מסתערבים / מתי פרידמן

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מגלן / שטפן צווייג

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands  | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

אנשים וגורלות / סטפן צווייג

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

ספרי יעקב / אולגה טוקרצ'וק

sifreyyaakove

כותרת משנה: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

כיצד קמה ונוצרת כת? מה גורם לאנשים להשתעבד מרצון לאדם אחר, לומר אמן לכל מוצא פיו, לסגוד לו ולבטל את רצונם מפני רצונו? במידה רבה, לפחות בעיני, דמותו של מנהיג הכת מעניינת פחות מדמותם של חסידיו. הוא יכול להיות נרקיסיסטי, בעל אגו מנופח, מנותק מהמציאות, נוכל, חולה שליטה – שפע של תכונות כאלה או אחרות, עטופות בכריזמה, ניתנות לאבחון, שיגרמו לו לבקש לעצמו קהל שבוי. אבל מרתקת יותר, וקשה יותר להסבר, היא היקסמותם של אנשים נורמטיבים ממנו, דבקותם בו גם כשהוא משפיל אותם ודורש מהם ציות עיוור. אולגה טוקרצ'וק מספרת את סיפורם של האנשים האלה. הספר נקרא אמנם "ספרי יעקב", על שמו של יעקב פרנק, אבל הוא מסופר בחלקו הגדול מנקודת מבטם של מאמיניו. אחד מהם, שלכאורה רושם את תולדות הקהילה, מספר רוב הזמן בגוף ראשון, התיחסותם של האחרים מסופרת דרך עיניה של הסופרת, ומנקודת התצפית של ינטה, סבתו של יעקב, שהיא מתה-לא-מתה, ומלמעלה – או אולי מלמטה, מן המערה בה שוכן גופה – רואה את שקרה ואת שיקרה בעתיד.

על יעקב פרנק נכתבו ספרים ומחקרים (סקירה שלהם מצויה באחרית דבר מאת יונתן מאיר), ולא אתיימר להוסיף להם. אודה שלא ידעתי הרבה אודותיו לפני קריאת הספר, ורותקתי אל שפע המידע שהספר מציע. אזכיר, על קצה המזלג, כמה מן הדברים המעניינים: תפיסתו של יעקב את תהליך הגאולה: "עלינו לרמוס את כל החוקים, כי הם אינם חלים עוד, ובלי רמיסתם שום דבר חדש לא יוכל להופיע. כי החוקים הישנים האלה היו בשביל הזמן ההוא, בשביל העולם שלא נגאל", תפיסה אנרכיסטית, שהתבטאה, בין השאר, בחלוקת וודקה ובשר חזיר בפומבי ביום הכיפורים, ובהסרת כל הסייגים המיניים, כולל גילוי עריות; התפיסה המשלימה, לפיה משה שיקר לעם, כשהציג חוקים כדבר אלוהים – "חוקי משה הם מעמסה ורצח לעם, אבל תורת האלוהים היא מושלמת"; הרעיון כי המשיח צריך ליפול לשפל הגדול ביותר, אחרת הוא לא משיח, שהיווה תירוץ, או הסבר, תלוי את מי שואלים, לכמה ממעשיו של יעקב; הויכוח שניהלו נציגי יעקב, "המאמינים האמיתיים", "מתנגדי התלמוד", ב-1759 בחסות הכנסיה, מול רבנים נציגי היהדות, ובו ניסו להוכיח כי היהודים מחויבים להשתמש בדם נוצרי; השאיפה העיקשת לזכות בחלקת אדמה בבעלות הקהילה, מקום נפרד, ישוב שלם, כדי שלא ישועבדו לאיש ויוכלו להתעסק במלאכתם; התהליך שעבר יעקב מהסתפקות במועט, כראוי למשיח היורד לשפל ונושא בסבל העולם, לחיי ראווה הרבה מעבר לאמצעיו; היקסמותם של זרים, לא יהודים, ממנו, שבשלה הפך המנזר בו נכלא למשך שלוש-עשרה שנים, כמעט לנחלתו; קשריו של יעקב עם שועי הארץ, ביניהם מריה תרזה ובנה הקיסר יוזף השני; היחס אל הנשים בקהילת המאמינים, החורג מן התפקידים המסורתיים שהן ממלאות, ורואה בהן גם שותפות סוד. ואלה באמת רק על קצה המזלג.

