יצירת המופת / אנה אנקוויסט

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

חופשת שחרור / יהושע סובול

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

הביתה / טוני מוריסון

"הביתה", כמו מכלול יצירתה של טוני מוריסון, עוסק בקהילה האפרו-אמריקאית. ההווה של הספר הוא שנות החמישים של המאה העשרים, ימי מלחמת קוריאה והמקארתיזם, ימים שבהם העבדות היא כבר היסטוריה, אך הגזענות והאפליה עדיין שוררות במלוא עוצמתן. גם כשהחקיקה מובילה לכיוון ליברלי והומני, על הדעות הקדומות קשה יותר להתגבר, כמו שאומר ידיד מזדמן לפרנק, גיבור הספר, כשהוא מזהיר אותו לא לאכול ליד שום דלפק בשום תחנת אוטובוס: "הנוהג ממשי בדיוק כמו החוק, ויכול להיות מסוכן באותה מידה".

פרנק מאני התגייס לצבא עם שני חברי ילדותו, כדרך מוצא מן העיר לוטוס שבלואיזינה, שם גדלו, והשלושה נשלחו לקוריאה. פרנק לבדו שב משם, בן עשרים וארבע בלבד, כשהוא מצולק בנפשו, קורבן לטראומות שאותן הוא מנסה להטביע באלכוהול. לא רק המלחמה רודפת את פרנק: בהיותו ילד, עשרים שנה קודם לכן, נאלצה קהילתו לעקור בכפיה מביתה מטקסס, ולעבור ללוטוס העניה. בלוטוס היה עד לקבורה חשאית של גבר, ספק חי ספק מת, ככל הנראה קורבן לינץ'. כל שהצליח לראות, בעודו מסתיר את הזוועה מעיני אחותו הקטנה, סי, היה רגל שחורה, והתמונה נצרבה במוחו, והוסיפה לרדוף אותו שנים אחר-כך. צבעה של הרגל הוא הפעם היחידה בה מצוין צבע העור של דמות כלשהי בספר. העלילה צובעת אותם בבירור, ללא מלים מיותרות.

הקשר המשמעותי והיציב ביותר בחייו של פרנק הוא עם סי, שנולדה בעת המעבר מטקסס ללואיזיאנה. סבתם החורגת של השניים, שהופקדה על הטיפול היומיומי בהם בעוד הוריהם עובדים מצאת החמה ואל תוך הלילה, אבחנה במדויק שהאח בן הארבע הוא בעצם האמא האמיתית של התינוקת. לאחר המבוא, המתאר את תמונת כף-הרגל המפרכסת, הספר נפתח בבריחתו של פרנק ממוסד פסיכיאטרי, לאחר שהוא מתבשר שאחותו שרויה במצוקה קשה ועלולה למות. מסעו של פרנק אל סי רצוף פחדים, כמעט מסע השרדות של איש שחור בטריטוריה לבנה עוינת.

בכמה ספרים בני זמננו, כמו "שיבה" ו"אמריקנה" נטען, ובצדק, כי אי אפשר להבין את חווית היות שחור באמריקה מבלי להיות כזה. טוני מוריסון, שעשתה רבות, ובכשרון גדול, להעלאת מצוקות האפרו-אמריקאים אל התודעה, מודה בספר ביושר, באמצעות קביעות שהיא שמה בפיו של פרנק, בחוסר היכולת לתפוס את המציאות כולה במלים. הספר מסופר ברובו בגוף שלישי מפי סופרת יודעת-כל, כשבמרבית פרקים האי-זוגיים פרנק מדבר אל הסופרת, מוסיף פרטים שהיא לא כללה בסיפור, מתערטל בהדרגה מסודות, ומביע את דעתו על אוזלת ידן של המלים. כך הוא אומר על הגירוש: "אין לך מושג מה זה חום עד שאת חוצה את הגבול מטקסס ללואיזיאנה בקיץ. אין מלים שיכולות לתפוס את החום הזה". על קביעה שלה בדבר מניע לאחד ממעשיו הוא טוען "את טועה לגמרי", ו"אני לא חושב שאת יודעת הרבה על אהבה", ועל קוריאה הוא אומר: "אינך יכולה לדמיין אותה כי לא היית שם".

טוני מוריסון אוהבת את דמויותיה, גם את הפגומות שבהן. היא שופעת חמלה, אינה ממהרת לשפוט. לפרנק ולסי, הגיבורים המיוסרים, היא מעניקה בסופו של התהליך תחושת ערך עצמי, שחרור, ולו חלקי, מצלקות העבר, ואחווה המאפשרת להם תחושה של שיבה הביתה, גם אם הבית הפיזי הוא זה שממנו ביקשו להתרחק.

"הביתה" הוא ספר צנום יחסית, ממוקד בחוויה מתמשכת אחת, בפרק חיים קצר יחסית של שני אנשים צעירים. טוני מוריסון זועקת באיפוק את הרשעות שבגזענות, ותופסת בחדות ובבהירות את רוח התקופה כפי שחווים אותה גיבוריה. אין בספר את המורכבות של "חמדת", אך יש בו את הכשרון, את החמלה ואת העין הבוחנת של הסופרת הגדולה. ספר מומלץ בהחלט.

Home – Toni Morrison

הספריה החדשה

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

גבר זר בא למשק / מיקה ולטרי

עלילת "גבר זר בא למשק" מתרחשת בכפר במערב פינלנד בשנות השלושים של המאה העשרים. אל משק מוזנח בשולי הכפר מגיע באדמומית השקיעה של יום אביב גבר זר. הוא דופק על דלת הבית, מתיישב בצנעה על ספסל סמוך לכניסה, ובמענה לשאלה אומר שבא לבקש עבודה. בבית נמצאים גבר צעיר, כעוס, בעל מבט חמקני, קשיש חרוש קמטים, שקוע בענייניו, ואשה שנראית לזר יוצאת-דופן, קשוחה מכדי להיות אשה.

הזר משתלב במהרה בחיי היומיום למשק. בשתיקה הוא נרתם לעבודה, מנסה, יחד עם הקשיש ועם האשה, להתגבר על ההזנחה ועל הניהול הבלתי מקצועי של המקום. כשהגבר הנוסף מצטרף מדי פעם למלאכה, הוא נחפז לעבוד בקדחתנות. אאלטונן מעולם לא ראה אותו משתדל לאמץ לעצמו את קצב העבודה המתון והרגוע של האיכרים.

בהדרגה אנו מתוודעים אל ארבעת האנשים. הזקן הוא הבעלים הקודם של המשק, זוכר את עברו כאיש צעיר, כשהיה מסוגל לכל מלאכה, ומתמודד עם חולשתו הגופנית בהווה ועם ההכרה בקרבתו של המוות. כשהוא בוטח בגבר הזר, הוא מבקש ממנו לפנות אליו בשמו הפרטי, הרמני. הוא מספר לו מעט ובעקיפין על הגבר הצעיר, אלפרד, שירש ככל הנראה דם רע מאחד מאבותיו. הזר מציג את עצמו כיוני אאלטונן, אך מאוחר יותר, כשהוא והאשה חשים רגשי קירבה, שמאפשרים להם לפתוח את סגור לבם, הוא מודה שבדה את שמו. הוא מספר לאשה על החיים שהותיר מאחוריו במזרח פינלנד, והיא מספרת לו על המעבר לכפר בעצת רופאיו של אלפרד, הסובל ממחלת נפש ומאלכוהוליזם. הסופר מוסיף להתייחס אל הגבר כאאלטונן, ואינו נוקב אף פעם בשמה של האשה. כמו כן הוא מתייחס רוב הזמן אל אלפרד כאל הגבר שגר בחדר האחורי, ואל הרמני כאל בעל המשק הקודם, אולי כדי לקבע את הזרות שבשם הספר, הזרות שמספרת על בדידות, למרות החוטים הדקים של חברות ושל אמון, וגם של יריבות ושל איבה, שנרקמים ביניהם.

"גבר זר בא למשק" מספר על טרגדיה הממתינה להתרחש. רמזים לה נשתלו בידי הסופר כבר בפרק הראשון, בתיאור פרטים שוליים לכאורה במשק, ובתיאור הטבע. לנוף, למזג האוויר ולעונות השנה יש נוכחות משמעותית בעלילה, הן משום היותו של הספר נטוע בחיים מבוססי חקלאות, והן משום ההקבלה בין רגשות הדמויות והתנהלותן לאיתני הטבע: השיחה הגלויה הראשונה בין הגבר הזר לאשה מתנהלת עם הזריעה באביב. ההכרה של הגבר באושר שהוא חש, והחיוך הראשון של האשה, מנצים שניהם עם בוא הקיץ (בפרק הנפתח במילים "כך נהפך האביב ליופיו המקסים של הקיץ בלב האדמה השקטה", מתוארת פריחתה של האשה כך: "היה זה בוקר צלול, ובפעם הראשונה והמביכה לבלב על פניה חיוך שדמה לפרח חיישן"). ערב אפל, שבו האדמה נמלאה תוגת סתיו אינסופית, מבשר על אסון קרוב. רמי סערי, שתרגם יפה את הספר, ייחס באחרית דבר לטבע הפיני את תפקיד המקהלה היוונית, קביעה מעניינת ובעלת סימוכין. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר כדי ללמוד עוד על הסופר ועל היבטים נוספים של היצירה.

"גבר זר בא למשק" הוא ספר פיוטי, איטי ועדין, שתחת השלווה והמתינות של עבודת האדמה טומן יצרים ומתיחות, המתוארים ברגישות ובאמינות. מומלץ

Vieras Mies Tuli Taloon – Mika Waltari

הקיבוץ המאוחד

2006 (1937)

תרגום מפינית: רמי סערי

אחי גיבורי התהילה / הווארד פאסט

"אחי גיבורי התהילה" ראה אור באוקטובר 1948. הימים ימי מלחמת העצמאות, מלחמת העולם השניה והשואה הן עדיין זכרון קרוב וחי. הווארד פאסט עוסק בנושאי אותה תקופה באמצעות הסיפור ההיסטורי של מרד החשמונאים, אותו הוא מקדיש "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו".

הספר מסופר ברובו מפיו של שמעון הנשיא, היחיד מחמשת האחים החשמונאים ששרד את הקרבות. שמעון מעלה על הכתב את קורות המרד ואת קורות משפחתו במענה לשאלותיו של לנטולוס סילאנוס, שליח הסנאט הרומי, שבא ליהודה כדי להכיר את היהודים, וכדי להבין כיצד הצליח עם קטן של עובדי אדמה להגיר במשך שנים את דמה של מעצמה. אחד מפרקי הספר נכתב מפיו של הרומאי, ובו התרשמויותיו והמלצותיו.

הווארד פאסט נצמד לתיאורים ההיסטוריים, כפי שנכתבו בספר החשמונאים, תוך שהוא נוטל לעצמו את חירות הסופר, הן בהשמטת פרטים על מנת להתמקד במה שעיקרי בעיניו, והן בהרחבת הפן האישי שנוסך שמעון בסיפורו. הוא מרחיב בתיאור היחסים בתוך המשפחה, מעניק אופי וביוגרפיה פרטיים לגיבורי המרד, ובורא עולם חי ותוסס במודיעין וביהודה של אז. לא ארחיב בתיאור המרד, הדברים מוכרים וידועים, וניתן לקרוא עליהם במקורות רבים.

המרד החשמונאי עומד במרכזו של הספר, אך נדמה שפאסט ייחס את משמעות מיוחדת דווקא לפרק שכתב הרומאי. פרק זה עומד על יחודו של העם היהודי, על קשי עורפו, על התבדלותו מן העמים האחרים, על המחלוקות הפנימיות בתוכו, על תפיסותיו הדתיות והחברתיות היחודיות, אך בעיקר על דבקותם הבלתי מתפשרת של רבים מבני העם בעקרון החירות. למרות שנאת המלחמה, למרות השאיפה לחיות בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבור החירות ראוי לאחוז בנשק. דברים אלה אמנם מיוחסים לתקופת החשמונאים, אך קיבלו מן הסתם משמעות נוספת על רקע מלחמת העצמאות שהתחוללה, כאמור, בעת פרסום הספר. הרומאי חוזר ומסביר מדוע היהודים מעוררים בו טינה, למרות כמה תכונות חיוביות שמצא בהם, וטוען: "צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד, הן של זו הוא לאו של זו, ואין נכנעת, גם אין להביאן לעמק-השווה ולעשותן בנות-ברית". דומה כי דורות עתידיים רבים דוברים מפיו.

הספר תורגם בשנות החמישים על ידי רות ליבנית, בסגנון שהוא עירוב של שפת אותה תקופה עם סממנים תנכיים ותלמודיים. יושנה של השפה מעניק לספר גוון קדום משהו, המשתלב היטב בעלילה, ואין בו כדי להכביד על הקורא.

להרחבה על השפעתו העמוקה של הספר בתקופתו וגם לאחריה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המעניין שכתב אלי אשד.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר. מלבד המסרים שבגינם נכתב, מדובר בספר מעניין ומעורר רגש, והאכפתיות שבה נכתב ניכרת ומדבקת.

My Glorious Brothers – Howard Fast

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

1959 (1948) מהדורה מחודשת 2009

תרגום מאנגלית: רות ליבנית

מעבר לנהר / חנה מלר-פאוסט

אניקה ופריצי פאוסט, ילידות 1926, היו בנות חמש-עשרה כשהגרמנים פתחו במבצע ברברוסה יחד עם בני בריתם הרומנים. בעירן רדאוץ שבצפון רומניה, כמו במקומות אחרים במדינה, פרצו פוגרומים, והרומנים אימצו מדיניות שנועדה להשתלט על רכושם של היהודים, לסלק אותם משטחי רומניה, ולהפקיר אותם לגורלם. אביהן של התאומות הצליח לשכנע את אמן לעבור לבוקרשט, יחד אתן ועם אחיהן הבכור, אך בטרם הספיקו האם והבנות להתארגן לנסיעה, גורשו מרדאוץ בנובמבר 1941. יחד עם יהודי בסרביה ובוקובינה רוכזו בשטחי טרנסניסטריה, חבל ארץ ממזרח לנהר הדניסטר, שנמסר לרומנים על ידי הגרמנים, כפיצוי על חבלי ארץ שנקרעו מהם שנה קודם, וכתודה על השתתפותם במלחמה נגד ברית המועצות. האב והאח נותרו בבוקרשט.

חנה מלר-פאוסט, אניקה, מתארת בספר את קורותיה באותה תקופה. היא פותחת בתמונות מילדותה ומנערותה, תמונות של משפחה יציבה וחמה, שעולמה התערער עם פרוץ המלחמה. כשאחיה סמי נעצר, התגלתה לראשונה התושיה שבה ניחנה – כאילו בגרתי פתאם וכל המציאות המרה באה וטפחה על פני. בעוד בני המשפחה המומים ובוכים, רצה אניקה אל האדם היחיד שיכול היה לעזור, קולונל שבתו היתה מיודדת עם סמי. הקולונל הצליח לשחרר את סמי, והנער נשלח אל אביו בבוקרשט. זמן קצר קודם לכן נודע לו שהתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת יאסי, אך על הלימודים נאלץ כעת לוותר. אולי היה זה ויתור לטובה, שכן גורלם של יהודי יאסי היה מר (כמתואר בספרו של שלמה ולדמן, "דראקולה לא ניצח אותו").

אותה תושיה עמדה לאניקה גם בהמשך, במסע הרגלי הנורא אל מעבר לנהר, שבמהלכו התמוטטו ומתו רבים מקרוביה, ובאורווה שבכפר שומילובה בה שוכנה יחד עם אמה ועם אחותה, בצפיפות, בזוהמה וללא מזון. קראתי רבות על השואה, על הגטאות ועל מחנות הריכוז וההשמדה, אך הספר הזה אודות טרנסניסטריה חשף בפני פן בלתי מוכר של זוועות. יהודי האזור נכלאו בגטאות ונרצחו ביערות, והמגורשים לכאן – אלה ששרדו את תלאות המסע – הופקרו פשוטו כמשמעו למוות איטי. בלילות נכלאו באורוות, מזון ומים לא סופקו להם, טיפול רפואי נמנע מהם. אלה שיכלו לעמוד על רגליהם יצאו בימים אל הכפר בחיפוש אחר מזון. שיעור התמותה היה גבוה, וה"קברנים" ערמו מדי יום את הגופות בבור סמוך, לאחר שהפשיטו אותן מבגדיהם, וחיפשו עליהן חפצי ערך. אמן של הבנות הצליחה למצוא בכפר עבודה זמנית כתופרת, ובזכותה האכילה את בנותיה, אך לאחר שהגרמנים השתכנו בכפר נסתם מקור הפרנסה הזה. כשאזל המזון כליל יצאה האם לכפר לנסות להחליף טבעת, שהחביאה בשערותיהן של הבנות, תמורת אוכל, הוכתה בדרך, ושבה לאורווה, שם גססה במשך יומיים עד שנפטרה.

"יומני היקר, אתה היחיד שעוד נותר לי. אינני יודעת מי יקרא אותך. גם קשה עלי הכתיבה, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה. אני מקווה שמי שימצא אותך, ימצא את הדרך אל אבא וסמי, כדי למסור אותך לידם, ואתה תספר להם על מות אמנו היקרה בידי המרצחים חודש אחד בלבד לפני שמלאו לה 42 אביבים, ויום אחד בלבד לפני יום ההולדת השש עשרה שלי ושל פריצי שחל בשנים בפברואר. אמא נפטרה על קרקע האורווה בפברואר 1942".

במרץ 1942 נודע לבנות שבגטו ברשד מתנהלים חיים נסבלים יותר, ואניקה החליטה להגיע לשם. בשלב הזה, תשושה מרעב, לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה. בהחלטיות מעוררת השתאות, יצאה לדרכה זוחלת על ארבע. אחרי יומיים בדרך התמזל מזלה, וזוג איכרים טובי לב אספו אותה אל ביתם. היא אכלה לשובע, אספה כוחות, וכשיכלה שוב להלך הסיע אותה האיכר אל הגטו. כאן פגשה קרובה ששיכנה אותה בביתה הצפוף, וחברה אל אשה נוספת שלקחה אותה איתה אל הכפריות כשהיא מעמידה פני צועניה מגדת עתידות. החרדה לפריצי שנותרה באורווה לא הרפתה ממנה, וכשהתאפשר ארגנה את הבאתה אל הגטו.

בנובמבר 1942 נפוצה שמועה שהרומנים מרכזים ילדים יתומים בגטו באלטה, מתוך כוונה להעבירם לבוקרשט ומשם לארץ ישראל. פריצי החליטה לעבור לבית היתומים, ואניקה, שלא האמינה לשמועה, הצטרפה אליה. רק אחרי המלחמה התברר להן שהשלטון הרומני, המאוכזב בשל תבוסות הגרמנים בברית המועצות, נענה ללחצי הקהילה היהודית בבוקרשט, והסכים להחזיר חמשת אלפים יהודים יתומים מטרנסניסטריה. בפועל נותרו הבנות בבאלטה עד השחרור ב-29 באפריל 1944. באוגוסט 1945 התאחדו אניקה ופריצי עם סמי ועם אביהן.

חנה מלר-פאוסט ומשפחתה עברו במהלך התקופה גלגולים נוספים, שלא ניתן לפרט את כולם בסקירה תמציתית. לא אחת היתה רק כפסע בינה ובין המוות, אך בתושיה ובעוצמה נפשית, וגם במזל גדול, מצאה פתח ודרך להתקיים ולשרוד יום אחר יום.

בנוסף לסיפור האישי, המאפשר היכרות עם אישיותה המרשימה של אניקה, הספר סיפק לי הזדמנות להתוודע לשואה שהתחוללה במקום שעל אודותיו ידעתי מעט מאוד. למדתי לראשונה על גטו ברשד, על מאה ושמונים האורוות דוגמת זו שבשומילובה, על גורלם המר של יהודי מרקולשט, ועוד. פגשתי שוב, כמו בכל-כך הרבה מקומות אחרים, את האנשים הקטנים שסייעו לחולל את השואה הגדולה: קו ישיר מחבר בין מנהלת בית הספר של הבנות, שחגגה את ההכרח לענוד את הטלאי הצהוב, ובין מי שכונה "האיש הרע" באורווה, מקורב לראש הכפר, שרדה ביהודים, רכש מונופול על גופותיהם, ושדד את הרכוש הדל שנותר בידיהם. ופגשתי שוב, כמו במעט מדי מקומות אחרים, את האנשים שגילו חמלה ואנושיות.

אני ממליצה מאוד על הספר המרגש הזה, וגם על הסרט "דרך לא ארץ", המלווה את חנה במסעה אל המקומות שתיארה בספרה.

בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד

1985

מדליונים / זופיה נלקובסקה

הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד

 

ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

כתב יד נשי כחלחל / פרנץ ורפל

ליאונידס, פקיד בכיר במשרד ממשלתי אוסטרי, נשוי בנחת לאשה אמידה, ומכובד על כל מכריו ועמיתיו, מקבל לרגל יום הולדתו החמישים מכתבי ברכה, וביניהם מכתב אחד בכתב יד נשי המוכר לו היטב. ליאונידס המהוגן והנאמן ניהל שנה אחרי נישואיו רומן קצר עם צעירה יהודיה, תוך שהוא מעלים ממנה את עובדת היותו נשוי. הוא הבטיח להנשא לה, ונעלם. שלוש שנים אחר כך קיבל ממנה מכתב, אך קרע אותו מבלי לקרוא. את המכתב שהוא מקבל כעת הוא פותח וקורא.

השנה היא 1936. המגבלות על היהודים בגרמניה הולכות ומחמירות, ואוסטריה אינה מפגרת בהרבה אחרי האחות הגדולה. ליאונידס אינו אנטישמי, אך הוא שטוף דעות קדומות כלפי היהודים, וכפקיד מסור הוא הולך בתלם. אם יתבקש לא למנות יהודי לתפקיד בכיר, יציית ללא מחשבה נוספת.

הצלחתם הבינלאומית של בלוך וחבר מרעיו איננה מתבססת על הערכה או על הישגים של ממש, כי אם על סיוע הדדי של יהודי העולם, על העתונות המשועבדת להם, ועל עקרון כדור השלג הידוע של תעמולה נועזת. לא זו בלבד שאמר אז את הדברים במפורש, הוא גם היה משוכנע באמיתותם.

המכתב גורם לו לחשוב שאולי כתוצאה מן הפרשה הישנה יש לו בן, והבן הזה הוא יהודי כאמו. בנוסף לדילמות הצפויות מן המצב החדש – עימות צפוי עם אשתו, אחריות כלפי בנו, נשיאה באחריות כלפי האהובה מן העבר – הוא מוצא עצמו במפתיע עומד בצד היהודי של משוואת הכוחות, והתנהלותו היומיומית משתנה. עד כמה יחזיק השינוי הזה מעמד? אם אכן יש לו בן, שעליו לא ידע עד כה, האם יעמוד לצדו? ואם אין זה בנו, האם ההתעוררות המצפונית תחזיק מעמד, או שמדובר בתפנית אגואיסטית קצרת טווח?

ורפל כורך בספר הצנום הזה (80 עמודים), המתרחש במהלכו של יום אחד, עולם שלם של התלבטויות: חוסר הבטחון המתמיד של ליאונידס בשל מוצאו העני לעומת אשתו שנולדה למעמד גבוה יותר. החשדנות של אשתו למראה המכתב, והמאבק הפנימי שלה עם החשדות. ההכרה במקריות הגורל, שאיפשר לליאונידס להחלץ ממעמדו הנמוך. וכמובן, העמידה מול גורלם של היהודים באותן שנים. בנוסף לסיפור אישי ופרטי של גבר אחד שבגד ונאלץ להתמודד עם תוצאות בגידתו, ורפל מציג בפני הקורא בזמן אמת (הספר נכתב ב-1941) את העיוות שביחס ליהודים.

פרנץ ורפל מוכר בעיקר בשל "ארבעים הימים של מוסה דאג", רומן רחב יריעה שעניינו השואה הארמנית. רומן נוסף שלו, אף הוא מעניין – "שירת ברנדט" – עוסק בברנדט הקדושה, נערה פשוטה שחזתה בהתגלות של מריה בעיר לורד, אליה הגיע ורפל במנוסתו מפני הנאצים. מסתבר שכוחו יפה גם ביצירות קצרות וממוקדות.

Eine Blassblaue Frauenschrift – Franz Werfel

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

1992 (1941)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ז'קוב, ז'קוב / ולרי זנאטי

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון