"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.
הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:
נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה! הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!
נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!
"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.
על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.
היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.
אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".
מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".
האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.
עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".
צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:
"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".
"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".
"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".
רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"
למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים: דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.
ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.
די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)
1917 (1873)
תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)