אולגה טוקרצ'וק הרחיבה את היריעה מעבר לקהילת המאמינים, ושילבה את סיפורם בזה של פולין במאה השמונה-עשרה. אנו פוגשים מנהיגים, אנשי כנסיה, אנשי צבא, אצילים ואיכרים משועבדים, לומדים מעט על הפוליטיקה והרבה על החברה, לפעמים בהתיחסות ישירה לדמויות מפתח, כמו הכומר חמיילובסקי, השוקד על כתיבת "אתונה החדשה", מעין אנציקלופדיה האמורה לאגור את כל הידע שנצבר עד תקופתו, לפעמים בתיאורים מפורטים של חיי היומיום. התיאורים הללו הם, בעיני, מסודות קסמו של הספר ויופיו – הם חיים מאוד, ריחניים, קולניים, ומשמשים רקע תוסס וחיוני לעלילה המרתקת הנפרשת עליהם. נהניתי גם מאזכורים קצרים של דמויות כמו מוצרט, קזנובה ודידרו, שמעגנות את הסיפור בתקופה. לרוח התקופה תורמים גם פרטים "טכניים" בספר, ביניהם כותרת המשנה הארוכה, כותרות הפרקים ותתי הפרקים, והתמונות והמפות שנשלפו מן הארכיונים.

המערה, שהוזכרה קודם, היא מוטיב מרכזי בספר. כאמור, גופה של ינטה מונח בה; יעקב פרנק יורד לעתים למערה להתבודד במשך שעות; את מאסרו במנזר הוא מסביר בהמצאותה של השכינה במערה מתחתיו; על מערה סמוכה הוא אומר כי היא נדדה לכאן מחברון, ובה הסתתר שמעון בר יוחאי ובה קבורים אדם וחוה; העולמות שיצר אלוהים הטוב מוסתרים במערות, כל המערות מחוברות זו לזו עד למערת המכפלה, ורק יעקב, לדבריו, יודע היכן הכניסה וכיצד להתהלך בתוכן. ב"ספר השמות", המסיים את הספר, בקטע שומט-לסת ממש, ינטה, הרואה הכל, מוקדם ומאוחר, צופה בניניה של אחת הנשים, שבמקום להתייצב לגירוש, התחבאו במערות בקורולובקה, עיר הולדתו של יעקב, אותן מערות בהן מונחת ינטה, וכך שרדו את השואה.

"ספרי יעקב" הוא הישג ספרותי ומחקרי מרשים, ואולגה טוקרצ'וק בהחלט ראויה בגינו לנובל בו זכתה. התרגום של מרים בורנשטיין מופתי, ומלאכת העריכה של אביאל בר-לבב ויונתן מאיר תרמה אף היא לאיכותה של המהדורה העברית, כמתואר באחרית דבר.

מומלץ ביותר.

Księgi Jakubowe – Olga Tokarczuk

כרמל

2020 (2014)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

העצים והשבבים / אריה אלדד

haeetzim_master

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020

שנת הפלאות / ג'רלדין ברוקס

שנת הפלאות

מגפת הדבר, שפרצה בלונדון ב-1665, התפשטה אל האזורים הכפריים, והגיעה גם אל הכפר אים (Eyam) שבמחוז דרבישר. בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן קיבלו על עצמם התושבים הסגר מרצון, מתוך הבנה שהמחלה מתפשטת במגע בין בני אדם. בהנהגתו של הכומר האנגליקני ויליאם מומפסון, שזכה לשיתוף פעולה נדיר עם הכומר הפוריטני תומס סטנלי, אורגנה אספקת מזון ומצרכים לכפר, ואורחות החיים הותאמו למציאות החדשה. במשך למעלה משנה נשמר הסגר, כשני שליש מתושבי הכפר נספו, אך נמנעה הדבקתם של תושבי כפרים סמוכים. ג'רלדין ברוקס הסתמכה בכתיבת הספר על מסמכים ועל סיפורים עממיים מקומיים שהשתמרו (כפי שעשתה בהצלחה גם בכתיבת "אנשי הספר"). את שמו של הכומר מומפסון שינתה למומפליון, משום שהוסיפה צד אפל לדמותו המופתית, אך כמה מן הדמויות האחרות נקובות בשמן האמיתי. את הסיפור הפקידה בידיה של אנה פרית', המשרתת בבית הכומר, דמות שבנתה מדמיונה על סמך משפט שכתב הכומר אחרי מותה של אשתו: "המשרתת שלי עדיין בריאה; וזו ברכה מרובה, משום שלו היה ליבה נופל בה, היה מצבי בכי רע".

בלתי אפשרי לקרוא את הספר היום מבלי למצוא מקבילות לימי הקורונה. תושבי אים, שלא ידעו דבר וחצי דבר על הגורמים למחלה (החיידק הגורם לה התגלה למעלה ממאתים שנה אחר-כך), נקטו בכל זאת אמצעי זהירות מן הסוג הנהוג כיום. כדי לקבל אספקה מבחוץ, השאירו מטבעות בחורים שנקדחו באבן הגבול ומולאו חומץ, במטרה לטהר אותם מ"זרעי" המגפה. העגלון, שבא מחוץ לכפר, המתין במרחק רב, עד שקיבל סימן שכל התושבים התרחקו, ורק אז התקרב בבטחה ופרק את המצרכים. התפילות הועברו מן האולם הסגור של הכנסיה אל אזור פתוח, והמתפללים ניצבו במרחק בטוח זה מזה. קורבנות המגפה נקברו בחלקות אקראיות ללא טקסים מרובי משתתפים. אנה ואשת הכומר השקיעו מאמצים בעיקר בחיזוקם של הבריאים, כדי למנוע את הדבקתם במחלה. אנשים נמנעו כמיטב יכולתם מביקור בבתים נגועים, וחלקם אף בחרו בבידוד מרצון. בשיאו של הספר, הכומר משכנע את בני עדתו, שכבר הפכו דלים וחסרי כל, לשרוף כל דבר שברשותם שבא במגע כלשהו עם החולים, כדי לקטוע לחלוטין את שרשרת ההדבקה.

למרות האומץ והנחישות, הכפר לא היה נקי מאמונות טפלות, מאנוכיות ומחמדנות. סיפור מקומי, שמתגלגל במקום מאז אותה שנה, מתאר קברן חמדן, שכדי להשתלט על רכושו של גוסס, קבר אותו בעודו בחיים. בגרסת הספר נוספו ארועים הלקוחים מספרי התקופה, גם אם לא קרו בכפר: תיאוריות קונספירציה היו שכיחות, אז כמו היום, ושתי נשים מקומיות הואשמו בכישוף שהמיט את האסון על הכפר. רבים מתושבי הכפר היו כורי עופרת; לפי הנוהג יכול היה כל כורה להשתלט על המכרה של רעהו, אם האחרון לא עמד במכסה היומית, והיה מי שניצל את מותו של כורה כדי לנשל את משפחתו. האמונה הדתית עמדה, מן הסתם, במבחן קשה; כמה תושבים הקצינו, אחרים הפכו ספקנים. ג'רלדין ברוקס מספרת על כל אלה ועוד באמינות מרובה, עד שקל לשכוח שאין המדובר במספרת בת הזמן.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב המשורר ג'ון דריידן בשנת 1667, ובה התייחס לארועים, שבעיניו היו ניסיים, שהתרחשו ב-1666, שנת המגפה.

מעבר להיסטוריה ולמקבילות לימינו, "שנת הפלאות" הוא בראש וראשונה סיפור כתוב היטב. דמויותיו מלאות חיים ורב-מימדיות, והעולם הקטן והסגור של הכפר קם לתחיה על הטוב והרע שבו, תוצר של מחקר מעמיק ושל אמפתיה. מומלץ בהחלט.

Year of Wonders – Geraldine Brooks

מודן

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש