דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז

מודעות פרסומת

האשה העשרים / אינדו סאנדרסאן

20-50819b

בחודש מאי 1611 נישאו הקיסר ג'הנגיר ומהרוניסה, בתו של הוזיר. מהרוניסה, שאחרי נישואיה ניתן לה השם נור ג'הן, אור העולם, הפכה בכך לאשתו העשרים של הקיסר. בעידן בו נשותיו של הקיסר ופילגשיו חיו בכלוב של זהב בארמון ומעולם לא נראו בציבור, נור ג'הן רכשה לעצמה מעמד יחודי. האשה בת השלושים וארבע – גיל מופלג במקום בו פילגשים בנות שלושים חדלו להיות ראויות לשמש את הקיסר – שלטה בפועל באימפריה המוגולית עד למותו של בעלה ב-1627. הקיסר לא נשא נשים נוספות אחריה, וסיפור אהבתם משתמר עד היום בשירה ההודית.

סקרנותה של הסופרת אינדו סאנדרסאן דחפה אותה לחקור את קורותיה של נור ג'הן. היא הסתמכה על מקורות כתובים מן התקופה, כולל יומן שכתב הקיסר עצמו, וציטוטים ממקורות אלה מופיעים בראשו של כל פרק. את הפערים בתיעוד השלימה מדמיונה, תוך שהיא נצמדת לארועים ההיסטוריים. סאנדרסאן כתבה טרילוגיה אודות התקופה, ממנה תורגמו משום מה רק הספר הראשון והאחרון. "האשה העשרים" הוא הראשון בשלישיה, והוא מתרחש בין 1577, שנת לידתה של נור ג'הן, לשנת 1611, השנה בה נישאה לקיסר.

האימפריה המוגולית, כך מצאתי ברשת, נחשבת לתור הזהב האחרון של הודו. הסופרת מתארת את שלהי כהונתו של הקיסר אכבר, אביו של ג'הנגיר, ואת התככים בחצרו, כולל המרד שמרד בו בנו. גלגל ההיסטוריה חזר על עצמו שנים מספר אחר כך כשבנו של ג'הנגיר ניסה להתנקש בחייו כדי לזכות בכתר. ג'הנגיר עצמו היה מצד אחד שליט נאור: שתים-עשרה התקנות שהתקין מתאפיינות בצדק ובנדיבות חריגים לתקופתו. בין השאר קבע את זכויות הירושה (עד ימיו רכושם של נפטרים הועבר אל השליט), הקים בתי חולים ועוד. ביומנו סיפר שהורה להתקין שרשרת זהב ארוכה שנקשרה אל חומת ארמונו, כדי שכל מי שחש שנגרם לו עוול יוכל לצלצל בה, ובכך להסב אליו את תשומת לבו האישית של הקיסר. מצד שני ניחן ג'הנגיר באכזריות קשת-לב: כשבנו מרד בו, הורה להוציא להורג ביסורים את אלפי חייליו, והוליך את בנו ביניהם לחזות במותם. הסופרת מתארת גם את המצב הפוליטי בתקופת האימפריה, את היחסים עם פרס השכנה, ואת נסיונותיהם של המסיונרים הפורטוגלים להרחיק את הסוחרים האנגלים שהחלו לגלות את יתרונות המקום.

בן אחר של ג'הנגיר, שאה ג'האן, הוא זה שבנה את הטאג' מהאל כדי להנציח את אשתו, שהיתה אחייניתה של נור ג'הן.

"האשה העשרים", למרות שליבתו היא סיפור רומנטי – ילדה מתאהבת בנסיך וזוכה להנשא לו לאחר טלטלות בחיי שניהם – הוא ספר היסטורי מעניין. הוא אמנם אינו עושה לאימפריה המוגולית שירות בדומה לזה שעשה רוברט האריס לאימפריה הרומית, אך הוא גילה לי עולם שלם שלא הכרתי. הרומן הפרטי והמדיניות האימפריאלית משולבים בו יפה, וסגנונו קריא. חווית קריאה טובה.

