הירושה / שאנדור מאראי

001002763528

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר, והסקירה, כדי להסביר מדוע, כוללת קלקלנים.

אסתר, אשה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת בבית משפחתה עם קרובה מבוגרת, מקבלת מברק המודיע כי לאיוש יגיע למחרת לביקור, אחרי נתק של עשרים שנה. לאיוש, גבר כריזמטי ונוכל, היה חבר נעורים של אחיה של אסתר, חיזר אחריה ונישא במפתיע לאחותה וילמה, ואיכשהו הצליח ללוות כספים מכל קרוביו ומכריו מבלי להחזיר. במקום לעשות את המעשה ההגיוני היחיד ולהמנע מלהפגש אתו, אסתר, ויחד אתה אחיה וחבריה, כולם נפגעי לאיוש, מתכוננים לקבל את פניו.

הירושה שבשמו של הספר היא טבעת, שהיתה שייכת לסבתה של אסתר, ונמסרה לוילמה. לאחר מותה של וילמה ביקש לאיוש שאסתר תקבל את הטבעת. כמו לאיוש עצמו, הטבעת שלכאורה החזיר מזויפת. את המקורית מכר מזמן. אווה, בתם של לאיוש ווילמה, המתלווה אליו כעת, ומתגלה כבת נאמנה לאביה הנוכל ולאמה האנוכית והאכזרית, דורשת מאסתר למסור את הטבעת לידיה, ואסתר, בפרץ נאמנות, אינה מסגירה את שהיא יודעת עליה. אותה נאמנות היא מגלה באופן עקבי במהלך הביקור, למרות שהאיש לא השתנה כלל. כבר בתחילתו של הסיפור היא מספרת שהמפגש הסתיים בחתימתה על יפוי כוח המעביר את ביתה לידיו של לאיוש, ובונה ציפיה לחשיפתו של סוד רב-משמעות, שיכול לגרום לצעד הזה. סוד כזה אינו נחשף, והתנהלותה של אסתר אוילית בעליל.

"מעולם לא החלטתי מראש על מעשי. בסופו של דבר, האדם אחראי רק למה שהוא מתכנן, למה שהוא רוצה. האדם אחראי רק לכוונות שלו… המעשה, איזה מובן יש לו?", כך אומר לאיוש, מתנער מן העוולות שגרם. "את היית אמורה להיות בשבילי מה שחסר לי: אופי", הוא טוען כנגדה, כאילו היא זו שנטשה אותו. בדיעבד מתברר שכתב לה לפני חתונתו וביקש שתברח אתו, אבל היא לא קיבלה את מכתביו. משום מה משכנעת אסתר את עצמה שדווקא באותם מכתבים היה כן, למרות שהיא אומרת לו כי "לפעמים אני חושבת שאתה באמת גאון… גאון של השקרנות". היא מודעת לכך שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו, אבל גם כשמתברר שהוא בא לגזול את ביתה ולשכן אותה בבית מחסה, היא עושה כרצונו.

למה? הנה מה שיש לה לומר לאנדרה, ידיד ועורך דין, שאמור לטפל בהעברת הבית, ומציע לה לבטל את חתימתה: "אתה גבר, אנדרה, גבר מצוין ואמיתי, שנאלץ לחשוב תמיד בהגיון, כמו שמכתיבים בחוכמה החוק, ההרגל או התבונה. אבל אנחנו, הנשים, לא יכולות להיות תמיד נבונות והגיוניות כל כך… עכשו אני מבינה שזה לא תפקידנו"… נו…

הספר קומם אותי מתחילתו ועד סיומו, ובכך אין כל פסול. יש נשים פתיות כמו אסתר, ואין סיבה לא לכתוב עליהן. אבל הספר הוא כשלון בשל חוסר התוחלת הסיפורית. לפני הקריאה לא הכרתי את הדמויות, כמובן, ובסיומה הכרתי רק את מעשיהן, לא את פנימיותן. בדיאלוג ביניהן, ובמונולוג הפנימי המעורפל של אסתר, הרגש המובע אינו משכנע, וההגיון מהם והלאה. אם רצה הסופר לומר משהו משמעותי על אופיים של בני אדם, על מערכות יחסים, על גברים ונשים, הוא פספס לגמרי.

לא התרשמתי במיוחד מספרו הידוע יותר של מאראי, "הנרות בערו עד כלות", בעיקר בשל סגנונו, אבל הוא היה נוגע ללב ובעל ערך תקופתי. "הירושה", לעומת זאת, כתוב באופן מהודק יותר, אבל בעיני הוא ריק מתוכן. לדעתי, אפשר לוותר על קריאתו.

Eszter Hagyateka – Sándor Márai

כתר

2007 (1939)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי