אובססיה זה שם של בושם / אריאל להמן

קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.

בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.

אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.

מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

1999

הענק הקבור / קאזואו אישיגורו

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

אבא, בן, סבתא דינה / יוסף בר יוסף

"אבא, בן, סבתא דינה" מתואר בפרסומים כטריפטיכון, כלומר שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. קוים רבים אכן משותפים לשלושת הסיפורים שבספר, ובראשם תנועה מתמדת בין העדר לנוכחות, בין אהבה לטינה, בין אמונה לאפיקורסות.

"אבא" הוא סיפורו של הקשר המורכב בין הסופר ואביו, יהושע בר יוסף, נושא שבו עסק גם בספרו "הזקן הזה הקירח על האופניים". את קורות משפחתם כתב אחיו, יצחק בר יוסף, בספרו המצוין "מזכרת אהבה", ולא ארחיב כאן בפרטים הביוגרפיים. יוסף בר יוסף מספר על כמה אפיזודות משותפות לו ולאביו שהוסיפו לחיות בו ולהטריד אותו גם אחרי מות האב, וגם אחרי שהגיע הוא עצמו לגיל שיבה. הקשה שבהן התרחשה ביום הראשון לשבעה על בנו שהתאבד, כשאביו, שישב מצדו האחד, רכן ופנה מעליו אל נכדו, שישב מצדו האחר, ושאל: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?". שנים רבות עברו מאז, ועדיין "אותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי […] האם השאלה ההיא ברגע ההוא […] האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם?". זו לצד זו מתקיימות ההיקסמות מן האב והביקורתיות הקשה כלפיו.

עוד מאותו סיפור נטלתי את השאלה "מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין-אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל זאת…", ובאותה רוח פילוסופית גם את המשפט "החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין-אלוהים"".

"בן" הוא הסיפור שנגע ללבי במיוחד. דודו של המספר, טיפוס קצת יוצא דופן בנוף של ירושלים החרדית, סירב לכל השידוכים שהוצעו לו, עד שבחר בגולדה, ניצולת שואה, חריגה אף יותר ממנו. הקשר היפה בין השניים, הקשר המיוחד בינה ובין הילד שנולד להם, ונסיונותיה של גולדה להאחז בשפיות למרות פחדי העבר שאוחזים בה, מסופרים ברגישות וצובטים את הלב.

הגרוטסקיות המעודנת שבסיפור הראשון צוברת עוצמה בשני, וחוגגת בסיפור השלישי, "סבתא דינה". אולי משום כך היה לי קשה יותר להתחבר אליו. מיכאל, בנה של סבתא דינה, חי בצל נפילתו של אביו, אינו מוצא לעצמו מקום, ומשבש קשות את חיי נשותיו וילדיו.

הכתיבה של יוסף בר יוסף משלבת היטב תיאורים חיים ומדויקים עם הגות רוחנית מעוררת מחשבה, והספר מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

2020

מר מאני / אברהם ב. יהושע

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

המוטבים / יוסל בירשטיין

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

המרדימנים / אנה אנקוויסט

סוזן היא רופאה מרדימה. אחיה דריק ובעלה פטר הם פסיכיאטרים. אנה אנקוויסט, פסיכואנליטיקאית במקצועה, הוזמנה להשתתף בפרויקט "סופר במחלקה", ללוות מחלקה בבית חולים כדי לכתוב על כך ספר. היא בחרה להתלוות אל הרופאים המרדימים, שפעילותם, לתפיסתה, הופכית לזו שלה: בעוד המטפלים בכאבי הנפש חופרים לעומק כדי לחשוף את הכאב ולהתמודד אתו, המרדימים מתמקדים בדיכוי הכאב. גיבורי ספרה, כאמור, עוסקים בשני התחומים. ביניהם היא מציבה את אלרד, מתמחה בפסיכיאטריה, המגיע אל דריק לתרפיה טיפולית, ומחליט בסופו של דבר "לחצות את הקוים" ולהתמחות בהרדמה.  

