נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול

003100052924

פאבל איונוביץ' צ'יצ'יקוב – אדם "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה" – מגיע לעיר המחוז N. הוא ממהר ליצור קשרים עם כל בעלי המעמד במקום, ובדרך-כלל מתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם. בתקופה המתוארת, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ'יצ'יקוב מציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה? איזה רווח יצמח ממנה לצ'יצ'יקוב? גוגול חושף את מניעיו רק בפרק המסיים את חלקו הראשון של הספר.

בדומה ל"רביזור", המחזה הנהדר פרי עטו של גוגול, גם "הנפשות המתות" הוא סאטירה נושכנית על החברה הרוסית בזמנו. החל בצ'יצ'יקוב הנוכל, שמצא פירצה ביורוקרטית שתאפשר לו להרוויח הון מבלי לנקוף אצבע, וכלה במושל, החל במשרתו פטרושקה, שאינו טורח להתרחץ, וכלה באדון אחוזה מהודר, כולם נגועים בשחיתות, בנוכלות, בהעמדת פנים, בחנופה כלפי סמכות ובהתנשאות כלפי הכפופים להם. ביורוקרטיה מסואבת ושוחד הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הנימוסים מכסים על ריקנות, וההפרזה עד כדי היסטריה היא דרך ההתנהלות המקובלת. איש אינו חסין מפני תאוות בצע, ורובם ככולם אחוזים באובססיה כלשהי. גוגול, כמספר יודע-כל, נמנע לכאורה משיפוטיות, אך כשהוא מכניס את עצמו לסיפור דבריו צבועים בלגלוג מוסווה בקושי. מבלי לקרוא פרשנויות ליצירה, התרשמתי שגוגול ביקש להציב מראה מול קוראיו. מנחם פרי, בנספח מורחב ומלומד, מציע קריאה אחרת.

כושר התיאור של גוגול מרהיב. כוחו גדול בתיאור פרטי הפרטים הקטנים המרכיבים יחד תמונה מדויקת של התחושה או הארוע או העמדה שהוא מבקש להציג. כוחו רב גם בתיאורי טבע, ואלה יפים הן לכשעצמם והן, ואולי בעיקר, כחלק ממארג הלכי הרוח של גיבוריו. הנה קטע מרשים, אחד מרבים, שמדגים את סגנונו, וגם את התרגום המהנה של רנה לויטין:

נניח, למשל, שקיים משרד, לא כאן, אלא באיזו מלכות מעבר להרי החושך, ובאותו משרד, נניח, קיים לו מנהל המשרד. אבקש להתבונן בו כשהוא יושב בין הכפופים לו – הרי מרוב אימה הגה לא תוציא מפיך! גאוה ואצילות ומה לא יבטאו פניו! קח לך מכחול, וצייר: פרומתאוס, ממש פרומתאוס! המבט כמו של נשר, ההליכה חלקה, מדודה. והנה אותו נשר עצמו, כשרק יצא מחדרו והתקרב אל משרדו של הממונה עליו, כבר הוא נחפז ומדדה כמין חוגלה עם הניירות מתחת לזרוע, ישמור האל! בחברה ובנשפיות, אם כולם בעלי דרגה נמוכה, פרומתאוס פשוט ישאר פרומתאוס, אבל אם יהיה שם מישהו שדרגתו גבוהה קצת מזו שלו, יעבור פרומתאוס מטמורפוזה כזו, שאפילו אובידיוס לא היה יודע להמציא: זבוב, פחות מזבוב, האיש מוחק את עצמו לגרגיר עפר! "לא, זה לא איוואן פטרוביץ'", אתה אומר כשאתה מסתכל בו. "איוואן פטרוביץ' גבוה יותר, ואילו זה נמוך, וגם רזה; ההוא מדבר בקול רם, בבאס, ולעולם אינו צוחק, בעוד שזה, השד יודע מה, מצפצף כמו ציפור ואינו מפסיק לצחוק". אתה ניגש קרוב יותר, ומה אתה רואה – זה באמת איוואן פטרוביץ'! "א-הה", אתה חושב לעצמך…

מכיוון שבעקבות קריאה הספר קראתי מעט גם על הסופר, אני לא יכולה להמנע מלמצוא אותו בתוך העלילה. גוגול לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, ויש המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות. צ'יצ'יקוב גם הוא רווק, מדבר הרבה על הרצון בהמשכיות המתממשת בהולדת ילדים, אך נמנע מכל קשר רומנטי. כשכבר קורה שהוא נמשך לנערה, בתו של המושל, אין לו מושג כיצד לנהוג, ובהמשך כשיעסוק בשידוכים לא ידאג לשדך את עצמו אלא את זולתו. בספר ניכרת עמדה מאוד ביקורתית, לשלילה, כלפי נשים. הן תככניות, רכלניות, נעלבות בקלות, נוקמות ונוטרות. גם לאנטישמיות המיוחסת לגוגול יש עקבות בספר, בעיקר באמצעות השימוש בכינוי הגנאי "יהודון", הנקשר בדרך-כלל לעניני כספים.

נהניתי מן האופן בו גוגול פונה אל הקורא ומתעמת אתו ועם ציפיותיו. בפרק החותם את החלק הראשון הוא כותב, בין השאר: "אתם חוששים מן המבט המעמיק חדור, חוששים להעמיק לראות משהו בעצמכם, אוהבים להחליק על-פני הכל בעיניים לא חושבות […] ומי מכם, המלא ענווה נוצרית, ינעץ בתוככי נפשו, לא בפומבי כי אם בשקט, ביחידות, ברגע שיח בודד עם עצמו, את השאלה המכאיבה: "האם אין גם בי-עצמי משהו מצ'יצ'יקוב?" לא, זה לא יקרה!".