The Twentieth Wife – Indu Sundaresan

מודן

2005 (2002)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

דיקטטור / רוברט האריס

984443

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator / Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

בת ירושלים הקטנה / מרים הרי

2018-07-14_20-42-44

אחרי קריאת "קשר לאחד", ספרו של חיים באר, המתאר מקומות ודמויות בירושלים ההיסטורית והעכשווית, הרכבתי לעצמי רשימת קריאה העוקבת אחר הספרים שהוזכרו בו. "בת ירושלים הקטנה" הוא הראשון שבהם.

מרים הרי נולדה בירושלים ב-1869, בת לאם נוצריה, שהיתה בעברה אחות במסדר פרוטסטנטי, ולאב סוחר עתיקות שהמיר את דתו מיהדות לנצרות. כשהיתה בת ארבע-עשרה התאבד אביה, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שהואשם בזיוף ממצאים ארכיאולוגים. מרים ואמה, שנותרו בחוסר כל, עזבו את הארץ לברלין. עם סיום לימודיה התגלגלה מרים לצרפת, קבעה בה את מגוריה, נאבקה לרכוש את השפה, והפכה לסופרת מוערכת (ב-1904 היתה הזוכה הראשונה בפרס פמינה). בספרה האוטוביוגרפי "בת ירושלים הקטנה", בו העניקה לעצמה את השם ציונה, היא מתארת את ארבע-עשרה השנים הראשונות לחייה.

ירושלים של המחצית השניה של המאה ה-19 היתה יקום אפלולי וססגוני. העיר היתה אבן שואבת לבני כל הדתות, שבאו להתגורר בה או לבקר בה כצליינים. הקהילות השונות התגוררו בצוותא, לפעמים בשכנות סובלנית, לפעמים בעוינות אלימה. המגוון התרבותי התבטא בתלבושות, במנהגים, באמונות, בחגיגות דתיות, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. הילדה, בעלת עין בוחנת ודמיון פורח, התבוננה בכל אלה, ורקמה מהם תמונות וחלומות. רוב הזמן הספר מתואר בנאמנות מנקודת המבט הילדותית, אך פה ושם מתגנבות תובנות שלאחר מעשה, כמו התהיה "מי יודע אם לא בגלל קרבה זו אל המקומות הקדושים, גדלה בת-ירושלים הקטנה ללא רגש דתי".

ריבוי פניה של העיר, שדי בו כדי לסחרר את החושים ולהעלות קושיות רוחניות, לא היה ההיבט המורכב היחיד בחייה של הילדה. שלושת המבוגרים הדומיננטים בחייה היו שונים מאוד זה מזה. אמה היתה בעלת אמונה עמוקה, מטיפה לצניעות ולהסתפקות במועט. אביה, לעומתה, היה חסר מנוחה, חקרן, בעל תאוות נדודים ושאיפות לפרסום ולהתעשרות. האומנת ורדה, ילידת בית-לחם, שאתה בלתה את רוב זמנה, פרנסה את דמיונה בסיפורי נסים ונפלאות מזרחיים. ככל הנראה היה אביה הדמות המשפיעה מכולם. ממנו ירשה את הספקנות ואת תאוות הלימוד, ואף סייעה לו בעבודותיו. יחד עם זאת אין להמעיט בהשפעת אמה, שלמרות שנותיה הרבות בארץ הוסיפה לחיות ברוחה בגרמניה מולדתה, שימרה את מנהגיה, והנחילה לבתה את המשיכה לאירופה, משיכה שהתחזקה לאחר ביקור של המשפחה בספינה עליה עלתה האחות הבכורה בדרכה ללימודים בברלין: כאשר דרכו רגליהם על חוף יונה הנביא – שבו חכתה להם ורדה במלבושיה מימי קדם אצל העגלה שמימות המבול – מילא רגש של עלבון את לב הילדה לשוב לארצה מחוסרת התרבות, לירושלים של פראי האדם. עתה, לאחר שקבלה כל-מושג שהוא מאירופה, בשעה שפרדי ואליזבט מפליגים לארץ הנוצרים, לארץ ההתקדמות.

"בת ירושלים הקטנה" מחייה את ירושלים, את נופיה, את אנשיה ואת אווירתה המיוחדת, ולמרות תרגומו הארכאי עד מאוד הוא תוסס בכוח כתיבתה הכובשת של הסופרת. את התרגום לקח על עצמו ד"ר יעקב לונץ, תחת השם הבדוי יעקב אסיא, בשנת 1940. לונץ, בן תקופתה של מרים הרי, שגר בקרבת מקום לבית בו נולדה, מצא בספר, שראה אור לראשונה בצרפתית, את ירושלים של ילדותו. בנספח לספר, תחת הכותרת "סיפור הפלאים של חיי מרים הרי", הוא מתאר אותו במלים אלה: "שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה. שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות", ומוסיף בצניעות: "בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר". סיפור חייו של לונץ מעניין לכשעצמו. הוא נולד שבע שנים אחרי מרים, למד בישיבה, ושירת כרופא צבאי בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לארץ חזר רק ב-1938, ושקע בעבודה ספרותית. כתב היד המתורגם הפך לספר רק שלושים וחמש שנה אחרי תרגומו, ויפה עשתה ההוצאה שלא ניסתה להתאים את העברית של לונץ לשנות השבעים. למרות האתגר שמציבה השפה של פעם, היא הולמת את הספר, ומשתלבת בתיאורי ירושלים ההיסטורית.

נספח נוסף לספר מתאר את פרשת שפירא, ומרחיב אל גילויים ארכיאולוגיים לאחר תקופתו.

מאוד נהניתי מהספר – ספרותית והיסטורית – ואני שמחה להמליץ עליו.

La Petite Fille de Jerusalem – Myriam Harry

בית א. לבינסון

1975 (1914)

תרגום מצרפתית: יעקב אסיא

קשר לאחד / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d7a9d7a8_d79cd790d797d7932

כותרת משנה: מסעות, בתים ואנשים בירושלים

"קשר לאחד" משוטט, כפי שנכתב בכותרת המשנה, בין בתים ואנשים בירושלים. חיים באר מתבונן ברחובות, במבנים, במתווה הנוף הפיזי והאנושי, וצולל אל מסמכים ישנים, אל צילומים מטושטשים ואל סיפורים העוברים מפה לאוזן, כדי לסַפר את ירושלים. מניעה אותו מה שהוא מכנה "תאוות הצליינים הסבורים כי השיבה אל המקום שהראשונים התהלכו בו, בכוחה להציל מן הנשיה משהו מנוכחותם האבודה, אם לא יותר מזה", והוא מנסה לתפוס במלים את העיר הבלתי מושגת, העיר שמושלה הצבאי כתב עליה בשנת 1917 כי "בירושלים קיים דבר-מה שחלף ואיננו ובכל זאת נשמר ללא סייגים". הדואליות הזו משתקפת גם בשמו של הספר: קשר לאחד הוא הקשר לאלוהים, והוא גם הכינוי שנתנו ילדי בית הספר, בו למד הסופר, לזקנה מעורערת, שניסתה לקשור את העיר בחוט תפירה כדי שלא תתפרק – הקדושה והשגעון גרים כאן בכפיפה אחת.

הספר מורכב מרשימות שפרסם הסופר לאורך שנים רבות בתוספת השלמות שנכתבו לרגל הוצאת הספר. הרשימות ערוכות בדרך-כלל לפי נושאים – שמונה שערים כמניין שעריה של ירושלים – אך כולם שלובים אלה באלה, ויוצרים יחדיו את מרקמיה של העיר, ההיסטורי והנוכחי, שגם הם אינם ניתנים להפרדה זה מזה. לא תמיד ברור מתי נכתבה כל רשימה (אלא אם מדפדפים אל סופו של הספר, שם רוכזו הפרטים ה"טכניים"), והתחושה היא שהזמן בירושלים אינו נע ישירות מן העבר אל ההווה, אלא קופא לעתים במקומו או סב במעגלים. הסופר מפגין ידע עמוק בנושאים עליהם הוא כותב, במקום, בשפה, בהקשרים התרבותיים, ומכיוון שניחן ביכולת תיאורית וביכולת סיפורית, הקריאה בספר היא חוויה מלהיבה. תחת עטו של באר העיר היא הרבה יותר מסך אבניה ואנשיה, וכל מקום בה צופן סיפור מרתק.

הנה כמה מנושאיו של הספר. השער הראשון עניינו בהיבטים ירושלמיים הכרוכים בביוגרפיה של הסופר. פרק ארוך מוקדש לחייו של ברנר בירושלים, להשתקפותה של העיר ביצירתו, ולפרשה העלומה של יחסיו עם אשתו. פרק אחר עוסק, בנימה של קינה, ב"תהליך הכיבוש הבלתי פוסק שבתים בעלי משמעות היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות הציונות הופכים בו לישיבות ולבתי מדרש". רשימה משעשעת מלווה את הסופר וצלם הנלווה אליו ב"ספארי", הליכה בעקבות פסלי אריות בעיר. אחד השערים, שנכתב באהבה וברטט כובשים במיוחד, מספר על גלגולי הספריה הלאומית, ואחד מפרקיו נפתח במלים המובנות לכל אוהב ספר: "בראשית היתה התאווה, התאווה הפשוטה, הוודאית, לספרים, שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה". אהבתי כל פרק בספר, אבל רותקתי במיוחד אל קורותיהן של דמויות צבעוניות, ביניהן ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבאלה-אמציסלבסקי, רופא שסיפור חייו יכול לאכלס ספר שלם, ובין השאר ניהל את בית החולים רוטשילד, ד"ר משה ואלך הפנאט, שהקים את בית החולים שערי צדק, משה וילהלם שפירא, זייפן העתיקות, ומרדכי שניצר, סתת ואמן, שכד חרס שיצר זכה במדליה בתערוכה העולמית הגדולה בלונדון בשנת 1851. יש משהו מחדוות הגילוי ב"פירוק" הישוב הישן, שנתפס בתודעה ההיסטורית  כקהל הומוגני בעל מאפיינים מובהקים, אפורים כלשהם, למרכיביו היחודיים, כל אחד ועולמו, כל אחד וצבעוניותו.

באחד הפרקים האחרונים בספר, באר מצביע על גלגוליהם של מבנים בעיר, וחושף את מרכיביהם הארכיטקטוניים ואת נדבכיהם ההיסטוריים. מתעורר רצון עז ליטול את הספר, ולחוש בהדרכתו אל ירושלים, להתבונן בבניניה, ולחשוף את צפונותיה.

"קשר לאחד" אינו ספר שנועד לקריאה אחת בלבד. קראתי אותו ברצף מחמת הסקרנות, והנחתי אותו בהישג יד להעמקה איטית בכל רשימה בנפרד. רשימותיו של חיים באר מענגות ומחכימות, והאהבה שהושקעה בכתיבתן מדבקת. מומלץ מאוד.

עם עובד

2018

לוסטרום / רוברט האריס

לוסטרום

"לוסטרום" הוא הספר השני בטרילוגיה שכתב, לכאורה, טירו, עבדו ומזכירו של קיקרו. בפתח דבר לספר טוען הסופר כי אין צורך לקרוא את "אימפריום" כדי להבין את ספר ההמשך, אך לדעתי בהחלט מומלץ לקרוא אותם בסדר כרונולוגי להכרת הרצף ההיסטורי ולהבנה מעמיקה יותר של הדמויות.

"אימפריום" הסתיים בשנת 63 לפנה"ס עם מינויו של קיקרו לקונסול, הווה אומר האיש – אחד משניים – שעמד בראש הסנאט הרומי. מטעמים של מניעת שחיתות וסיאוב הוגבלה המשרה לתקופה של שנה, ושני הקונסולים שימשו בה לסירוגין. במהלך כהונתו של קיקרו נחשף קשר להפיל את הרפובליקה, קשר שהוביל אציל בשם קטילינה, שהתאכזב מכשלונו להבחר לקונסול. הקושרים עמדו בפני מעצר, גלות או מוות, ובהשראתו של קיקרו, שנתמך על ידי קאטו הצעיר, הוחלט להוציאם להורג ללא משפט. קיקרו, שכבר עמד בשלהי כהונתו, יכול היה לדחות את ההכרעה הקשה, ולהותירה לבאים אחריו, אך לא זו היתה דרכו. חלקו הראשון של "לוסטרום" מסתיים כשקיקרו בשיא תהילתו כ"אבי המולדת", לאחר שהציל אותה ממזימתם של הקושרים. בו-זמנית, באוירת התככים והיריבויות המרות, החל לרחף מעל ראשו איום הנקמה.

התקופה המתוארת ב"לוסטרום" מסתיימת כעבור חמש שנים, כשקיקרו, וטירו לצדו, משתרכים בבדידות הרחק מרומא, שם נגזר על קיקרו נידוי חמור, והמסייעים בידו נחשפו לעונש מוות. הידרדרותו מ"אבי המולדת" אל גולה נרדף התרחשה בד בבד עם הידרדרותו של המשטר ברומי מרפובליקה אל טריווימאט בעל מאפיינים דיקטטוריים. יוליוס קיסר, שהצליח לחמוק מאשמת מעורבות בקשר, וזכה לפופולריות גבוהה בקרב העם, כרת ברית עם יריבים לשעבר – המצביא הנערץ פומפיוס, והאיש העשיר ביותר קראסוס – ויחדיו השתלטו על מוסדות השלטון, תוך שהם מתעלמים ממסורות רבות שנים.

בהשוואה לספר הראשון, השני פחות אישי ויותר היסטורי, אם כי גם הוא מסופר רוב הזמן מנקודת המבט של קיקרו, המשולבת בזו של טירו. הספר מתאר מלחמת מאסף להצלת הרפובליקה, שלמרות עקרונותיה המוצקים נסחפה אל מאבקי כוח ואל שחיתות הולכת וגוברת. טירו, שהוא גם צופה מן הצד וגם מעורב עד צוואר בארועי התקופה, יודע להצביע על נקודות חולשה שהביאו להתפוררות, ואינו חוסך את ביקורתו גם ממעבידו. הוא מתאר את קיקרו כמי שלקה ביוהרה לאחר הצלחתו לסכל את הקשר, וטוען כי בקרב כל מי שהגשימו את שאיפת חייהם מפריד קו דק בלבד בין אצילות ליוהרה, בין בטחון עצמי לאשליה, בין תהילה להרס עצמי. במהלך הכתיבה הוא מתאר טעויות שבשיקול דעת – אם כי בחוכמה שלאחר מעשה – אבל בסופו של דבר, למרות שגיאותיו של קיקרו, מזכירו סבור שהיה אדם גדול: היו כל כך הרבה טעויות. הן השתרעו מאחורינו כמו איים, ארכיפלג של מעשי איוולת. ובכלל, אולי המילה "טעויות" אינה נכונה. אולי נכון יותר לכנותן "השלכות": אותן השלכות הכרחיות של המעשה שעשה אדם דגול ממניעים נאצלים – האם לא כך, ככלות הכל, מגדירים היוונים את הטרגדיה?

"לוסטרום" (מונח שבהשאלה משמעותו גם תקופה של חמש שנים וגם הוללות) הוא ספר מעניין לא רק בזכות קיקרו, אלא משום שהוא מאיר אישים וארועים, ומציג את ההיסטוריה בפרוזה מרתקת. טירו, שעיניו פקוחות לפרטים, משלב בתוך הארועים הרי הגורל גם פכים קטנים, המשווים לסיפור חן ועומק. כך, לדוגמא, כשטירו טוען באוזני מעבידו ששלג, שהחל לרדת ערב כניסתו לתפקיד הקונסול, מהווה אות משמים, אנו לומדים על מערכת האמונות של התקופה, וגם על תפיסותיו של קיקרו, שהגיב במלים "בטוחני שבכוחם של האלים, המבורכים בחיי נצח, לנקוט אמצעי תקשורת מובן יותר מאשר פתיתי שלג. מדוע שלא ישלחו לנו מכתב?". הצצה אל מערכת הערכים של התקופה מספקת עצתו של קיקרו לידידו, לא להסתפק בעריכת משחקים להמונים, אלא לחלק לעם כסף, אם ברצונו להבחר לתפקיד שבו חשק. כשהידיד טוען שמדובר בשוחד, עונה לו קיקרו, שבמונחי התקופה היה אדם ישר והגון, כך: "לא, זה רק כדי להלהיב אותם. זכור, רוב המצביעים הם אזרחים עניים. הם חייבים להרגיש שלקול שלהם יש ערך, ושהפוליטיקאים הגדולים מעניקים להם תשומת לב כלשהי, ולו רק פעם בשנה. זה הדבר היחיד שיש להם". מעניין לגלות גם כאן, כמו במקרים היסטוריים אחרים לאורך הדורות, שהשתלטותו של דיקטטור נעשתה בחסות החוק (היטלר הוא דוגמא בולטת). מסתבר שקל יותר לזכות בתמיכת ההמונים תחת מעטה חוקי, גם אם החוק מעוות ודרקוני, מאשר להשתלט עליהם באלימות.

רוברט האריס מדגים כאן שוב שילוב מצוין של היסטוריה עם השלמות מדמיונו, ו"לוסטרום" מומלץ בהחלט. השארתי את קיקרו ואת טירו בבדידותם האומללה, ובקרוב אשוב אליהם עם הספר השלישי בסדרה, "דיקטטור", לגלות מה עלה בגורלם.

Lustrum – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: אודי תגרי

בתו של הזמן / ג'וזפין טיי

33676702_1853670448028320_2397087897200099328_n

המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.

בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.

ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.

מומלץ בהחלט.

The Daughter of Time – Josephine Tey

מסדה – ספרית עקרב

1976 (1951)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

375px-king_richard_iii

ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)

אימפריום / רוברט האריס

אימפריום (האריס)

מה גילו של הסימן & המחליף את מילת החיבור "וגם"? לו התבקשתי לנחש, הייתי קובעת אותו בטווח של מאה השנים האחרונות, והייתי טועה לחלוטין. מי שהכניס את הסימן לשימוש היה מרקוס טוליוס טירו, בן המאה הראשונה לפנה"ס. טירו, מזכירו של קיקרו, פיתח את שיטת הקצרנות כדי לרשום את נאומיו של אדונו. טירו הוא גם המספר ב"אימפריום", העבד לשעבר הנחפז לכתוב את זכרונותיו בטרם ייאסף אף הוא אל אבותיו. רומי, בה הוא חי בערוב ימיו, אינה זו בה חי ופעל קיקרו. הרפובליקה הרומית וקיקרו, הסנטור-נואם-פילוסוף-משפטן, סיימו את חייהם כמעט בעת ובעונה אחת, והרפובליקה הפכה לאימפריה תחת שלטון יחיד.

טירו, ששימש כמזכירו של קיקרו, גדל אתו מילדות, התלווה אליו במסעותיו, והיה לאיש סודו. בפתח הספר מצטט רוברט האריס משפט מתוך מכתב שכתב קיקרו למזכירו: "לא ייספרו שירותיך הרבים למעני – בביתי ומחוצה לו, ברומי ובחוץ לארץ, בעניינים פרטיים וציבוריים, במחקרי ובעבודתי הספרותית". טירו ככל הנראה אכן כתב ספרים אודות מעסיקו, אך אלה אבדו. "אימפריום" מסתמך על מקורות היסטוריים, על נאומיו של קיקרו, ועל השלמות מדמיונו של הסופר.

הרפובליקה הרומית היתה מושתתת על משטר בעל עקרונות דמוקרטים מופתיים, בהם מערכת בחירות פתוחה לכל (לא כולל נשים ועבדים), חילופין תכופים בין בעלי משרה למניעת צבירת כוח והשחתה, רשויות שלטון מופרדות ומאובחנות. לצד אלה שגשגו פערים חברתיים שהלכו וגדלו, מאבקי כוח, שוחד גלוי, וחיסול חשבונות אלים. על רקע זה מתרחש "אימפריום" – מונח שפירושו כוח רשמי, פוליטי -, ובמהלכו קיקרו כובש עמדות כוח, עד שבשנת 63 לפנה"ס, בהיותו בן ארבעים ושתיים, נבחר למשרת קונסול. דרכו אל הצמרת רצופה איומים ומאבקים, כשעיקר התמודדותו היא נגד האצילים שהתיחסו לשלטון כאל נחלה פרטית. למרות שאפשר להציץ בויקיפדיה, ולגלות בתוך דקותיים מה עלה בגורלם של קיקרו ושל טירו, הספר עדיין נקרא במתח ובסקרנות. טירו, המעריץ את אדונו, אך מתבונן בו ובסביבתו במבט חודר ונטול פניות, מספר במיומנות ובאופן חי על קורותיו, וקיקרו, על מעלותיו ועל חסרונותיו, קורם עור וגידים, וכמוהו גם התקופה התוססת והמרתקת על ערכיה הנעלים והמפוקפקים גם יחד. טירו מצטט דברים שאמר לקיקרו דודנו לוקיוס – "מלים, מלים, מלים. כנראה אין גבול לתחבולות שאתה יכול להפיק מהן" – ואלה כוחם יפה גם ל"תחבולות" הספרותיות של האריס, המשלב, כרגיל אצלו, היסטוריה ובדיה באורח אמין.

על כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי קיקרו, ובו הוא מסנגר על הפוליטיקה כעיסוק המרגש מכל העיסוקים. בגוף הספר האריס מרבה בעקיצות כלפי הפוליטיקה והעוסקים בה. בהנחה שעקיצותיו מסתמכות על תיעוד תקופתי, נראה כי לא הרבה השתנה מאז. הדמויות בספר אומרות דברים כגון "הסיוט הגרוע ביותר של פוליטיקאי: הצורך לתת תשובה ישירה", וגם "הבעיה של לוקיוס היא אמונתו שפוליטיקה היא מאבק למען צדק. פוליטיקה היא מקצוע". טירו מעיר לקיקרו, המבקש לדבר עם סיציליאני שבא לבקש את עזרתו: "לסיציליאנים אין זכות בחירה", כלומר אין טעם לבזבז עליו זמן. ובהקשר אחר יש בפיו עצה: "הדבר הפוגע ביותר בכבודו של פוליטיקאי ובסמכותו הוא כששמים אותו לצחוק, ואם בכל זאת קורה הדבר, חשוב לאין ערוך להיראות בלתי מוטרד לחלוטין".

מן הראוי לציין כי קיקרו, למרות היותו הדמות המוסרית בסיפור, אינו נקי מחטאי תקופתו. כמו יריביו גם הוא אופורטוניסט, המוכן לשקול את מכירת עקרונותיו כדי לקדם את מטרותיו. בשונה מיריביו הוא מודע למצפונו ומסוגל לשים לעצמו גבולות. מכל מקום, אמינותו של הספר גוברת בשל הרב-מימדיות של גיבורו.

"אימפריום" – הראשון בטרילוגיה הכוללת גם את "לוסטרום" ואת "דיקטטור" – הוא ספר קצבי, מעניין ומעשיר. נהניתי לקרוא אותו.

Imperium – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי