כעשב השדה / מרדכי טביב

d79bd7a2d7a9d791_d794d7a9d793d7942

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948

כעשב השדה כריכה ישנה

מעבר בצל / מאריה-תרזה די-לאשה

31-2674-b1

"מעבר בצל" מסופר מפיה של קִיאָרָה, אשה מזדקנת, תמהונית, המסתגרת רוב הזמן בביתה למעט גיחות לאיסוף סמרטוטים שהיא צוברת. מזה זמן רב – היא אינה יכולה לאתר את נקודת הזמן המדויקת שבה החל הדבר – אין לה עתיד, והיא מרבה להרהר בעבר. "כאסירה של חיי נותרתי יצור גבולי", היא אומרת. גורל? מזל רע? החלטות שגויות?

קיארה נולדה לאמה אניטה, בתקופה בה הריון של אשה רווקה היה כתם משפיל. אביה פרנצ'סקו, שהתגייס לצבא בתקופת מלחמת העולם השניה, ככל הנראה לא ידע על קיומה עד שמלאו לה שלוש שנים. קשר אוהב נוצר בין האב ובתו, עד שנקטע בחטף כשהאב נכלא על לא עוול בכפו באשמת גניבה. כשהשתחרר, והפר את הבטחתו לשאת את אניטה, הפכה אהבתה של קיארה לעוינות והקשר נותק. ג'ופינה ופפינה, אחותו ודודתו של פרנצ'סקו, שמרו על קשר הדוק עם הילדה, והפכו לדמויות דומיננטיות בחייה. ג'ופינה, בדומה לאניטה, הרתה אף היא בעודה רווקה. בשונה מאניטה, שהתרחקה מביתה כדי לגדל את הילדה, ג'ופינה נאלצה בלחץ משפחתה למסור את סבריו, הבן שנולד לה, והפצע שנפער בלבה מעולם לא הגליד. הבן יופיע בחייה של קיארה, וישפיע על מהלכם.

מכיוון שהמילה "ממזרים" שבה ועולה בספר, נדמה לעתים שהסופרת ביקשה להצביע על העיוות שביחס לילדים שנולדים כמוה לאמהות לא נשואות, ולהאשים בו את גורלה. קיארה עצמה אינה נתלית בכך, ולמען האמת קשה להשתכנע שהגורל שבחרה עבורה הסופרת אכן צומח באופן טבעי מקורות חייה. נדמה ששתיהן, הסופרת וגיבורת ספרה, עושות לעצמן חיים קלים כשהן מייחסות את גלגוליה של קיארה למזלם של בני ד'אוריה, בני משפחת אביה. חייה עם אמה היו טובים ושופעי אהבה. דודתה פתחה בפניה את ביתה ותמכה בה מתוך מחויבות אוהבת. המהמורות בחייה היו כואבות, אך לא בהכרח הרסניות. לא ברור מן הספר מדוע היא רואה עצמה כאחת מן "היצורים שנולדו כמוני להסתתר ללא הרף מפני כל מה שיש בו סימן ברור של חיים", ומדוע אחזה בגישה התבוסתנית לפיה "החיים מביסים את ההגיון הרבה יותר מאשר את הטירוף, שהוא, בסופו של דבר, ההגנה הקיצונית, העמידה, על קיומו של כל אחד".

מאריה-תרזה די-לאשה, כך למדתי מהטקסט שעל הכריכה, העניקה לקיארה חלק מן הביוגרפיה שלה כבת לאם לא נשואה, ולאב שכליאתו שינתה אותו. כתיבתה מפורטת ומדויקת מאוד, כל פסקה בנפרד, ומרבית הדמויות מלאות חיים ואמינות. רק הדמות החשובה מכולן, קיארה המספרת, נותרת בלתי משכנעת. קשה להאמין לה כשהיא מתארת בדקדקנות את חייה בגיל צעיר מאוד, כולל ניתוח כל ניד עפעף של סובביה. שורשי אומללותה, לעומת זאת, נותרים מעורפלים, והקביעה כי על בני ד'אוריה נגזרו טירוף או תבוסה אין לה סימוכין בעלילה.

בשל הכתיבה הטובה מצד אחד והבעייתיות של הדמות הראשית מצד שני, אסתפק בהמלצה מסויגת.

Passaggio in Ombra – Mariateresa Di Lascia

הספריה החדשה

1998 (1995)

תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מפתח-כוכב / פרימו לוי

31-1874-b2

ברוסיה, אליה נשלח במסגרת עבודתו ככימאי, פוגש המספר של "מפתח-כוכב", בן דמותו של פרימו לוי, את ליברטינו פוסונֶה, מרכיב פיגומים ועגורנים ובונה גשרים. פוסונה, המרבה לשוטט בעולם מעבודה לעבודה, אוהב לספר סיפורים. לוי, שיחד עם עיסוקו בכימיה כבר החל להתפרסם כסופר, יודע להקשיב – "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי נסיונות וטעויות", כותב לוי, "כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא".  פוסונה עממי, נוטה לקלישאות ולהפרזות, ומתקפד בזעף כשקוטעים את דבריו. לוי, אינטליגנט רהוט, לומד להתאפק ולצמצם את תרומתו לסיפורים, ושומר את מרבית הערותיו לנייר. השניים מתחברים תחילה משום היותם איטלקים יחידים בניכר, אך במהרה מגלים שמשותפת להם גם ההנאה שהם מפיקים מעבודותיהם.

סיפוריו של פוסונה משלבים חוויות אישיות, כמו נסיעה לעבודה ראשונה בליווי בת זוג, עם אנקדוטות מקומיות, כמו קללה דמוית וודו שהטילו פועלים על מעסיק, ועם תיאור מפורט של עבודותיו. אם נדמה שפרטים טכניים של הרכבת פיגומים עלולים להטיל שיממון על מי שאינו מקורב למקצוע, בא "מפתח-כוכב" ומפריך את הדעה הקדומה. הסגנון העממי של פוסונה, שלוטש קלות בידי לוי, משווה גם לעבודת כפיים נופך הרפתקני ומושך, והתלהבותו מיציר כפיו אינה יכולה שלא לדבק. כשמגיע תורו של לוי לספר לפוסונה על עבודתו ככימאי, מבקש ממנו המספר שהפך למאזין לדקדק בפרטים, ואף משגר אליו עקיצה: "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"

פרימו לוי מוכר לעולם בעיקר בשל ספריו הסובבים סביב חוויותיו בשואה ומסקנותיו מהן. הביוגרפיה הפרטית שלו מציצה מעט גם כאן, והוא מתייחס אליה במפורש בהמשכו של דיון על האפשרות לחוות שתי אישיויות בגוף אחד: "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה מוביל אותו, בסיומו של הספר, להחלטה לנטוש את הכימיה ולהתרכז בכתיבה: "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי-שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו-שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכל ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק".

המאמר שעל כריכת הספר מצביע על תת-משמעויות בעלילה, הנובעות מהתנסויותיו של הסופר, והופכות אותה לרומן פסיכולוגי מתוחכם. אני נהניתי מהספר גם בלעדיהן, אם הן אמנם שם. נראה לי שהספר המקסים הזה, המצחיק לעתים, העממי והמלבב, בא לשמוח את שמחתה של עבודה הנעשית באהבה ומעוררת גאווה. "להוציא רגעים מופלאים וחד-פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו", קובע לוי, "אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות". עבור פוסונה, כל עבודה שהוא מתחיל היא כמו אהבה ראשונה, וכשמזדמן לו הוא ניגש לבקר את המבנים שהקים. אביו, שהיה רקע נחושת, היה גם הוא מאוהב בעבודתו, ופוסונה, באיחור, מתחבר עם זכרו דרך האהבה המשותפת. לוי, המוצא צדדים שווים בין יצירתו הפיזית של פוסונה ליצירה הספרותית שלו עצמו, מסכם באומרו, "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: "אולי מישהו אחר לא היה מצליח"".

עם התכונות המשותפות לשני הגברים, השונים זה מזה במובנים רבים, נמנית גם תשוקה להרמוניה ולשלווה. פוסונה, שהוא לעתים מעין פילוסוף עממי, אומר כי "אני תמיד חשבתי שגשרים הם העבודה הכי יפה שיש: כי בטוח שהם לא יזיקו לאיש, רק יעשו טוב, מפני שעל גשרים עוברים כבישים, ובלי כבישים נהיה פראי אדם; בקיצור, מפני שגשרים זה ההפך מגבולות, ומגבולות נולדות מלחמות". לוי, שחווה על בשרו את תוצאותיה של השנאה, אומר בהקשר של האהבה לעבודה: "אמת מרה היא כי עבודות רבות אינן חביבות, אבל לעולם אין לצאת חמושים בשנאה מראש: מי שכך עושה דן עצמו לשנוא לא רק את העבודה, אלא גם את עצמו ואת העולם לכל חייו".

הרביתי בציטוטים משום שפרימו לוי כותב כל כך יפה, ומשלב בחן בין סגנונו הגולמי והמפותל מעט של פוסונה וסגנונו שלו המלוטש והבהיר, שילוב שהמתרגם מירון רפופורט שימר היטב.

ספר מענג.

La Chiave a Stella – Primo Levi

הספריה החדשה

1991 (1978)

תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט

תעלומת החדר הצהוב / גסטון לרו

תעלומת החדר הצהוב

קולות מאבק וזעקות לעזרה עולים מחדרה של מתילדה סטאנג'רסון, מדענית צעירה העוסקת במחקר יחד עם אביה. החדר נעול מבפנים, אך כשהאב ועובדי הבית מצליחים לפרוץ פנימה הם מוצאים רק את הבת הפצועה קשות, וכן סימנים המעידים על נוכחותו של אדם נוסף. האדם עצמו נעלם באופן מסתורי. מספר ימים אחר כך, כשבבית המשפחה שוהים גם לארסאן, בלש מהולל שנשלח על ידי משטרת פריס, ורולטאבי, עתונאי חוקר, מתילדה נופלת שוב קורבן לנסיון רצח, וגם הפעם המתנקש כמו מתפוגג באויר, למרות שנראה לרגע על ידי אחדים מן הנוכחים במקום.

את החקירה מנהל, כאמור, לארסאן, הסבור שדארזאק, ארוסה של הקורבן, הוא התוקף. הוא נאחז בעובדה שבשתי הפעמים דארזאק נעדר מן הבית ללא הסבר מספק, וסומך את השערתו על ראיות שהוא מאתר בסביבה. רולטאבי, בן שמונה-עשרה בסך הכל, טוען שהבלש טועה, ודארזאק חף מפשע. הוא שולל את שיטת עבודתו של לארסאן, ומסביר את שיטתו שלו כך: "איני מבקש מן הסימנים החיצוניים לגלות לי את האמת; כל שאני מבקש מהם הוא לא לסתור את האמת, שהורה לי עליה קצהו הנכון של חוט הגיוני!". למותר לציין שסופה של שיטתו לנצח, והצעיר בעל ההגיון הבלתי מעורער הוא זה שיפצח את התעלומה.

הספר, שראה אור ב-1907, הוא מהראשונים שהציגו סיפור בלשי מסוגת "החדר הנעול", כלומר פשע שנראה כאילו לא יכול היה להתרחש. הוא זכה במרוצת השנים לכמה וכמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים, אגתה כריסטי העריכה אותו מאוד, ועד היום הוא נמנה עם הטובים מסוגו. הוא כתוב בפירוט, שומר על מתח לכל אורכו, פיצוחו משכנע, ונעים לקרוא סיפור בלשי הנשען על "התאים האפורים" ללא טריקים טכנולוגיים.

בשורה התחתונה: מהנה.

Le Mystére de la Chambre Jaune – Gaston Leroux

ספרית פועלים

1981 (1907)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

 

המצאות מזדמנות / אלנה פרנטה

d790d79cd7a0d794_d7a4d7a8d7a0d798d794_d794d79ed7a6d790d795d7aa_d79ed796d793d79ed7a0d795d7aa2

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

מועד א' / רות לורנד

imamsdlpfhnzwpy7

"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".

אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.

סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.

מועד א' / רות לורנד

ספרית פועלים

1977

הציפורים / טאריי וסוס

74384403_2852232531462080_4125256490841800704_n

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

קפקא בירושלים / אביגדור דגן

d7a7d7a4d7a7d79020d791d799d7a8d795d7a9d79cd799d79d-1

תשעה סיפורים קצרים מאוגדים ב"קפקא בירושלים", וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

הספר נפתח ומסתיים בסיפורים הנושאים את שם הספר, ושניהם יחד מכילים את תמצית אהבתו של הסופר לעירו ואת תמצית תפיסת עולמו. בסיפור הראשון הוא עולה ברכבת לירושלים, ומוצא מולו את בן דמותו של קפקא, שהלך לעולמו עשרות שנים קודם לכן. על תיקו של הנוסע מוטבע, למרבה המוזרות, השם יוסף ק.. סיפור חולמני מתרקם מן המפגש הזה, ובסיומו מתייחס דגן ליחודה של ירושלים, כפי שעשה גם בספריו האחרים, ביניהם "רחוב ושמו ממילא": "אינני סבור שמשהו דומה היה עולה על רוחי, אילו התרחש הכל במקום אחר. אולם כאן, בעיר הקסומה הזאת, שבה שום דבר איננו בלתי אפשרי, עולים בדעתי שוב ושוב דברים המפתיעים גם אותי […] כי העיר הזאת, שבה הכל חודר את הכל, ואין בה התחלה ואין בה סוף, טובה ומיטיבה היא אמנם לכל, אבל במיוחד למשוררים. שהרי היא משוררת בשבילם". בסיפור האחרון שוב פוגש המספר בקפקא, הפעם בשל הזיה שנגרמה על ידי השמש הקופחת. כשהוא מתאושש, ושומע את הדאגה בקולה של אשתו, הוא חושב על הסופר המיוסר ואומר בלבו, בחמלה המיוחדת לו: "עד כמה יכלו חייו להיות שונים, ואתם אולי דברים רבים שנותרו אחריו בספריו, אילו יכול לשמוע מפעם לפעם את הרעד הקל בקולו של מישהו שדואג לשלומו".

קסמה של העיר והחמלה שבלבו של הסופר נוכחים בכל הסיפורים. ב"תיאורית דריישטיין" הוא מתאר את תופעת הנדידה בעיר בחודש מוּחַרָם, החודש בו היו הבריות מחליפים את מקום מגוריהם. בחינניות מרובה הוא מתאר שני מלומדים, הנפגשים ברחוב, כשהם עמוסים בחפציהם, ומתיישבים על מיטת ברזל של אחד מהם כדי לדון בענינים רוחניים העומדים ברומו של עולמם. "הדיבוק הטוב" משמש לסופר רקע עליו הוא פורש את אמונתו בטוב האנושי ובכוחו לשרוד. "הדוד יוליוס" הוא חייט מוכשר ואיש עסקים עשיר, שעולמו התהפך עליו פעמיים, כשגרמניה השתלטה על אוסטריה, וכשפלשה לצ'כוסלובקיה. שפיותו שהתערערה שבה לתיקונה דווקא כשהתברר לו שנותר נקי מנכסיו. גם "מנהל תחנת הרכבת" צובט הלב הוא אדם שגורלו השתנה באחת, כשנדרש לנהל את המשלוחים האנושיים מטרזין למחנות ההשמדה, וכעת הוא מסתובב בתחנת הרכבת בירושלים ומחפש ניצולים כדי להקל את משא האשמה שהוא חש. "האסופי" הוא תינוק עזוב, שמוצאו אינו ברור. הוא נמסר לבית יתומים ערבי, והמספר תוהה מה היה גורלו, בארץ המסוכסכת הזו, אילו היה נמסר למוסד יהודי: "מי מאתנו יודע בבטחון מלא את קורות אבותיו? האם זה באמת כל-כך חשוב? האם לא היה כל אחד מאתנו מישהו אחר, אילו גדל בבית אחר, בארץ אחרת?". "מוסיקת לילה זעירה" ו"הדוור" הם שני סיפורי אהבה צנועים, הצומחים מתוך בדידות נואשת.

אביגדור דגן נותן לבו לאנשים האפורים, המצולקים, המבקשים שלווה וקרבת לבבות בעולם קשה. למרות הכאב הנוכח בחיי גיבוריו, דגן רואה את היופי ואת האור שבנפשם, מבחין בחיוך שבין קמטי הצער, ומביא אותם בשלמותם אל הסיפורים.

מקסים.

ספרית פועלים

1994

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז

d794d799d7a2d79cd79ed795d7aad795_d7a9d79c_d799d795d796d7a3_d79ed7a0d792d79cd7942

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת