חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

חנות הספרים

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

חסרי הנחת / לין אולמן

989010

לין אולמן, בתם של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן ושל השחקנית הנורבגית ליב אולמן, תכננה לכתוב יחד עם אביה ספר על ההזדקנות. מבחינתה היתה זו גם הזדמנות לשאול אותו שאלות אישיות שמעולם לא נדונו, כמו מדוע הביא לעולם תשעה ילדים משש נשים (היא עצמה היתה השמינית במנין). במשך כשנתים דנו מדי פעם ברעיון, אבל רק חודשיים לפני מותו קבעו פגישות שמטרתן היתה הקלטת שיחותיהם כדי לאסוף חומר גלם ליצירה. ברשותה של הבת נותרו שש קלטות בלתי ערוכות, אורכה של כל אחת מהן כשעתים, שקטעים מהן מצוטטים בספרה.

הספר נפתח במפגש בין הוריה של הסופרת ומסתיים במותו של אביה. בין הפתיחה לסיום נשמרת לינאריות מסוימת, אך המספרת מתפזרת לצדדים, נעה קדימה ואחורה, לפעמים מניחה לאסוציאציות להוביל אותה. הספר מצטייר לעתים כאוסף פרגמנטים בלתי קשורים, אך הוא מתכנס שוב ושוב אל הרצף, והתחושה בסיום היא של פסיפס שחלקיו משתבצים למקומותיהם.

אחד מן ההיבטים של "חסרי הנחת", ששמו ניתן לו בהשראת "ספר האי-נחת" של פסואה, הוא ההזדקנות, כנושאו של הספר שהסופרת תכננה לכתוב עם אביה. אינגמר ברגמן היה קרוב לגיל חמישים כשלין נולדה, ובתקופה בה דנו בכתיבה המשותפת התקרב לגיל תשעים (הוא נפטר ב-2007 בהיותו בן שמונים ותשע). בקטעים המצוטטים משיחותיהם המוקלטות הוא מאבד מלים, מתבלבל באמצע משפט, מתעייף בקלות. בתו מתארת אדם קפדן, בעל כללים ברורים ובלתי משתנים, צמוד להרגלים, דייקן מאוד. השיחות, וגם התיאורים שהיא מתארת אותו בערוב ימיו, הם תיעוד של דעיכה, גופנית ומנטלית, שסימנה הראשון היה איחור שלו לפגישה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מתעוור בעין אחת, אינו מסוגל לכתוב. הוא מתכנן ביקור אצל אמו שנפטרה עשרות שנים קודם לכן. לין שומעת אותו לוחש לרופאו, כשהיא עוזבת את החדר, "אני חושב שהיא קרובת משפחה, אני לא בטוח". בקטעים רבים, בעיקר בציטוטים מן השיחות, חשתי לעתים תחושת מציצנות בלתי נעימה.

היבט אחר של הספר הוא בדידותה הקשה של הסופרת כילדה. הוריה נפרדו בעודה פעוטה. אביה נשאר בביתו באי שבמחוז גוטלנד, ולין בילתה אצלו חודש בשנה. בשאר הזמן חיתה עם אמה, או ליתר דיוק חיתה עם אמה כשזו לא היתה בנסיעות. הילדה עברה מדי פעם לחסותה של סבתה, או שגודלה על ידי מטפלות. גם כשהשתיים עברו לארצות הברית לתקופה ממושכת, הילדה התגוררה עם מטפלות בבית שכור בעיירה, והאם שהתה רוב הזמן בערים אחרות, מקדמת את קריירת המשחק שלה. בעוד כלפי אביה לין לא טיפחה ציפיות כלשהן, כלפי אמה טיפחה תלות קשה.

למען האמת, לא משנה לי שאבא עבר לגרמניה. כשאני לא בהמרס אני לא חושבת איפה הוא נמצא. כשאמא נוסעת, אני מתגעגעת אליה כל הזמן. אני מתגעגעת מהרגע שהיא יוצאת ועד הרגע שהיא חוזרת. אני מתגעגעת כל כך עד שאני זקוקה לגוף נוסף: גוף לעצמי, וגוף לגעגוע.

