ברוסיה, אליה נשלח במסגרת עבודתו ככימאי, פוגש המספר של "מפתח-כוכב", בן דמותו של פרימו לוי, את ליברטינו פוסונֶה, מרכיב פיגומים ועגורנים ובונה גשרים. פוסונה, המרבה לשוטט בעולם מעבודה לעבודה, אוהב לספר סיפורים. לוי, שיחד עם עיסוקו בכימיה כבר החל להתפרסם כסופר, יודע להקשיב – "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי נסיונות וטעויות", כותב לוי, "כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא". פוסונה עממי, נוטה לקלישאות ולהפרזות, ומתקפד בזעף כשקוטעים את דבריו. לוי, אינטליגנט רהוט, לומד להתאפק ולצמצם את תרומתו לסיפורים, ושומר את מרבית הערותיו לנייר. השניים מתחברים תחילה משום היותם איטלקים יחידים בניכר, אך במהרה מגלים שמשותפת להם גם ההנאה שהם מפיקים מעבודותיהם.
סיפוריו של פוסונה משלבים חוויות אישיות, כמו נסיעה לעבודה ראשונה בליווי בת זוג, עם אנקדוטות מקומיות, כמו קללה דמוית וודו שהטילו פועלים על מעסיק, ועם תיאור מפורט של עבודותיו. אם נדמה שפרטים טכניים של הרכבת פיגומים עלולים להטיל שיממון על מי שאינו מקורב למקצוע, בא "מפתח-כוכב" ומפריך את הדעה הקדומה. הסגנון העממי של פוסונה, שלוטש קלות בידי לוי, משווה גם לעבודת כפיים נופך הרפתקני ומושך, והתלהבותו מיציר כפיו אינה יכולה שלא לדבק. כשמגיע תורו של לוי לספר לפוסונה על עבודתו ככימאי, מבקש ממנו המספר שהפך למאזין לדקדק בפרטים, ואף משגר אליו עקיצה: "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"
פרימו לוי מוכר לעולם בעיקר בשל ספריו הסובבים סביב חוויותיו בשואה ומסקנותיו מהן. הביוגרפיה הפרטית שלו מציצה מעט גם כאן, והוא מתייחס אליה במפורש בהמשכו של דיון על האפשרות לחוות שתי אישיויות בגוף אחד: "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה מוביל אותו, בסיומו של הספר, להחלטה לנטוש את הכימיה ולהתרכז בכתיבה: "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי-שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו-שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכל ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק".
המאמר שעל כריכת הספר מצביע על תת-משמעויות בעלילה, הנובעות מהתנסויותיו של הסופר, והופכות אותה לרומן פסיכולוגי מתוחכם. אני נהניתי מהספר גם בלעדיהן, אם הן אמנם שם. נראה לי שהספר המקסים הזה, המצחיק לעתים, העממי והמלבב, בא לשמוח את שמחתה של עבודה הנעשית באהבה ומעוררת גאווה. "להוציא רגעים מופלאים וחד-פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו", קובע לוי, "אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות". עבור פוסונה, כל עבודה שהוא מתחיל היא כמו אהבה ראשונה, וכשמזדמן לו הוא ניגש לבקר את המבנים שהקים. אביו, שהיה רקע נחושת, היה גם הוא מאוהב בעבודתו, ופוסונה, באיחור, מתחבר עם זכרו דרך האהבה המשותפת. לוי, המוצא צדדים שווים בין יצירתו הפיזית של פוסונה ליצירה הספרותית שלו עצמו, מסכם באומרו, "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: "אולי מישהו אחר לא היה מצליח"".
עם התכונות המשותפות לשני הגברים, השונים זה מזה במובנים רבים, נמנית גם תשוקה להרמוניה ולשלווה. פוסונה, שהוא לעתים מעין פילוסוף עממי, אומר כי "אני תמיד חשבתי שגשרים הם העבודה הכי יפה שיש: כי בטוח שהם לא יזיקו לאיש, רק יעשו טוב, מפני שעל גשרים עוברים כבישים, ובלי כבישים נהיה פראי אדם; בקיצור, מפני שגשרים זה ההפך מגבולות, ומגבולות נולדות מלחמות". לוי, שחווה על בשרו את תוצאותיה של השנאה, אומר בהקשר של האהבה לעבודה: "אמת מרה היא כי עבודות רבות אינן חביבות, אבל לעולם אין לצאת חמושים בשנאה מראש: מי שכך עושה דן עצמו לשנוא לא רק את העבודה, אלא גם את עצמו ואת העולם לכל חייו".
הרביתי בציטוטים משום שפרימו לוי כותב כל כך יפה, ומשלב בחן בין סגנונו הגולמי והמפותל מעט של פוסונה וסגנונו שלו המלוטש והבהיר, שילוב שהמתרגם מירון רפופורט שימר היטב.
ספר מענג.
La Chiave a Stella – Primo Levi
הספריה החדשה
1991 (1978)
תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט
