המנורה הטמונה / שטפן צווייג

השנה היא 1937. ארבע שנים קודם לכן נשרפו ספריו של שטפן צווייג בככר האופרה בברלין. שלוש שנים אחרי השריפה נאסרו ספריו לפרסום בגרמניה הנאצית. בתוך שנה תהפוך אוסטריה מולדתו לחלק מן הרייך השלישי, וצווייג כבר חש כי שוב באה לעמו עת הנדודים. על הרקע הזה כתב ספר יוצא דופן במכלול יצירתו, "המנורה הטמונה", ספר יהודי מובהק שעוסק בגורל היהודי. את העלילה מיקם במאות הרביעית והחמישית לספירה, אך השאלות שבהן מתחבטות הדמויות תקפות מאוד לזמן הכתיבה.

מנורת בית המקדש נראתה לאחרונה במקדש השלום ברומא, שם הוצגה לראווה לאחר שהובלה בתהלוכת הנצחון של טיטוס. המקדש נשרף בשנת 192, וגורלה של המנורה נותר בלתי ידוע. בספרו של צווייג המנורה שרדה ללא פגע, עד שבשנת 455 נלקחה מרומא על ידי הוונדלים שבזזו את העיר. משלחת של זקני הקהילה היהודית, בראשותו של רבי אליעזר בן יעקב, יצאה בעקבות הוונדלים ללוות את המנורה, ונטלה עמה ילד צעיר, בנימין שמו, כדי שייוותר עד שיוכל לספר את קורותיה. "חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יידעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו",אומר הרב. שבעים ותשע שנים אחר-כך, לאחר שהוונדלים נכנעו לביזנטים, הובאה המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. בנימין, כעת כבר זקן, נקרא אל הדגל, ומלווה בתקוות העם כולו נשלח להתייצב בפני הקיסר ולבקש להחזיר את המנורה לידי היהודים.

בנימין הילד מעז לשאול שאלות שיש בהן טעם של כפירה. בעוד זקני הקהילה מבקשים להשתיקו, רבי אליעזר מעודד אותו לשאול, ואף מודה שלו עצמו יש תמיהות ואין בהכרח תשובות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" בנימין הבא בימים, ששליחותו נכשלה, עדיין תוהה: "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" וצווייג, בתוך התקופה החשוכה, יודע, ממש כמו בנימין, כי "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". לעם המיוסר הוא אינו יכול להבטיח שלווה, אך הוא מותיר פתח לתקווה: "אין איש יודע אם [המנורה] תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום".

למרות שסיפור המנורה הוא פרי דמיונו של הסופר, הרקע ההיסטורי מדויק ומעניין. כך, לדוגמא, המשלחת המומצאת, המתייצבת בפני יוסטיניאנוס, נושאת עמה כפיתוי אבן ממקדש שלמה שתשמש לבנית איה סופיה. צווייג מבסס את הפרט הסיפורי הזה על העובדה ההיסטורית לפיה נאספו אבנים מסותתות מבניינים קודמים בארצות שונות כדי לבנות מחדש את הכנסיה שנשרפה בשנת 532.

הספר כתוב בסגנון מליצי כלשהו, גולש לנוסח סיפורי חכמים, כפי שניתן להתרשם מקטעי הציטוטים למעלה, ומתורגם לשפה יפיפיה על ידי הראל קין, כמודגם בדוגמית שלהלן: "כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה".

מעניין ומומלץ.

Der Begrabene Leuchter – Stefan Zweig

תשע נשמות

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: הראל קין