לפני טקס ההטבלה שלי בגיל שנתים כתב אבי במכתב: אני מאחל לך געגועים ותקוות אין קץ, כי בלי געגוע אי אפשר לחיות.

למה התכוון? בלי געגוע אי אפשר לחיות. לא יתכן שהתכוון לדבר הזה, המנוגד לטבע. לא לרעב הזה. לפחד הזה. אני מתגעגעת לאמא כל הזמן […] אני פוחדת לאבד אותה, פוחדת שלא תחזור, פוחדת שהיא תעלם.  

הסופרת אינה נוקטת בשיפוט גלוי, אך הביקורת שלה על אמה ברורה. גם בהיבט הזה של הספר חשתי אי נוחות מסוימת: בעוד אל האב היא מתיחסת כאל כוח טבע, מושא להערצה, אדם שאין להפריע לו, אמה הכאוטית, שלא חשה במצוקותיה של הילדה, או שלא הניחה להן להפריע לה, נשפטת על הורות כושלת. רק באחד הקטעים המאוחרים בספר, כשהיא מתארת קנית בגדים בחברה אמה, שהסיטואציה היומיומית הזו קשה לה, נפתח הפתח להבנה, לא בהכרח למחילה. חוסר האיזון הזה, ותיאורים אחרים מחיי האם, מותירים טעם מריר משהו של סגירת חשבונות פומבית.

למרות חוסר הנחת שלי מהיבטים מסוימים בסיפורם של שלושת חסרי הנחת, מצאתי ענין ואיכות בספר. לין אולמן כותבת בכנות חושפנית, ומבקשת לעמוד על סודות חייה ועל האופן בו נבנית המערכת המשפחתית שחבריה משפיעים הדדית זה על זה לאורך כל חייהם, וגם בגסיסתם ובמותם. תיאוריה חיים ומדויקים, שופעי רגש, והספר, הנוגע בנושאים חוצי לאומים ודורות, מעורר מחשבה.

De Urolige – Linn Ullmann

הכורסא

2018 (2015)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

יומנה של משרתת / אוקטב מירבו

126500000262b

"יומנה של משרתת" כשמו כן הוא, יומן שנכתב על ידי משרתת צרפתיה – דמות בדויה – בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, אשה צעירה שגדלה בעוני בחברת אם שיכורה שהתדרדרה לזנות, מתחילה לעבוד בנחלה בנורמנדי. בשנתים שקדמו למועד כתיבת היומן החליפה שנים-עשר מקומות עבודה, והיא "יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף". בעלי המקום הם אשה קמצנית ובעלה הכנוע, וחבר העובדים כולל טבחית רטנונית וגנן-עגלון שתקן, שניהם "איכרים מטומטמים" בעיניה. ביומנה סוקרת סלסטין את קורותיה במקום החדש, ומספרת את זכרונותיה מעבודותיה הקודמות.

בדומה ל"זכרונותיו של חבר", גם כאן אוקטב מירבו מעביר ביקורת חברתית באמצעות יצירה ספרותית, וגם כאן הוא מפקיד את מלאכת הביקורת בידי דמות שנויה במחלוקת. סלסטין אמנם רוב הזמן אינה דוחה כמו החבר שארל, אך כמוהו אין בפיה מילה טובה על איש, ערכי המוסר שלה מעוותים, ותפיסתה את עצמה לוקה באשליה עצמית ובחוסר מודעות או בחוסר כנות. די אם אציין שלאחר שהיא מנתחת ללא רחם את אישיות המעסיקים, את תלונותיהם ואת חוסר שביעות רצונם, ברגע שמזדמן לה להעסיק משרתים משלה כל שיש לה לומר, ולא במפתיע, הוא "הן תובעניות כל כך, המשרתות בשרבור, ושקרניות, והוללות! זה לא ייאמן וזה מגעיל". יש משום פרובוקציה ספרותית במתן הבמה לדמות ראשית שלכאורה ניחנה במבט מפוכח, ובעצם לוקה בכל החוליים שהיא מונה באחרים, ובעיני בדרך זו מירבו דווקא מעצים את המסרים שהוא מבקש להעביר.

סלסטין מתארת חברה מושחתת ומקוטבת, המורכבת מבני המעמד הגבוה שאינם ראויים לתואר זה  – "מעסיקי השתייכו למה שמקובל לכנותו החברה הגבוהה של פריז; במלים אחרות, מסייה היה בן אצולה חסר פרוטה, ואיש לא ידע מהיכן בדיוק באה מדאם" – וממעמד המשרתים הזוכים ליחס משפיל, רע מזה שזוכות לו חיות המחמד. מעמדן של המשרתות גרוע במיוחד, בהיותן טרף לגחמותיהם המיניות של אדוניהן. מצד שני, כי אצל מירבו תמיד יש צד שני, סלסטין ודומותיה אינן מהססות לפלרטט ולפתות כדי להשיג הטבות, ואולי גם כדי לזכות בתחושה כוזבת של שליטה. "פולחן המליון", כפי שסלסטין מכנה את היחס אל העשירים, אינו פוסח על איש. היא עצמה, כך היא מעידה, "כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר". גם אנשי הדת אינם נקיים מפולחן זה, וכשסלסטין הולכת באופן נדיר לוידוי, הכומר אומר לה, "כן… אהה! השתובבת בגופך? זה לא דבר טוב… אלוהים ישמור! זה בהחלט רע מאוד… אבל אם כבר חוטאים, מוטב לחטוא עם האדונים… בתנאי שהם יראי שמים… ולא לבדך או עם אנשים במצבך… זה פחות חמור… זה מעורר פחות את חמתו של האל הטוב…"

ביקורת נוקבת מועברת בספר על הסוכנויות העוסקות בתיווך כוח אדם, תוך שהן דואגות קודם כל לרווחיהן שלהן על חשבון העובדים הנזקקים להן. סלסטין מספרת, לדוגמא, על הנוהג לחייב את העובד בעמלה בגובה אחוז מסוים ממשכורת שנתית, גם אם העובד לא החזיק מעמד במשך שנה בעבודה אליה נשלח. למעשה, הסוכנויות במתכוון משבצות משרתים במקומות בהם ברור שיתקשו להשאר שנה שלמה, אבל גובות מהם את מלוא העמלה. "מה הם סוכנויות העבודה ובתי הבושת הפועלים בפיקוח אם לא ירידי עבדים, דוכנים לממכר בשר אדם?"

הספר ראה באור ב-1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס שקרעה את החברה הצרפתית, זמן קצר לאחר שדרייפוס הורשע במשפטו השני, אבל זכה לחנינה מידי הנשיא ושוחרר ממאסרו. תעבורנה עוד שש שנים עד שיזכה לטיהור מלא של שמו. סלסטין מתארת, ללא ביקורת, את האנטישמיות הגואה בסביבתה. לה עצמה אין שום דבר נגד יהודים, אבל פרשת דרייפוס מעוררת בה אדישות בלבד, מן הסתם משום שאינה נוגעת לחייה שלה. למעשה, הגבר שאתו תקשור את חייה, הוא אנטישמי ואנטי-דרייפוסאי פעיל, ואולי גם אנס ורוצח, אבל הפחד שהוא מעורר בה דווקא מושך אותה. עוד היבט שהופך את הדמות הלכאורה אינטליגנטית וחיננית לדוחה ולמפלצתית.

זהו תרגום שני לספר, שתורגם לראשונה ב-1962 על ידי זאב זמירי. תרגומה של אסנת יקירה קולח ובלתי מאולץ, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה הנאה, כולל צדדיה הפנימיים, איירה שרית עברני.

"יומנה של משרתת" הוא ספר שנון, ציני, כתוב בכשרון רב, מעורר מחשבה, ולמרות ריחוק הזמן עדיין רלוונטי.

Le Journal d’Une Femme de Chambre – Octave Mirbeau

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1900)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

עיניהם צופות באלוהים / זורה ניל הרסטון

300px-their_eyes_were_watching_god_hebrew

אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה. ואז הוא מרים כי הוא חייב, אבל הוא לא מחזיק את זה על הגב שלו. הוא נותן את זה לנשים. האשה השחורה היא הפרד של העולם.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא סיפורה של ג'ייני, אשה שחורה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ג'ייני, בת לאב לבן, שאנס את אמה, ולאם שהסתלקה, איש אינו יודע לאן, גדלה אצל סבתה, שהתמסרה לגידולה ודאגה לרווחתה, אך אילצה אותה להנשא בגיל צעיר לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. ג'ייני בעלת הדעות משל עצמה, עזבה את בעלה לטובת ג'ו, גבר צעיר וכריזמטי, והשניים עברו לאיטון שבפלורידה, אחד מראשוני הישובים שנבנו אחרי ביטול העבדות עבור שחורי עור. ג'ו, בעל חושים חדים, רכש בישוב אדמות, שאותן מכר עד מהרה ברווח, הקים חנות, ייסד סניף דואר, ודחף את עצמו אל עמדת ראש העיר. לאחר מותו התאהבה ג'ייני בטי קייק הצעיר ממנה. כשהספר נפתח, ג'ייני, לשעבר אשת ראש העיר המהדרת בלבושה, שבה לאיטון לבושה בסרבל מאובק, והלשונות מתחילות להתגלגל: "מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? […] למה אשה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזו בחורה צעירה? […] הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל". פיבי, חברתה של ג'ייני, נשלחת לדובב אותה, והספר חוזר אחורה בזמן ומגולל את סיפור חייה של ג'ייני.

זורה ניל הרסטון היתה אחת הסופרות המרכזיות בתנועה התרבותית "הרנסנס של הארלם", שהיתה פעילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ולכן הנחתי שהספר יעסוק ביחסי שחורים-לבנים ובהגדרה העצמית של אפרו-אמריקאים, בדומה ל"חוצה את הקו" מאת נלה לרסן. הספר אכן נוגע בנושאים אלה, אבל יותר מכך זהו ספר בעל אופי פמיניסטי. במסה "ככה זה להיות אני השחורה", המצורפת לספר, הסופרת כותבת כי נהפכה לשחורה רק בהיותה בת שלוש-עשרה, כשנשלחה ללמוד בג'קסונוויל. עד אז חיתה באיטון, זו המתוארת בספר, שבה לבנים היו רק תיירים חולפים. היא מסרבת להגדיר את עצמה על רקע עברם של השחורים כעבדים: "שישים שנה עברו מאז ביטול העבדות. הניתוח הצליח והחולה מתפקד היטב, תודה רבה. המאבק הנורא שהפך אותי משִפְחה פוטנציאלית לאמריקאית קרא: "למקומות!"; בתקופת השיקום והבניה מחדש קראו: "היכון!"; והדור שלפני קרא: "רוץ!". יצאתי לדרך במהירות שיא ואסור לי לעצור כדי להסתכל אחורה בבכי". ככל הנראה בשל גישה זו הספר אמנם אינו מתעלם מן הגזענות, ואינו מקל ראש בשאלת ההפרדה הגזעית, אך אינו מתעכב לכעוס בגינן. הרסטון בחרה לשים כאן את הדגש על מעמד האשה ועל יחסי זוגיות.

כשפיבי מנסה להזהיר את ג'ייני מפני טי קייק, ג'ייני, שזה עתה התאלמנה והשתחררה מחיי נישואים שמיקמו אותה בתפקיד עזר כנגדו בלבד ("מישהו צריך לחשוב בשביל נשים וילדים ותרנגולות ופרות. כי בחיי, הם פשוט לא יודעים לחשוב כלום בעצמם", כך היה ג'ו סבור), מסבירה כך את מה שדוחק בה לשנות את חייה: "אני כבר חייתי בדרך של סבתא, עכשו אני רוצה לחיות בדרך שלי. היא נולדה בזמן של העבדות מתי שאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא […]. אז אני טיפסתי על הכסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו העולם מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות".

הספר שופע אבחנות חדות בכל מה שקשור ליחסי גברים-נשים, לאופן בו יש להפיח רוח חיים בזוגיות, לפתיחות הנדרשת, לשיתוף ולשוויון. בעולם בו זכותו של הגבר להכות את אשתו, לא בהכרח מתוך כעס אלא גם מתוך הצורך להפגין בעלות, זורה ניל הרסטון מציגה את ג'ייני, שהיא מצד אחד סבלנית וסובלנית בכל הקשור לערכים מסורתיים, ומצד שני נאבקת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, להיות שותפה מלאה לחיים, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי, בטוב וברע.

כאמור, הרקע של התקופה, חוקי ההפרדה והגזענות, אינם נעדרים מן הספר. באחד הפרקים האחרונים, אחרי הוריקן קטלני, השלטונות מאלצים מובטלים שחורים ולבנים לקבור את גופות המתים. חוקי ג'ים קראו עומדים בעינם גם אחרי המוות: למתים הלבנים נבנים ארונות עץ, את השחורים קוברים ללא ארון בקבר אחים. בפרק אחר אשה צבעונית מעדיפה את חברתה של ג'ייני בת התערובת על חברתם של השחורים בשל צבע עורה הבהיר יחסית, ומתמרמרת על שהלבנים מפלים אותה כאילו היתה שחורה בעצמה.

הרסטון כתבה את ספריה בניב הדיבור השחור ולא באנגלית תקנית. סגנונה הקנה לה מבקרים הן מקרב הלבנים, שבעיניהם היה ירוד, והן מקרב השחורים שראו בו קריקטורה. הבחירה בניב זה הקשתה על תרגומו של הספר, ורעות בן יעקב התיחסה לכך בנספח לספר. לא השוויתי למקור, אבל התוצאה משביעת רצון בעיני.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא, אם כך, ספר שמצליח להיות רב-נושאי אך בו בזמן ממוקד. ג'ייני היא דמות אמינה מאוד, משכנעת מאוד, ונראה לי שלא במהרה תישכח. אשמח אם יתורגמו ספרים נוספים פרי עטה של זורה ניל הרסטון.

Their Eyes were Watching God – Zora Beale Hurston

הכורסא ומודן

2018 (1937)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

126500000194b

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שתוטניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט

126500000170b

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

הטבח / הארי קרסינג

הטבח

מזמן לא סיימתי ספר בתחושה כזו של "מה זה היה?!" האם קראתי אגדה? סיפור אימה? משל חברתי כלשהו? האם קראתי בהנאה או בחלחלה? הסופר ניסה לכתוב יצירה רצינית או לתעתע ולהשתעשע? אולי זה מקרה של כל התשובות נכונות. תהא אשר תהיה מהותו של הספר, קראתי אותו ברצף ובסקרנות, אפילו בהשתאות נוכח מיוחדותו.

גבר זר מגיע לעיירה קוֹבּ. אדמות הגבעה באזור שייכות למשפחת היל, אדמות הבקעה למשפחת וייל. מעל העיירה מתנוססת טירה נטושה בשם פרומיננס. בעליה, אחד מאבות משפחות וייל והיל, הורה שהטירה תיושב מחדש רק במקרה של נישואים בין המשפחות. הגבר הזר, קונרד שמו, מגיע משום מקום על אופניו, מציץ בטירה, ויורד לעיירה. בעיירה הוא מתהלך מן הרגע הראשון בבטחון עצמי בולט, בודק את הסחורה בחנויות, בעיקר בחנויות המזון, מעביר ביקורת מבזה על כל מה שאינו עומד בסטנדרטים שלו, מושך תשומת לב בהתנהגותו ובמראהו החיצוני יוצא הדופן "כמו עיט שחור רעב". לאחר סיבוב במקום הוא פונה אל אחוזת היל, שם הוא מציע את מועמדותו למשרת טבח, כשהוא מציג מכתבי המלצה חמים מאישים בכירים. גם בבית היל הוא נוהג כבעל בית, מפגין את תכונותיו של דיקטטור בהתהוות. קר רוח, חף מרגש, מניפולטיבי, ברוטלי בגלוי ובמסווה – בהדרגה נחשפת תוכניתו להפוך את היוצרות, להעמיד את הפירמידה החברתית על קודקודה.

הארי קרסינג – שם העט של הארי אדם רובר – בחר בסגנון פשוט, מינימליסטי למדי, נקי מרגש ממש כמו גיבורו. הפשטות הבלתי מתלהמת הזו, על רקע ארוחות משובחות ומעודנות, עומדת בניגוד של כמעט שחור-לבן להתנהלות מקפיאת הדם של קונרד. התוצאה היא קורא (או לפחות קוראת אחת) שמוחזק במצב תמידי של כוננות, ובכל זאת מופתע עם כל תפנית.

בין אם ביקש הסופר לתאר את צמיחתו של רודן, ובין אם ביקש לנסות כוחו בכתיבת אגדת אימה, צמחה תחת ידו יצירה יוצאת דופן. מצדה הפנימי של הכריכה מצוטט דיאלוג בין העורכים הילית חמו-מאיר ואוריאל קון, ובו הילית אומרת "לא יודעת אם הוא יכול להצליח מסחרית, אבל הוא מדליק, אז בוא נוציא אותו בכל זאת". אסכם אם כך בהגדרת הספר כ"מדליק", ובהחלט שווה קריאה.

The Cook – Harry Kressing

תשע נשמות והכורסא

2017 (1965)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית

984192

"הציור האחרון של שרה דה ווס" מספר שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה. בהולנד במאה ה-17 שרה דה ווס, אם שכולה ואשה נטושה, נאבקת לשרוד תחת עול החובות של המשפחה, ומתפרנסת בעיקר מציור. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אלי שיפלי, אוסטרלית צעירה המתגוררת בניו-יורק ומתפרנסת משחזור ציורים, מעורבת בזיוף היצירה היחידה של שרה ששרדה, וכתוצאה מכך מעורבת בעקיפין בגניבת הציור המקורי ממרטי דה גרוט, אמריקאי יליד הולנד, שהציור עובר במשפחתו כבר כמה דורות. בשנת 2000 בסידני שבאוסטרליה אלי שיפלי המבוגרת אוצרת תערוכת ציירות הולנדיות בגלריה של ניו סאות' ויילס, ונחרדת לגלות שגם המקור וגם הזיוף של ציורה של שרה נתרמו לתערוכה, אחד מהם מובא באופן אישי על ידי מרטי, המודע למעורבותה בזיוף.

אני אוהבת ספרים על אמנים בעלי תשוקה לאומנותם. אני אוהבת ספרים המבוססים על עובדות היסטוריות. בספר הזה יש משני אלה, בתוספת מעט מתח. הבעיה היא שהוא נחמד בלבד. על אף מרכיביו המבטיחים, זהו ספר שטחי למדי, המציג דמויות בלתי משכנעות, וסיפורים שלמרות שילובם באמנות ובתקופה מסקרנת הם די שגרתיים. הסופר מצטיין בתיאור פרטים באופן המעמיד בפני הקורא תמונות חיות, אך התמונות הנפרדות אינן נקשרות יחדיו לסיפור מושך. יוצאי דופן הם הפרקים האחרונים, שבהם הסופר מוכיח יכולת התבוננות אל נפשם של גיבוריו, והבחירות שלו לסיום הסיפורים הנפרדים ולשילובם יחד טובות בעיני.

הספר שזור בפרטים טכניים אודות תהליך היצירה ואודות מלאכת שחזור תמונות וזיהוי זיופים. נהניתי לקרוא אותם.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לסוגו.

The Last Painting of Sara de Vos – Dominic Smith

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי