1947 / אליזבת אוסברינק

997295

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

the_free_world_master

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

ירושלים / סלמה לגרלף

ירושלים

בשלהי המאה התשע-עשרה עזבו מספר איכרים שבדים ובני ביתם את אדמתם, ועברו להתגורר במושבה האמריקאית בירושלים. המושבה, שהוקמה ב-1881, היתה מיוסדת על עקרונות נוצריים פרוטסטנטיים ועל עקרונות סוציאליסטיים. חבריה עסקו תחילה רק בפעילות פילנטרופית, ובשלב מאוחר יותר גם בפעילות יצרנית ומסחרית. בשונה מקבוצות דתיות אחרות שקבעו את משכנן בירושלים, קבוצה זו לא היתה בעלת אופי מסיונרי. כשעלה מספר החברים לכמאה וחמישים איש, שכרו, ואחר-כך רכשו, את המבנה שהפך מאוחר יותר למלון אמריקן קולוני, שם ניהלו חיים משותפים. בשנת 1900 ביקרה במקום הסופרת השבדית סלמה לגרלף, ובספר "ירושלים", שפורסם בשני חלקים – "בדַלַרְנָה" ו"בארץ הקודש" – תיארה, באמצעות דמויות בדויות, את חיי אותם איכרים במולדתם ובביתם החדש.

הספר נפתח בדלרנה בשבדיה, ומתאר את חיי האיכרים, ובעיקר את חיי בני משק אינגמר לדורותיהם. תושבי המקום היו כולם אנשי אדמה, כולם אנשים מאמינים, לא רק בנצרות הרשמית, אלא גם בשפע של אמונות ברוחות ובאגדות עתיקות. הקהילה המגובשת התערערה כשאחת מבנות האיכרים שבה לביקור מאמריקה יחד עם בעלה הֶלְגוּם, שהיה חבר בקבוצה של יוצאי שבדיה שעתידים להצטרף אל האמריקאים שהקימו את המושבה בירושלים. בהשפעתו התחילו רבים מבני הקהילה לשמוע את קולו של אלוהים, הקורא להם ללכת בעקבות ישו לירושלים. אנשים אלה, שכונו "הלגומיים", התנהלו כמעט ככת, ניסו לעקור בכוח אמונות בלתי נוצריות, וניתקו קשר עם מי שאינו אוחז באמונתם. בהדרגה התמעט מספרם, אך הנותרים החליטו לעזוב את בתיהם ולהגשים את צו האלוהים. סלמה לגרלף מיטיבה לתאר את המאבק הפנימי שבו שרויים האנשים, את הקושי העצום שבנטישת כל המוכר והאהוב, ואת האמונה העצומה אף היא בחובה החדשה המוטלת עליהם. משפחות נקרעו, משקים נמסרו לזרים, אנשים דחו את ההחלטה הגורלית עד הרגע האחרון, חלקם החליטו להשאר, והנותרים יצאו בשיירה לדרך הארוכה.

עיר הקודש לא האירה פנים לבאים בשעריה. בפרק נוגע ללב מתארת סלמה לגרלף כיצד נישא מהגר גוסס בידי חבריו ברחובות ירושלים, כדי שיספיק לראות אותה בטרם ימות. המהגרים ציפו לעיר מעטירה, זוהרת, אפופת קודש. הגוסס, שרואה את עליבותה, מאמין בדמדומי מוחו כי חבריו מרמים אותו, ומכיוון שאינו רוצה לחשוב עליהם רעות, הוא משכנע את עצמו כי "הם עושים זאת כך בשביל לשמחני אחר כך עוד יותר, כשישאוני דרך השער הגבוה לתוך עיר הכבוד והתפארת. אתן להם לעשות עתה כחפצם, כוונתם בוודאי טובה אלי". השבדים, המורגלים בקור, סבלו קשות מן החום הארץ-ישראלי, והמחלות עשו בהם שמות. הם היו מורגלים במרחבים פתוחים, ונאלצו לצמצם את עולמם לחדר קטן מידות. המושבה כולה סבלה במשך שנים ממחסור קשה, מדיבה שהפיצו נגדה המיסיונרים, ומיחסים מעורערים עם הקונסוליה האמריקאית. ככל הנראה גם היחסים בין האמריקאים לשבדים לא היו תקינים, אם כי הסופרת בחרה שלא להתייחס לכך. היא מתארת את היומיום של החברי המושבה, ובאמצעות כמה סיפורים פרטיים עומדת יפה על הקשיים הנפשיים שבהם היו נתונים. מכיוון שנכפו עליהם תנאי נזירות, נאלצו לדכא את היצרים הטבעיים ואת הכמיהה לקשרים בין אישיים. לגרלף מתארת יציאה של המושבה כולה לקטיף פרחים, ואת הזוג שצעד בראש: "דומה היה כוח נסתר דוחף אותם קדימה, והם רוצים להשאיר מאחוריהם את כל החבורה ולעוף אל קצווי-ארץ ולחיות פעם את חייהם הם". גם אמונתם עמדה במבחנים רבים, ושוב דרך סיפור פרטי אחד, של אשה שהאמינה שראתה את ישו עד שנוכחה בטעותה, הסופרת מתארת את המשברים שהיו מנת חלקה של הקבוצה.

הספר תורגם לעברית ב-1968 בסגנון ארכאי במידה מסוימת, מהודר יותר מן המקור השבדי ומן התרגום לאנגלית, אך נראה כי הוא בעיקרו נאמן למקור.

"ירושלים" הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי בפרוזה. סלמה לגרלף פורשת קשת של נושאים מרתקים – אמונה, משפחה, גידול ילדים, חינוך, מולדת, אהבה – על רקע ערכי התקופה. היא מציגה דמויות יחודיות משכנעות, אותן היא מתארת בעין בוחנת, בחמלה, בנסיון להבין, וללא שיפוטיות. היא מעבירה ביקורת מרומזת, אך ברורה היטב, על התרכזות בסממנים החיצוניים של הדתות על חשבון תכניהן, ועל תופעות מסוימות, כמו היחס לזקנים ולאנשי שוליים. סגנונה ישיר, וקטעים הגותיים מקבלים אצלה את הגוון האנושי המקרב אותם אל הקוראים.

שבע שנים אחרי כתיבת הספר זכתה סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות. בצדק.

Jerusalem – Selma Lagerlöf

דקל (בשיתוף עם מיילקס)

1968 (1901-2)

תרגום: יעקב רבינוביץ

רכבת הרים / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d79bd791d7aa_d794d7a8d799d79d2

כותרת משנה: אירופה 1950 – 2017

"רכבת הרים", המשכו של "לגיהינום ובחזרה", מספר את ההיסטוריה של אירופה מ-1950 ועד ימינו. במבוא מספר איאן קרשו שזהו הספר הקשה ביותר שכתב אי-פעם. הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו של נושא מרכזי אחד. "לגיהינום ובחזרה" תיאר התקדמות לינארית למלחמת העולם הראשונה וממנה, ולמלחמת העולם השניה וממנה. לדבריו, בסיפורה של אירופה מ-1950 ואילך לא ניתן למצוא לינאריות, שכן זהו סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. נראה לי שקושי מהותי לא פחות הוא בהתיחסות אל אירופה כאל יחידה אחת, כשהיא רחוקה מלהיות כזו. אם בעבר, למרות כל המלחמות הפנימיות, אפשר היה לדבר על "הסיפור" של היבשת, אחרי מלחמת העולם השניה היא התפצלה לגושים, שהשתנו תדירות, וגם בתוכם התנהלו במקביל סיפורים שונים לחלוטין זה מזה. יתרה מזו, אירופה חדלה להיות יבשת סגורה עם היסטוריה פרטית משלה; הגלובליזציה המואצת שילבה לבלי הפרד את סיפורה של היבשת עם סיפורו של העולם. מסיבה זו הספר, שכאמור היה קשה לכתיבה, היה גם קשה לקריאה. קרשו מצביע על מגמות כלליות, אותן הוא נאלץ לפרוט לסיפורים פרטיים של כל מדינה בנפרד, ושפע המידע בספר יוצר עומס כבד.

המגמות הכלליות, והארועים המרכזיים, אותם מונה קרשו, כוללים, בין השאר, את הנס הכלכלי שאחרי המלחמה, את הקמת חומת ברלין (מומלץ בהקשר זה ספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961"), שלמרות היותה סמל המלחמה הקרה דווקא הביאה לרגיעה פוליטית, את הפירוק המהיר של האימפריות, שעבר כמעט ללא מכאובים אצל הקולוניאליסטים לשעבר. הוא מתאר את תור הזהב במערב אירופה, ואת תור הכסף המקביל לו במזרח, בין 1950 ל-1973, עידן שבא לסיומו עם משבר הנפט. הוא עוקב אחר התגבשות האיחוד האירופי, וקובע כי אחת מחולשותיו נעוצה באי-הצלחתו ליצור תחושה של זהות אירופית. הוא מקדיש פרק נרחב להתקוממויות הסטודנטים בשנות השישים, ולשינויים החברתיים שבאו בעקבותיהן, מפנה את מבטו להיבטים תרבותיים בתחומי האמנות והספרות, ומתרכז במלחמה התרבותית הקרה בתחום המיתוס ההיסטורי, הזכרון והפרשנות. פרקים מרתקים במיוחד, בעיני, עוסקים בפרסטרויקה ובגלסנוסט מבית מדרשו של ג'ורבצ'וב, בקץ המלחמה הקרה, ובהתפוררותה של ברית המועצות. פרק נרחב מתמקד במלחמה המורכבת והאכזרית ביוגוסלביה, רצח אתני שהתנהל מתחת לאפה של אירופה ומתחת לאפו של העולם, וניפץ את אשלית הציפיה לאחדות ולשלום לאחר מותו של הקומוניזם. לאורכו של הספר משולבת תופעת ההגירה, הפנים-אירופית והחיצונית, והשפעתה על החברה. כל אחד מנושאים אלה, ומרבים אחרים, הוא פורט, כאמור, לסיפורה של כל מדינה בנפרד, ומלווה בדברי פרשנות.

למרות שסיפורה של אירופה הוא מקבץ של סיפורים נפרדים רבים, קרשו סבור שניתן להכליל ולקבוע כי היבשת היא כעת מקום שקט יותר, פורח יותר וחופשי יותר מאי-פעם בהיסטוריה הארוכה שלה, יבשת של דמוקרטיות. קרשו הוא היסטוריון, לא נביא, אבל הוא מאמין שטובים הסיכויים להמשך יציבות דמוקרטית, לשיתוף פעולה, ולפתרון קונפליקטים בדרך של משא ומתן. יחד עם זאת, לפרק האחרון בספר נתן את הכותרת "עידן חדש של אי-ודאות", והוא מסיים את הספר במלים, "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי-הוודאות. אי-הבטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים. הנפתולים בדרכה של אירופה, העליות והמורדות המציינים את ההיסטוריה שלה לא ייעלמו. בכך אין ספק".

איאן קרשו הוא סופר רהוט והיסטוריון מעמיק, והספר הזה, כמו ספריו האחרים, מרחיב דעת, מוסיף ידע, ולמרוש הגודש מומלץ בהחלט.

Roller-Coaster – Ian Kershaw

עם עובד

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

בראי הזמן / אורה עשהאל

בראי הזמן

כותרת משנה: סיפור כתבים ומכתבים 1777 – 2019

אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, מספרת ב"בראי הזמן" אודות משפחתה, כשהיא מתרכזת בשתי דמויות מפתח – סבתא-רבתא נחמה פוחצ'בסקי, שנודעה בכינוי נפ"ש, אישיות מרשימה, מחלוצות ראשון לציון, איכרה, סופרת, פעילה חברתית ופמיניסטית, וסבא עשהאל פוחצ'בסקי, בנה של נחמה. אורה התייתמה מאמה בהיותה בת חודש בלבד. בשלוש השנים הראשונות לחייה גדלה בבית הורי אביה, אחריהן חיתה ארבע שנים כילדת חוץ בקיבוץ, ולאחר שנתים בבית אביה שנישא שנית, מצאה סוף-סוף בית אצל הורי אמה, סבה עשהאל וסבתה עידה. שם המשפחה, בו בחרה כשם עט כשהחלה לכתוב, הוא מחווה לסב המאמץ. "בראי הזמן" אינו הנסיון הראשון להקים יד לדורות הקודמים. בעבר ערכה והוציאה לאור את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי ואת "גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי. כמו כן שכנעה את אביה לכתוב את קורותיו ואת קורות משפחתו, ופרסמה אף אותם.

הספר מורכב ברובו ממסמכים שכתבו בני המשפחה. כך, לדוגמא, מתאר עשהאל כיצד חמק מגיוס לצבא התורכי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אברהם שור, אביה של אורה, מתאר את חיי היהודים בצפת, מיכל פחצ'ובסקי משתפך במכתב געגועים לאשתו נחמה שנסעה לרוסיה עם בנם עשהאל, ועידה, אשתו של עשהאל, מספרת על עלית משפחתה לארץ מביאליסטוק. העדויות, בזמן אמת או במבט לאחור, מרתקות, מצטרפת למסכת חיים עשירה, ומספקות הצצה אל העבר.

את העדויות הללו עטפה הסופרת בסיפור מסגרת, שתחילה נראה אמין, אך התברר כמומצא. על פי סיפור זה שקעה אורה בתרדמת לאחר תאונת דרכים, ונכדה שגיא חיטט במגירותיה הפרטיות כדי למצוא קטעים שיוקראו באוזניה. בני המשפחה כולם התגייסו לנסות להעירה, על פי עצת רופאיה, הקלידו את כתבי היד שמצא שגיא, והתיצבו בזה אחר זה ליד מיטתה, בתקווה שהטקסטים שאספה בשקדנות ישיבו אותה להכרה. סיפור זה יכול היה לשמש יפה את לב הענין, לספק הפוגה והרחבה, לולא היה פטפטני מדי, חוזר על עצמו, וסוטה אל פרטים שאין בהם ענין לציבור. כשהתברר שלא היו דברים מעולם, הוא הפך בעיני לפשוט מיותר. תהיתי גם על הכללתם של קטעי יומן אישיים מאוחרים יותר, שלטעמי מקומם בספר המיועד למשפחה, ולא בכזה המיועד לפרסום לקהל הרחב.

למרות הסתיגותי מן המכלול, נהניתי מתיאורי החיים בארץ-ישראל, שמחתי להתוודע לדמותה של נחמה פוחצ'בסקי, ולבטח אקרא מיצירותיה. יפה עשתה אורה עשהאל שנתנה במה לאבות משפחתה.

חדרים

2019

תעלומת הכתר / מתי פרידמן

959861

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר

סיסי / אליזבת בורנה

0770000147613

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

סיסי תמונה

קתרינה הגדולה / אנרי טרויה

xzptlgynumz7clct

קתרינה השניה, שנולדה בפרוסיה ב-1729, היתה קיסרית רוסיה בין השנים 1762 – 1796. בהיותה כבת חמש-עשרה הומלצה על ידי פרידריך השני כמועמדת לנישואין עם פטר, אחיינה של אליזבת קיסרית רוסיה המיועד לרשת אותה. למרות שהחתן המיועד היה ילדותי, מכוער, מוגבל נפשית ושכלית וחסר כוח גברא, הנערה הצעירה היתה להוטה להנשא לו, לרשת את השלטון ולקשור את גורלה עם העם הרוסי. היא המירה את דתה הלותרנית לנצרות אורתודוקסית, ושינתה את שמה המקורי סופיה לשם הרוסי יקטרינה אלכסייבנה.

במשך שנים לאחר נישואיה קתרינה נותרה בבתוליה, שכן בעלה, שהיה זקוק לניתוח קל כדי להיות מסוגל ליחסי אישות, חשש מן התהליך, והעדיף לשחק בחיילי העץ שלו. למרות שנמנע מקשר פיזי עם אשתו, לא היסס להתייהר באוזניה בכיבושיו במיטות אחרות. כשסוף סוף בוצע הניתוח, כבר היתה קתרינה מעורבת בקשר רומנטי ומיני עם גבר אחר. בנה פאבל נולד תשע שנים אחרי הנישואין, וזהות אביו אינה ברורה. מיד לאחר הלידה הילד נלקח ממנה, ונמסר לחסותה של אליזבת. אם נכמר הלב על סבלותיה של האם המנושלת, רגש זה חולף כשלאחר שנים קתרינה נוהגת בדיוק באותו אופן כשנולדים נכדיה: שני הבנים הראשונים של פאבל נמסרים לידיה, והוריהם אינם מורשים להתערב בגידולם ובחינוכם.

פרק זה בביוגרפיה העלה בזכרוני את הספר "סיסי" מאת אליזבת בורנה, ביוגרפיה של קיסרית אוסטריה, מאה שנה מאוחר יותר. גם ילדיה נלקחו ממנה לאחר לידתם, כדי שיחונכו ברוח סבתם, ורק בת הזקונים נותרה לצדה. במקביל נזכרתי גם ב"מארי אנטואנט", הביגרפיה שכתב שטפן צווייג על המלכה הצרפתית, בת זמנה של קתרינה. שלוש ביוגרפיות שנכתבו מתוך גישות שונות. אליזבת בורנה בחרה להציג ב"סיסי" גיבורה טרגית, אשה ללא דופי, נערה תמימה שנקלעה אל חצר לא אנושית, מלכת לבבות מיוסרת מסוגה של הנסיכה דיאנה. כל פגם שאולי היה בה או בהתנהגותה נדחק אל מחוץ לספר. שטפן צווייג ערך ב"מארי אנטואנט" כתב הגנה רגשי מאוד, שנועד לטהר את שמה הרע של המלכה, וכל פגם שאולי היה בה זוכה להסבר שהופך אותו למעלה. אנרי טרויה ב"קתרינה הגדולה" בחר בגישה שונה לגמרי, גישתו של היסטוריון הבוחן את מושא כתיבתו ללא משוא פנים. הקיסרית, שהיתה אישיות מורכבת רבת פנים, מוצגת בפני הקורא על בסיס עובדות בליווי פרשנות מעטה, ורגשותיו של הכותב כלפיה, אם יש לו כאלה, נותרים מחוץ לביוגרפיה.

לאחר מותה של אליזבת שלט פטר השלישי ברוסיה במשך כחצי שנה, עד שהודח על ידי אשתו. זמן קצר אחרי ההדחה נרצח על ידי אחד מנאמניה, ככל הנראה ללא הוראה ממנה. במשך שלושים וארבע שנות שלטונה הרחיבה קתרינה את גבולותיה של רוסיה בדרכי מלחמה, כמו כיבוש חצי האי קרים מידי התורכים, ובדרכים דיפלומטיות, כמו חלוקת פולין בין רוסיה לפרוסיה ואוסטריה (ההיסטוריה מחזורית, מסתבר). היא היתה שליטה חרוצה, השכימה עם שחר לעבודתה, והיתה מעורבת בכל תחומי משטרה, בחקיקה, וביוזמות חברתיות. בין השאר כתבה הנחיה לעיבוד של ספר חוקים, וכינסה ב-1767 מועצה מחוקקת שהורכבה מנציגי כל שכבות העם, למעט האיכרים המשועבדים, שהיתה אמורה לערוך את העקרונות שבהנחיה לאחר שתלמד את רצון העם – רעיון מהפכני (הדיון הראשון של המועצה הוקדש לשאלה איזה תואר יש להעניק לקיסרית כאות תודה. התואר שנבחר היה "קתרינה הגדולה"). היא הקימה אקדמיה למדעים, בית חינוך לצעירות האצולה, בית מחסה לילדים, וייסדה את המוזיאון לאמנות, הארמיטראז' (לגביו הודתה ביושר כי "אין זו אהבה לאמנות דווקא, זו רעבתנות, תאוות בצע. אינני אוהבת אמנות, אני גרגרנית"). למרות שמצוקת העם נגעה ללבה, ולמרות שהורתה לאצילים לשפר את יחסם לצמיתיהם, מצבם של פשוטי העם בתקופתה לא השתפרו: מספר האיכרים המשועבדים גדל, המסים האמירו בגלל המלחמות, המאמינים נרדפו, תנאים נוראים שררו במכרות ובבתי חרושת. המהפכה הצרפתית עוררה בה זעם רב בשל שינוי סדרי בראשית.

למרות התנשאותה המעמדית, היה בקתרינה הגדולה שילוב של אומץ ושל נחישות שהועמד גם לרשות העם. כשביקשה לשכנע את רופאי הממלכה לאמץ את החידוש שבחיסון נגד אבעבועות שחורות, התנדבה להיות המחוסנת הראשונה. היא היתה להוטה אחר ידע, וכך, לדוגמא, לקראת לידת נכדה הראשון, אותו, כאמור, נטלה תחת חסותה, השתקעה בקריאת ספרי חינוך ובגיבוש עקרונות לגידול ילדים. היא התכתבה עם גדולי ההוגים והפילוסופים של זמנה, ביניהם וולטר ודידרו, ואחזה בעמדות ליברליות, אך החלטותיה היו אופייניות לשליטה אבסולוטית.

אפרופו וולטר, הפילוסוף הנאור, הסולד מרודנות, נמנה עם מעריציה של קתרינה, והיה מסוגל לכתוב לה משפטים כמו "הוד מלכותך הקיסרית נותנת לי חיים כאשר היא הורגת בטורקים". כשדכאה התקוממות בפולין כתב בהערכה כי "הדוגמה והמופת שמציגה הקיסרית של רוסיה יחודית בעולם הזה. היא שולחת ארבעים אלף רוסים כדי ללמד לקח בסובלנות, בכידון ובקנה הרובה". מסתבר שנאורות אינה מהווה מחסום מפני עיוורון מוסרי (אותו וולטר כתב גם כי "אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ"…). האם היה מסונוור, או אולי התמיכה הכספית שקיבל מרוסיה היתה גורם מסייע?

קתרינה החזיקה שורה ארוכה של מאהבים, עובדה שהוזכרה לגנותה. מכיוון שהסיפורים הידועים יותר הם של מלכים גברים המחזיקים הרמון או מחליפים פילגשים, די שעשע אותי היפוך התפקידים בפן הזה בביוגרפיה. למרות שהקיסרית התבגרה והזדקנה, מאהביה נותרו בשנות העשרים שלהם. הם נבחרו בקפידה על ידי גורמים אינטרסנטים, שביקשו להשפיע בדרך זו על המלכה. המועמדים עברו בדיקה רפואית מקיפה, ואף נבחנו מבחן מעשי אצל אחת מנשות החצר. משעה שזכו לחסדיה של הקיסרית, השפעתם בחצר הפכה מהותית. רובם מונו לתפקידים בכירים, וגם כשסר חינם לא סולקו כלאחר יד. הקיסרית שילחה אותם מעל פניה תוך שהיא מעניקה להם כסף, ארמון, אדמות ואלפי איכרים משועבדים. עם מאהביה הידועים נמנו גריגורי פוטיומקין, המצביא והמדינאי, וסטניסלאב פוניאטובסקי, שאותו ייעדה למלוך על פולין.

קתרינה הגדולה היתה דמות מרתקת, ואנרי טרויה כתב אודותיה ביוגרפיה עוצרת נשימה. הספר מציג את רוסיה של תקופתה, על אמונותיה וגחמותיה, על עושרה ומצוקתה, ומשרטט בפרטנות ובאמינות את דמויותיהם של השחקנים הראשיים בחצרה ובעולמה. מומלץ מאוד.

Catherine La Grande – Henri Trotat

כנרת

2000 (1977)

תרגום מצרפתית: חיים קדמן

מנהיגה ללא גבולות / דבורה הכהן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d794d799d792d794_d79cd79cd790_d792d791d795d79cd795d7aa2

שמה של הנרייטה סאלד קשור לבלי הפרד בהיסטוריה של "הדסה" ובמפעל עלית הנוער. ההיסטוריה הפרטית והציונית שלה מוכרת פחות. ההיסטוריונית והסוציולוגית דבורה הכהן, שספריה הקודמים עסקו רבות בנושאי עליה, מספרת ב"מנהיגה ללא גבולות" על חייה האישיים והציבוריים של סאלד.

הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור ב-1860 להורים שהיגרו מאירופה בעקבות הצעה שקיבל אבי המשפחה, הרב בנימין סאלד, לשמש כרב הקהילה. בארצות הברית עדיין נהוגה העבדות, לינקולן ייבחר לנשיאות בשנה הבאה, מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ. בקהילה היהודית מתנהלים מאבקים בין האורתודוכסים לרפורמים, התנועה הקונסרבטיבית עושה צעדים ראשונים, והרב סאלד מהלך בזהירות בין הטיפות. הנרייטה היתה הבכורה מבין שמונה בנות, שלוש מהן נפטרו בילדותן, ואחת נפטרה בגיל הנעורים. השכלה מעמיקה לבנות לא היתה מקובלת, אך הנרייטה נהנתה מלימודים מסודרים – היא היתה התלמידה היהודיה היחידה בתיכון כללי – ומעידודו הפעיל של אביה שהרחיב את אופקיה. עידוד זה לא סייע בידה לזכות בהשכלה גבוהה, שכן המוסדות שחשקה בהם לא קיבלו נשים, והמוסדות הפרטיים שנועדו לנשים היו יקרים מדי עבור המשפחה. הנרייטה בת השש-עשרה הפכה למורה. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר תגשים את שאיפתה להשכלה גבוהה, כשתתקבל – אשה ראשונה – לסמינר התיאולוגי היהודי, בכפוף להתחיבותה לא לדרוש תואר רבני בתום הלימודים.

כישוריה הארגוניים, השלובים בחזון מרחיק ראות, באו לידי ביטוי כשיזמה וארגנה כתות ללימוד אנגלית עבור המהגרים הרבים, שנמלטו מאירופה בעקבות "הסופות בנגב". גם מהגרים לא יהודים התקבלו בברכה במוסד שהלך והתרחב. היא לא הסתפקה בהקנית השפה, והוסיפה כתות להכשרת מבוגרים – הנהלת חשבונות לגברים ותפירה לנשים – כדי להקל על השתלבותם של המהגרים בארצם החדשה. בפעילות זו ניכרות אותן תכונות שיאפיינו את כל מפעליה העתידיים – אי הסתפקות בפתרון נקודתי, אלא הרחבת המבט לתחומים שלובים; ריכוזיות ומעורבות אישית בכל פרט, ועם זאת עבודה בשיתוף פעולה עם הכפופים לה; כישרון לגייס אנשים ומקורות מימון; עבודה התנדבותית שלה עצמה.

היכרותה של סאלד עם המהגרים, פליטי הפוגרומים, פיתחה בה את התפיסה הציונית. על השקפת עולמה השפיע גם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר, שקרא להקמת בית לאומי לעם היהודי. היא כתבה מאמרים לעתון "ג'ואיש מסנג'ר", שבהם קראה להמנע מהתבוללות  ולשאוף לבית לעם היהודי.

במשך כעשרים שנה עבדה באגודה היהודית להוצאה לאור, תחילה בהתנדבות, ואחר כך כמזכירה וכחברת הנהלה, תרגמה וערכה פרסומים יהודיים. את עבודתה זו עזבה ב-1910 בעקבות משבר אישי – בן זוג שהכזיב – משבר שנמשך כשנתיים, ובשיאו לקתה בעיוורון ואושפזה למשך כשמונה חודשים.

בגיל חמישים, שבורת לב, ולאחר שנים של עבודה מפרכת בהוראה ובהוצאה לאור, הפנתה הנרייטה סאלד את להט אמונתה ואת מרצה הבלתי נלאה להקמת "הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, שמיקדה את פעילותה בסיוע רפואי לתושבי ארץ-ישראל. ביקור בארץ בחברת אמה חשף בפניה את מצוקתם הקשה של התושבים, את תמותת התינוקות המבהילה, את הבורות ואת העדר השירותים הרפואיים. משלחות ראשונות של אחיות יצאו לארץ, וב-1920 הצטרפה אליהם הנרייטה סאלד עצמה, כשקצה נפשה בהתמודדות המתישה עם נסיונותיה של ההסתדרות הציונית האמריקאית להשתלט על "הדסה" ועל קופתה. תכניתה היתה לשבת בארץ שנתיים, ולשוב אל אחיותיה בארצות-הברית, אך בפועל נשארה כאן עד סוף ימיה, וערכה מסעות בין היבשות על פי הצורך.

סמוך להגיעה לגיל שבעים הוטלה על שכמה האחריות למחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בין השאר ערכה תכניות לטיפול באם ובילד, ופיתחה את מערך ההזנה בבתי הספר, שהפך בהשראתה למפעל בעל ערך חינוכי ולא לפעילות צדקה. עקבות פעילותה למיסוד עבודה סוציאלית מקצועית ניכרים בישראל עד היום.

מפעל "עליית הנוער" החל בגרמניה בשנת 1932 ביוזמתה של רחה פריאר, שביקשה לסייע לנערים שסבלו מן האנטישמיות הגואה. שנה אחר-כך התבקשה הנרייטה סאלד, כבר בת שבעים ושלוש, ליטול על עצמה את המשימה. תחילה סירבה, משום שלא ראתה דרך מעשית לביצוע התכנית להעלות לארץ אלפי בני נוער, אך לאחר שביקרה בעצמה בגרמניה, ונפגשה עם בני הנוער ועם הוריהם המודאגים, התגייסה בלהט לארגון. חמשת אלפים בני נוער עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה. עשרת אלפים נוספים, מכל התפוצות, וביניהם גם ניצולי שואה, עלו במהלך שנות המלחמה. כשחלה ירידה במספר בני הנוער שהצליחו לעלות, הפנתה את משאבי המפעל לילדים במצוקה בארץ. לא בכדי כונתה אמם של הנערים: היא קבלה את פניהם בנמל, ביקרה אותם בישובים (בעיקר בקיבוצים) בהם שובצו, ודלת ביתה היתה פתוחה בפניהם. יום האם בישראל – כעת יום המשפחה – חל בתאריך פטירתה, ל' בשבט.

דבורה הכהן עוקבת אחר חייה של סאלד, משלבת בין פניה הציבוריים לחייה הפרטיים. דגש ניתן לקיפוח שחוותה כאשה, החל בחסימת האפשרות ללמוד לימודים גבוהים, דרך תוארה כ"מזכירה" בהוצאה לאור למרות שניהלה אותה בפועל, עבור בקיפוח בשכרה, בהתנגדויות שנבעו בחלקן מהיותה אשה בעמדה בכירה, ובהשתלבותה במאבק בעד זכות הצבעה לנשים. נראה כי לא ידעה לדרוש הכרה ותנאים שווים: אחד ממנהלי ההוצאה לאור אמר שיכולה היתה להגדיל את שכרה, כראוי לה, לו רק היתה מבקשת, ומחליפיה בהוצאה זכו להכרה כששמם כמתרגמים ועורכים הופיע על הספרים בעוד שמה שלה נעדר מהם. במאמר ב"על המשמר" מ-1960 מצאתי ציטוט מדבריה, ולפיו "איני רוצה באהדה, בכבוד ובהערצה, אני רוצה לעבוד". אולי כל נושא הקיפוח לא הטריד אותה כפי שצריך היה להטריד, וכפי שהוא מטריד את ההיסטוריונית.

הנרייטה סאלד היתה דמות מופתית, אשת ביצוע ואשת הגות. כמה מרעיונותיה ראויים לתשומת לב, היום ממש כבעבר. כך, לדוגמא, התיחסה למלאכתו של המורה: "העברת מידע היא החלק החשוב פחות במלאכת ההוראה[…] המטרה העיקרית לפתח חשיבה מקורית […] לאתגר בניתוח ביקורתי ובעיקר לחנך". סאלד, שכל חייה עסקה בגיוס כספים, התנגדה לפילנתרופיה כערך לעצמו, שכן היא מעמיקה את תחושת הנזקקות מצד אחד ונוטעת תחושת עליונות מן הצד השני. בכל מפעליה ניסתה ליצור מעורבות ומחויבות אישית של התורמים ושל הנעזרים.

הנרייטה סאלד נפטרה בירושלים ב-1945, שלושה חודשים לפני סיום המלחמה, בתום חיים אינטנסיביים ורצופי מאבקים, מפנים ומחוץ, חיים שהוקדשו רובם ככולם לתועלת הציבור, ללא טובת הנאה לעצמה. טוב עשתה דבורה הכהן כשחקרה את חייה והביאה את סיפורה המרתק בפני הציבור.

עם עובד

2019

בת הקפיטן / א. ס. פושקין

538107

"בת הקפיטן" הוא סיפור הרפתקאות ואהבה לנוער, המתרחש על רקע מרד הקוזאקים ברוסיה ב-1773. פיוטר אנדרייביץ' גרינב, בן אצולה מפונק, נשלח על ידי אביו לשרת בצבא במצודה נידחת סמוך לגבולה הדרומי של המדינה. הוא מתאהב בבתו היחידה של המפקד במקום, נקלע לקרבות מול ימליאן פוגצ'וב, מנהיג המרד, מופרד בעל כורחו מאהובתו, נבגד על ידי חברו, ולקינוח מואשם בשיתוף פעולה עם המורדים.

פושקין מלגלג ביצירתו על יוהרתו הריקנית של מעמד האצולה, ועל התנהלותו השלומיאלית של הצבא – אימונים אינם מתקיימים, אשתו של המפקד שולטת במצודה, קצינים נקלעים לדו-קרב. הוא מגנה אמנם את המבנה המעמדי המעוות של תקופתו, אך כך גם את אופיו של המרד, עליו גרינב אומר, "לא, בהחלט לא מומלץ להיות עֵד למרד רוסי, חסר משמעות וטעם, נטול רחמים ואכזר עד אין קץ!".

מטריד למצוא בספר את המשפט האגבי שאומר קצין הנקרה בדרכו של גרינב, כשהוא מנסה לשכנע אותו ללמוד לשחק ביליארד: "משחק זה הוא דבר הנחוץ ביותר לחייל. במסע ארוך למשל, אתה מגיע לאיזו עיירה נידחת – מה תעשה? במה תעסיק את עצמך? הרי לא כל פעם אפשר להכות ביהודונים. באין ברירה תיכנס לפונדק הקרוב ותפצח במשחק ביליארד".

מטרידה גם קלות השימוש בעינויים קשים, המותירים את המעונים נכים ומעוותים. גרינב עצמו מתנגד להם, אך הוא מספר כי "עד היום יוצא לי לשמוע את השופטים הותיקים מצרים על ביטולו ואיסורו של מנהג העינויים הברברי".

פושקין אינו מסתפק ברקיחת סיפור בדוי, אלא מרחיב אודות הרקע ההיסטורי, ומאחרית הדבר שכתב הסופר בוריס זיידמן, שתרגם את הספר, למדתי שפושקין ערך תחקיר מקיף בנושא המרד, שהתרחש מעט לפני תקופתו.

זיידמן מצביע בדבריו על המוטיב המרכזי של היצירה, הרעיון שמעשה טוב מתגלגל ויוצר מעשה טוב נוסף. בדרכו אל המצודה נקלע גרינב לסופת שלגים, ואיש דל למראה מסייע לו להגיע לפונדק. הצעיר הנדיב מעניק למצילו מעיל. ברבות הימים יציל אותו זר, כשיתברר כי הוא פוגצ'וב בכבודו ובעצמו, את גרינב ממוות בתליה, ואף יסייע לו להתאחד עם אהובתו. "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו".

"בת הקפיטן" בסגנונו הפשוט והישיר אכן מיועד לנוער, אך הוא העשיר אותי בידע היסטורי, וסיפק מבט על החברה הרוסית בתקופתו, חברה של פערים חברתיים בלתי נסבלים שעיוותיה חייבים היו להוביל למהפכה.

 Капитанская дочка – Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин

אוקינוס ומודן

2010 (1836)

תרגום מרוסית: בוריס זיידמן