שווים / ניל בר

כותרת משנה: סיפורה של ספרטה

שמה של ספרטה, העיר הפלופונסית ששיחקה תפקיד מפתח בקורותיה של יוון העתיקה, מוכר כיום בעיקר בזכות המונחים שהשתרשו בשפות השונות בהקשר למשטר החברתי שהונהג בה. מכיוון שאחד מעקרונות החוקה אסר על העלאת החוקים על הכתב, ומכיוון שלא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מרובות הקשורות במקום, ספרטה היא במידה רבה תעלומה. חוסר ההסכמה המחקרי הוא, כדברי ניל בר, אינסופי, והמבקש לפרוש את הסיפור המלא נאלץ לצרף יחדיו מקורות ותתי-מקורות ופרשנויות. לאלה יש להוסיף את ההקשרים המיתולוגיים ששום פרק בהיסטוריה של יוון העתיקה אינו שלם בלעדיהם.

ליקורגוס, המחוקק האגדי שחוקיו הפכו את ספרטה לכוח כמעט בלתי מנוצח, ביקש להבריא את עירו מן החוליים המוסריים שפשטו בה. הוא הפליג ברחבי העולם המוכר, למד מנסיונם של אחרים, ובשובו הנחיל לספרטה את החוקה החדשה. כיום הוא מוכר בעיקר בשל שיטת החינוך שהנהיג – אָגוֹגֶה, הובלה – שכל ספרטני היה מחויב לה מיום היוולדו, ושתוצרתה היתה חיילים בלתי מנוצחים שכינו זה את זה הוֹמוֹיוֹי, כלומר שווים (או דומים, מקבילים) בשל המאמץ המשותף לשיתוף, לאחווה ולמעשים טובים. אבל השיטה הזו לא פעלה בחלל ריק, ונילוו לה רפורמה במבנה השלטוני, ביטול הראוותנות וחתירה ל אָרִיסְטֵיָה ,מצוינות. לא מלך אחד בלבד במהלך ההיסטוריה הספרטנית הועמד לדין בפני מועצת האפורים – מפקחים שהתחלפו מדי שנה – ונידון לקלון בשל אי עמידה בסטנדרטים הספרטניים. החוקה חלה על כולם. מונח הלקוניות שאול אף הוא מספרטה: הראוותנות נאסרה לא רק במה שקשור לרכוש, אלא גם במה שקשור לדיבור, והתמציתיות הלקונית קרויה עד היום על שם דיבורם של הספרטנים, שמקום מושבם היה בלקוניה, חבל ארץ בדרום חצי האי הפלופונסי. יש להזכיר עוד כי, בניגוד למקומות אחרים ביוון, גם הנשים בספרטה נהנו מחינוך, ויכלו להשמיע את דעתן בפומבי. לצד החיוב שבשיטה המנטרלת תאוות בצע ואנוכיות, יש לזכור כי לספרטנים לא היתה הרבה ברירה אם רצו להמשיך לקיים את המצב שבו כמיעוט החזיקו מספר גדול של הלוטים, עמים משועבדים ששירתו אותם. לכן כל גבר ספרטני הוכשר לעסוק בחיילוּת, ונאסר עליו לעסוק בכל מלאכה אחרת. את כל השאר ביצעו ההלוטים. כך יצרה חוקת ליקורגוס מצב אירוני, בו הספרטנים נאלצו להיות חיילים כדי לשמר את משטר העבדות שלהם, שבתורו אפשר להם להיות חיילים.

ניל בר מתאר בספר את קורותיה של ספרטה לאורך מאות שנים, החל מן המיתולוגיה הכרוכה בייסודה, וכלה בירידתה מגדולתה כתוצאה משילוב מספר גורמים, ביניהם כוחות טבע, שינויים פוליטיים ביוון כולה, ונטישת החוקה של ליקורגוס. ספרטה, שישבה בעמק מוגן באופן טבעי על ידי רכסי הרים, ואפילו לא טרחה לבנות סביבה חומה, נקטה במשך שנים רבות מדיניות של בדלנות, עד שהצטרפה אל כוחות יווניים אחרים במלחמה מול הפרסים בהנהגת דרייווש ואחשוורוש אחריו. בספר מתוארים הקרבות העיקריים בהם היו הספרטנים מעורבים, בדרך כלל בהצטיינות יתרה, שנבעה משיטת החינוך שתבעה ניצחון או מוות בשדה הקרב – קרב תרמופילאי, קרב סלמיס וקרב פלטיה. האחדות מול האויב החיצוני לא מנעה יריבויות פנימיות, בעיקר בין ספרטה לאתונה, והקמת אינספור בריתות שנבעו ממלחמות בין ערי יוון או גרמו להן. תולדות האנושות, כמה עצוב, הן בזבוז חסר תוחלת של חיים וזמן ומשאבים במאבקים בלתי נחוצים ברובם על הגמוניה ועל כבוד.

לא אפרט כאן, כמובן, את הארועים המתוארים בפרוטרוט בספר. אציין רק שנהניתי מאוד לקרוא אותם, להרחיב את הידע, לעקוב אחרי ההטעיות ומעשי הריגול שנילוו לארועים, ולהכיר את הדמויות ההיסטוריות כאנשים בשר ודם. אישים כמו אלקיביאדס – מחליף הצדדים הסדרתי – ופאוסניאס – מלך ספרטני שבעט בחוקי ליקורגוס ונענש – הם בין הדמויות מלאות החיים המתוארות בספר. מבלי לוותר על דיוק היסטורי ועל עומק פרשני, ניל בר קיבל כמה החלטות שנועדו לקרב את ההיסטוריה אל הקורא הבלתי מקצועי. אחת מהן היא שימוש בשמות דמויות כפי שהן מוכרות לישראלים ולא בשמן הרשמי. לכן, לדוגמא, מככב בספר אחשוורוש, השם שנתנו היהודים לקסרקסס, חשיארש הראשון, למרות שהזיהוי בינו ובין אחשוורוש מן המגילה אינו ודאי. החלטה נוספת היא ההימנעות ממראי מקומות. גם אם לפעמים השתוקקתי לדעת את מקורם של ציטוטים, בעיקר אלה העוסקים בחיי היומיום של הנפשות הפועלות, היכולת לקרוא ברצף בלי הערות שוליים או הפניות למקורות היתה נעימה.

הערת אגב: ברשימת הקריאה המומלצת בסוף הספר נכלל "אנאבאסיס" מאת כסנופון, ואני מצטרפת להמלצה עליו.

ועוד אחת: ניל בר נמנה עם מייסדי דף הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה". שווה עיון.

"שווים" הוא ספר מרחיב דעת, מהנה וראוי מאוד לקריאה.

זרש

2021

על הסכין / ארנולד ואן דה לאר

כותרת משנה: תולדות הכירורגיה ב-28 ניתוחים יוצאי דופן

ארנולד ואן דה לאר, מנתח הולנדי, מספר על עשרים ושמונה ניתוחים שארעו במהלך ההיסטוריה האנושית. כל אחד מן הניתוחים הללו משמש מבוא לדיון נרחב בהיבטים של מאפייניו ובשינויים שחלו בגישה הכירורגית במהלך השנים. בבסיסו, זהו, כמובן, ספר עיון, אבל הוא נקרא כשרשרת של סיפורים מעניינים, והתובנות העולות ממנו עשויות להיות רלוונטיות לכל קורא, בין אם במישור הפילוסופי ובין אם במישור המעשי.

הנה כמה דוגמאות למקרים המתוארים בספר ולדיונים העולים מהם:

הארי הודיני, שהיה ידוע בעיקר כאמן היחלצות, נפטר בהיותו בן חמישים ושתיים כתוצאה מדלקת תוספתן שלא טופלה בזמן. השיח הציבורי באותה תקופה נטה להאשים במותו סטודנט שחבט בבטנו מספר ימים קודם לכן (הודיני הניח לאנשים לחבוט בו כדי להוכיח שהוא יכול לספוג כל מכה, אבל במקרה הזה נתפס כנראה לא לגמרי מוכן). ואן דה לאר קובע כי טראומה אינה גורמת לדלקת התוספתן, תוהה אם הודיני לא פנה לעזרה משום שההצגה חייבת להמשך, ונקבעה לו מראש הופעה, ומתאר את האופן בו טופלה הדלקת אז והיום.

ניתוח ברוטלי שעבר לואי ה-14 לטיפול בפיסטולה גבוהה הוא הבסיס להסבר על הגורמים לתופעה ועל הדרכים לטפל בה. ואן דה לאר מרחיב באופן משעשע על אורחות החיים בתקופתו של המלך, ומציין כי שיטתו של היפוקרטס, בת למעלה מאלפיים שנה, היא אחת היעילות ביותר, והיא נהוגה עד היום, בשינוי המתבקש בחומרים שבהם נעשה שימוש.

לוסי – השם שניתן לשלד בן למעלה משלושה מליון שנה, המעיד על הליכה זקופה – היא גיבורת הפרק הדן בנזקי המעבר מן ההליכה על ארבע להליכה על שתיים. בין השאר מצביע הכותב על "פגמים תכנוניים", שהאבולוציה עדיין לא הספיקה לתקן, ביניהם העיקול בן התשעים מעלות של העורקים העוברים ברגליים, עיקול המתחייב מהליכה על ארבע, אבל גורם טרשת והיצרות אצל בני האדם.

ברית המילה שעבר אברהם, כמו גם סיפור הנקמה בבני שכם, הם חלק מדיון במילה בכלל, ובהיצרות העורלה בפרט, תופעה שגם לואי ה-16 סבל ממנה, ובגינה התמהמהו צאצאיו שלו ושל מרי אנטואנט לבוא לעולם.

חסידי הומיאופתיה ודיקור סיני לא יחבבו את הזכרתם כדוגמאות לפלצבו, תרופות דמה, אבל אולי ימצאו נחמה באזכורם בנשימה אחת עם ניתוחים שאין בהם תועלת רפואית של ממש. הקריירה של אלן שפרד, מחלוצי תכנית החלל האמריקאית, נעצרה משום שסבל ממחלת מנייר. לאחר שבוצע בו הליך הטיה אנדולימפטית – ניקוז הלחץ במבוך – נעלמו כל התסמינים של המחלה, והוא שב להמריא ואף נחת על הירח כמפקד אפולו 14. בדיעבד התברר שההליך הוא פלצבו טהור.

עוד בפרקי הספר, נזקי השמנת יתר שלקו בה כמה וכמה אפיפיורים, סבלות הלידה של המלכה ויקטוריה שבאו לקצם עם התפתחות ההרדמה, השבץ המוחי שחיסל את לנין, אולי בשל כדורי עופרת שנשארו נעוצים בצווארו, חיתוך הקנה של קנדי אחרי ההתנקשות בחייו, ועוד מקרים רבים ומרתקים, כולל ניתוח ביופסיה שבוצע בצלופח חשמלי. הוא מתאר את שיטות הטיפול הישנות, כמו הקזת הדם הזכורה לרע וניתוחים חפוזים כדי למנוע סבל בהעדר הרדמה, מזכיר דמויות מפתח שקידמו את המקצוע, ומרחיב בהסברים רפואיים בלשון השווה לכל נפש.

סוף הדבר מורכב מעשרה קטעים קצרים, הסובבים סביב דמויות עתידניות של רופאים, כפי שהוצגו בספרים ועל המסך. בין הדמויות הלנה ראסל מן הסדרה "חלל: 1999", שלגביה כותב ואן דה לאר כי אין בכירורגיה דבר שעושה אותה מתאימה יותר לגברים, ובכל זאת נשים הן עדיין מיעוט במקצוע; והרופאים של אי.טי, שלא טרחו להקשיב למטופל שלהם ולחבריו, ורק הרעו את מצבו. הפרקטיקה היום לוקחת בחשבון את רצונותיהם של המנותחים לצד הידע המקצועי וההמלצות של המנתחים.