על הכריכה נכתב "לראשונה בעברית עם החלק השני". זו הצהרה נלהבת מדי, בהתחשב בעובדה שגוגול שרף – פעמיים – את החלק השני שכתב ליצירה, ובספר שלפנינו נכללים רק כמה פרקים ששרדו, אף הם לא במלואם. כשלעצמי יכולתי להסתפק בחלק הראשון, מבלי לקרוא את שאריות הפרקים שהסופר עצמו לא היה שלם איתם.

"נפשות מתות" הוא ספר מהנה, מבריק, כתוב בכשרון ובמעוף, מתורגם בשטף, ומאוד מומלץ.

Мёртвые души – Никола́й Васи́льевич Го́голь

הספריה החדשה

2013 (1842)

תרגום מרוסית: רנה לויטין

מודעות פרסומת

ליל הנשים השרות / לידיה ז'ורז'

c_leyl_hanashim_hasharot

במרכז "ליל הנשים השרות" עומד סיפור הקמתה של להקת בנות. ז'יזֶלָה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין כזמרת, גייסה את נאני ואת מאריה-לואיזה, שתי אחיות ששרו סופרן ומצו-סופרן, את מאדאלנה בעלת הקול החם והדומיננטי, ואת סולאנז' בת התשע-עשרה, הצעירה שבחבורה. הספר מסופר על ידי סולאנז' בגוף ראשון, ונפתח עשרים ואחת שנים אחרי הארועים. ז'יזֶלָה משתתפת כמתחרה בתכנית טלויזיה, סולאנז' ושתי האחיות יושבות בקהל. ז'יזֶלָה, שהיא טיפוס דומיננטי בעליל, די משתלטת על הבמה. היא מספרת את תולדות הלהקה, כיצד התקבצו הבנות מרחבי אפריקה, נענות לצליליו של פסנתר כנף. היא חושפת בפעם הראשונה את העובדה שסולאנז' כתבה את המילים לכל שירי הלהקה, למרות שלא קיבלה על כך קרדיט בעבר. ברקע נשמעים שירים מתוך תקליט ישן של הלהקה, וז'יזֶלָה מתיחסת להעדרותה של מאדאלנה, "הקול שלנו", שלדבריה חזרה ליבשת שלה, שם היא חיה בבקתה באזור מוכה איידס וכולרה. חלק בלתי  נפרד מן התכנית היא הופעתה של "דמות מפתיעה", וזו מתגלה כלוּסֶנָה, רקדן ידוע, ומי שהיה כוריאוגרף הלהקה ואהובה של סולאנז'.

מכאן הסיפור חוזר לימים של התגבשות הלהקה, ובמשך קרוב למאתים עמודים הוא, צר לי לומר, שומם ומַשמים. הבנות עורכות חזרות, לומדות לשיר יחד, לתאם תנועות, תוך שהן מקבלות את מרותה של ז'יזֶלָה, שהיא היוזמת ובעלת המוסך בו הן נפגשות, וגם בעלת האמצעים הפיננסיים בגיבויו של אביה, אתו היא מסתודדת טלפונית בכל פעם שנדרש מימון. ז'יזֶלָה דורשת מהבנות התמסרות ללהקה, והן נענות לה, עד שהדרישה כוללת ויתור על חיי אהבה וזוגיות. הן אמנם אינן מסרבות, אפילו מביעות הסכמה, אבל למעשה משקרות לה בשעת ה"חקירה" וה"וידוי" שלפני החזרות. הדרישה וההסתרה יובילו לטרגדיה שנרמזה כבר בפתיחה.

אחרי הטרגדיה הספר זוכה לתאוצה מסוימת ולדרמה של ממש, בניגוד לדרמה הלא משכנעת של ימי החזרות, אבל הוא לא הופך מעניין יותר. בסיומו הוא חוזר אל ההווה, עמוס הרהורים, די תלושים בעיני, אולי משום שאף אחת מן הדמויות, כולל סולאנז' השופכת את לבה, לא דברה אלי.

לאפריקה, וליתר דיוק לסיום הנוכחות הפורטוגלית באפריקה, יש נוכחות, כנראה משמעותית, בספר. סולאנז', נאני ומאריה-לואיזה, עזבו, בעצם נמלטו, מאפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי כעשור וחצי של נסיונות פורטוגלים להכניע התקוממויות לאומיות באנגולה ובמוזמביק. מאדאלנה, ילידת אפריקה, היא השחורה היחידה בלהקה, ובעקבות היעדרותה ז'יזֶלָה אומרת, "אני מתערבת אתכן שאם יוודע על הטרגדיה הזאת, עוד יהיה מי שיגיד שזה ענין של נקמה בין כובשים לנכבשים במושבות". בפרץ של מה שנשמע ככנות היא מוסיפה, "אתן עדות שזה היה רק סיפור על קבוצה שהיתה קורבן של אשה טפשה וחסרת מצפון, והאשה הזאת היא אני…".

במבוא לספר לידיה ז'ורז' כותבת ש"בסיפורה של חבורה מתואר תמיד סיפורו של עם". האם הייתי מתחברת לסיפור אם הייתי נמנית עם העם הפורטוגלי? לעולם לא אדע. מנקודת המבט שלי אני מוצאת בספר כתיבה מושקעת על לא כלום.

A Noite das Mulhers Cantoras – Lídia Jorge

הספריה החדשה

2017 (2011)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

השיבה הביתה / אנה אנקוויסט

228624

"השיבה הביתה" נפתח עם שובו של החוקר ומגלה הארצות ג'יימס קוק ממסעו השני ב-1775. אחרי שלוש שנים בלעדיו, אשתו אליזבת מתחילה להערך לשובו, מתכננת בין השאר כיצד לבשר לו על מות עוד אחד מילדיהם. בני הזוג, שנישאו ב-1762, בילו את רוב שנות נישואיהם בנפרד. במספר משימות קצרות יחסית רכש לו קוק מוניטין כנווט, כחוקר וכאסטרונום, ובין השנים 1768 ו-1779, שנת מותו, שהה במצטבר כתשע שנים על הספינה, כשהוא מגיע בין השאר לטהיטי, לניו-זילנד, לאוסטרליה, למערב קנדה, לאנטארקטיקה ולהוואי.

ספרים אודות מסעות פורצי דרך בשנים עברו, וגם אודות מסעות הכרוכים בהתמודדות עם הטבע בתקופות קרובות יותר לימינו, הקסימו אותי מאז ומתמיד, ו"השיבה הביתה" מתברג בקלות בין הטובים שבהם. הוא נבדל מספרי מסע קלאסיים בחיבור שהוא עושה בין הנוסע המרחיב את תחומי הידע האנושי במרחק ובין הבית שממנו יצא ואליו יחזור. בפרקים הראשונים נדמה שהבית והמשפחה הם לב הסיפור, אך בהדרגה הולכים ומשתלבים זה בזה הרחוק והקרוב עד לבלי הפרד.

ג'יימס קוק נרצח בהוואי בהיותו כבן חמישים. חייו נחקרו לעומק, ודמותו ידועה ברבים. אשתו אליזבת, שהאריכה ימים אחריו, ונפטרה בהיותה כבת תשעים וחמש, מוכרת הרבה פחות. אנה אנקוויסט נצמדה לארועים שתועדו וללוח הזמנים ההיסטורי, ובין התאריכים והעובדות שזרה את סיפורה של אליזבת כפי שהצטייר בדמיונה. פרט למספר קטן של דמויות בדויות, כל הדמויות בספר הן של בני אדם שלקחו חלק בחייה של משפחת קוק, במישרין ובעקיפין.

אנה אנקוויסט מתארת נפלא את דמותה של אליזבת, בת לתקופה שמרנית שבה תפקידיה של האשה הצטמצמו לאחזקת משק הבית ולגידול הילדים, ללא אפשרות לפתח כישורים אחרים, ללא השפעה של ממש אפילו בעניינים הנוגעים למשפחתה, כמו חינוך ילדיה. היה ברור שהבנים יוכשרו להיות יורדי ים, בין אם נטו לכך ובין אם לא, ממש כמו אביהם הנוכח עד מאוד למרות ריחוקו הפיסי, ורק בנו הצעיר יכול היה, אחרי מות האב, לבחור נתיב משלו. בדומה לספרה "יצירת המופת", גם כאן הדמות הנעדרת של האב היא הדמות הדומיננטית, והיעדרו של ג'יימס קוק הוא רוב הזמן הציר שסביבו סובבת עלילת הספר. למעשה, גם אחרי שובו מן המסע השני, הוא לא באמת שב בשלמות: עיקר זמנו מוקדש לדיווח על קורותיו, לדיונים, להשתתפות בתכניות למסעות נוספים – אתו או בלעדיו. הסופרת טוותה מערכת יחסים עדינה ואוהבת בין בני הזוג, אך הנתק הממושך עומד ביניהם, ואינו מצליח לבוא על תיקונו המלא.

נושא דומיננטי בספר הוא מות הילדים. שישה ילדים נולדו לבני הזוג, שלושה מהם מתו בעודם פעוטות, והשלושה הנותרים הלכו לעולמם בהיותם בני-עשרה. אנה אנקוויסט, שאיבדה את בתה בתאונת דרכים, מיטיבה לתאר את תחושת האובדן, את האבל שאין לו סוף, את האשמה, ואת אוזלת היד וחוסר האונים לנוכח פני המוות.

כמו בספריה האחרים, למוסיקה יש מקום של כבוד בספר, הפעם באמצעות בנה השני של אליזבת, שהוקסם מנגינתו של נגן עוגב (אחת הדמויות הבדויות בספר), הקדיש זמן רב לנגינה בכינור, וקיווה להמשיך להיות מחובר למוסיקה גם בעת הכשרתו הימית.

קל להתפתות למצוא בספר סממנים פמיניסטים. כשאליזבת מספרת לאמה שג'יימס עומד לצאת למסע שלישי למרות שהבטיח שהמסע השני היה האחרון, אמה עונה לה כך: "יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עליך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תשארי נוקשה וזקופה, כמו קנה-סוף, תשברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי". אליזבת עצמה תוהה על מעמדה במלים אלה: "אני לא יכולה לשנות כלום, חשבה. כמו שג'יימס אמר: זה לא קשור אלי, אני מחוץ לכל זה. אבל הרי בי מדובר, בנו! הרי הוא זה שנוטש אותי! למה כולם חושבים על המניעים שלו, ואף-אחד לא מעמיד את עצמו במקומי? אני רואה את זה לא-נכון? יש כאן משהו שלא הבנתי?". למרות התבטאויות אלה, אני סבורה שהספר אינו נושא מסרים בדבר מעמדה של האשה, וגם אם כן הם אינם לב הספר או העילה לבחירה בנקודת הראות של אליזבת. הסופרת מספרת על אשה בתקופה בעלת מאפיינים מסוימים, ללא עמדה שיפוטית מובהקת וללא השלכות לזמננו.

קיימות מספר גרסאות המסבירות את חידת מותו של ג'יימס קוק. בהיותו בהוואי זכה לכבוד השמור לאלים. מספר ימים לאחר שעזב את האי שב אליו, משום שהתורן בספינתו נשבר. ליחס הקודם לא נותר זכר, והתושבים העוינים יצאו נגד האורחים, הרגו את קוק, וחילקו את אבריו בין ראשי השבטים. באמצעות יומן גנוז (ובדוי) של קוק, המתיישב עם הידע אודות אופיו שהשתנה והקשיח, הסופרת מספקת הסבר מעניין משלה לאשר התרחש.

למרות שהספר מעוגן היטב בארועים היסטוריים, הוא אינו נקרא כספר דוקומנטרי, בין השאר משום שכמעט אינו נוקב בתאריכים. הסופרת שומרת על איזון מצוין בין העוגנים ההיסטוריים לבדיה השזורה ביניהם, ומשלבת באופן מוצלח את סיפוריהם הנפרדים של בני הזוג.

"השיבה הביתה", כמו ספריה האחרים של אנה אנקוויסט, כתוב נפלא, מרגש ומעניין.

De Thuiskomst – Anna Enquist

הספריה החדשה

2008 (2005)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

יצירת המופת / אנה אנקוויסט

152516-46

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

הביתה / טוני מוריסון

home_m

"הביתה", כמו מכלול יצירתה של טוני מוריסון, עוסק בקהילה האפרו-אמריקאית. ההווה של הספר הוא שנות החמישים של המאה העשרים, ימי מלחמת קוריאה והמקארתיזם, ימים שבהם העבדות היא כבר היסטוריה, אך הגזענות והאפליה עדיין שוררות במלוא עוצמתן. גם כשהחקיקה מובילה לכיוון ליברלי והומני, על הדעות הקדומות קשה יותר להתגבר, כמו שאומר ידיד מזדמן לפרנק, גיבור הספר, כשהוא מזהיר אותו לא לאכול ליד שום דלפק בשום תחנת אוטובוס: "הנוהג ממשי בדיוק כמו החוק, ויכול להיות מסוכן באותה מידה".

פרנק מאני התגייס לצבא עם שני חברי ילדותו, כדרך מוצא מן העיר לוטוס שבלואיזינה, שם גדלו, והשלושה נשלחו לקוריאה. פרנק לבדו שב משם, בן עשרים וארבע בלבד, כשהוא מצולק בנפשו, קורבן לטראומות שאותן הוא מנסה להטביע באלכוהול. לא רק המלחמה רודפת את פרנק: בהיותו ילד, עשרים שנה קודם לכן, נאלצה קהילתו לעקור בכפיה מביתה מטקסס, ולעבור ללוטוס העניה. בלוטוס היה עד לקבורה חשאית של גבר, ספק חי ספק מת, ככל הנראה קורבן לינץ'. כל שהצליח לראות, בעודו מסתיר את הזוועה מעיני אחותו הקטנה, סי, היה רגל שחורה, והתמונה נצרבה במוחו, והוסיפה לרדוף אותו שנים אחר-כך. צבעה של הרגל הוא הפעם היחידה בה מצוין צבע העור של דמות כלשהי בספר. העלילה צובעת אותם בבירור, ללא מלים מיותרות.

הקשר המשמעותי והיציב ביותר בחייו של פרנק הוא עם סי, שנולדה בעת המעבר מטקסס ללואיזיאנה. סבתם החורגת של השניים, שהופקדה על הטיפול היומיומי בהם בעוד הוריהם עובדים מצאת החמה ואל תוך הלילה, אבחנה במדויק שהאח בן הארבע הוא בעצם האמא האמיתית של התינוקת. לאחר המבוא, המתאר את תמונת כף-הרגל המפרכסת, הספר נפתח בבריחתו של פרנק ממוסד פסיכיאטרי, לאחר שהוא מתבשר שאחותו שרויה במצוקה קשה ועלולה למות. מסעו של פרנק אל סי רצוף פחדים, כמעט מסע השרדות של איש שחור בטריטוריה לבנה עוינת.

בכמה ספרים בני זמננו, כמו "שיבה" ו"אמריקנה" נטען, ובצדק, כי אי אפשר להבין את חווית היות שחור באמריקה מבלי להיות כזה. טוני מוריסון, שעשתה רבות, ובכשרון גדול, להעלאת מצוקות האפרו-אמריקאים אל התודעה, מודה בספר ביושר, באמצעות קביעות שהיא שמה בפיו של פרנק, בחוסר היכולת לתפוס את המציאות כולה במלים. הספר מסופר ברובו בגוף שלישי מפי סופרת יודעת-כל, כשבמרבית פרקים האי-זוגיים פרנק מדבר אל הסופרת, מוסיף פרטים שהיא לא כללה בסיפור, מתערטל בהדרגה מסודות, ומביע את דעתו על אוזלת ידן של המלים. כך הוא אומר על הגירוש: "אין לך מושג מה זה חום עד שאת חוצה את הגבול מטקסס ללואיזיאנה בקיץ. אין מלים שיכולות לתפוס את החום הזה". על קביעה שלה בדבר מניע לאחד ממעשיו הוא טוען "את טועה לגמרי", ו"אני לא חושב שאת יודעת הרבה על אהבה", ועל קוריאה הוא אומר: "אינך יכולה לדמיין אותה כי לא היית שם".

טוני מוריסון אוהבת את דמויותיה, גם את הפגומות שבהן. היא שופעת חמלה, אינה ממהרת לשפוט. לפרנק ולסי, הגיבורים המיוסרים, היא מעניקה בסופו של התהליך תחושת ערך עצמי, שחרור, ולו חלקי, מצלקות העבר, ואחווה המאפשרת להם תחושה של שיבה הביתה, גם אם הבית הפיזי הוא זה שממנו ביקשו להתרחק.

"הביתה" הוא ספר צנום יחסית, ממוקד בחוויה מתמשכת אחת, בפרק חיים קצר יחסית של שני אנשים צעירים. טוני מוריסון זועקת באיפוק את הרשעות שבגזענות, ותופסת בחדות ובבהירות את רוח התקופה כפי שחווים אותה גיבוריה. אין בספר את המורכבות של "חמדת", אך יש בו את הכשרון, את החמלה ואת העין הבוחנת של הסופרת הגדולה. ספר מומלץ בהחלט.

Home – Toni Morrison

הספריה החדשה

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

ניצבת / אברהם ב. יהושע

extra

נוגה, נבלנית ישראלית המתגוררת בהולנד, גרושה בשנות הארבעים לחייה, מתבקשת על ידי חוני, אחיה הצעיר, להגיע לארץ לסייע בניסוי משפחתי. חוני מנסה לשכנע את אמם האלמנה לעזוב את דירתה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ולעבור לגור בדיור מוגן בתל-אביב, קרוב אליו ואל משפחתו. האם מסכימה לנסות את המקום המוצע למשך שלושה חודשים. מכיוון שלא ניתן להשאיר את הדירה, המושכרת בדמי מפתח, ללא דייר, נוגה עוברת לגור בה בעת היעדרותה של האם.

בירושלים נוגה מגלה ששני ילדים חרדים נוהגים להכנס לדירה דרך חלון האמבטיה כדי לצפות בטלויזיה, ואף שכפלו לעצמם מפתח. במהלך מוזר היא מחליטה לקנות שוט (!) כדי להפחיד אותם. היא חוששת שמא בעת היעדרה התזמורת ההולנדית תבצע יצירה לנבל, חשש שמתממש. את מרבית זמנה בארץ היא מבלה בעבודה כניצבת בסרטים ובתכניות טלויזיה, במהלכה היא פוגשת מספר טיפוסים יוצאי דופן. מפגש עם בעלה לשעבר מתפתח לאובססיה מצדו לזכות בילד שמנעה ממנו כשסירבה ללדת ילדים בתקופת נישואיהם, ולשיחות הזויות ביניהם.

לכאורה יש בספר מספר נושאים שמעניין לדון בהם: הבחירה לא להביא ילדים לעולם, המפגש בין העולם החרדי לחילוני, ההחלטה כיצד להתנהל בגיל זיקנה, ההתנהלות בין המציאות להעמדת הפנים כשחקנית. בפועל הטיפול בנושאים אלה בספר סתמי ומתמרח, ורוב הזמן סובל מחוסר סבירות. בדרך-כלל אני מעריכה את הסבלנות של א.ב. יהושע לצרף פרט לפרט, לקדם את העלילה דקה אחר דקה, אבל הפעם שיטת הכתיבה הזו לא עובדת. הדברים חוזרים על עצמם עוד ועוד, העלילה אינה מתפתחת, והדמויות אינן משכנעות.

לצערי, החמצה.

הספריה החדשה

2014

קבצנים וגאים / אלבר קוסרי

983231

"קבצנים וגאים" הוא ספר הומוריסטי ושנון, שקריאתו שוטפת וקלה לעיכול, אך אין באפשרותי להמליץ עליו. למרות החינניות השורה עליו, זהו ספר פשטני, הנע בין שחור ללבן ללא גווני ביניים, ובעיני הוא נטול עומק.

הספר מתרחש בקהיר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מככבות בו ארבע דמויות: גוהאר, פרופסור לשעבר, שבשל התקפי חרדה פרש ממשרתו, ועבר לחיות בחוסר-כל בעיר הילידית (החלק העני של העיר הנבדל לגמרי מן החלק המבוסס, העיר האירופית), מכור לחשיש, מרוויח פרוטות מניהול חשבונות בבית-בושת, ומשמש מעין מנטור לחבריו. יֶגֶן, משורר וסוחר סמים, חי על חשבון נדבות זעומות מאמו, ומצוי תמיד על סף רעב. אֶלכורדי, עובד מדינה בטלן, אנרכיסט בגרוש, נע בין הזיות גדלות להכרה במציאות הדלה. נור אֶלדין, מצדו השני של המתרס, קצין משטרה, מיטלטל בין חלומות על חקירה מרתקת לתחושת מיאוס מחייו הבלתי מספקים. ציר הספר הוא רצח של זונה שבוצע על ידי אחת הדמויות, והחקירה שמנהל הקצין. שלא במפתיע, בהתחשב באדישותם של גיבוריו, הספר אינו מזכיר במילה את המלחמה שברקע, למעט חשש שמביעה אחת הדמויות מפצצה אימתנית, ולמעט התיחסות חד-פעמית למאה כולה כ"מתעלה על כל קודמותיה בתחום הפארסה".

הטקסט שעל הכריכה מדבר על "רוח מהפכנית" ה"חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה". אני משתדלת בדרך-כלל להפריד בין הסופר לספר, אבל כאן גם אחרית הדבר וגם הטקסט הנ"ל חיברו בין השניים. לולא החיבור הזה, אולי הייתי רואה בספר תיאור חומל ולא שיפוטי של חסרי-כל גאים. למעשה, מדובר כאן על סופר שהצהיר על בחירה בחיי חירות ובטלנות (ובפועל התקיים ממתנות של חבריו), שהתנגד לשאפתנות, וניסה באמצעות גיבוריו להעביר מסר פשטני:

"החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם".

"וגם קצת חשיש, מורי!" אמר יגן.

"בסדר, בני. גם קצת חשיש".

"אבל זו שלילה של כל קידמה!" קרא נור אלדין.

"צריך לבחור", אמר גוהאר. "קידמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה".

קידמה או שלווה – כל-כך מיושן, כל-כך שטוח.

מכיוון שקראתי לאחרונה את "בית יעקוביאן", שתיאר את המצוקה בקהיר, את העוני ואת אלימות השלטונות, נטיתי למצוא גם בספר הזה מחאה חברתית. בפועל לא נראה לי שלזה הסופר כיוון, שכן המסר ה"חתרני" שהוא שם בפי גוהאר נשמע כך:

"השתיקה שלי איננה השלמה. אני נאבק בהם ביתר יעילות ממך".

"באיזו דרך?"

"בדרך של אי-שיתוף-פעולה. אני פשוט מסרב לשתף פעולה עם אחיזת-העיניים האדירה הזאת".

"אבל עם שלם לא יכול להרשות לעצמו לנקוט גישה שלילית. הם חייבים לעבוד בשביל לחיות. איך הם יכולים לא לשתף פעולה?"

"שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק, תאמין לי".

וזו גם מסקנתו של נור אלדין, שנוטה לוותר על המאמץ המתלווה לחייו, אך אינו יכול לגייס את השכנוע העצמי כדי להיות קבצן גאה:

גוהאר ודאי צודק. לחיות כקבצן פירושו לפסוע בדרך החוכמה. אלה חיים במצב הפרימיטיבי, חפשיים מאילוצים. נור אלדין חלם על הנועם של חיי קבצן, שחי חופשי וגאה, מבלי שיהיה לו דבר להפסיד.

מעבר למסרים השטוחים, הדמויות פשוט לא מצליחות לשכנע. לא האמנתי לרגע שמדובר באידיאולוגיה סדורה. מצאתי בספר אנשים שנקלעו, מחמת חרדה או מחמת תנאי התחלה גרועים, למצב של מחסור קיצוני, ובחרו – מרצון או מחוסר יכולת – לא לנסות להיטיב את תנאי חייהם, אלא לאמץ תיאוריה שתצבע את המציאות. לרגעים רחמתי עליהם.

בשורה התחתונה: ספר כתוב בכשרון, שבשלו השיפוט מושעה לרגעים, והדמויות מצליחות לעורר רחמים במעטה של חיבה, אבל אין בו די כדי לחפות על דלות המסר.

Mendiants et Orgueilleux – Albert Cossery

הספריה החדשה

2016 (1955)

תרגום מצרפתית ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי

הסיפור של שם-המשפחה החדש / אלנה פרנטה

הסיפור של שם המשפחה החדש

"הסיפור של שם-המשפחה החדש" מגולל את קורותיהן של לִילה ושל אלנה, החל מן הנקודה בה נפסק הספר הקודם. "החברה הגאונה" הותיר את שתי הנערות בנות השש-עשרה בצומת דרכים בחייהן: לִילה צ'רולו הפכה לגברת קאראצ'י, וכבר במהלך החתונה חוותה משבר ששיבש את תחזיותיה, ואלנה גרקו היתה צריכה להחליט אם תמשיך בלימודיה. הספר החדש מתאר את שש השנים הבאות, שנים בהן טולטלו חייה של לִילה בין אהבה לאלימות, ובהן חוותה אלנה את היציאה המשמעותית הראשונה מגבולות נפולי, כשפנתה ללימודים גבוהים בפיזה. אגב, ההבחנה בין ספר קודם לספר חדש היא טכנית בלבד: פרנטה עצמה התיחסה לארבעת הכרכים של הרומאנים הנפוליטניים כרומן אחד שפורסם בחלקים מסיבות של אורך הטקסט ומשך הכתיבה.

בסקירה על הספר הראשון ציטטתי את המשפט הבא שכתבה אלנה על חברתה:

היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

הרושם הזה ליווה אותי במהלך הקריאה של הספר השני. לִילה, הקפריזית, הכריזמטית, הבלתי צפויה, עשויה להיראות במבט שטחי רעה ובלתי הגיונית. אבל באמצעות העין הבוחנת של אלנה, נחשף המאבק המתמיד שלִילה מנהלת תחת מעטה החיצוניות הבוטחת והיהירה שלה: מאבק בסביבתה, המשלימה עם עליונות הגבר וזכותו לבעלות מוחלטת על אשתו, מאבק בנסיבות חייה, חיים של עוני ושל הורות אלימה, מאבק בבחירות שעשתה ובהשלכותיהן, מאבק למען התקוות שיש לה בעבור עצמה ובעבור אהוביה המעטים. בפרקים המוקדשים לקורותיה של לִילה חשתי לעתים תחושת חרדה, כמו על סף אסון. ההתגרות הבלתי פוסקת שלה במגבלותיה, החיים החנוקים שלה למרות הרווחה הכלכלית שזכתה לה עם נישואיה, השאיפה למשמעות ולחיי רוח שלא באה על סיפוקה, כל אלה הולכים ונערמים ומצטברים עד לבלי הכל, ונדמה שהפיצוץ בלתי נמנע. אפילו סטפנו בעלה, שלא ניחן בראיה חדה, מזהה את הסכנה והוא מדבר עם אלנה על

הכוח שלִילה בולמת בתוכה כאילו היא קפיץ של מנגנון מסוכן

אלנה, בשל הסימביוזה המורכבת שבינה ובין לילה, יודעת לזהות היטב את מה שמתחת לחיצוניות:

לִילה דברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה.

הלב יוצא אל לִילה.

בעוד לילה מתמודדת עם חיי הנישואים, אלנה עוברת התמודדויות אחרות. בצאתה מנפולי אל סביבה חדשה, היא הופכת מודעת עד מאוד לדיאלקט הנחות שבו היא מדברת, לקולניות ולוולגריות שהביאה מהשכונה, לעולם הפנימי המצומצם שלה, כאילו כל מה שהתרחש מחוץ לנפולי לא היתה לו השפעה כלשהי עליה. היא שוקעת בלימודים, מנסה להשתלב, נדחית ומקורבת חליפות, וגם כשהיא מצטיינת ודי מקובלת היא חשה בשונות שבינה ובין מי שהעולם היה פתוח בפניו מילדות, בטבעיות:

לפתע נהייתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים חדשים, שבאים מרקע תרבותי, ולרוב אף יותר תרבותי מזה של המורה גליאני וילדיה? כמעט. מבחינה לבחינה, האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. היה נדמה לי שאני רואה את מה שניצב באמת מאחורי אותו כמעט. פחדתי, פחדתי כמו ביום הראשון שהגעתי לפיזה. חששתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט, באגביות.

ומבלי שייאמר דבר בנושא בין השתיים, לִילה, באותו זמן עצמו, באוטודידקטיות האופיינית לה, מחפשת את הדרך הנכונה לחנך את בנה התינוק, כדי שהאגביות הזו תהיה חלק ממנו.

כמו לִילה, גם אלנה מבקשת לעצמה אופן התקיימות שיהיה כולו שלה. אלנה בת-העשרה מבקשת לבדל את עצמה, לשמור מרחק מן המתח המתמיד והמהומה האופפים את לילה, אבל אלנה בת העשרים-ושתיים מכירה באינספור האופנים בהם חיי השתיים משורגים אלה באלה, בהשפעה ההדדית חוצת המרחק והזמן. אחרי ארבע שנים של פירוד כמעט מוחלט, שבמהלכן אלנה למדה בפיזה, והיתה מעורבת בחיי שכונתה רק בחופשות, היא מבינה שבעצם

חייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למילותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגול של תנועה שלי, באותו פחות שלי, שהוא כזה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה.

אלנה ולִילה הן הדמויות המרכזיות בספר, אבל הן אינן מתנהלות בחלל ריק. הסופרת מתארת להפליא דמויות נוספות, ברובן אנשי השכונה, שמושפעות ומשפיעות על השתיים. הספר תוסס ומבעבע בתערובת של יצרים, אמונות ודעות קדומות, עסקים כשרים ואפלים, מריבות נושנות וחדשות, אהבות ושנאות, חלומות ואכזבות. התוצאה היא ספר מהפנט ועוצר נשימה.

Storia del Nuovo Cognome – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2016 (2012)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: שני

מורם מעפר / ז'וז'ה סאראמאגו

image_from_dirt_master

"מורם מעפר" ראה אור במקור בשנת 1980, לפני הספרים שפרסמו את סאראמאגו בארץ. אני מודה שנגשתי אליו בחשדנות, בשל הנטיה של הוצאות ספרים להוציא לאור כל שרבוט של סופרים שהלכו לעולמם כדי לסחוט עוד קצת מהצלחת ספריהם שפורסמו בחייהם. חשדותי התפוגגו ממש מהעמוד הראשון, ו"מורם מעפר" מצטרף בעיני לצמד המוביל – "דברי ימי מנזר" ו"הבשורה על פי ישו". הסגנון היחודי של סאראמאגו שורר כאן במלוא הדרו – מקהלה כאוטית לכאורה של מספר דוברים בו-זמנית, שילוב של ציניות וכעס וחמלה, אבחנות חדות, טוויסטים תחביריים, ומסר ברור ונוקב.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחת מאו-טמפו (שם שפירושו מזג-אויר גרוע). בני המשפחה הם שכירים עונתיים באחוזותיהם של האדונים העשירים, נודדים מעיירה לעיירה במצוד אחרי פרנסה. המחסור והרעב הם בני לוויה קבועים, ונסיונות התארגנות במטרה להעלות את השכר היומי לרמה שתאפשר קיום בכבוד נתקלים בתגובה ברוטלית של המשטרה, המשתפת פעולה עם האדונים, תמורת שוחד, כמובן. המסר של הספר, הסיבה שבגינה נכתב, מובעים בבירור כבר בציטוט שנבחר כמוטו: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

סאראמאגו חובט ללא רחמים בכל מי שמאפשר למצב הזה להתקיים: האדונים, הכנסיה, המשטרה, הממשל הדיקטטורי, ויחד עם זאת אינו מאדיר ומייפה את גיבוריו. כך, לדוגמא, מייסד השושלת, דומיגוש הסנדלר, הוא לא יוצלח שאינו מתמיד בעבודה, ומכה את אשתו, וסאראמאגו מתאר אותו בתערובת של ביקורת ושל חמלה. חמלה מיוחדת שמורה אצלו לנשים שממלאות תפקיד כפול, הן בעבודות הבית והן בהשתתפות בהשגת פרנסה, ושמחותיהן דלות, כמו שמחתה של שרה, אלמנתו של דומיגוש, שעברה לגור עם אחיה האלמן:

ומאחר שאין זה ממנהגו של אח להכות את אחותו, או לפחות לא כמו בעל את אשתו, התחילה תקופה יפה יותר בשביל שרה דה קונסיסאו. יהיו מי שיחשבו שזה לא הרבה. ואנו נאמר שאלה אנשים אשר אינם יודעים כלום על החיים.

הכנסיה, ובאיה המתחסדים, זוכים לטיפול ארסי. הנה, לדוגמא, מה שיש לסאראמאגו לומר על אחת הגבירות, המחלקת פעמיים בשבוע מזון לנצרכים באופן משפיל למדי, באמצעות סל מצרכים המורד מהחלון אל הממתינים למטה:

וכעת הבה נכיר בהתייסרותה הנוצרית של דונה קלמנסיה ונהלל אותה, שכן אף כי מבחינת הזמן והמשאבים היא מסוגלת לחלק קטניות וקותלי חזיר גם בשאר ימות השבוע, וכך לדאוג בבטחה ובקביעות למנוחת נשמתה בת האלמוות, היא מוותרת ואינה מחלקת בכל יום מימות השבוע, זוהי כתונת הסיגופים שלה. חוץ מזה, דונה קלמנסיה, אסור להקנות לילדים הרגלים גרועים, איזו צורה תהיה לזה כשיגדלו, תארי לעצמך לאן הם עלולים להגיע בדרישות שלהם.

ה"טריקים" הספרותיים של סאראמאגו מקוריים ומשרתים את מטרותיו. בפרק עוצמתי – אחד מני רבים – מתוארים עינויים, שעובר עציר החשוד בקומוניזם, מנקודת מבטן של הנמלים המסתובבות בחדר. הכנסיה, לאורך הדורות, מיוצגת באמצעות כומר אחד, כדי להצביע על האטימות ועל חוסר היכולת להשתנות.

בשונה מספריו האחרים, כאן סאראמאגו לא לקח מרחק מן המסופר. אם ב"דברי ימי מנזר" עסק בתקופה רחוקה, וב"על עיוורון" הפליג למחוזות הפנטסיה, ב"מורם מעפר" הוא עוסק בכאן ובעכשו, והוא כועס. אמנם הלהב המושחז של אמירותיו עטוף, כרגיל אצלו, בציניות מיתממת, אבל אין בכך כדי להקהות אותן.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי מומלץ ביותר.

Levantado do chão – José Saramago

הספריה החדשה

2015 (1980)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

החברה הגאונה / אלנה פרנטה

620938701000100490763no

"החברה הגאונה" מתחיל מהסוף. אל אלנה, המספרת את הספר, מתקשר רינו, בנה של חברתה לִילה, ומדווח לה על היעלמותה של אמו בת הששים ושש. לא מדובר באשה שיצאה כך סתם ולא חזרה: לִילה העלימה את עצמה ויחד איתה כל זכר לחייה. אלנה, שחייה היו שזורים באלה של חברתה, מתיישבת בתגובה לכתוב את קורותיהן. התוצאה – בדיוק כמו שנכתב על הכריכה – מהפנטת, החל בתיאור ילדותן, וכלה בסיום עוצר הנשימה (סיום זמני, בהיות השתים בנות שש-עשרה, שכן הספר הזה הוא הראשון מארבעה).

אלנה ולִילה נולדו וגדלו בשכונה עניה בנפולי. אלנה היא הצייתנית, ההולכת בתלם, לילה היא הרעה, השתלטנית, הכריזמטית, חיה לפי חוקים משל עצמה. אלנה תלמידה שקדנית ומצטיינת, לִילה היא אוטודידקטית מבריקה, שלימדה את עצמה לקרוא ולכתוב עוד לפני גיל בית הספר. הבנות, כמו מרבית שכניהם, חיות בבועת השכונה, כמעט ואינן יוצאות ממנה. למרות שהן חיות בנפולי, מעולם בילדותן לא ראו את הים. לאלנה אם מתנכרת, ללִילה אב זועם, שבאחד מהתקפי הכעס שלו השליך את בתו מהחלון. אלימות היא חלק בלתי נפרד מחיי השכונה, כמו גם נחשלות ועליבות. כשמורתה של אלנה שואלת אותה אם היא יודעת מהם פלבאים, אין לה מושג, אבל לקראת סיומו של הספר, כשלִילה עומדת על סף חיים חדשים, ואלנה צריכה להחליט על עתידה, נפקחות עיניה להכיר את סביבתה:

ברגע זה ידעתי מה הם הפלבאים באופן ברור בהרבה ממה שידעתי לפני שנים, כשאוליביירו שאלה אותי. הפלבאים היינו אנחנו. הפלבאים היו המאבק על האוכל ועל היין, הריב מי יקבל ראשון את האוכל ואת מי ישרתו טוב יותר, הרצפה המזוהמת שעליה התהלכו הלוך ושוב המלצרים, השקות הכוסיות שהוולגריות שלהן הלכה והתגברה. הפלבאים היו אמא שלי, ששתתה ועכשו נשענה בגבה אל כפתו של אבי, והוא, הרציני, צחק בפה פעור לרמיזות המיניות של סוחר המתכות.

קשה לסכם את הספר בסקירה. קל לספר את נפתולי העלילה, אבל מה שמעניין בספר, וצומח מתוך הפרטים, אלה האבחנות של המספרת לגבי עצמה ולגבי חברתה, יחסי הגומלין בין השתים, שהן לעתים משלימות זו את זו, לעתים מנוגדות, ורוב הזמן סימביוטיות. ומן הסיפור הפרטי עולה גם הסיפור של השכונה, המיקרוקוסמוס של נפולי העניה בעשור וחצי שאחרי מלחמת העולם השניה. הדוברת היא , כאמור, אלנה, ואת לִילה אנחנו לומדים מתוך נקודת המבט שלה, שהיא חדה ומדויקת.

מי היא החברה הגאונה? הרושם הברור שנוצר אצל הקורא הוא שמדובר בלִילה, אבל כמו בפרטים רבים אחרים בחיי השתים, גם כאן האבחנה אינה חד משמעית. הנה מה שיש ללִילה לומר לאלנה ביום בו עומדים חייה שלה להשתנות:

"מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד".

"עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי".

"לא, אף-פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד".

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסוים בתי-הספר נגמרים".

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים".

ומה יקרה עם לִילה? האם תצליח למצוא את מקומה ואת שלוותה?

לפי האופן שהשתמשה בי, לפי המניפולציות שעשתה לסטפנו, היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

סיום הספר מותיר את שתי החברות על סף חיים חדשים, אולי בנפרד זו מזו. הוא גם מבשר משבר דווקא ברגע שאמור להיות מבטיח טובות. אני מקווה שספרי ההמשך יראו אור במהרה.

L’amica Geniale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2015 (2011)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: ראשון