הספר נפתח אחרי מותה של האנה, אשתו של דריק, מוות שמערער את כולם. האנה היתה אי של יציבות בחייו של דריק, חברתה הקרובה של סוזן, דמות אם נוספת לרוס, בתם של סוזן ופטר. סוזן, שלקחה חופשה ממושכת כדי לטפל בגיסתה, שבה כעת לעבודה. רוס בחרה דווקא בתקופת הגסיסה כדי לצאת מבית הוריה ולשכור דירה לבדה. דריק, בהשראתו של פטר, גיסו וחברו הטוב, חוזר לקבל מטופלים, והראשון בהם הוא אלרד. הבחור הצעיר, הלא יציב, יהפוך מעורב בחיי כל בני המשפחה הקטנה, וחייהם ישתנו לבלי הכר.

אובדן בגיל צעיר משותף למרבית גיבורי הספר, והנושא שב ונחקר בספר, משליך על כל ההתרחשויות. ליידה, דודתם של סוזן ודריק, שסייעה לאביהם לגדל אותם אחרי מות אמם פני, סבורה שמות האם הביא קללה על המשפחה, ובשלו לא העזו ילדיה להתרבות – לסוזן בת אחת, ולדריק אין צאצאים כלל. גם אלרד איבד הורה בעודו ילד, ודריק מתאמץ לחפור ולחשוף את הזעם החבוי בו מאז. אחת האמירות המעניינות בספר קובעת כי "האנליזה כשלעצמה לא מבקשת ליצור אנשים טובים יותר. היא מבקשת להבין. פחות חשוב מה קורה אחר-כך על בסיס ההבנה הזאת". למרות שדריק אינו מסכים עם גישה זו, וסבור שמטרת האנליזה להיטיב עם המטופלים, הוא מוסיף לחטט גם כשנדמה שאלרד מצא את מקומו והוא מרוצה. יכול להיות שדריק מחפש את מצוקותיו שלו, ומשום כך הוא עובר בסופו של דבר על כמה כללי "אל תעשה" מחייבים.

הספר שופע מידע מעניין על עבודתם של הרופאים המרדימים, שמסתבר שתחומיה נרחבים הרבה יותר מפעולת ההרדמה במהלך ניתוח. הכתיבה המשובחת של אנה אנקוויסט הופכת את השפע הטכני, התופס את מרביתו של החלק הראשון של הספר, לפרוזה מרתקת. הסיפור המשפחתי סובל מעודף צירופי מקרים שמערערים את אמינותו, אבל איכות הכתיבה גוברת על החולשה הסיפורית, והשאלות העולות מן הארועים מטרידות ומעוררות מחשבה.

לאנה אנקוויסט יש ספרים טובים יותר (אולי ספר בהזמנה הוא לא רעיון כל-כך מוצלח), אבל גם הספר הזה מומלץ. רן הכהן, המתרגם הקבוע של ספריה, תרגם יפה גם את "המרדימנים", ואנה אנקוויסט היא בהחלט קול יחודי וראוי לתשומת לב.

De Verdovers – Anna Enquist

הספריה החדשה

2021 (2011)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וזה סאראמאגו

ה' הוא צייר פורטרטים מבוקש. למרות שאמנות זו הולכת ונדחקת מפני הצילום, עדיין יש המבקשים להנציח את דיוקנם בדרך המסורתית. אבל גם אם מזמיני הציורים מרוצים מבחירתם, ה' עצמו יודע שהוא אינו אמן אמיתי, שהעבודה שלו היא יותר טכנית ופחות יצירתית. שנים התנהל בשלום עם הידיעה הזו, עד שמפגש עם ס', איש עסקים עשיר שאת דיוקנו התבקש לצייר כדי להמשיך מסורת משפחתית, שינה אצלו משהו. במקביל לציור הרשמי החל לצייר בסתר דיוקן שני, אמיתי יותר, בנסיון לתפוס משהו עמוק יותר מן החזות החיצונית. "רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שלא ראוי להראות", הוא אומר, ואת ההסוואה הוא מנסה להסיר בציור המוסתר. כשמלאכתו אינה צולחת בידו, הוא פונה לאלטרנטיבה אחרת, כתיבה.

ס' הוא רק זרז, לא מטרה בפני עצמה. "מי שמצייר פורטרט משקף את עצמו […] אמרתי שאיני אוהב את הציור שלי: כי איני אוהב את עצמי, ואני נאלץ לראות את עצמי בכל פורטרט שאני מצייר, מיותר, עייף, ותרן, אבוד". הציור השני והכתיבה הם בעצם נסיון לאוטוביוגרפיה, להיכרות עם ה' האמיתי. ה' עתיד להכשל בנסיונותיו בשני התחומים, עד שמשבר וגאולה יפקדו אותו: לקוחות ידחו אותו משום שיזנח את הדיוקנים המסורתיים וינסה לצייר רק את הדיוקנים החליפיים, כמו בציור המוסתר של ס'; חברו ייאסר בגלל פעילות פוליטית, והוא יגלה שאותו חבר, דווקא זה שהעביר ביקורת גלויה על אמנותו, בחר בו מראש כאיש קשר למקרה כזה; למרות הסיכון ינסה לסייע לאסיר ולמשפחתו; ואולי חשוב מכל, הוא ימצא אהבה. בשלב זה, כשהוא כאילו נולד מחדש, יזנח את נסיונות הכתיבה, ויפנה לצייר דיוקן של עצמו. "הכתיבה הזאת עומדת להסתיים. היא נמשכה כל זמן שהיה צורך שאדם אחד יכלה ואחר יתחיל […] היום הגיע זמנו והגיע זמני".

כל זה נשמע מעניין ומבטיח. הבעיה היא שסאראמאגו של הספר הזה אינו זה שהכרנו בספריו המאוחרים יותר והמשובחים הרבה יותר. "מדריך לציור ולקליגרפיה" הוא הרומן השני של סאראמאגו, שראה אור שלושים שנה אחרי הראשון, וחמש שנים לפני "דברי ימי מנזר" המצוין, שבו החל להפגין את סגנונו היחודי ואת השפע הרעיוני שאפיין אותו בכל ספריו הבאים (בין שני אלה פרסם גם את "מורם מעפר" המומלץ מאוד). בניגוד לספריו הידועים, שבהם המשפטים המפותלים מכילים שפע של תפניות ושל הפתעות מהנות ומעוררות מחשבה, כאן, למרות המשפטים ה"נורמליים" יחסית, עם ניצנים של הסגנון העתידי, מתקבל בחלק גדול מן הזמן רושם של שפע מילים על לא כלום. או במילותיו של ה': "לאחר שגיליתי כמיטב יכולתי את האפסות שבשיטה הקלאסית של כתיבת ביוגרפיה (של עצמי), העדפתי להשליך על השקיפות שהיא אני (עצמי) את אלף הפיסות של הנסיבות, את משקעי האבק בין האויר לנחיריים, את מטר המלים אשר כמו הגשם מציפות הכל אם הן יורדות בכמות הנדרשת – על מנת שאחרי שהכל יהיה מכוסה היטב, נוכל לחפש את הניצוצות הראשונים, את האצבעות המתנועעות ומזמינות, הלא הם, הראשונים, תשובתי לשמש, והאחרונות, התסכול מכך שאינן שורשים כפולים, אשר תוך כדי היתקעות בקרקע, ייאחזו בבטחון גם במרחב. לסיכום: כיסוי לצורך גילוי".

יש בספר קטעים מעניינים, יש דיונים מעוררי מחשבה – על חברות, על אמנות, על הפוליטיקה המקומית ועוד – יש הומור, ויש דרמה. וכמובן, כרגיל, יש תרגום משובח של מרים טבעון. לכן, למרות שבחלקים גדולים ממנו הוא די נמרח, ולמרות שלא עמד בציפיותי, לא אמנע לגמרי מלהמליץ עליו.

Manual de Pintura e Caligrafia – José Saramago

הספריה החדשה

2021 (1977)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

האדם המשוכפל / ז'וזה סאראמאגו

טרטוליאנו מאסימו אפונסו הוא גבר בודד ומופנם. לפני שנים נישא, ואינו זוכר למה. אחרי מספר שנים התגרש, וגם את הסיבה לכך אינו זוכר. עם אמו הוא שומר על קשר, בעיקר טלפוני. עם בת זוגו מריה הוא מקיים קשר בלתי סימטרי, כשהוא מהרהר באפשרות פרידה והיא מהרהרת באפשרות של הידוק המחויבות. לפרנסתו הוא עובד כמורה להיסטוריה. טרטוליאנו הוא אדם מאופק, שעשוי, כך מבין הסופר, להתרסק מבפנים בגלל בדידות, נטישה, ביישנות.

המורה למתמטיקה ממליץ לו יום אחד לצפות בסרט מסוים. בהעדר אלטרנטיבת בילוי מושכת יותר, טרטוליאנו שוכר את הסרט בספרית הוידאו, ומבלה ערב בצפיה. הסרט ירוד למדי, אך הוא מחולל מהומה בנפשו. אחד משחקני המשנה הזוטרים, מאלה שאינם זוכים לקרדיטים מפורשים, דומה לו דמיון מפתיע. ישנן דרכים פשוטות לגלות את זהותו של השחקן, אבל טרטוליאנו פוצח במבצע מסורבל, צפיה בעוד ועוד סרטים שהפיקה אותה חברה והצלבת שמות השחקנים, כדי לגלות את שם הבמה של הכפיל. בערמומיות, שאולי אין בה צורך, הוא משיג את שמו האמיתי, אנטוניו קלארו, ואת כתובתו. את כל הפעילות הזו הוא מנהל בחשאי, מסתיר אותה משתי הנפשות הקרובות לו ביותר, אמו ומריה.

כשהוא נפגש עם אנטוניו, מסתבר שאין המדובר בשני גברים דומים, אלא בכפילים של ממש, עד לנקודות החן שעל עורם ולצלקת על רגלם. מי מהם הוא המקור ומי השכפול? כששאלה זו מתבררת, בשל הפרש של שלושים ואחת דקות בין שעות הלידה, אומר זה שזכה להיות המקור לשכפולו, כשהוא מתייחס לעובדה שמן הסתם גם ימות לפניו: "אני מאחל לך שתחיה טוב את שלושים ואחת הדקות של זהות אישית מוחלטת ובלעדית, כי מהיום והלאה לא יהיו לך אחרות". שניהם חשים שאין מקום בעולם לכפילות שכזו, שניהם יבקשו בשלב כלשהו לשכוח מקיומו של השני, שניהם ייכשלו בכך. חייהם יסתבכו עד שמאורע טרגי יעצים את תחושת טשטוש הזהות ויכתיב את גורלם.

סרארמרגו הוא מספר בחסד. למרות שהעלילה מתנהלת בעצלתיים, עד שהיא צוברת תאוצה דרמטית קרוב לסיומו של הספר, יש תחושה של התרחשות מתמדת בשל אופן הכתיבה של הסופר. כל מעשה קטן ושולי של גיבורו הוא נקודת מוצא לרעיונותיו, מהותיים לעלילה ושוליים לה. הנושא של סיבה ומסובב שב ועולה בספר, בין השאר באמצעות הצעתו של טרטוליאנו ללמד את ההיסטוריה לא מן המוקדם למאוחר, אלא להפך, לדבר על ההווה, שכל רגע טופח לנו על הפרצוף, לדבר עליו כל יום בשנה, ובאותו זמן להפליג בנהר ההיסטוריה בכיוון ההפוך עד למקורות, או לא רחוק מהם, להתאמץ להבין יותר ויותר את שרשרת הארועים שהביאה אותנו אל המקום שאנו נמצאים בו כעת. השימוש שאנו עושים במלים אף הוא נושא ששב וחוזר, החל מהרהורים על התפתחותה של שפה, דרך חוסר היכולת להביע רגשות מדויקים במלים – "תאמין לי שכל המילונים יחד לא מכילים אפילו חצי מהמלים שהיינו צריכים כדי להבין זה את זה", אומרת מריה – וכלה במסקנה ש"המלים זה כל מה שיש לנו". סאראמאגו עוסק בזוגיות, בזהות, ביחסים בין-אישיים, ובעוד שפע של נושאים, וכל אלה בסגנונו המיוחד, במשפטים ארוכים הכוללים תפניות מפתיעות, וראויים למתן תשומת לב לכל מילה בהם.

בין שאר "טריקים", שספריו של סאראמאגו משופעים בהם, כאן הוא מאניש את השכל הישר, המתייצב לפני טרטוליאנו בכל פעם שהוא נסחף לביצוע תוכניות שעלולות להיות הרות אסון. הוא מדבר אליו בלילה, נכנס לרכב כשהוא נוהג, ומשמיע את קולו ברמה. האם יש לו סיכוי מול הרגש והגחמה? "התפקיד של השכל הישר בתולדות המין האנושי אף פעם לא הרחיק לכת מעבר להמלצות על זהירות ועל מרק עוף, בעיקר במקרים שהטפשות כבר לקחה את רשות הדיבור והיא מאיימת לאחוז במושכות של העשיה", מכיר השכל הישר במגבלותיו.

סאראמרגו מרבה בספר זה לטשטש את הגבולות שבין הדמויות עליהן הוא מספר למלאכת הסיפור עצמה. כך, לדוגמא, כשהוא שם במוחו של גיבורו מחשבות שונות מאלה שחשב עד כה, הוא תוהה אם עליו לשנות את העלילה בהתאם, ואומר: "אבל בכך אנו עלולים לבטל מכל וכל את המאמצים המתישים שהשקענו עד כה, אותם למעלה מארבעים עמודים דחוסים ומפרכים שכבר צלחנו, ולחזור להתחלה, אל העמוד הראשון האירוני והמחוצף, לזרוק לפח את כל העבודה הטובה-למדי שכבר נעשתה עד כה, ולהסתכן בהרפתקה לא רק חדשה ושונה, אלא אף מסוכנת מאוד, שאין לנו ספק כי מחשבותיו של טרטוליאנו מאסימו אפונסו יגררו אותנו אליה". ובאחת ההזדמנויות, כשהוא מפליג בהתפלספות, הוא "מתנצל" בחינניות: "כפי שכנראה אומרים על הטבע, גם רצף הסיפור בוחל בחלל ריק, ועל כן, כיוון שבפסק הזמן הזה לא עשה טרטוליאנו מאסימו אפונסו משהו שיש טעם לספר עליו, לא נותר לנו אלא לאלתר חומר מילוי שיתאים, פחות או יותר, לזמן של ההתרחשות".

עלילת הספר, כרגיל אצל סאראמאגו, היא בלתי צפויה. הכל פתוח, כל דבר יכול לקרות, וקשה לנחש לאן יקח אותנו דמיונו היוצר של הסופר. מכיוון שכך, הקריאה תמיד מלווה בסקרנות, אפילו במתח, גם אם סאראמאגו מואיל בטובו מדי פעם לטפטף רמזים, כגון "המורה טרטוליאנו מאסימו אפונסו לא ייכנס עוד לכתה כל ימי חייו", בליווי הבטחה "בבוא העת ייודע מדוע". העלילה היא, כמובן, לבו של הספר, אבל מה שבסופו של דבר מייחד את ספריו הוא האיך, האופן שבו אינספור רעיונות ופרטי פרטים נארגים יחדיו לחווית קריאה מענגת.

"האדם המשוכפל", שתורגם בידיה האמונות של מרים טבעון, אינו נמנה בדרך כלל עם פסגת יצירתו של סאראמאגו, אבל לטעמי הוא ספר משובח בפני עצמו, ואני בהחלט ממליצה עליו.

O Homen Duplicado – José Saramago

הספריה החדשה

2005 (2002)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

העין הכי כחולה / טוני מוריסון

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן