עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מודעות פרסומת

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

המנהרה / אברהם ב. יהושע

d794d79ed7a0d794d7a8d794_d790_d791_d799d794d795d7a9d7a22

צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.

כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".

התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.

לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.

אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.

הספריה החדשה

2018

דפי אספרן / הנרי ג'יימס

דפי אספרן

"דפי אספרן" הם מכתבים ששלח המשורר האמריקאי ג'פרי אספרן לאהובתו ג'וליאנה, שאודותיה כתב אחדים משיריו. המספר נטול השם משתוקק להניח ידו על המכתבים. משתוקק? אחוז שגעון לדבר אחד. אספרן בעיניו שמיימי, יפה-תואר, בעל מוח מבריק ונשמה זוהרת, וכשידידתו של המספר מלגלגת על גאונותו של המשורר, הוא אינו טורח להגיב, משום ש"אין אדם מגן על אלוהיו". ג'וליאנה, שהיא כעת אשה קשישה, מתגוררת בונציה יחד עם אחייניתה טינה. פנייתו אליה בכתב בבקשה לראות את המכתבים נדחתה, ולכן הוא מגיע לונציה ומחבל תחבולות כיצד להשיג את "השרידים המקודשים". בעצת ידידתו הוא שוכר בשם בדוי חדרים בארמון המוזנח בו מתגוררות השתים, ומחשב את דרכו הלאה.

ג'וליאנה, כך מתגלה לו, היא אמנם קשישה מופלגת, אך רחוקה מן התדמית שיצר בדמיונו למושאם של השירים. הניגוד בין האהובה הענוגה לזקנה החשדנית ורודפת הבצע הוא אחד הסממנים האירונים-משעשעים של היצירה. המספר מתמרן ללא הרף בין רצונו לשאול ישירות על המכתבים, או באופן בסיסי וגס יותר – רצונו לחטט במגרותיה של הזקנה, לבין הזהירות שהוא נאלץ לנקוט שמא יכעיס אותה או יבהיל אותה והיא תחליט להשמיד את הדפים יקרי הערך. בדרכו אל ג'וליאנה עליו לעבור את טינה, שומרת הסף הכנועה, שאת שיתוף הפעולה שלה הוא מבקש לרכוש באמצעות חנופה.

מי מפעיל את מי? המספר את שתי הנשים, או אולי בשל תשוקתו הגורפת-כל הוא הנתון בידיהן? ג'וליאנה שהכוח בידיה בזכות המידע שעליו יש לה בלעדיות, ולמרות חולשתה הפיזית? או אולי דווקא טינה שכוחה צפון בתמימותה? הנרי ג'יימס כתב נובלה קומית-טרגית הפכפכה, מונעת על ידי יצרים עזים אך מתנהלת באיטיות, נקרעת בין תשוקה אמנותית לכללי מוסר אנושיים. על היבט אחרון זה ועל סגנונה של היצירה עומדת בהרחבה דורותיאה קרוק באחרית דבר מעניינת.

מומלץ בהחלט.

הטקסט בשפת המקור זמין בפרויקט גוטנברג.

The Aspern Papers – Henry James

הקיבוץ המאוחד

1990 (1888)

תרגום מאנגלית: רוני גבעתי, רינה קלינוב

הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה

31-6298-b2

"הסיפור של הילדה האבודה", הרביעי והאחרון בספרי "החברה הגאונה", פותח במקום בו נסגר קודמו: אלנה מפרקת את נישואיה ונוטשת את בנותיה לטובת מימוש אהבתה הישנה לנינו, לִילה מעמיקה את הידע שלה בעולם החדש של המיחשוב, והופכת לבעלת עסק עצמאי מצליח. בעוד בספרים הקודמים השתים הלכו והתרחקו פיזית, כאן אלנה משנה כיוון, חוזרת לנפולי לחיות עם נינו, וכשהזוגיות הזו קורסת היא שבה עם בנותיה אל השכונה, ומתגוררת באותו בנין בו גרים לִילה ואנצו. חייהן של השתים יוסיפו להשתרג יחדיו, והקשרים שיווצרו בין ילדיהן יעניקו מורכבות נוספת לקשר ביניהן. הספר מלווה את שתי הנשים עד פרידתן הסופית, ועד היעלמותה של לִילה, ההיעלמות שפתחה את הספר הראשון.

כוחה של סדרת ספרים זו, בעיני, הוא בעיקר במודעות העמוקה של אלנה לעצמה, וביכולת שלה לפענח את לִילה ואת הסימביוזה ביניהן. מבחינה זו הספר הרביעי מאכזב לעתים. על פני פרקים רבים מדי אלנה היא מספרת ביוגרפית גרידא, נטולת המבט החודר שרומם את היצירה עד כה. כסיפור ביוגרפי חייהן של השתים בפרק זמן זה הם נטולי יחוד: אהבה כושלת, אמהות מקרטעת, קריירה דועכת ומשגשגת. אלנה, שהיטיבה לחטט לעומק ולפרק לגורמים כל מהלך בחייהן, מניחה להחלטות רבות משמעות להשאר בגדר תיאור בלבד. היא חוזרת עם שלוש ילדות צעירות אל שכונת ילדותה, מקום מוזנח, רדוף פשע, פרימיטיבי במובנים רבים, הרה סכנות לילדות רכות בשנים. למרות שהילדות המפוחדות מאמצות היבטים אלימים של סביבתן, היא נשארת במקום. בלשון רפה היא מסבירה שהאוירה האותנטית תועיל לספר שהיא כותבת, אך כשהספר גמור היא עדיין אינה מעלה בדעתה לשפר את חייהן של הבנות, וכעת אף אינה טורחת לחקור בתוך עצמה מדוע היא נוהגת כך. גם אל יחסיה המוזרים עם לִילה היא מתיחסת רוב הזמן כעובדה גמורה ללא נסיון להבינם. כשהיא חווה שוב ושוב את רשעותה של לִילה, וכותבת עליה "היא מעמידה פנים של אדם אדיב ולבבי, ואז היא נתקלת בך קלות, מזיזה אותך קצת ומשבשת אותך", היא אינה מנסה להסביר את סוד כוחה של לִילה, ואת חוסר היכולת שלה עצמה להנתק ממנה, אלא מסתפקת באמירה לקונית, "היא מרושעת, תמיד היתה, אך היא גם הרבה דברים אחרים, צריך לסבול אותה". ההשמטות הללו, ועוד אחרות שכמותן, חסרו לי מאוד בספר, ובעיני רידדו אותו מעט. מכל מקום, אין מקום להתייחס לספר הזה כעומד בפני עצמו, והמכלול של "החברה הגאונה", למרות חולשות זמניות, נפלא.

ככל שלִילה מצטיירת כאשה קשה וגסה, קפריזית ושתלטנית, מגיעה רעידת האדמה וחושפת טפח מן המתרחש בתוכה, ממאבק האיתנים שהיא מנהלת יום יום ושעה שעה. כך מתארת אותה אלנה: "היא חשה את עצמה כנוזל, וכל מאמציה הוקדשו, בסופו של דבר, רק כדי לעצור בעד עצמה. וכשהנוזל גבר למרות התכנון הצופה­­-מראש שלה לגבי חפצים ואנשים, איבדה לִילה את לִילה, הכאוס נראה כאמת היחידה, והיא – הפעלתנית כל-כך, האמיצה כל-כך – מחקה את עצמה מבוהלת, נעשתה לא-כלום". תיאור זה של לִילה הבוגרת החזיר אותי אל הדברים שכתבה אלנה על חברתה בת-העשרה: "היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו". עם כל העוינות שלִילה האשה מעוררת, נדמה שעדיין היא אותה ילדה, שאביה השליך דרך החלון, שכשרונותיה נחנקו בתוך המצוקה, שמאבקה להגדיר את עצמה הפך למאבק להחזיק מעמד. פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, אורח לרגע בעולמה של לִילה, חש ביסוריה ותיאר אותם במלים "אם יש תופת, היא נמצאת בתוך הראש חסר-הסיפוק שלה".

נושא שחוזר ועולה בספר הוא אמהותן הכושלת של שתי החברות. לילה מסכמת זאת בקצרה: "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים", אלנה עצמה, באופן מפתיע, אינה מיוסרת במיוחד מכשלונה זה. אפילו כשבתה הבכורה מטיחה בה, "אי אפשר לפתח קשר אמיתי אתך, הדברים היחידים שחשובים לך הם העבודה שלך ודודה לינה; אין שום דבר שלא נשאב לתוך אלה", היא מסתפקת בתיאור העימות. למרות המסירות ה"טכנית" לילדים, בסופו של דבר כשלונותיהם של הצאצאים הם במידה רבה אשמת אמהותיהן, והצלחותיהם אינן יכולות להזקף לזכותן. האם הגורם לכך הוא העדר מודל הורי מוצלח? האם מאבקן להגדיר את עצמן הותיר אותן נטולות כוחות להעניק משלהן לאחרים, ואפילו הם ילדיהן?

כמו בספרים הקודמים, גם כאן לפוליטיקה האיטלקית יש נוכחות חזקה ומשפיעה. אלנה מתיחסת למאבק בין המפלגות השונות בקנה מידה ארצי ומקומי, ומתארת מדינה שהשחיתות פושה בה, שחיתות שהיא כ"גל שחור, שתחילה הוסתר מאחורי התפאורה העולצת של הכוח ומאחורי דבֶּרֶת חסרת-בושה וחצופה, הנה עכשו נעשה גלוי יותר ויותר והתפשט לכל פינה של איטליה. לא רק השכונה של ילדותי היתה מקום שלא זכה למגעו של שום חסד, לא רק נפולי היתה עיר חסרת-תקנה".

סיומו של הספר שב אל הסימביוזה שבין אלנה ולִילה, ואל הגאונות החמקמקה – ואולי אף האירונית – שבשם הסדרה. אלנה, סופרת מצליחה בעלת-שם, היא לכאורה המוכשרת שבין השתים. לִילה, שנותרה בודדה, שוקעת בלימוד ההיסטוריה של נפולי, ומבלה שעות מול המחשב, ספק קוראת, ספק כותבת. אלנה ממתינה בחרדה לרגע שבו תצמח מפעילותה של לִילה, אותה היא מחשיבה כגאונה למרות כל מגרעותיה וחולשותיה, יצירה מופתית, שתמחק באחת את הדימוי הארעי של אלנה כסופרת: לא היה לי ספק כיצד הייתי מגיבה אילו גיליתי שאכן פרצה לתוך הזהות המקצועית שלי ורוקנה אותה. ודאי הייתי עומדת מולה בהערצה כמו שעשיתי אל מול הפיה הכחולה […]. אני מה שלילה-עצמה חוזרת ואומרת, לעתים בצחוק, לעתים ברצינות: אלנה גרקו, החברה הגאונה של רפאלה צ'רולו. מן ההתהפכות הפתאומית הזאת של הגורלות הייתי יוצאת מחוסלת.

בדומה לשם המתעתע של הסדרה, גם שמו של הספר הרביעי ניתן ליותר מפרשנות אחת. בעיני הוא אינו מתאר רק את הארוע הטרגי של הילדה שנעלמה, אלא סופח אליו גם את אלנה ואת לִילה, שבתוך הנשים שצמחו להיות מוסיפות להתקיים הילדות קשות-היום המגששות את דרכן. תמונת הסיום של הספר, השבה אל ארוע מכונן בילדותן, מעמיקה את משמעותו של שם הספר.

אלון אלטרס העניק לארבעת הספרים תרגום מרשים מאוד, תרגום המעניק כבוד לסדרה שכינה באחד ממאמריו "ארוע ספרותי". תם ונשלם הארוע, החברות הגאונות תמשכנה להדהד.

Storia della Bambina Perduta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו / אלנה פרנטה

985271

הספר השלישי של "החברה הגאונה", המשכו של "הסיפור של שם-המשפחה החדש", נפתח בשנת 2005, בפגישתן של אלנה ולִילה, כמה עשורים מאז נפגשו לאחרונה, חמש שנים לפני היעלמותה של לִילה. אלנה מדברת, מגששת אחר האמון ששרר ביניהן בצעירותן והתפוגג, לִילה מזמזמת בהיסח הדעת. בשני הפרקים הראשונים של הרומאנים התוודענו אל השתים, הכרנו אותן בילדותן הקשה, שותפנו בהתחבטויותיהן, ליווינו אותן בדרכיהן המתפצלות. כעת מסתבר שהמרחק ביניהן הלך וגדל. לִילה בחרה להשאר בנפולי, אלנה בחרה להתרחק, אך כעת היא יודעת שההתרחקות הזו לא הובילה אותה אל מקום טוב יותר, והיא מנסה לשתף את לִילה במסקנותיה:

ואני אכן נמלטתי. אך רק כדי לגלות, בעשורים שבאו לאחר-מכן, שטעיתי; שמדובר בשרשרת של טבעות הולכות וגדלות: השכונה שבה ושולחת אותך אל העיר, והעיר אל איטליה, ואיטליה לאירופה, ואירופה לכל הפלנטה. והיום אני רואה זאת כך: לא השכונה חולה, ולא נפולי, אלא כדור-הארץ, היקום כולו, או היקומים. והמיומנות היא בהסתרת מצב-העניינים האמיתי ובהסתתרות מפניו.

"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" מלווה את אלנה במסלול הבריחה שלה ואת לִילה במסלול ההופכי בחזרה אל השכונה. אלנה, שכתבה ספר מצליח, מיטלטלת בין השפלה להערכה על פי התגובות לספר. נישואיה לאקדמאי מוערך, שבעקבותיהם היא מרחיקה מנפולי לפירנצה, ממסגרים אותה בתפקיד אשה ואם, תפקיד שאותו היא ממלאת בהצלחה חלקית בלבד, תוך שהיא מאבדת הערכה כלפי עצמה. לִילה, שבחרה להתנתק מהשכונה בעקבות הפירוד מבעלה, מגדלת את בנה בעזרת אנצו המסור תמיד, מוצאת עצמה מעורבת במאבק לשיפור תנאי הפועלים במפעל הנקניקיות בו היא עובדת, ובצעד אמיץ, אולי הַתרסתי, שבה לשכונה. בתנועת הנדנדה המאפיינת את מהלך חייהן, כשאלנה שוברת את הכלים ויוצאת להרפתקה בלתי שקולה, לִילה מתברגת לעבודת צווארון לבן שמחלצת אותה מן העמל המפרך והמטַמטם, ומאפשרת לה קיום ברווחה.

שתי הנשים כמעט ואינן נפגשות, והקשר ביניהן ברובו טלפוני ובלתי רציף. כלפי חוץ נדמה שיותר משהן תומכות זה בזו, הן מגנות זו את זו. ויחד עם זאת, הקשר הסימביוטי ביניהן אינו ניתק לרגע. כשלִילה מאוכזבת מכתב-היד של מה שאמור להיות הספר השני של אלנה, היא מגיבה כך: "אל תגרמי לי יותר לקרוא שום דבר, אני לא מתאימה, אני מצפה ממך למקסימום, אני יותר מדי בטוחה שאת יודעת לעשות טוב יותר, אני רוצה שתעשי טוב יותר, זה הדבר שאני רוצה יותר מכל, אם את לא מצטיינת, מי אני?", מהדהדת את הדברים שאמרה לה עוד בצעירותן: "את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים". אלנה מצדה מודעת לנוכחותה של לִילה בתוכה ככוח מניע, לטוב ולרע: "אני רציתי להפוך-להיות, אבל אף-פעם לא ידעתי מה בדיוק. והפכתי-להיות, זה בטוח, אך בלי אובייקט, בלי תשוקה אמיתית, בלי אמביציה נחושה. רציתי להפוך-להיות משהו – זו הנקודה – רק משום שחששתי שלילה תהפוך-להיות מי-יודע-מה ואני אשאר מאחור. הלהפוך-להיות שלי היה להפוך-להיות בתוך השובל שלה".

יותר משני קודמיו, ובמקביל להתבגרותן של שתי הנשים ולהתפתחות מודעותן לעולם, ספר זה חורג מן המסגרת הפרטית והשכונתית אל נושאים גלובלים יותר. אלנה מתוודעת בחדות יתרה אל יחסי גברים-נשים, אל התפקידים המסורתיים אליהם נועדה למרות איכויותיה היחודיות, אל הסכסוך המתמיד בין המסגרת המשפחתית למימוש העצמי. היא עומדת על התופעה בביתה שלה – בתה הצעירה אומרת לחבר אגב משחק באבא-אמא: "אתה צריך לתת לי סטירה, הבנת?" – בביתה של ג'יליולה, חברת ילדות, שמוכנה להרמס כליל תמורת הזכות להנשא, ואצל הנשים אתן היא מתרועעת. לא ייפלא איפה שהטקסט המשמעותי שהיא מצליחה סוף סוף לכתוב, המוציא אותה מדלת אמותיה, עוסק בנושא זה. לִילה מתוודעת אל המאבק בין הקומוניסטים לפשיסטים, ואל אוזלת ידם ותמימותם של הדוברים בשם הפועלים מבלי לחוות את קשייהם. כמו אלנה, גם היא חורגת ממסגרת חייה הפרטיים, אף היא מפיקה טקסט כתוב, תחילה אודות התנאים במפעל ואחר-כך רשימת דרישות לשיפור.

בעוד בספרים הקודמים הזדהיתי עם הבנות ולבי יצא אליהן, בספר הזה התיחסתי אליהן בשיפוטיות, ולמען האמת פחות אהבתי אותן. אלנה נעשתה לא החלטית, כל רוח מצויה משנה את מצב רוחה, האמהות שלה מפוקפקת, היחס שלה לבעלה משונה, הצעד שהיא נוקטת בסיומו של הספר מטופש. במקום לזנק קדימה מנקודת מוצא טובה של סופרת מצליחה ושל אשה נאהבת, היא בוחרת בחידלון, וכאילו במתכוון מחבלת בחיי עצמה בעודה מאשימה אחרים. לִילה, לעומתה, לקחה עוד צעד קדימה באנוכיות שלה, והגישה שלה המצפה להיענוּת אוטומטית לגחמותיה די מכעיסה. אבל בעוד לאלנה היתה האפשרות לא להאבק, ולכן מלחמותיה היומיומיות נראות מיותרות ברובן, לִילה עדיין משכנעת במצוקותיה, וברגעים קשים אף מניחה לכאביה ולתסכוליה להחשף. או אולי, משום שאלנה היא המספרת, היא אינה מצליחה להסביר בשלמות את הגורמים העמוקים להתנהלותה, בעוד לִילה חשופה יותר לעיניה.

העובדה שגישתי אל הבנות הפכה שיפוטית יותר אין פירושה שלא אהבתי את הספר. נהפוך הוא. אלנה פרנטה ממשיכה לכתוב בכשרון גדול וביכולת פסיכולוגית עמוקה את קורותיהן של אלנה ושל לִילה, שתי דמויות אנושיות מאוד, על מעלותיהן ועל פגמיהן, ומפנה את מבטה לא רק אל השכונה ואל הקרובים המידיים, אלא גם אל החברה הנפוליטנית והאיטלקית בתקופה המתוארת. המכלול של "החברה הגאונה" הוא מלאכת מחשבת של כתיבה סבלנית מעמיקה, ואני מצפה לפרק הרביעי החותם את היצירה.

Storia di chi fugge e di chi resta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2017 (2013)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

סיפורי הופמן / את"א הופמן

989459

"סיפורי הופמן" הוא קובץ המאגד חמישה מסיפוריו של ארנסט תיאודור אמדאוס (את השם השלישי אימץ לעצמו בשל הערצתו למוצרט) הופמן, הסופר הגרמני בן המאה ה-18 וה-19. הופמן, כך למדתי בעקבות קריאת הסיפורים, היה מן הסופרים הבולטים בזרם הרומנטי בגרמניה.

הסיפורים בקובץ מתאפיינים באוירה פנטסטית, רווית מיסטיקה וכשפים. ב"איש החול" – גרסתו הקודרת של הופמן לדמות שיצר הנס כריסטיאן אנדרסן – נרדף נתנאל על ידי סיוט מילדותו בדמות הפרקליט קופליוס, ששנים אחר כך התגלגל לדמותו של קופליה, מוכר האסטרולבים ואיש השעונים, שגרם לו להתאהב בבובה ממוכנת. ב"היועץ קרספל" מאשים המספר את היועץ התמהוני בכליאת בתו ובגרימת מותה. ב"קדירת הזהב" מתאהב הסטודנט אנסלמוס בבתו המכשפת של סלמנדר עתיק יומין. אליס פרבום נמשך כאחוז קסם אל פלאיו הגנוזים של מכרה אפל ב"מכרות פאלון". המציאות והבדיה מתמזגות לבלי הפרד ב"דון ג'ובאני".

סיפוריו של הופמן מתעתעים. אפשר להסחף עם הפנטזיה וליהנות מן הויזואליות העשירה של העלילות, שכן הופמן עתיר הדמיון צובע את סיפוריו בגוונים זוהרים וקודרים, מתעכב על ריחות ועל תחושות פיזיות. אבל גם אם מניחים לפנטזיה להשתלט, אי אפשר שלא לקלוט את הריאליות המשתרגת לתוכה. "איש החול", כדוגמא, מעמיד זה מול זו את נתנאל, ההוזה המאמין באמונה שלמה בסיוטיו, ואת קלרה אהובתו, השומרת על ראש צלול ועל הגיון צרוף. מן הזוית הזו הסיפור נקרא באופן שונה, וכך פירשתי אותו לעצמי. נילי מירסקי, שתרגמה את הספר, הוסיפה אחרית דבר, ובה הציעה זוית נוספת, לפיה המציאות העל-טבעית היא האמיתית, וקלרה מייצגת קרתנות צרת-מוחין. בדומה ל"איש החול" גם הסיפורים האחרים בקובץ מציעים חוויה רב-משמעית שמפתה לקריאה חוזרת בהם. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר, הדנה לעומק בדואליות שאפיינה את הופמן ואת יצירתו.

למרות הפנטזיה, שאינה הסוגה המועדפת עלי, למרות תעתועי העלילות, ולמרות הקדרות המסויטת, הסיפורים קריאים מאוד וזורמים. הופמן מגניב פנימה הומור, נועץ סיכות בדמויות מנופחות, ותיאוריו תיאטרליים ושופעי רגש. לא בכדי הם שבים ונקראים מאתים שנה אחרי שנכתבו.

 

Erzählungen – E.T.A. Hoffmann

מפרשים

2017 (1814 – 1819)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

 

האופרה "סיפורי הופמן" מאת המלחין ז'ק אופנבך מבוססת על שלושה מסיפוריו של הופמן, וביניהם "איש החול" ו"היועץ קרספל".

"הציפורים בחורש", שירה המתוק של הבובה הממוכנת מתוך האופרה "סיפורי הופמן", בקישור זה.

 

נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

988422

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת