בעיר הבירה של מדינה ששמה מוזכר רק במובלע, ומוכחש מיד, מתרחשת תופעה יוצאת דופן. למעלה משבעים אחוז מן המצביעים בבחירות המוניציפליות משלשלים לקלפי פתק לבן. בבחירות חוזרות מספר הפתקים הלבנים גדול עוד יותר. למרות שנראה כי אין יד מכוונת מאחורי התופעה, הממשלה מוטרדת. איש אינו מכחיש את זכותם הדמוקרטית של התושבים לבחור בפתק לבן, אבל מה שנראה כפעולת מחאה אזרחית מצטייר בעיני הממשלה כמרד, והאמצעים הנדרשים ננקטים מיד: מצב חירום מוכרז, על העיר הסוררת מוטל סגר וכל מוסדות השלטון עוקרים ממנה אל בירה חילופית. סוכנים חשאיים מסתננים אל בין התושבים כדי לחשוף את "ראש השפיפון".
רק לקראת מחציתו של הספר נחשפת עובדת התרחשותה של העלילה באותו מקום בו ארבע שנים קודם לכן התרחשה המגפה הלבנה, שתוארה ב"על העיוורון", אבל הרמזים לכך נשתלים עוד קודם. הממשלה מתארת את קהל הבוחרים כמי ש"התעוור בהשפעת איזו סטיה מוזרה והרת אסון ועיניו טחו מראות את האינטרסים העליונים של המולדת". להצבעתם של התושבים מתיחסת הממשלה כאל "מגפה לבנה", אותו תואר שהתייחס לעיוורון. הסופר משלב בעלילה פריטים מן העלילה הקודמת, כמו מנורת הפליז, ושוב מעלה על נס את הכוח הנשי, הפעם בהתרחשות מינורית – במהלך שביתת עובדי הנקיון יוצאות הנשים ביוזמה אישית, מבלי שנדברו ביניהן, לנקות את הרחובות "כדי לקבל עליהן אחריות". העובדים השובתים מגיבים למעשיהן, משאירים את מדיהם בבית, וחוזרים לעבוד.
גיבורי "על העיוורון" ישובו אל הסיפור בשל נקמנות וכפיות טובה, ואשת הרופא המופתית תעמוד בעין הסערה. לא ארבה בפרטים מחשש קלקלנים, אציין רק שסאראמאגו מפתיע בסיום, שהוא מעין סגירת מעגל ולמעשה שיבה אל נקודת ההתחלה.
כשבממשלה מעזים סוף סוף לדבר במפורש על המגפה הקודמת, שהוסכם לא להזכיר אותה, וקובעים כי "ההצבעה בפתק לבן היא גילוי של עיוורון הרסני כמו שהיה העיוורון האחר", שר אחד בלבד מגיב במילים "או של פיקחון". כהמשך טבעי להתנהלותה הדורסנית של הממשלה, הוא מאבד את משרתו. ההתנהלות של השלטונות היא במידה רבה נושאו של הספר. העלילה ממוקמת במדינה שמזלזלת בזכויות הפרט, ונשלטת על ידי שליטים חשדניים עד כדי פרנויה. מכאן נובעת התגובה המפוחדת והאגרסיבית לתוצאות ההצבעה, וכשהלחץ הראשון אינו עוזר ההחלטה האוטומטית היא להגביר אותו. "נוצר צורך דחוף להדק את הצבת, במיוחד משום שההכרזה על מצב חירום, שציפו ממנה כה רבות, לא הניבה שום תוצאה מוחשית בכיוון הרצוי, שהרי אזרחי הארץ הזאת ממילא חסרו את ההרגל הבריא לתבוע את כיבוד הזכויות שמעניק להם החוק, והיה רק הגיוני, ואפילו טבעי, שלא שמו לב שהן נשללו". סאראמאגו מתייחס בפרטנות לתהליכי קבלת ההחלטות, הרווים במשחקי כבוד ובקטנוניות. הוא מתאר ממשל שמתנער מחוק ומצדק, אינו בוחל בהרשעת חפים מפשע, ומרומם את השלטון מעל הכל. בפי אחד מגיבוריו הוא שם את המסקנה, כי "מי ששולט, לא רק שהוא לא נעצר לפני מה שאנחנו קוראים דברים אבסורדיים, אלא גם משתמש בהם כדי לטשטש את ההכרה ולהרוס את ההגיון".
סאראמאגו מזכיר פעם אחת את הפורטוגלים בהקשר של העלילה, וממהר לסייג: "השערה שרירותית לחלוטין, חסרת כל ביסוס אוביקטיבי, שֶזירת הארועים החמורים, אשר כדרכנו הצגנו אותם בפרטי פרטים, היא במקרה, או היתה במקרה, ארצם של אותם פורטוגלים או אותן פורטוגליות". הקורא הפורטוגלי אולי ימצא הקשרים מקומיים לסיפור הדמיוני, אבל ההתנהלות השלטונית שהספר מתאר היא, במידה כזו או אחרת, נחלתו של כל משטר. בשולי הדברים, ומבלי להשוות אחד לאחד, אי אפשר שלא להתייחס לספר בהקשר של ימי הקורונה ולקרוא בעגמומיות מסוימת את המשפט, "ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסגר, והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטים הפעוטים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו".
כמו בספריו האחרים, גם כאן סאראמאגו מפגין כישרון סיפורי יחודי. העלילה אמנם פחות מרשימה בהיקפה ובחדשנותה, אך דרך טוויתה מוצלחת מאוד, והסיפור – למרות שיסודו בתופעה בדיונית – רלוונטי ומעניין. מרים טבעון תרגמה היטב, והספר מומלץ.
Ensaio sobre a Lucidez – José Saramago
הספריה החדשה
2006 (2004)
תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון
