איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מודעות פרסומת

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

ישראלים בחצר סט. ג'יימס / חנוך ברטוב

ישראלים בחצר סט. ג'יימס

בין השנים 1966 ו-1968 שירת הסופר חנוך ברטוב כנספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. את חוויות אותן שנתיים ואת תצפיותיו העלה על הכתב בספר זה.

הספר הוא תערובת של האישי עם הציבורי, הישראלי והבריטי. ברטוב מספר על הסתגלותו לחיים של דיפלומט, על כל הגינונים המתחייבים מן המעמד. הוא מתאר טיולים בערים ומחוץ להן, ובפרק החותם את הספר הוא מסכם את תפקידו של נספח תרבות בכלל, ובלונדון בפרט. הוא מאפיין את יחסם של הישראלים אל הבריטים – הדברים אמורים פחות מעשרים שנה אחרי תום המנדט, ואולי אינם רלוונטים עוד לימינו. הוא מתבונן אל החברה הבריטית, אל דבקותה במלוכה ובמידרג האצולה ואל הפוליטיקה שלה, עוסק בהיסטוריה היהודית באנגליה, ומקדיש מספר פרקים – ותשומת לב מעמיקה – לקשר בין ישראל ליהודי התפוצות.

כמה מתיאורי הספר מעלים חיוך נוסטלגי, כמו ההמלצה להצטייד בספר מפות, או ההתיחסות אל הביטלס כאל תופעה קיצונית (שלא לדבר על כינויים "חיפושיות"). הפרק, העוסק בשלטונו של הרולד וילסון כראש ממשלה, יעניין אולי היסטוריונים בלבד. אבל פרט לאלה, הספר מעניין ורלוונטי, וכתוב בכשרון, כמצופה מברטוב.

פרק מעניין עוסק בנאום "נהרות של דם", שנשא אנוך פאוואל, חבר פרלמנט ואיש רוח, ב-1968. בעקבות התפרקות האימפריה הבריטית החלה תנועת הגירה של בני המושבות אל האי. בפתח הספר מתאר ברטוב את ההיסטוריה המבודדת של אנגליה: בעבר, כלומר, אך אתמול, היה האי מופרש מן העולם. מאות שנים חיו להם עליו הבריטים, מוגנים על ידי מים רבים, לא חסרים את כל הנכרים המתגוררים להם אי שם מעבר לתעלת למנש. יום אחד, מספרים האנגלים, נתרגשה סערה בתעלה וכל הספינות היו אנוסות למצוא להן מקלט בנמלים. מיד הודיע הרדיו כי יבשת אירופה מנותקת… כעת נאלצו תושבי המקום לקלוט את הנכרים המתדפקים על שעריהם. נאומו של פאוואל היה טעון גזענות ועוינות, וזכה לתמיכה רבה ומדאיגה. מעניין לקרוא את הפרק הזה על רקע גלי ההגירה של השנים האחרונות.

ברטוב שהה בלונדון בעת מלחמת ששת הימים, כמו גם בתקופת ההמתנה שקדמה לה ובעת האופוריה שלאחר הנצחון. על רקע זה הוא מתבונן במה שהוא מכנה "יהודֵי מאי יוני". בתקופה שלפני המלחמה, ובעיקר לאחר סגירת מיצרי טיראן, צבאו יהודים על שערי השגרירות, מבקשים להושיט סיוע, להיות שותפים לגורלה של ישראל. ברטוב מתבונן בעיקר באנשי הרוח היהודים, שעד אותה עת לא מצאו מכנה משותף בין יהדותם ובין ישראל, וכעת ניעורו בהם תחושת אחריות ותחושת דחיפות והכרה בחשיבות קיומה של המדינה גם בעבורם. לאחר הנצחון הפכו רבים מהם את עורם, כאילו מתביישים בתגובתם הרגשית. ברטוב מביא מדבריו של אחד מהם, שטען כי הנצחון המהיר מוכיח שישראל מעולם לא היתה נתונה לסכנה של ממש, והוא מרגיש מרומה… "סיפור עצוב", כך מגיב ברטוב. "סיפור יהודי כל כך. רק אתמול היו לב אחד אתנו, והיום אין מוחם סולח ללבם את חומו". הוא מצר על כשלונה של ההסברה הישראלית לנצל את גל התמיכה שקדם למלחמה כדי ליצור הידברות של ממש עם יהודי התפוצות, ומעלה הצעות אופרטיביות ליצירת קרבה והזדהות.

"ישראלים בחצר סט. ג'יימס" הוא ספר מלבב בפרקיו האישיים, ומעניין בפרקיו הציבוריים. למרות שהוא מתייחס לתקופה של לפני למעלה מחמישים שנה, ברובו הוא עדיין עדכני, ובזכות מבטו החכם והבוחן של חנוך ברטוב, וכתיבתו האיכותית, הספר בהחלט מומלץ.

הקיבוץ המאוחד

1970

ילדות של נסיכה / דנית בר

newsy19-407390773296357

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ילדה רעה / נעמי לויצקי

d799d79cd793d794_d7a8d7a2d7942

"ילדה רעה" נפתח ברגע המכונן של חייה של נעמי לויצקי. בהיותה כבת ארבע, מסרה אותה אמה לידי זוג זקנים בשכונת תלפיות צפון, שהיתה אז שכונת מצוקה. בעוד האם מרי, בת עשרים וארבע באותה עת, ניהלה חיי רווחה נהנתניים בסוויטה במלון המלך דוד יחד עם בן זוגה, הילדה נאלצה לחלוק את חייה עם בני הזוג, עליהם היא מספרת כעת כך: משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם. לימים תשקם במידה כזו או אחת את יחסיה עם אמה ותרכוש לעצמה שם כעתונאית וכסופרת. ארבע השנים שהחלו באותו רגע, והסתימו כשהצליחה להיות "ילדה רעה" מספיק כדי שהזקנים יסרבו להחזיק בה, תימחקנה לחלוטין מזכרונה. עשרות שנים אחר כך תצא לחקור את עברה, תפגש עם חברי ילדות שנשכחו אף הם, ותשחזר את חייה פרט אחר פרט.

הספר כורך יחדיו שני סיפורי חיים שהם אחד, והם שלובים מדרך הטבע זה בזה ללא הפרד. סיפור הילדות מסופר בגוף שלישי, ככל הנראה משום שאין המדובר בהעלאת זכרונות לשמה, אלא בחוויות שנמחקו, ורק תוצאותיהן מחלחלות אל חיי המספרת המבוגרת. השנים שלאחר הילדות מסופרות בגוף ראשון. בנוסף על סיפור חיים מרתק, הספר מגיש גם מבט על התקופה, מימי המנדט ועד ימינו, מזויות ראיה בלתי שגרתיות: בן זוגה של האם, שהפך לאביה של נעמי, היה עו"ד אשר לויצקי, שהיה מעורב בארועי מפתח משפטיים, והתרועע עם האליטה של תקופתו, ובתו, כעתונאית, היתה מקושרת עם פוליטיקאים ועם משפטנים. השילוב של הסיפור הפרטי עם הארועים הציבוריים עובד כאן היטב.

איך מתמודדים עם פצע הנטישה? המספרת מתארת את יחסיה עם אמה כיחסים שכבר שנים מתנדנדים על חוד התער, שווה בשווה, בין תוקפנות לחמלה, בין כעס ואהבה עזה. סגירת חשבון עם העבר, אם היא בכלל ניתנת לביצוע, לא היתה אפשרית כאן, בעיקר משום סירובה של מרי לדון בנושא, כי בתפיסת המציאות שלה, נושא כאוב שלא מזכירים אותו פשוט אינו קיים. מרי היא דמות מרתקת: בתה מספרת על חייה של אמה בהונגריה, על הישרדותה האמיצה בתקופת המלחמה, על התיצבותה לצדה של הילדה בשעות חירום גם באותן ארבע שנים אבודות, על שנינותה ועל חוכמתה. מעניין שגם מרי חוותה בדידות והרחקה, כשנשלחה ללמוד צרפתית ומשמעת בפנימיה קתולית בצרפת, ממנה ברחה אחרי שנה. כשהילדה שואלת אותה אם לא כעסה על אביה, ואולי בעקיפין מביעה כך את כעסה שלה, מרי עונה, "לא כועסת בכלל. הוא עשה את זה לטובתי", ואולי בעקיפין מתנערת מאשמתה שלה.

הספר שופע סיפורים מרתקים מקורותיה של המדינה, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. אחד הספרים שהלהיבו אותי במיוחד בילדותי היה "גבורה באדום" מאת צביה גרנות, שעסק בדב גרונר. למדתי כעת על תפקידו של אשר לויצקי בפרשה, ועל האופן בו נקלע לעין הסערה בנסיונו להציל את חיי הנידון למוות. התרשמתי ממעורבותו בפרשת טוביאנסקי, ונגעה ללבי סגירת המעגל שנים אחר כך במפגש בין בנו של טוביאנסקי לבתו של לויצקי. התרגשתי מתיאור עלית יהודי אתיופיה שחוותה נעמי כעתונאית. מצאתי ענין רב גם בסיפורי המשפחות באירופה לפני השואה ובמהלכה, ובסיפורו של יאני, אביה הביולוגי שלא הכירה, ושאל חייו ביקשה להתוודע לאחר שהתייתמה מאביה. שברון אובדנם של יהודים רבים ללא השאר זכר מקופל בתגלית כי היה לה אח גדול ואת שמו היא לא תדע לעולם. איש לא יידע להגיד לה. וכמו שעקבתי על המפה אחרי מסעה של רות לורנד לכפר של אמה, כמתואר ב"תחרה הונגרית", גם כאן התלוויתי אל נעמי לויצקי במסעה במסלול הבריחה של אמה מבודפשט עד לסף הבית בו נולדה באורדה שברומניה, סמוך לגבול ההונגרי.

"ילדה רעה" הוא ספר צובט לב, אינטימי וחושפני גם יחד, מן הנטישה שבתחילתו ועד לתחלואים שבסיומו, פה ושם סוגר חשבונות עם אנשים שאכזבו. למרות שהוא בעיקרו אישי, וכולו בנוי מחוויותיה של הכותבת, בחירותיה המקצועיות ונסיבות חייה אפשרו לה נקודת תצפית מעניינת על הישראליות, ותצפיותיה משולבות בספר. המכלול מרגש, מעניין ומומלץ.

הקיבוץ המאוחד

2019

עיצוב הכריכה: אמרי זרטל

סוסתי / ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1

"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.

הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:

נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה!  הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.

על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.

היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.

אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".

מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".

האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.

עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".  

צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:

"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".  

"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".

"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".  

רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"  

למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים:  דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.

ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.

די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)

1917 (1873)

תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

31-6692-B

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

העליונים / נעמי לויצקי

240px-haelionim

כותרת משנה: בתוככי בית-המשפט העליון

ב-2017 ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. סקירה זו מתיחסת למהדורה המקורית מ-2006.

"אנחנו השופטים יכולים להשתדל להיות אוביקטיבים ככל שנוכל, ובכל זאת לא נוכל לראות את הדברים אלא בעינינו שלנו" (בנימין קרדוזו, שופט אמריקאי)

נעמי לויצקי, כך למדתי מכריכת הספר, לימדה בבית הספר למשפטים במכללה למִנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו. בספרה "העליונים" היא מרחיבה בסוגיה זו בהתייחס לשופטי בית המשפט העליון בתקופתו של השופט אהרן ברק. הספר ראה אור בשנת 2006, השנה בה פרש ברק מכס הנשיא, לאחר עשור בו חולל מהפכה בתפיסת תפקידו של המוסד. תחתיו התמנתה דורית ביניש.

הכותבת מתארת את הביוגרפיה של כמה מן השופטים, בהתיחסות מורחבת לארבעה מהם – ברק, ביניש, חשין ודורנר – ואת השתקפותה בהתנהלותם השיפוטית. נראה לי כי התפיסה של "שופטים כבני אדם" היא די אינטואיטיבית, שהרי אוביקטיביות של מאה אחוז אינה אפשרית. ברק עצמו הודה באחד מספריו "שאם שופט הפעיל שיקול דעת אוביקטיבי ולא מצא פתרון אחד לבעיה קשה שניצבת בפניו, תשקף בסופו של דבר ההכרעה שלו את מבנה אישיותו". לעתים הביוגרפיה מוצאת ביטוי בערכי השופט באופן ישיר, לעתים דווקא באופן הופכי. דוגמא לשני אופנים אלה מובאת בפרקים המוקדשים לשופט מישאל חשין. חשין, שצה"ל סירב לגייסו בשל בעיה רפואית, ושנאבק עד שגויס לשרות מילואים, הביא לידי ביטוי בפסיקותיו את הערך העליון של השרות, וכאן באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין ערכיו להחלטותיו. מצד שני, הוא הִרבה להתייחס לקשר הקדוש בין אבות לילדיהם, בעוד הוא עצמו סירב במשך שנים רבות לפגוש את בתו שנולדה לו מחוץ לנישואים. הווה אומר, במקרה זה התקיים קשר הפוך בין הביוגרפיה למסר, אולי כסוג של פיצוי. כמו בכל ענין, שהוא מתחומה של הפסיכולוגיה, לא ניתן לתחום כללים בעלי תוקף מוחלט, ועדות לכך הם המקרים המתוארים בספר, שבהם שופטים הפתיעו בפסיקות בלתי צפויות. מכל מקום, ריבוי הקישורים הללו מרתק.

מעניין לא פחות לעקוב אחרי האבולוציה של התפיסה השיפוטית הפרטית, המודגמת בפרקים העוסקים בשופטת דליה דורנר. במסלול שעשתה מן הסנגוריה הצבאית אל בית הדין הצבאי לערעורים ואל בית המשפט העליון ניכרת השפעת סביבתה על ההחלטות השיפוטיות שלה, וניתן להצביע על מהפך בכמה מעמדותיה. כך, לדוגמא, בתפקידה הצבאי הקלה בעונשו של חייל שאנס חיילת, בין השאר משום התנהגותה קלת הדעת של הנאנסת. פסיקותיה בנושאים דומים בבית המשפט העליון החמירו לעין ערוך עם אנסים ועם גברים מתעללים. אולי הסביבה הצבאית הגברית השפיעה, ואולי, כפי שקורה לכל אדם, וכפי שדורנר עצמה אמרה, "יש לכולנו תקופות בחיים, והדברים אכן משתנים".

נראה לי שאפשר לטעון שגם בית המשפט והועדה למינוי שופטים מכירים בתקפותם של קישורים בלתי אוביקטיבים אלה, ולראיה שריון הכסאות למייצגי מגזרים, כמו "הכסא הדתי" ו"הכסא הערבי". עצם הגדרתם של "כסאות" מובחנים מעידה על מוכנות לקבל מראש פסיקות ברוח מסוימת, הנגזרת מעולם הערכים שמביא אתו השופט.

למרות ש"השורה התחתונה" היא, לפחות בעיני, די ברורה מאליה, הקריאה בספר מרתקת מכמה היבטים. היבט שמאוד דיבר אלי מצוי בסיפורים היחודיים של כל אחד מן השופטים, שיחדיו מצטרפים לפסיפס האנושי המרכיב את המדינה. ביניהם אהרן ברק, שמחצית עשור מחייו, החל מגיל חמש, עברה בגטו ובמחבוא, כששילוב של תושית הוריו עם נחישותו שלו ועם מזל הביא לשרידותו, ובבגרותו הפך לשופט בעל מוניטין בינלאומי. ודליה דורנר, שבהיותה בת עשר נפלה באחת מעושר באיסטנבול ליתמות ולעוני בארץ וחונכה בפנימיה הרחק מאמה, ושנים אחר-כך הפכה לאחת השופטות הבולטות בארץ. ההיבט המעניין עוד יותר, מבחינתי, מצוי בדילמות המשפטיות ובפסיקות המפורטות בספר, החל בימיה הראשונים של המדינה, ועבור בכל אבני הדרך של הגדרת צביונה של המדינה – חוק השבות ושאלת מיהו יהודי, עתירת אליס מילר שביקשה להצטרף לקורס טיס, עתירת יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, שביקש להעניק לבן-זוגו את כרטיס החינם שאל-על מקצה לבני זוגם של עובדיה, המאבק סביב סגירת כביש בר-אילן, פינוי גוש קטיף, ועוד ועוד. כל מקרה מתואר בלשון נהירה, מעניין גם בפני עצמו וגם כאבן בוחן להתנהלותם של השופטים שדנו בו.

דיעותיה של הכותבת עצמה מובעות בבירור ובמרומז לאורך הספר. היא לא מהססת לקבוע ששופט טעה בהתנהלותו או בפסיקתו, קביעה לגיטימית, כמובן. לא חייבים להסכים עם קביעותיה, ומה שחשוב לעניינו של הקורא הוא שאין המדובר בספר המנסה לקדם תפיסת עולם. זהו ספר מחקרי מושקע, שסגנונו נע בין תיעוד לפרוזה סיפורית, ניכר שנכתב בהתלהבות ובמעורבות אישית, והתוצאה מרתקת, בין אם מתמקדים בפן הביוגרפי ובהשלכותיו, בין אם בוחרים להרחיב את הדעת בתיאורים המקרים המשפטיים השזורים בו, וכמובן כמכלול המקיף את שני פניו.

הספריה החדשה

2006