סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

d793d795d799d793_d792d7a8d795d7a1d79ed79f_d7a1d795d7a1_d790d797d793_d7a0d79bd7a0d7a1_d79cd791d7a82

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

leolam_master

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

מעבר בצל / מאריה-תרזה די-לאשה

31-2674-b1

"מעבר בצל" מסופר מפיה של קִיאָרָה, אשה מזדקנת, תמהונית, המסתגרת רוב הזמן בביתה למעט גיחות לאיסוף סמרטוטים שהיא צוברת. מזה זמן רב – היא אינה יכולה לאתר את נקודת הזמן המדויקת שבה החל הדבר – אין לה עתיד, והיא מרבה להרהר בעבר. "כאסירה של חיי נותרתי יצור גבולי", היא אומרת. גורל? מזל רע? החלטות שגויות?

קיארה נולדה לאמה אניטה, בתקופה בה הריון של אשה רווקה היה כתם משפיל. אביה פרנצ'סקו, שהתגייס לצבא בתקופת מלחמת העולם השניה, ככל הנראה לא ידע על קיומה עד שמלאו לה שלוש שנים. קשר אוהב נוצר בין האב ובתו, עד שנקטע בחטף כשהאב נכלא על לא עוול בכפו באשמת גניבה. כשהשתחרר, והפר את הבטחתו לשאת את אניטה, הפכה אהבתה של קיארה לעוינות והקשר נותק. ג'ופינה ופפינה, אחותו ודודתו של פרנצ'סקו, שמרו על קשר הדוק עם הילדה, והפכו לדמויות דומיננטיות בחייה. ג'ופינה, בדומה לאניטה, הרתה אף היא בעודה רווקה. בשונה מאניטה, שהתרחקה מביתה כדי לגדל את הילדה, ג'ופינה נאלצה בלחץ משפחתה למסור את סבריו, הבן שנולד לה, והפצע שנפער בלבה מעולם לא הגליד. הבן יופיע בחייה של קיארה, וישפיע על מהלכם.

מכיוון שהמילה "ממזרים" שבה ועולה בספר, נדמה לעתים שהסופרת ביקשה להצביע על העיוות שביחס לילדים שנולדים כמוה לאמהות לא נשואות, ולהאשים בו את גורלה. קיארה עצמה אינה נתלית בכך, ולמען האמת קשה להשתכנע שהגורל שבחרה עבורה הסופרת אכן צומח באופן טבעי מקורות חייה. נדמה ששתיהן, הסופרת וגיבורת ספרה, עושות לעצמן חיים קלים כשהן מייחסות את גלגוליה של קיארה למזלם של בני ד'אוריה, בני משפחת אביה. חייה עם אמה היו טובים ושופעי אהבה. דודתה פתחה בפניה את ביתה ותמכה בה מתוך מחויבות אוהבת. המהמורות בחייה היו כואבות, אך לא בהכרח הרסניות. לא ברור מן הספר מדוע היא רואה עצמה כאחת מן "היצורים שנולדו כמוני להסתתר ללא הרף מפני כל מה שיש בו סימן ברור של חיים", ומדוע אחזה בגישה התבוסתנית לפיה "החיים מביסים את ההגיון הרבה יותר מאשר את הטירוף, שהוא, בסופו של דבר, ההגנה הקיצונית, העמידה, על קיומו של כל אחד".

מאריה-תרזה די-לאשה, כך למדתי מהטקסט שעל הכריכה, העניקה לקיארה חלק מן הביוגרפיה שלה כבת לאם לא נשואה, ולאב שכליאתו שינתה אותו. כתיבתה מפורטת ומדויקת מאוד, כל פסקה בנפרד, ומרבית הדמויות מלאות חיים ואמינות. רק הדמות החשובה מכולן, קיארה המספרת, נותרת בלתי משכנעת. קשה להאמין לה כשהיא מתארת בדקדקנות את חייה בגיל צעיר מאוד, כולל ניתוח כל ניד עפעף של סובביה. שורשי אומללותה, לעומת זאת, נותרים מעורפלים, והקביעה כי על בני ד'אוריה נגזרו טירוף או תבוסה אין לה סימוכין בעלילה.

בשל הכתיבה הטובה מצד אחד והבעייתיות של הדמות הראשית מצד שני, אסתפק בהמלצה מסויגת.

Passaggio in Ombra – Mariateresa Di Lascia

הספריה החדשה

1998 (1995)

תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

מפתח-כוכב / פרימו לוי

31-1874-b2

ברוסיה, אליה נשלח במסגרת עבודתו ככימאי, פוגש המספר של "מפתח-כוכב", בן דמותו של פרימו לוי, את ליברטינו פוסונֶה, מרכיב פיגומים ועגורנים ובונה גשרים. פוסונה, המרבה לשוטט בעולם מעבודה לעבודה, אוהב לספר סיפורים. לוי, שיחד עם עיסוקו בכימיה כבר החל להתפרסם כסופר, יודע להקשיב – "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי נסיונות וטעויות", כותב לוי, "כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא".  פוסונה עממי, נוטה לקלישאות ולהפרזות, ומתקפד בזעף כשקוטעים את דבריו. לוי, אינטליגנט רהוט, לומד להתאפק ולצמצם את תרומתו לסיפורים, ושומר את מרבית הערותיו לנייר. השניים מתחברים תחילה משום היותם איטלקים יחידים בניכר, אך במהרה מגלים שמשותפת להם גם ההנאה שהם מפיקים מעבודותיהם.

סיפוריו של פוסונה משלבים חוויות אישיות, כמו נסיעה לעבודה ראשונה בליווי בת זוג, עם אנקדוטות מקומיות, כמו קללה דמוית וודו שהטילו פועלים על מעסיק, ועם תיאור מפורט של עבודותיו. אם נדמה שפרטים טכניים של הרכבת פיגומים עלולים להטיל שיממון על מי שאינו מקורב למקצוע, בא "מפתח-כוכב" ומפריך את הדעה הקדומה. הסגנון העממי של פוסונה, שלוטש קלות בידי לוי, משווה גם לעבודת כפיים נופך הרפתקני ומושך, והתלהבותו מיציר כפיו אינה יכולה שלא לדבק. כשמגיע תורו של לוי לספר לפוסונה על עבודתו ככימאי, מבקש ממנו המספר שהפך למאזין לדקדק בפרטים, ואף משגר אליו עקיצה: "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"

פרימו לוי מוכר לעולם בעיקר בשל ספריו הסובבים סביב חוויותיו בשואה ומסקנותיו מהן. הביוגרפיה הפרטית שלו מציצה מעט גם כאן, והוא מתייחס אליה במפורש בהמשכו של דיון על האפשרות לחוות שתי אישיויות בגוף אחד: "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה מוביל אותו, בסיומו של הספר, להחלטה לנטוש את הכימיה ולהתרכז בכתיבה: "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי-שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו-שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכל ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק".

המאמר שעל כריכת הספר מצביע על תת-משמעויות בעלילה, הנובעות מהתנסויותיו של הסופר, והופכות אותה לרומן פסיכולוגי מתוחכם. אני נהניתי מהספר גם בלעדיהן, אם הן אמנם שם. נראה לי שהספר המקסים הזה, המצחיק לעתים, העממי והמלבב, בא לשמוח את שמחתה של עבודה הנעשית באהבה ומעוררת גאווה. "להוציא רגעים מופלאים וחד-פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו", קובע לוי, "אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות". עבור פוסונה, כל עבודה שהוא מתחיל היא כמו אהבה ראשונה, וכשמזדמן לו הוא ניגש לבקר את המבנים שהקים. אביו, שהיה רקע נחושת, היה גם הוא מאוהב בעבודתו, ופוסונה, באיחור, מתחבר עם זכרו דרך האהבה המשותפת. לוי, המוצא צדדים שווים בין יצירתו הפיזית של פוסונה ליצירה הספרותית שלו עצמו, מסכם באומרו, "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: "אולי מישהו אחר לא היה מצליח"".

עם התכונות המשותפות לשני הגברים, השונים זה מזה במובנים רבים, נמנית גם תשוקה להרמוניה ולשלווה. פוסונה, שהוא לעתים מעין פילוסוף עממי, אומר כי "אני תמיד חשבתי שגשרים הם העבודה הכי יפה שיש: כי בטוח שהם לא יזיקו לאיש, רק יעשו טוב, מפני שעל גשרים עוברים כבישים, ובלי כבישים נהיה פראי אדם; בקיצור, מפני שגשרים זה ההפך מגבולות, ומגבולות נולדות מלחמות". לוי, שחווה על בשרו את תוצאותיה של השנאה, אומר בהקשר של האהבה לעבודה: "אמת מרה היא כי עבודות רבות אינן חביבות, אבל לעולם אין לצאת חמושים בשנאה מראש: מי שכך עושה דן עצמו לשנוא לא רק את העבודה, אלא גם את עצמו ואת העולם לכל חייו".

הרביתי בציטוטים משום שפרימו לוי כותב כל כך יפה, ומשלב בחן בין סגנונו הגולמי והמפותל מעט של פוסונה וסגנונו שלו המלוטש והבהיר, שילוב שהמתרגם מירון רפופורט שימר היטב.

ספר מענג.

La Chiave a Stella – Primo Levi

הספריה החדשה

1991 (1978)

תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט

המצאות מזדמנות / אלנה פרנטה

d790d79cd7a0d794_d7a4d7a8d7a0d798d794_d794d79ed7a6d790d795d7aa_d79ed796d793d79ed7a0d795d7aa2

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

סוסתי / ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1

"סוסתי" נכתב ביידיש על ידי הסופר ש"י אברמוביץ', הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, בשנת 1873. כעבור למעלה מארבעים שנה התקין הסופר נוסח עברי. לאחרונה תורגם המקור היידי מחדש (תרגומו של דן מירון, הספריה החדשה), והדעות חלוקות אם יפה עשתה ההוצאה שהעניקה לספר חיים חדשים, או שמא התרגום פסול מעיקרו, שהרי הסופר עצמו כבר טרח ותרגם על פי טעמו. סקרנותי התעוררה, ובאדיבות פרויקט בן יהודה קראתי את תרגומו של הסופר. גיליתי ספר נהדר, עשיר, ושופע שאלות מרתקות. למרות מעקשי העברית פרי עטו של אברמוביץ', ולמרות שתרגומיו של דן מירון מיידיש מכבדים את היצירות, אני סבורה כי כדאי להתאמץ ולהתעמק בנוסח העברי המקורי. אני נוטה לדעתם של שוללי התרגום החדש, משום שאת הנוסח העברי קבע הסופר עצמו, גם אם לא נצמד לחלוטין למקור, אבל מכיוון שכבר ראה אור אני ממליצה למי שנרתע מהתמודדות עם עברית מיושנת להכיר את הספר באמצעותו.

הנה, לשם השוואה, קטע מפרק אחד-עשר בשני התרגומים:

נוסח אברמוביץ': לבי לבי עליך, פרגיה אומללה!  הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נוסח מירון: לבי נקרע בגללך, צִיפֶּצ'קֶה האומללה! הרי את בת בית, אצלנו בבית גדלת, ומכל־מיני העופות שבעולם הרי רק את מוכרת לי. התבוננתי באורח חייך. התעניינתי בכל דבר שעשית ופעלת, ומאז שראיתי אותך יושבת בדד ומניחה את ראשך תחת הכנף, עומדת לנגד עיני דמותך, מיוסרת, מודאגת, עצובה. אוי ואבוי לך, מסכנה, צִיפֶּצ'קֶה שלי! צערך, סבלך – הם מסוג הצער והסבל שנשלחו לעולם מאז ברא אותו אלוהים ועד עתה. אבל סבלות העולם הם מסוגים רבים, כל אחד גבוה במדרגה מהאחר, ואני, אבוי לשנותי, אני התנסיתי בכולם – אוי, כולם עברו עלי!

"סוסתי" מסופר מפיו של ישראל, צעיר יהודי, שסירב ללכת בנתיב המקובל של נישואים בגיל צעיר ומרדף אחר פרנסה, אלא בחר בהשכלה מתוך מטרה להיות רופא. "על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים". כשלונו בבחינות מערער אותו, ובתקופה שבאה בעקבות הכשלון הוא שוגה בהזיות, רדוף שדים, ומתמודד עם שאלות קיומיות של אמונה, של אנושיות ושל התנהלות העם היהודי והיחס כלפיו. ישראל הוא איש צער בעלי חיים, מאמין גדול בזכותו של כל יצור חי לחופש ולכבוד. הוא רואה את הטוב בבני האדם, העושים חסד וגומלים טובות לזולתם, אך מפגשו עם השטן יציג בפניו זוית ראיה לגלגנית, חושפת חולשות אנוש, והציניות המעודנת יחסית בפרקים הראשונים תהפוך לסאטירה נושכנית. ישראל, באמצעות השדים שבהזיותיו, יעביר תחת שבט ביקורתו את בני האדם בכלל, ואת האנטישמים בפרט, ולא יחשוך שבטו גם מן היהודים.

על היקף הנושאים בספר אפשר ללמוד מן העובדה שנכתב ספר פירושים אודותיו (ירמיהו פרנקל, הוצאת יבנה), ומומלץ גם לקרוא את הראיון עם דן מירון ומנחם פרי כדי להתרשם מן השפע. לא אתיימר לתפוס כאן את מלוא עומקו של הספר, רק אגע בקצרה בכמה נושאים שלכדו את תשומת ליבי, בעיקר באמצעות ציטוטים מן היצירה.

היחס לבעלי חיים: נושא זה עובר כחוט השני לאורכו של הסיפור. לבו של ישראל נמשך אחרי הסוסה המעונה משום תשישותה ועבודתה הקשה, והוא סבור כי "כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן". פרק אחד-עשר, שהוזכר קודם, מביע חד משמעית את השקפתו שדין בעלי החיים כדין בני האדם, כשהוא משווה בין תרנגולת שאיבדה את בן זוגה ואת אפרוחיה למנהג הכפרות, לאשה אלמנה שאיבדה את חמשת בניה למלחמה ולמחלות.

אברמוביץ' עושה שימוש רב בציניות מושחזת, בנושא זה ובאחרים: "לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה".

מצבו של עם ישראל: מן הראיון עם מירון ופרי למדתי כי על פי הפרשנות הקלאסית הסוסה היא אלגוריה על העם היהודי. אני חושבת שהסוסה משמשת לסופר נקודת מוצא לדיון בנושאים מגוונים, ומצבם של היהודים הוא רק אחד מהם. נושא זה בא לידי ביטוי בולט בתשובת ועד צער בעלי חיים למכתבו של ישראל, שביקש לשפר את יחסן של הבריות אל הסוסה: "ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות".

האם מטיף הסופר להתערות בין העמים ולויתור על היחודיות היהודית? בנושא זה, כמו באחרים, הסופר אינו אומר "כזאת תעשו". הוא מצביע על בעיות, מעורר דילמות ושאלות, אך אינו קובע הלכות.

עוד בענין זה הוא מעביר ביקורת על השלמתו של העם עם מצבו, ואומר כי "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם".  

צביעות: ישראל, באמצעות השטן, חובט בצביעות האנושית, בחמלה המזויפת, וטוען כי החסד משגשג משום ריבוי האכזריות. שיאו של נושא זה מגיע לקראת סיום הספר, כשהשטן ממנה את ישראל ל"בעל טובה" בקהילה, מורה לו את עקרונות תפקידו באמצעות פרודיה שטנית על עשרת הדברות, מלבישו בבגדי פאר, ומושיבו על הסוסה, למרות שעד כה נמנע האיש מלנצל אותה למטרה כלשהי, כולל רכיבה. הנה שלושה ציטוטים מאפיינים לענין זה:

"אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות".  

"וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם".

"וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם".  

רוע ואלימות: השטן שב ונדרש, בהנאה רבה, לנושא זה, למלחמות, לאכזריות, לשפיכות הדמים. כך, לדוגמא, הוא טוען כנגד הטענות נגדו: "אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים!"  

למרות הפיתוי להוסיף ולדון בספר, אסתפק בנושאים מעטים אלה לצרכי הסקירה. אוסיף רק שנהניתי למצוא בספר אמירות חכמות, שהיום עוטפים אותן במונחים דוגמת אפקט ופרדוקס. כך, לדוגמא, ישראל אומר, "וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן". חיים שפירא בהרצאותיו מדבר על אותה תופעה, הקרויה בימינו אפקט דאנינג-קרוגר. שעשעה אותי ההתיחסות לכוחה האכזרי של העתונות: "יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים:  דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה". כאילו דבר לא השתנה.

ונדמה שאכן דבר לא השתנה, ומכאן כוחו וחיוניותו של הספר גם היום. שאלותיו והתלבטויותיו אמנם היו במידה רבה תלויות מקום וזמן, אך שינוי הנסיבות לא שינה במידה מהותית את שורשן של התהיות הקיומיות העולות בספר. קריאתו משום כך, ומשום איכותו הספרותית, מומלצת מאוד.

די קליאטשע – שלום יעקב אַבראַמאָװיטש (מענדעלע מוכר ספרים)

1917 (1873)

תרגום מיידיש: ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

31-6692-B

העליונים / נעמי לויצקי

240px-haelionim

כותרת משנה: בתוככי בית-המשפט העליון

ב-2017 ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. סקירה זו מתיחסת למהדורה המקורית מ-2006.

"אנחנו השופטים יכולים להשתדל להיות אוביקטיבים ככל שנוכל, ובכל זאת לא נוכל לראות את הדברים אלא בעינינו שלנו" (בנימין קרדוזו, שופט אמריקאי)

נעמי לויצקי, כך למדתי מכריכת הספר, לימדה בבית הספר למשפטים במכללה למִנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו. בספרה "העליונים" היא מרחיבה בסוגיה זו בהתייחס לשופטי בית המשפט העליון בתקופתו של השופט אהרן ברק. הספר ראה אור בשנת 2006, השנה בה פרש ברק מכס הנשיא, לאחר עשור בו חולל מהפכה בתפיסת תפקידו של המוסד. תחתיו התמנתה דורית ביניש.

הכותבת מתארת את הביוגרפיה של כמה מן השופטים, בהתיחסות מורחבת לארבעה מהם – ברק, ביניש, חשין ודורנר – ואת השתקפותה בהתנהלותם השיפוטית. נראה לי כי התפיסה של "שופטים כבני אדם" היא די אינטואיטיבית, שהרי אוביקטיביות של מאה אחוז אינה אפשרית. ברק עצמו הודה באחד מספריו "שאם שופט הפעיל שיקול דעת אוביקטיבי ולא מצא פתרון אחד לבעיה קשה שניצבת בפניו, תשקף בסופו של דבר ההכרעה שלו את מבנה אישיותו". לעתים הביוגרפיה מוצאת ביטוי בערכי השופט באופן ישיר, לעתים דווקא באופן הופכי. דוגמא לשני אופנים אלה מובאת בפרקים המוקדשים לשופט מישאל חשין. חשין, שצה"ל סירב לגייסו בשל בעיה רפואית, ושנאבק עד שגויס לשרות מילואים, הביא לידי ביטוי בפסיקותיו את הערך העליון של השרות, וכאן באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין ערכיו להחלטותיו. מצד שני, הוא הִרבה להתייחס לקשר הקדוש בין אבות לילדיהם, בעוד הוא עצמו סירב במשך שנים רבות לפגוש את בתו שנולדה לו מחוץ לנישואים. הווה אומר, במקרה זה התקיים קשר הפוך בין הביוגרפיה למסר, אולי כסוג של פיצוי. כמו בכל ענין, שהוא מתחומה של הפסיכולוגיה, לא ניתן לתחום כללים בעלי תוקף מוחלט, ועדות לכך הם המקרים המתוארים בספר, שבהם שופטים הפתיעו בפסיקות בלתי צפויות. מכל מקום, ריבוי הקישורים הללו מרתק.

מעניין לא פחות לעקוב אחרי האבולוציה של התפיסה השיפוטית הפרטית, המודגמת בפרקים העוסקים בשופטת דליה דורנר. במסלול שעשתה מן הסנגוריה הצבאית אל בית הדין הצבאי לערעורים ואל בית המשפט העליון ניכרת השפעת סביבתה על ההחלטות השיפוטיות שלה, וניתן להצביע על מהפך בכמה מעמדותיה. כך, לדוגמא, בתפקידה הצבאי הקלה בעונשו של חייל שאנס חיילת, בין השאר משום התנהגותה קלת הדעת של הנאנסת. פסיקותיה בנושאים דומים בבית המשפט העליון החמירו לעין ערוך עם אנסים ועם גברים מתעללים. אולי הסביבה הצבאית הגברית השפיעה, ואולי, כפי שקורה לכל אדם, וכפי שדורנר עצמה אמרה, "יש לכולנו תקופות בחיים, והדברים אכן משתנים".

נראה לי שאפשר לטעון שגם בית המשפט והועדה למינוי שופטים מכירים בתקפותם של קישורים בלתי אוביקטיבים אלה, ולראיה שריון הכסאות למייצגי מגזרים, כמו "הכסא הדתי" ו"הכסא הערבי". עצם הגדרתם של "כסאות" מובחנים מעידה על מוכנות לקבל מראש פסיקות ברוח מסוימת, הנגזרת מעולם הערכים שמביא אתו השופט.

למרות ש"השורה התחתונה" היא, לפחות בעיני, די ברורה מאליה, הקריאה בספר מרתקת מכמה היבטים. היבט שמאוד דיבר אלי מצוי בסיפורים היחודיים של כל אחד מן השופטים, שיחדיו מצטרפים לפסיפס האנושי המרכיב את המדינה. ביניהם אהרן ברק, שמחצית עשור מחייו, החל מגיל חמש, עברה בגטו ובמחבוא, כששילוב של תושית הוריו עם נחישותו שלו ועם מזל הביא לשרידותו, ובבגרותו הפך לשופט בעל מוניטין בינלאומי. ודליה דורנר, שבהיותה בת עשר נפלה באחת מעושר באיסטנבול ליתמות ולעוני בארץ וחונכה בפנימיה הרחק מאמה, ושנים אחר-כך הפכה לאחת השופטות הבולטות בארץ. ההיבט המעניין עוד יותר, מבחינתי, מצוי בדילמות המשפטיות ובפסיקות המפורטות בספר, החל בימיה הראשונים של המדינה, ועבור בכל אבני הדרך של הגדרת צביונה של המדינה – חוק השבות ושאלת מיהו יהודי, עתירת אליס מילר שביקשה להצטרף לקורס טיס, עתירת יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, שביקש להעניק לבן-זוגו את כרטיס החינם שאל-על מקצה לבני זוגם של עובדיה, המאבק סביב סגירת כביש בר-אילן, פינוי גוש קטיף, ועוד ועוד. כל מקרה מתואר בלשון נהירה, מעניין גם בפני עצמו וגם כאבן בוחן להתנהלותם של השופטים שדנו בו.

דיעותיה של הכותבת עצמה מובעות בבירור ובמרומז לאורך הספר. היא לא מהססת לקבוע ששופט טעה בהתנהלותו או בפסיקתו, קביעה לגיטימית, כמובן. לא חייבים להסכים עם קביעותיה, ומה שחשוב לעניינו של הקורא הוא שאין המדובר בספר המנסה לקדם תפיסת עולם. זהו ספר מחקרי מושקע, שסגנונו נע בין תיעוד לפרוזה סיפורית, ניכר שנכתב בהתלהבות ובמעורבות אישית, והתוצאה מרתקת, בין אם מתמקדים בפן הביוגרפי ובהשלכותיו, בין אם בוחרים להרחיב את הדעת בתיאורים המקרים המשפטיים השזורים בו, וכמובן כמכלול המקיף את שני פניו.

הספריה החדשה

2006

המנהרה / אברהם ב. יהושע

d794d79ed7a0d794d7a8d794_d790_d791_d799d794d795d7a9d7a22

צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.

כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".

התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.

לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.

אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.

הספריה החדשה

2018