מיתוסים / סטיבן פריי

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצהשיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קירקה / מדלין מילר

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

ארטמיס / אנדי וייר

ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".

למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.

מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.

אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.

אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.

בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה

Artemis – Andy Weir

הכורסא ומודן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

פרויקט הייל מרי / אנדי וייר

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

שקד / סון וון־פיונג

ביום הולדתו החמישה-עשר של סון יון־ג'ה, אמו וסבתו מותקפות ברחוב באלימות מול עיניו. סבתו נרצחת, אמו שוקעת בתרדמת, והנער נותר לבדו. סון יון־ג'ה, המספר את סיפורו בגוף ראשון, חווה אובדן קשה, אך משום שהוא לוקה באלקסיתימיה – חוסר יכולת לזהות רגשות ולהביע אותם, הנובע מאמיגדלה בלתי מפותחת – הוא אינו שוקע בתוך הכאב, אפילו דמעה אינו מזיל. נדמה שלראשונה בחייו הלקות שלו דווקא מגינה עליו. כל חייו סבל מחריגוּת, הילדים כינו אותו רובוט ופסיכופת, המבוגרים הסתייגו ממנו. מאמציה של אמו להכשיר אותו להשתלבות בחברה לא עלו יפה. "אמא אמרה תמיד שכל קבוצה צריכה שעיר לעזאזל. גם סדרת החינוך המפרכת שהיא העבירה אותי נבעה מהסיכוי הגבוה שאני אהפוך לשעיר לעזאזל כזה. עכשיו כשאמא וסבתא נעלמו, הנבואה של אמא התגשמה".

מפני שסון יון-ג'ה סובל מבידוד חברתי, ומשום שאינו שוקע בכאב שאינו מסוגל להרגיש, הוא מסוגל להמשיך בחייו. שכן נוטל עליו חסות, הוא חוזר לבית-הספר, וממשיך לתחזק את חנות הספרים המשומשים של משפחתו. מדי יום הוא הולך לבקר את אמו המאושפזת, ויושב לידה שותק.

אל כתתו של סון יון-ג'ה מצטרף תלמיד חדש, יון אי-סו המכונה גון, שנחטף בהיותו תינוק, והוחזר אל אביו רק לאחרונה, רגע לפני מותה של אמו. גון, שבגילו הצעיר הוא כבר בוגר מוסד לעבריינים צעירים, הופך לבריון השכבתי, ושני הנערים – סון יון-ג'ה, האטום לרגשות, וגון, שרגשותיו יוצאים משליטה – עולים בעל-כורחם על נתיב התנגשות. סון יון-ג'ה אמנם אינו מזהה רגשות, אבל הוא מזהה היטב העמדת פנים וחוסר צדק. "אנשים אמרו שאי־אפשר להבין איזה מין ילד הוא גון, אבל אני לא הסכמתי עם זה. פשוט אף אחד לא רצה להציץ לתוכו". בין שני הצעירים – שדעת הציבור קבעה כי היו "טיפוסים מוזרים שמעניין לצפות בהם" – מתרקם בהדרגה קשר חברי.

הסיפור סובב ברובו סביב המספר, העובר תהליך התבגרות במהלך העלילה. אבל הדמות העיקרית בו היא זו של גון, ילד שנותק מהוריו, שלא זכה לחיים סדירים, שאביו לא ידע איך לאהוב אותו כשהוחזר אליו, שחינוכו בא לו מעבריינים במוסד שאליו נשלח. הבריונות שבה בחר כדרך חיים היא מסכה, שרק המספר, שאינו נתון להשפעה האינסטינקטיבית של הרגשות, רואה דרכה. "אני חושבת שמה שהופך אדם להיות אדם, או מה שהופך אותו להיות מפלצת, הוא אהבה. זה הסיפור שרציתי לספר", כותבת הסופרת באחרית דבר.

בסופו של דבר הספר מתנקז לחמלה אנושית, לרגשות הזדהות, לאחריות הדדית: "אם זה רחוק, זה רחוק מדי ואי־אפשר לעשות כלום, אז מתעלמים, אם זה קרוב, זה קרוב מדי והפחד והבעתה גדולים מדי, אז אף אחד לא מתקרב. רוב האנשים מרגישים אבל לא עושים כלום. הם אומרים שהם מזדהים, אבל שוכחים בקלות. לדעתי זאת לא הזדהות אמיתית", אומר סון יון-ג'ה.

"שקד" מוגדר כספר נוער, ואף זכה בדרום-קוריאה בפרס בקטגוריה זו. סגנונו פשוט, כמעט דיווחי, לעתים פשטני, אולי בגלל אופיו של המספר, אולי בגלל קהל היעד, אך הוא מעביר היטב מסר של סובלנות ושל אכפתיות, וראוי לתשומת לבם של צעירים ומבוגרים כאחד.

아몬드 – 손원평

הכורסא

2021 (2017)

תרגום מקוריאנית: ענת חיינה

יומה של מיס פטיגרו / ויניפרד ווטסון

גווינביר פטיגרו, רווקה ובתולה בת ארבעים, מיטלטלת כבר שנים בין משרות כאומנת, לא מוצלחת במיוחד, אצל מעסיקים קשים. כשהיא נשלחת על ידי לשכת התעסוקה לברר אפשרות לשמש כאומנת אצל מיס דליסיה לאפוס, היא יודעת שהיא חייבת ויהי מה להשיג את המשרה. מיס פטיגרו מובטלת, סובלת מתת תזונה, על סף סילוק מן הדירה בה היא מתגוררת בשכירות. היא נחושה לעשות רושם טוב, ולא לשוב אל הלשכה בידים ריקות. רק בסופו של היום המתואר בספר היא מבינה את מה שהקוראים הבינו מיד: בלבול בדרישות העבודה הוביל אותה אל מה שיתברר כמפגש גורלי שישנה את חייה.

מיס לאפוס היא זמרת במועדוני לילה, טיפוס בוהמייני, שמקבלת את מיס פטיגרו אל חייה מבלי לתהות מדוע נקשה על דלתה. בכל פעם שמיס פטיגרו מבקשת לפתוח בלב חרד בנושא שלשמו באה, מיס לאפוס, המרוכזת בעצמה, מְתנה את צרותיה ומשתפת את האורחת בהתחבטויותיה. מיס פטיגרו, ההמומה מאורח החיים הנהנתני וחסר המוסר של המארחת, מוצאת עצמה נסחפת אל הקלילות ואל הזוהר, מרשה לעצמה להרפות מן העקרונות שהשרישו בה הוריה, ומתפקדת לסירוגין כמבוגר אחראי כלפי מיס לאפוס וכלפי חברתה מיס אידית דובארי, וכנערה קלת דעת, לראשונה בחייה אחת מהחבורה.

ההבנה החברתית של מיס פטיגרו נובעת משני מקורות. האחד הוא החינוך המחמיר שקיבלה, שראה ביופי ובהנאה חטא: פודרה, הרעים אביה הכומר, היא הדרך לגיהנום. שפתון, לחשה אמה, הצעד הראשון בדרך לתהום. סומק, הוכיח אביה, הוא נשקן של פרוצות. השני התבסס כולו על מה שראתה בסרטים הרומנטיים. כשהיא מוצאת עצמה נכנסת אל תוך אחד הסרטים שאהבה, ומגלה שאין רע בתענוגות, ושתחת בגדי המשי וגילויי החיבה בפומבי יש בני אדם, טובים ורעים ממש כמו מחוץ למסך, היא מרשה לעצמה לראשונה בחייה לפקפק בדוגמטיות של ההטפות.

"יומה של מיס פטיגרו" הוא ספר פמיניסטי, מבלי להבליט את היותו כזה. והוא מצליח להיות כזה למרות התלות של שתי הנשים הצעירות בגברים שסביבן, למרות שמיס לאפוס היא אשה מוחזקת, ולמרות שמיס דובארי הקימה את מכון היופי שלה באמצעות נישואים לגבר עשיר. אבל הראשונה מוכשרת בתחומה ונאחזת בתלות בלית ברירה, והשניה הפכה את המכון למצליח בעשר אצבעותיה אחרי שהתאלמנה. בעידן שוביניסטי הן יודעות לנצל הזדמנויות ולהפיק את המירב. "היו לי חיים מוגנים מדי", חושבת מיס פטיגרו. "לא הערכתי נכון כמה התקדמו בנות מיני. הגיע הזמן שאבין". התמזל מזלן של שתי החברות ומיס פטיגרו הזדמנה אל תוך חייהן, והגניבה, תחת הכובע של המבוגר האחראי, שכל ישר ובחירות נבונות שיביאו להן אושר. זהו גם ספר על אחווה נשית, על כוחן של נשים לתמוך זו בזו. שתי הצעירות אינן המרוויחות היחידות מן הזיווג האקראי עם האומנת המובטלת. מיס דובארי, באמצעות כישוריה המקצועיים, ומיס לאפוס, באמצעות רוחה הטובה, משנות משמעותית את הדרך בה מיס פטיגרו רואה את עצמה.

חינו של הספר בא לו מדמותה הכובשת של מיס פטיגרו. ויניפרד ווטסון יצרה בתבונה דמות רבת-פנים, מתחבטת, אנושית מאוד, שמייחלת להיות מקובלת ומבקשת בו זמנית לשמר את גרעין אישיותה. כך, לדוגמא, היא מגיבה למראה חדרה המבולגן של מיס דובארי: "מיס פטיגרו של אתמול צקצקה לעצמה. ילדה מבולגנת מאוד. מרושלת מאוד. שום סדר. שום דאגה. חינוך גרוע. חדר שינה של גברת לא אמור להיראות כך. מיס פטיגרו של אתמול נָדמה. איזה בלגאן מקסים, חשבה מיס פטיגרו ברוחב לב. איזו תחושת קלילות נעימה! איזו התרגעות מופלאה! בלי להיות דוגמה לאחרים, בלי לעמוד בשום סטנדרט. בלי שום סדר שיאה לאישה מכובדת".

למרות שהיא מרשה לעצמה להסחף, ולו ליום אחד, אל עולמן של חברותיה החדשות, היא מודה בתוך עצמה ביושר ובכנות שהתפרקה מכל עקרונותיה. התשוקה להחלץ מחייה חסרי התקווה חזקה מהכל: "בכל חייה הבודדים מיס פטיגרו לא הבינה כמה בודדה היא, עד עכשיו, כשלמשך יום אחד כבר לא הרגישה בודדה. היא לא הצליחה לרדת לסופו של ההבדל. במשך שנים חיתה בבתיהם של אחרים ואף פעם לא הרגישה שייכת, ועכשיו, תוך שעות אחדות, היא הרגישה נינוחה ושלווה כמו בבית. היא התקבלה". אבל האמת היא שגם אם נדמה לה שהתפרקה מעקרונותיה, הם חיים בה, ויוצרים עבורה ועבור חברותיה שילוב רב עוצמה בין הנאה למוסר. אפשר גם וגם, ונדמה שלשם הספר מכוון.

הספר מזכיר באוירתו ובדמות הראשית את "פרחים לגברת האריס" שנכתב עשרים שנה אחריו. אך בעוד האחרון נוטף סטראוטיפיות ומכוון למוסר השכל מקומם משהו, "יומה של מיס פטיגרו" חוגג את האנושיות על מעלותיה ועל פגמיה, ומספר אגדה מחממת לב.

יש לציין כי למרות שהספר מתרחש באנגליה ב-1938, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועל סף השניה, למציאות החיצונית אין שום נוכחות בספר. גם לביוגרפיה האישית של הגיבורה אין כמעט זכר. הספר, כשמו, מתרכז כולו בקורות יום אחד, בחוג חברתי ספציפי, ממוקד כמעט לחלוטין בעימות הפנימי שבין החינוך הנוקשה למציאות וביישובו.

את הספר מלווים האיורים המקוריים מאת מרי תומסון.

חינני ומומלץ.

Miss Pettigrew Lives for a Day – Winifred Watson

הכורסא ומודן

2021 (1938)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

אבק כוכבים / ניל גיימן

חומה ניצבת ממזרח לעיירה ויקטוריאנית מנומנמת, ובה פירצה אחת שמורה היטב. שני שומרים ניצבים לידה כל היום וכל הלילה, מונעים מעבר אל האחו שמן העבר השני. מלאכתם אינה קשה, פה ושם הם נדרשים לעצור טייל מזדמן או להרחיק ילדים שובבים. תושבי העיירה עצמם אינם מנסים לעבור דרך הפירצה, למעשה הם מעדיפים להתעלם ממה שנמצא אחריה. רק פעם בתשע שנים הגבול בין כאן לשם נמחק: מעבר לחומה נערך יריד, ומפגש נדיר מתקיים בין אנשי העיירה, הקרויה על שם החומה, והמבקרים הנוהרים אליה, ובין הקוסמים, המכשפים והפיות שבעולם המקביל.

אל יריד כזה יצא דאנסטן ת'ורן בן השמונה-עשרה כדי לקנות מתנה לדייזי אהובתו. את המתנה, פרח בדולח, הביא אתו חזרה לעיירה, ותשעה חודשים אחר-כך, כשכבר היה נשוי לדייזי, והשניים ציפו לילד, קיבל מתנה משלו: ליד שומרי החומה הונח סל ובו תינוק, ולשמיכתו צמוד פתק ועליו שמו, טריסטרן ת'ורן, פרי מפגש חד-פעמי של דאנסטן עם מוכרת הפרח.

טריסטרן, שאינו מודע למוצאו, חוצה את החומה כשהוא בן שבע-עשרה, כדי להשיג לויקטוריה היפה, מושא חלומותיהם של כל הגברים בכפר, כוכב שנפל מול עיניהם. ויקטוריה, חצי מבודחת חצי מקניטה, מבטיחה להנשא לו אם אכן יצליח להשיג את הכוכב. לשם כך עליו לעבור בפירצה, ומי שמסייע לו הוא אביו. "אני מתאר לעצמי ששניכם יודעים מאיפה הוא בא", הוא אומר לשומרים, תוחב לידו של בנו את פרח הבדולח, ושולח אותו להגשים את משאלתו. אהבה, כך ייאמר לו שם, היא "הסיבה היחידה שבחור כמוך יעשה משהו טיפשי כמו לחצות את הגבול אל ארץ הפיות. היחידים שבאים לפה מהארץ שלך הם המשוררים, המאוהבים והמשוגעים".

בעיירה חומה הדברים אינם שונים מכפי שהם נראים. מעבר לחומה העולם אחר לגמרי. מכשפה מזדקנת לובשת חזות צעירה כדי להשיג לב חי, שישיב לה ולאחיותיה את נעוריהן; יורשיו של לורד יוצאים למצוא את התכשיט המשפחתי, מלווים בצללי אחיהם המתים, ונשמרים היטב זה מזה, במאבק על ירושת התואר והמעמד; נערה אצילית נשבית על ידי מכשפה והופכת לציפור קשורה בשרשרת; פיראטים מרחפים בספינת אויר; עצים מדברים, מציבים מלכודות ומטשטשים שבילים; והכוכב שנפל מתגלה כנערה צעירה, שבורת רגל, עצבנית וחשדנית. טריסטרן, שיצא לדרך מצויד בעקשנות אנושית ובתום של פיות, ימצא עצמו במאבק מורכב, רוב הזמן ללא מודעות לכוחות הפועלים סביבו, וגם מבלי שיבחין באהבה האמיתית שיועדה לו.     

"אבק כוכבים" הוא סיפור אגדה, רוב הזמן עדין ורגיש, לעתים אלים ועקוב מדם. הסיפור אולי בנאלי – נער מאוהב מבקש להניח את העולם לרגלי אהובתו – ואין לבקש ממנו עומק או הגיון, אבל הוא נעים מאוד לקריאה. סוד קסמו, כך נראה לי, הוא בסגנונו ובדמויות המשכנעות שהוא מציג. טריסטרן, לדוגמא, משורטט באמינות רבה על התפר שבין אדם לפייה. העלילה מלהטטת היטב בין אגדה לסאטירה מעודנת על אגדות ("טריסטרן ישב על ראש צריח ענן ושאל את עצמו למה אף אחד מהגיבורים בסיפורי ההרפתקאות והפשע שנהג לקרוא בהתלהבות מעולם לא סבל רעב. הבטן שלו קרקרה וידו כאבה"). לשונן של הדמויות נעה בין מאופקות ויקטוריאנית לישירות בת ימינו. במאמר שכתבה נועה מנהיים על הסרט, שנעשה על פי הספר, היא מציינת כי ניל גיימן הוא "אחד היחידים עלי אדמות שיכולים לשלב בין פנטזיה למעילי עור ולצאת מזה בשלום". השילוב הזה נוכח מאוד בספר, ואני סבורה שהוא מסכם יפה את יחודו.

הספר ראה אור בהוצאת אופוס בשנת 2000 בתרגומה של אורנית שחר. לא קראתי אותו בגלגולו הקודם, ואני לא יכולה לחוות דעה באשר לצורך בתרגום חדש, אבל את התרגומים של תומר בן אהרון אני תמיד נהנית לקרוא, וכך גם הפעם. עוד יש להזכיר לטובה את האיור שעל הכריכה מאת אוריין שביט.

בהחלט חווית קריאה מהנה.

Stardust – Neil Gaiman

הכורסא

2021 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מתופף אחר / ויליאם מלווין קלי

ביום רגיל של מאי 1957 נפל דבר בעיירה סאטון שבדרום ארצות-הברית. טאקר קאליבן, צעיר שחור עור, זרה מלח על אדמות החווה שרכש כחצי שנה קודם לכן, ירה בסוס ובפרה שבבעלותו, העלה את ביתו באש, ועזב את המקום עם אשתו ההרה ועם בנו התינוק. באותו יום, ובימים שאחר-כך, הלכו בעקבותיו אנשי הקהילה השחורה שבעיירה ובמדינה ופניהם צפונה. מספר הסיפורים של המקום מאמין שדמו של אחד מאבותיו של טאקר, גבר בעל כוח אגדי שהובא לארצות-הברית בכפייה ומרד בגורל שנועד לו כעבד, החל לבעבע בצאצאו.

ויליאם מלווין קלי יכול היה לספר את הסיפור מפיו של טאקר, או מפיהם של שחורים אחרים שחוו חיים דומים לאלה שלו, אבל בחר להמחיש את תחושות הקהילה השחורה באמצעות נקודת המבט הלבנה, והתוצאה רבת עוצמה. בני משפחת וילסון, צאצאים למייסד המדינה וגנרל בצבא הפדרציה, הם מעסיקיהם של בני משפחת טאקר לדורותיה. הם מספרים על חייהם שלהם, ולמרות שהם ליברלים בעיני עצמם, הם אומרים משפטים שניחוח גזענות ועליונות עולה מהם. הבת דימפנה, שמחבבת את בתרה, אשתו של טאקר, מתייעצת איתה בנושא המעיק עליה ומעירה כי "נשמע ממש מוזר לשאול מה דעתה של מישהי כהת עור". אביה כתב ביומנו בצעירותו, "אני מנסה להמנע מללטוש עיניים בכל פעם שאדם שחור מתקרב אלי", וזמן מה לפני התרחשות הארועים, כשטאקר דיבר אליו בזעף, הודה כי "אולי אני באמת דרומי למרות הכל, כי הגישה הכמעט זעופה שלו ערערה אותי וגערתי בו". דיואי, בנו של דייויד, זוכר כי ביום הולדתו העשירי, לאחר שהפציר בטאקר שילמד אותו לרכב על אופניים בסיומו של יום עבודה, נענש האחרון בהצלפה משום שהחזיר את הילד הביתה בשעה מאוחרת. טאקר, יש להזכיר, היה שכיר, לא עבד, אבל המעמד הפורמלי נדחק מפני הגזענות המושרשת. הילד הרולד לילנד, שנלווה אל אביו המתבטל עם הגברים סביב מספר הסיפורים, שם לב שהאב פונה אל גבר שחור המבוגר ממנו בשמו הפרטי, בעוד השחור עונה לו ב"אדוני". בשיטת הסיפור של קלי אין לנדכאים צורך להביע במפורש רגשות קיפוח או השפלה, המדכאים עושים זאת עבורם מבלי משים. יש לציין כי בני וילסון ולילנד הם אנשים טובים, נורמטיביים, לא אדומי-צוואר פרימיטיביים, ודווקא משום כך מומחשות במלוא היקפן ועומקן ההפרדה הגזעית והאפליה על רקע צבע עור. קשה לדמיין חיים בצד הסופג את התחושות הללו, קשה לאין ערוך לשאת אותם יום אחר יום, דור אחר דור.

בתרה, אשתו של טאקר, חברה באיגוד הלאומי לענייני שחורים. הכומר בנט ברדשו, ידידו של דייויד וילסון, הוא מן הפעילים בארגון. טאקר, שאינו משכיל ואינו פעיל, אינו מאמין בהתארגנויות מעין אלה, או בלשונו של הנרי דייויד תורו, המצוטט במוטו לספר, "אוזנו כרויה למתופף אחר". ברתה מאמינה כי בניגוד למשכילים שחושבים על לעשות דברים ואינם עושים דבר, טאקר "פשוט יודע מה הוא צריך לעשות". הוא אינו מרבה דיבור, אבל כשהוא מחליט שהגיעה השעה לעשות מעשה, גם אם אינו יודע עדיין מה יהיה מעשה זה, הוא יודע להסביר את כוונותיו בבירור: "אני יכול רק להגיד שהתינוק שעומד להוולד לי לא הולך לעבוד בשבילכם. הוא יהיה הבוס של עצמו. עבדנו בשבילכם מספיק זמן, מר וילסון. ניסיתם לשחרר אותנו פעם אחת, אבל אנחנו לא עזבנו, ועכשו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו". גם אם קלי לא היה שם בפיו אמירה מפורשת כזו, קל להבין, על רקע דברי הלבנים, מדוע פקע בו משהו.

התרוקנותה של העיירה ממחצית תושביה משנה בהכרח את אופי החיים בה. האם תשפיע גם על תפיסת העליונות הלבנה? האם תשנה את המבט שמפנים הגברים הלבנים הבטלים אל עבר השחורים, מבט שעליו כותב קלי כי הוא "סימֵן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי"?

"מתופף אחר", ספר הביכורים של ויליאם מלווין קלי, משמיע קול יחודי ועוצמתי, כשהוא מספר סיפור שיש בו שילוב של קוים פנטסטיים עם ריאליזם חריף. רעות בן יעקב תרגמה היטב, וטוב עשתה ההוצאה שהביאה אל הקורא הישראלי את הספר, שכוחו לא פג למרות כששים שנותיו. מומלץ בהחלט.

A Different Drummer – William Melvin Kelley

הכורסא

2021 (1962)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

קדחת הזכוכית / פ"מ הבארד

"קדחת הזכוכית" הוא סיפורה של אובססיה. ג'וני סלייד הוא אספן זכוכית להוט. כשהמגזין "זכוכית עתיקה" מבשר שהתגלתה טאצה (צלחת הגשה על רגל) עתיקה, הוא, וכמוהו קהילת האספנים, חייב להניח עליה יד. התשוקה הזו נתקלת במכשול רציני, כשהאדם שבישר על התגלית בחר לא לחשוף פרטים על מקומה ועל בעליה, וסיפק רק תמונות שהרקע שלהן טושטש. אובססיה, כך מתברר, אינה מכירה במכשולים.

כשג'וני, הרווק המושבע, יוצא בעקבות הרמזים, הוא פוגש בקלודיה, ומפתח אובססיה גם כלפיה. האם יוכל להשיג גם את האשה וגם את הטאצה? כך הוא מתאר את הדילמה ואת מעמקי נפשו של אחוז דיבוק: "הצד הטוב שבי – גם אם מתוך מבחר דל למדי של צדדים – רצה את קלודיה ושכל הזכוכית בעולם תלך לעזאזל. הצד הרע שבי רצה את הטאצה, תוך העדפה לקבל גם וגם. אבל לצד הרע ביותר לא היה אכפת אם אשיג את הטאצה או לא, כל עוד אף אחד אחר לא יניח עליה יד".

אובססיה מעלה על הדעת את התסיסה המתפקעת מרגשות ואת אובדן השליטה נוסח שטפן צווייג, אבל זו שב"קדחת הזכוכית" שונה, מינורית כלפי חוץ, אפופה הומור בריטי דק. היא מובילה את ג'וני אל סכנות, והופכת אותו לבלש לא מבריק במיוחד, אבל ערמומי וממוקד מטרה. אפילו רתיעתו הבלתי נשלטת מגופות – ואלה מצטברות ללא הרף – לא עוצרת אותו.

הנוף משחק בספר תפקיד מרכזי בעיצוב אוירה והלכי רוח, והאברד מיטיב לתאר אותו באמצעות קולות ודממה, מראות וחשכה, תחושות וריחות. בחרתי באקראי קטע אחד להמחשה: "נסענו במהירות קבועה, דוחקים גליל אויר לח אל תוך המנהרה שלפנינו ושואבים מאחורינו אויר אחר, מת באותה מידה. שום דבר אחר לא זז, אבל ראיתי נצנוץ של מים מבעד לגזעי העצים הצפופים משמאלי. עד מהרה התפרדו העצים לגמרי, והגענו אל זרוע ארוכה של מים שטוחים, כבדים וחסרי תנועה בין העצים התלויים מעליהם. ריח המלח שלט בכל, אבל המים הזכירו ים בערך כמו בית מרחץ עירוני לקראת סגירה".

למרות האימה, ולמרות קור הרוח המקפיא המתלווה לדיבוק, הספר נעים מאוד לקריאה. הוא שופע הומור ואבחנות חברתיות מעניינות, כתוב בשטף, מותח במינון מוצלח, ומתורגם כהלכה. האיור של שרית עברני על העטיפה נאה והולם את רוחו של הספר.

מומלץ בהחלט.

 

A Hive of Glass – P.M. Hubbard

תשע נשמות והכורסא

2020 (1965)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

סודות בית השמפניה / קריסטין הרמל

יוני 2019. ליב, בראשית שנות הארבעים לחייה, מוצאת עצמה על סף חיים חדשים, שאין לה מושג כיצד יתנהלו. זה עתה התגרשה, לאחר שבעלה התאהב באשה אחרת, ונכנסה לדירה חדשה שעדיין לא סידרה. את עבודתה נטשה שנה קודם לכן, על פי עצתו של בעלה, כדי להתמקד בטיפולי פוריות. בעודה מנסה לאסוף את עצמה מופיעה על סף דלתה סבתה אדית, תושבת צרפת, אשה נמרצת בת תשעים ותשע, מורה לה לארוז מזוודה, ועולה איתה על מטוס לפריז. מה שנראה תחילה כחופשה לצורך התאוששות מתגלה כמסע אל עבר מיוסר ואפוף סודות.

במשולב עם התרחשויות ההווה מסופרים ארועים שארעו בצרפת בשנות מלחמת העולם השניה. בוִיל דומאנג' שבאזור שאמפן, אינס ומישל מייצרים שמפניה יחד עם תיאו, היינן השכיר, ואשתו סלין. שגרת חייהם משתבשת כשהגרמנים פולשים לאזור. סיפורם הוא סיפורו של האזור כולו, ואולי של צרפת בכלל: ההתלבטות כיצד להגיב לדרישות הכובשים, הגבול הדק שבין הבלגה לשיתוף פעולה, הרזיסטאנס, היחס ליהודים, האומץ לפעול וגם הבחירה להשאר מתחת לרדאר. בכל אלה משולב הסיפור האישי של הארבעה, מערכות היחסים הזוגיות, הנסיון להמשיך בשגרה וההכרח לנקוט עמדה. העבר וההווה נקשרים עבור הקוראים בשלב מוקדם בעלילה, כשמתברר שאינס היתה חברתה הטובה של אדית. ליב, לעומת זאת, נשארת בערפל כבד כמעט עד הרגע האחרון.

מספריה של קריסטין הרמל קראתי רק את "המתיקות שבשכחה", ו"סודות בית השמפניה" הוא במידה רבה שכפול שלו. אשה תקועה באמצע חייה, סבתא רוצה-לא-רוצה, או לא יכולה, לספר על העבר, אמריקאית חושפת סודות משפחתיים באירופה, ארועים מתקופת מלחמת העולם השניה משליכים על ההווה, יחסים זוגיים סבוכים ואהבה מושיעה. אבל בעוד הספר הראשון היה מרגש לכל אורכו, והדמויות היו אמינות, כאן נדמה שהסופרת נפלה לתוך כל פלקטיות אפשרית. דוגמא בולטת, אחת מרבות, היא פרשת יחסיה של ליב עם ז'וליאן השרמנטי. היא סבורה שהוא נשוי, הוא, וגם סבתה, מנסים בשתי הזדמנויות לומר לה שלא, ולא מצליחים להכניס מילה. אי הבנות מסוג הרומן הרומנטי.

בצד החיוב, הספר מאיר פרק בהיסטוריה של אזור שאמפן. מופיעות בו דמויות אמיתיות, ביניהן הרוזן רובר ז'אן דה ווג, יצרן שמפניה גדול ומנהיג ברזיסטאנס, ואוטו קלביש הגרמני, שכונה "הפיהרר של היין". לא ברור מן הספר עד כמה היתה ההתנגדות לגרמנים חזקה, אבל מרד קטן שמתואר בספר, בדמות חבלה במשקאות, ושימוש במרתפים ובמערות שתחת הבתים כמקומות מחבוא לפליטים ולנשק, משקפים את מציאות התקופה. ב"הערת המחברת" בסיום, קריסטין הרמל מספרת על המחקר שערכה, ומבחינה בין אמת ובדיה.

עוד בצד החיוב יש להזכיר את חלקו האחרון של הספר. בעוד רובו איטי מדי וצפוי למדי, לקראת סיום הוא הופך עוצמתי ואינטנסיבי, ואת הסודות שנחשפים בו לא צפיתי.

שמו של הספר במקור הוא "אשתו של היינן". יפה עשתה ההוצאה שבחרה בשם פחות בנאלי.

The Winemaker’s Wife – Kristin Harmel

הכורסא

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד