו מרְיה, כשהיא מתייחסת לגילו המתקדם, למבנה פניו, ולמום שברגלו.

יחסיהם של יוּהָה ומרְיה מתנהלים בדממה. הם מרבים לחשוב זה על זה, אבל איש מהם אינו באמת מכיר את רעהו, ותקשורת ישירה אינה מתקיימת ביניהם. מרְיה קבעה כבר מזמן את מגוריה באחד מביתני הקיץ בחווה, הרחק מחדרו של יוּהָה, וחיי השניים מתנהלים למעשה במקביל. יוּהָה בבירור מאוהב באשתו, נכנע לרצונותיה, חרד להפר את פרטיותה ומשתוקק לאהבתה. מרְיה מצדה סובלת ממצב מתמשך של חוסר שביעות רצון. מן הסתם נישאה מחוסר ברירה, וחמותה, המגיעה מדי פעם לבקר, אינה מפסיקה להציק לה משום מעמדה כשפחה בת שפחה, ומשום שלקחה ממנה את "הבן הטוב". לבה היה גדוש בזעם ובמיאוס ועתיר בכמיהה למתק החיים, כותב אהו. לפעמים היא שרה וצוחקת במשך ימים רצופים, לפעמים אינה קמה כלל ממיטתה. וכאמור, רוב הזמן אינה מדברת כלל אל יוּהָה, וגם משום כך העלבון שהטיחה בו צורב כל כך.

הופעתו של שֵמֶיְקָה, גבר צעיר וחסון, מערערת את השגרה העגומה ("גבר זר בא למשק", שראה אור עשרים ושש שנים אחר כך, כמו גם ספרים פיניים אחרים, שאלו מ"יוּהָה" את הדגם של הזר המאיץ את ההתערערות של מערכת זוגית). יוּהָה שמח על בואו של אורח שמוכן להאזין לסיפורו, ומגולל באוזניו את פרשת נישואיו. בתמימותו וביושר לבו הוא אומר דברים כגון, "אחר כך נשאתי אותה לאשה, כי אף אחד אחר לא רצה אותה", אינו מודע למרְיה המאזינה מעבר לקיר, אבל גם "בעיני היא אינה נופלת בשום דבר מהבנות שבמחוזותינו". מרְיה חסרת הנסיון אינה מסוגלת לזהות בשֵמֶיְקָה את האנוכיות ואת המניפולטיביות, והולכת שבי אחריו כשהוא מוכר לה מטפחת משי וסיכה מוזהבת. היא מהססת בין הרצון לעזוב את החווה יחד אתו ובין החשש מן השינוי ומן המעבר לאזור עוין. חמותה, שבחרה ברגע זה להגיע לביקור, עוקצנית ועוינת כרגיל, מכריעה את הכף.

המציאות תטפח על פניה של מריה. יוּהָה ייטלטל בין געגועים לזעם, ולא יפסיק לייחל לשובה. סוף טוב לא יכול להיות לסאגה הכאובה הזו.

יוהני אהו, מגדולי סופריה של פינלנד, כתב סיפור אנושי אמין ונוגע ללב. " יוּהָה", כך למדתי מהרשת ומאחרית הדבר המעניינת שכתב המתרגם רמי סערי, נחשב לפסגת יצירתו. הספר ניחן בהתבוננות פסיכולוגית משכנעת בנפשן של שתי הדמויות הראשיות, בעוד הדמויות האחרות מתוארות במבט מבחוץ, ומשמשות ככוח מניע של העלילה. שֵמֶיְקָה, שאינו מסוגל לקיים קשר ממושך, הוא דמות כזו; כך גם קַיְסָה, המשרתת בחווה, שבשונה מיוּהָה וממריה מרבה לדבר, אבל על דבריה אי אפשר לסמוך; אניה, אחת מנשותיו של שֵמֶיְקָה, מייצגת את אחת האפשרויות הקשות העומדות בפניה של מרְיה; תפקיד מפתח ניתן לשתי האמהות, של יוּהָה ושל שֵמֶיְקָה, בעיקר לראשונה נטולת הלב, המנגנת כל העת על אותו המיתר: "אני אעקור את הגעגועים האלה מן השורש", היא אומרת נוכח יסוריו של בנה. "אבל מה יקרה אם לא תצליחי, ובמקום שתקרעי את הגעגועים ממנו, תקרעי אותו עצמו?", שואלת קַיְסָה. "שייקרע!" […] "איך את יכולה להיות קשוחה כל כך?" "בלי שום בעיות".

אם יש מסר לספר הריהו ההכרח בקיומה של תקשורת פתוחה בין בני זוג. באורח טרגי, כשמדובר בזוגיות של יוּהָה ושל מרְיה, היכולת שלהם לתקשר ישירות הגיעה מאוחר מדי.

"יוהה" הוא ספר נוגע ללב, כתוב היטב ומתורגם יפה. למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה ועלילתו נעוצה בעבר רחוק יותר, תוקפם של נושאיו לא פג. הקריאה בספר היא חוויה ספרותית, והוא מעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

Juha – Juhani Aho

הקיבוץ המאוחד

2012 (1911)

תרגום מפינית: רמי סערי

מחייו של לא-יוצלח / יוזף פון אייכנדורף

בנו של הטוחן שוכב לו להנאתו בשמש. זה עתה התעורר, וכעת הוא מוחה את קורי השינה מעיניו ומאזין בניחותא לגלגל הטחנה ההומה בעליזות. אביו, שהשכים קום לעמל יומו, אינו מרוצה מבטלנותו של הבן. נמאס לו לפרנס את הלא-יוצלח, והוא מציע לו לצאת אל העולם ולהתחיל להשתכר למחיתו. הבן, שנפשו יוצאת אל המרחבים, נוטל את כינורו ועוזב. מכאן ואילך מתגלגל הסיפור, ומתגלגל גיבורנו, מן הכפר לוינה ומשם לאיטליה וחזרה. בדרך יתאהב ברוזנת יפיפיה, יועסק כגנן וכגובה ולא יתמיד בעבודתו, ישתכן בטעות בארמון מפנק, וכשייחשפו בפניו כל פיתולי העלילה שאליהם לא היה מודע, ימהר לממש את אהבתו.

על פניו נדמה כי הבחור חי חיים אדישים, מניח לארועים לחלוף על פניו מבלי לאבד את אי-האכפתיות השלווה שלו, לוקח הכל בקלות יחסית, כולל משברים ושברון לב, ובכל הזדמנות שולף את הכינור מנרתיקו ופוצח בשיר. העולם הוא ביתו, הנוף הוא המעצב את מצב רוחו. הוא נע בעקבות ההזדמנויות, ובועט ברגל קלה בכל מה שעשוי להעיק עליו. משרת הגובה, שזכה בה ללא שום כוונה או מאמץ, היא דוגמא לכך. חובות המשרה אינם נהירים לו, הוא מתענג בעיקר על המלבושים שהוא מוצא בבית הגובה, ועוקר את צמחי המאכל שבגינה לטובת פרחים שהוא מעניק בסתר לרוזנת.

אבל הסתמיות הנינוחה של חייו מכסה על אי-נחת ועל תלישות. בשלב די מוקדם בסיפור הוא אומר, "לאן שאני בא, דומה שאחרתי להגיע, כאילו העולם כלל לא לקח אותי בחשבון". למרות הנופים המרהיבים והשירה והריקודים, געגועיו למולדת כוססים בלבו, ותשוקתו לאהבה ולבית אינה מרפה ממנו.

העלילה מסופרת בסגנון של סיפור עממי פשוט ורומנטי. הטקסט על הכריכה (במהדורה העברית הראשונה מ-1998) משתמש במילים "כמעט נדמה, ספר ילדים, השייך למשפחת האגדות", כדי לתאר את הרושם החיצוני שלו. הסיבה שבגינה הספר נחשב קלסיקה כבר קרוב למאתים שנה נעוצה, לדעתי, בצרימה (דיסוננס) שבין הסגנון הפשוט והאי-אכפתיות המוצהרת של המספר לעומק רגשותיו ולחוסר המנוחה שלו.

למהדורה המחודשת משנת 2017 צירפה ההוצאה מבוא מאת ד"ר עמוס נוי. המבוא מאיר העיניים מציב את היצירה בהקשרים החברתיים והפוליטיים שלה, ומעמיק את הבנתה. לדעתי, כדאי לקרוא קודם את הסיפור, לחוות אותו חוויה בלתי אמצעית, ולהותיר את המבוא לסיום.

יוזף פון אייכנדורף, כך למדתי מדברי ד"ר עמוס נוי וממקורות ברשת, היה מן הסופרים המרכזיים בתקופת השיא של הרומנטיקה הגרמנית, והוא מוכר כיום בעיקר בזכות מאות משיריו שזכו לאלפי לחנים. מבין הנובלות שכתב, "מחייו של לא-יוצלח" היא הידועה ביותר, וזו שצלחה את חלוף השנים.

Aus dem Leben eines Taugenichts – Joseph von Eichendorff

הקיבוץ המאוחד

1998 (1826)

תרגום מגרמנית: ידידיה פלס

רפסודת האבן / ז'וזה סאראמאגו

סדק נפער בפירינאים, ההרים המפרידים בין אירופה וחצי האי האיברי. מה גרם להיווצרותו של הסדק, שהלך והתרחב עד להיפרדותו של חצי האי מן היבשת? לאנשי המדע יש השערות בלתי מאומתות, אבל לשני אנשים בפורטוגל ובספרד יש תחושה שבשלהם התרחשה התופעה יוצאת הדופן הזאת: ז'ואנה שחרצה חריץ בקרקע באמצעות ענף בוקיצה, ושום כוח בעולם לא הצליח לאחותו; וז'ואקים, שטייל על שפת הים, מקפיץ כהרגלו אבנים קטנות על פני המים, הרים אבן, כבדה מכפי כוחותיו, והשליך אותה הרחק אל תוך המים. שניהם, כל אחד ממקומו, חוברים זה לזה ולשלושה אנשים נוספים, שחוו חוויות יוצאות דופן בעת היפרדותו של חצי האי: פדרו, שחש את האדמה רועדת; ז'וזה, שלהקת זרזירים עוקבת אחריו בכל אשר ילך; ומאריה, שהחלה להתיר גרב כחול ישן, ומצאה חוט צמר שאין לו סוף. כלב ושני סוסים משלימים את החבורה, המתוארת ברגעי ההרמוניה שלה כ"נווה שלווה" בתוך כל הרעש והמהומה האוחזים בחצי האי הצף.

מנחם פרי, באחרית דבר מלומדת לספר, מציג את הדיון בסיבתיות כנושאו העיקרי של הספר, ושפע המובאות שהוא כולל בדבריו תומך בכך. הסיבתיות היא אכן נושא מרכזי, וסאראמאגו שב אליו בהזדמנויות רבות ובדרכים מגוונות. אבל בעיני, משמעותי לא פחות הוא הנושא החברתי-פוליטי, המקיף את יחסי האי האיברי עם אירופה, את הפוליטיקה הפנימית של פורטוגל, שאינה שונה במהותה מן המתרחש במקומות אחרים, ואת היחסים הבינלאומיים, או ליתר דיוק האחריות הגלובלית ההדדית.

הנה כמה התיחסויות ומובאות (כי בלי לצטט את סאראמאגו, שאין דומה לו, אי אפשר) בהקשר זה:

בצד האיברי חוששים מן המורכבות שיביא הניתוק הגיאוגרפי, משום ש"לא נוכל להתעלם מכך שבעיות הקשר  שלנו עם אירופה, שהיסטורית הן מסובכות ממילא, יהיו טעונות חומר נפץ".

באירופה, לעומת זאת, הדעות חלוקות: "כמה מן החברות בה [בועדה המתמדת] הגיעו לידי הפגנת התנתקות כלשהי, מילה מדויקת מאין כמוה, ואף רמזו שאם חצי האי האיברי רוצה להסתלק, שיסתלק, הטעות היתה שנתנו לו להכנס". אבל במקביל לעמדה הרשמית, אם גם בלתי מובעת במפורש, הזו, מתפשטת ברחבי היבשת תנועה עממית, וכתובות "גם אנחנו אִיבֶּרִים" צצות בכל מקום. תנועה זו אינה נותרת ללא תגובה: "האירופאים השמרנים הנאמנים מחו, האנרכיסטים האלה משוגעים, תמיד זה כך, מיחסים הכל לאנארכיזם"…

ואם הציטוט האחרון נשמע מוכר ועדכני, הנה עוד אחד: ממשלת פורטוגל התפטרה בשל מצב הענינים החמור, "דבר המעלה על הדעת את האפשרות שגדול כוחן של ממשלות לפעול ביעילות רק ברגעים שבהם אין סיבות טובות לתבוע את מיטב כוחן ויעילותן […] לפיכך הציע [ראש הממשלה] לנשיא הרפובליקה להרכיב ממשלת הצלה לאומית, בהשתתפות כל הכוחות הפוליטיים, עם או בלי יצוג פרלמנטרי, בהתחשב בכך שתמיד יימצא מקום של תת-מזכיר-משנה לאיזה מזכיר-משנה של איזה סגן-שר, שאפשר להציע אותו לסיעות שבימים כתיקונם אין מזמינים אותן אפילו כדי לפתוח דלת".

וכדי שמשל הניתוק מאירופה יהיה מושלם, נפער בדרומו של חצי האי סדק בינו ובין גיברלטר, הטריטוריה המשתייכת לכתר הבריטי. "ואם כך יקרה אל לנו להטיל את האשמה על הבריטים, אשמה יש להטיל עלינו עצמנו, על ספרד, שלא ידעה להחזיר לעצמה בזמן את חלקת המולדת המקודשת הזאת, ועכשו כבר מאוחר, היא עצמה נוטשת אותנו".

מה צופן העתיד לאירופה, החשה הקלה על שנפטרה מן האִיבֶּרִים? הידרדרות לנייטרליות אדישה, כך על פי סאראמאגו. "סוף סוף נתחיל לדעת מהי אירופה, אם לא נשארו בה, עדיין, גושים ממזרים, שבמוקדם או במאוחר, באופן כזה או אחר, גם הם יינתקו. נתערב על כך שבעתיד הסופי שלנו נצטמצם לארץ אחת בלבד, תמצית הרוח האירופאית, זיכוך מושלם פשוט, אירופה, כלומר, שווייץ".

ובינתים, בצפון-אמריקה, חרדות ארצות הברית וקנדה מפני התקרבותו של חצי האי – שממשיך להיות מכונה כך למרות שהפך לאי – אל חופיהן. דיונים חשאיים מתקיימים ביניהן על האפשרות לתקוע את חצי האי אי שם בדרך, רק שלא יגע בהן, "וכן שיש, כבר כעת, להתחיל בבדיקה שמטרתה הכנסת שינויים מתאימים בחוקי ההגירה של השתים, לחזק בעיקר את סעיפי הסיוג, שלא יחשבו להם הספרדים או הפורטוגזים שהם יכולים להכנס לנו הביתה ככה סתם, באמתלה שאנחנו שכנים".

אולי תסייע לחצי האי האחווה הגלובלית? "טרם כינון הממשלה החדשה כבר פנה נשיא הרפובליקה לסולידריות הבינלאומית, אשר הודות לה, כפי שזכור לנו, וזו רק אחת הדוגמאות שהיינו יכולים להביא, נמנע הרעב באפריקה", מעריך סאראמאגו בציניות ברורה.

עד כאן, בתמצית, על אחד מן הנושאים המרכזיים בספר. אבל את ספרו של סאראמאגו, כרגיל, אי אפשר לתחום לכלל נושאים בודדים. כוחו של הסופר בדברנותו, בניסוחים המורכבים שלו, המאפשרים לכלול שפע רעיוני בסטיות רגעיות מן הנושא של המשפט מבלי לאבד את החוט המקשר בין ראש המשפט הארוך לזנבו. בכל פינה מסתתרת הברקה, מציץ רעיון שראוי לתשומת לב, מופיע פיתול בלתי צפוי. ברוח טובה הוא שותל כאילו באקראי את ההערה הזו בסיומה של פסקה דקדקנית: "כל המלים הללו נחשבו כנחוצות על מנת להסביר שהגענו לאט יותר משהיה צפוי, אבל התמציתיות איננה מעלה מוחלטת, אכן לפעמים כל המוסיף גורע, אבל באיזה רווח יצאנו כאשר נֶאֱמר יותר מן הדרוש". ב-ד-י-ו-ק.

כפי שהדגים ב"דברי ימי מנזר" הנהדר, שראה אור ארבע שנים לפני "רפסודת האבן", סאראמאגו מפליא לספר סיפורי אהבה כובשים. בלי מלים גדולות ונרגשות, בלי רומנטיקה, בלי גברים מסוקסים ונשים ענוגות. רק בני אדם פשוטים, ולבבות שנקשרים, והאויר והאור שמשתנים בקרבת האהבה. גיבוריו אינם מושלמים, אבל הוא אוהב אותם, על מעלותיהם ועל חולשותיהם, ומאהיב אותם על הקוראים.

מרים טבעון תרגמה מצוין, כמו תרגומיה לספריו האחרים של סאראמאגו, והספר מומלץ עד מאוד.

A Jangada de Pedra – José Saramago

הספריה החדשה

1992 (1986)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

כעשב השדה / מרדכי טביב

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948