"על הסכין" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, מעשיר ומרחיב דעת, ומומלץ בהחלט.

Under the Knife – Arnold Van De Laar

תכלת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

הסיפור של היהודים II / סיימון שאמה

כותרת משנה: להשתייך 1492 – 1900

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" תיאר את התהוותה של היהדות ושל העם היהודי, והסתיים בגירוש ספרד. הכרך השני פותח, וכנראה לא במקרה, בדוד הראובני, איש מסתורין, נוסע יהודי, שהציג עצמו ב-1524 כשליחו של יוסף מלך חבור, הציע להקים צבא יהודי שיחד עם הנוצרים יכבוש את ארץ-ישראל מידי המוסלמים, והצליח להגיע לחצרות אפיפיורים ומלכים עד שהוצא להורג. שלמה מולכו, אנוס ששב אל היהדות בהשפעתו, פיתח אף הוא חזיונות משיחיים מכוחה של הקבלה. יהודים רבים למודי סבל ראו בהם את מבשרי הגאולה.

שמו של הכרך השני הוא "להשתייך", שם שיש בו מרירות, משום שנסיונותיהם של היהודים להשתלב בסביבתם כשלו שוב ושוב, וכל כשלון לווה במרחץ דמים. אולי לא ייפלא אפוא שמשיחים, הזויים ככל שהיו, התקבלו בהתלהבות ובנכונות עמוקה להאמין. על האקסטזה שאחזה בציבור עם הופעתו של שבתי צבי, למעלה ממאה שנים אחרי הראובני, כותב שאמה: "השבתאות היתה ההפך מקבלת הדין וההשלמה עם הגורל, מהבריחה האינסופית מפני האסון. הפעם ההתרוצצות היתה אל עבר הגאולה […] לא ל-כך קשה להבין כיצד פולחן היסורים וההתעלות, מחלה דו-קוטבית קולקטיבית, יכול היה לצאת וידו על העליונה".

נדמה שבכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו אותם חלקי סיפור, גם אם התקופות שונות. היהודים מגיעים למקום מסוים, כמה מהם מתבססים בו בקלות בזכות קשרים חובקי עולם עם בני העם ובני המשפחה הפזורים בתפוצות, נוחלים הצלחה, ומעוררים קנאה והתנגדות. בזכות התעשרותם, ומשום שאף אחד אחר אינו מתנדב לכך, הם מממנים את המלחמות ואת המותרות של השליטים. כך עד שמשבר כלכלי או חברתי מפוצץ את הבועה, השליטים מתנערים מחובותיהם, המתחרים מסיתים, והנה פוגרום וגירוש, והכל מתחיל מהתחלה במקום אחר. אבל גם אם מדובר בריטואל, אי אפשר לצמצם את הסיפור לפן הכלכלי. שאמה אמנם ממקד חלק ניכר מן הספר בדמויות בולטות, אבל אינו מזניח את ההמונים, את הסמרטוטרים בלונדון, את הקבצנים הנודדים בלהקות בגרמניה, את אלפי בעלי המקצועות הזעירים שפרנסתם דחוקה, והם, כמובן, הרוב, לא עשירים מנקרי עיניים, לא מנצלי העניים הנוצרים. המונח "אנטישמיות" אמנם הוטבע רק בשלהי המאה ה-19, אך שורשיו בהיסטוריה העתיקה. אפשר לתלות אותו בתקוות לנצר את היהודים, אבל בפועל אלה שהתנצרו לא נוקו מחשד יהדות. למעשה, האנוסים נרדפו על ידי האינקויזיציה יותר מאשר היהודים. עלו טענות כי "הפורענויות שפקדו אותם הן באשמת הנפרדות העיקשת שלהם", ובלי להתבלבל בכלל נטען גם כי "הבעיה היא הפולשנות של היהודים". אי אפשר לנצח. אז משיח, וחלומות גאולה, ואופטימיות שאולי בסיבוב הבא יהיה אחרת, עד שלא.

היו שניסו למצוא נחמה, כמו ר' שמואל אושקי שכתב כי "לב האסון שלנו, הגלות שלנו, העונש שהושת עלינו לנדוד בעולם באימה ובחרדה, הוא בעצם ברכה בתחפושת". אי אפשר לחסל עם מפוזר. כשממלכה אחת גוזרת חיסול, ממלכה אחרת חומלת. היו שניסו להגשים חזון צנוע של התישבות בארץ-ישראל, כמו דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, שביקשו להקים ישוב מבוסס בטבריה. והיו, כמובן, אלה שביקשו להשתייך. היהודים הספרדים בצרפת בתקופת המהפכה הצליחו להשיג זכויות אזרחיות (היהודים האשכנזים נותרו זרים), היהודים בהולנד היוו מיני-יקום אחד מרבים, בחוגי המשכילים קשרים תרבותיים הפכו לעתים לחברות. אפילו הרצל אימץ, בטרם הפך לציוני, את הרעיון של התנצרות המונית כדרך להפוך להיות כמו כולם (אבל התנה זאת בהתגיסותה של הכנסיה למאבק באנטישמיות). כך או כך, האדמה אף פעם לא היתה יציבה תחת רגליהם.

סיימון שאמה נודד בעולם, מציג וריאציות של הקיום היהודי, באירופה חולת האנטישמיות, באמריקה שפורמלית לא הבדילה בין בני אדם על בסיס דתם, בסין הסובלנית, בקוצ'ין שקיימה קהילה רגועה, עד שפרצו סכסוכים על בסיס פרנסה עם המוסלמים, ועד שהאינקויזיציה הפורטוגלית הגיעה. בתוך היומיום, בין מצוקה למצוקה, המשיכו להתנהל דיונים פנימיים על הזהות היהודית, על החילוניות מול האורתודוקסיה, על ההשכלה. האם היהדות היא תרבות פתוחה או מסתפקת בעצמה? האם היא חרשת לקולות הזמן או נושאת בבשרה את סימן ההיסטוריה? האם התורה, התנ"ך, התלמוד […] מספיקים כשלעצמם כדי לקיים חיים יהודיים אותנטיים? והאם החיים האלה בהכרח נמהלים ונפגמים כשהם מוקפים מכל עבר בתרבות הגויית, או שאולי הם נעשים עמוקים ועשירים יותר?

הספר שזור בדמויות מרתקות רבות, ביניהן דונה גרציה, שפינוזה, משה מנדלסון, המתאגרף דניאל מנדוזה (הוא בהחלט לא היה היהודי הראשון שהשיב מלחמה שערה בעזרת משהו קצת יותר גופני מהתפלפלות נעלבת; אבל הוא היה הראשון שכתב על זה), מרדכי נוח שביקש לייסד טריטוריה יהודית באי גרנד איילנד בנהר ניאגרה, רבקה גראץ הפילנתרופית, יהודה לייב פינסקר, כותב ה"אמנציפציה", ועוד. בכל נקודת זמן שאמה מרחיב את היריעה מעבר לסיפור הפרטי. כך, לדוגמא, כשהוא מספר על מנדלסון, הוא מרחיב על ההשכלה בתקופתו ועל דמויות מרכזיות בתחום זה. הוא מתעכב על תופעות מרכזיות כמו צמיחת החסידות, שאת השמחה ואת ההתלהבות האקסטטית שלה הוא מקשר אל הדמוגרפיה הגלובלית שיצרה דור של צעירים חסרי מנוח. הכרך השני מסתיים עם הרצל, החל ממשפט דרייפוס וכלה במפגש עם קיסר גרמניה במקווה ישראל.

בכוח כשרונו של שאמה, ובזכות תרגום נאה של אביעד שטיר, ארבע מאות שנות היסטוריה קמות לתחיה, תוססות ומבעבעות בפרטי פרטים. זוהי היסטוריה של היחיד ושל החברה, הקושרת בין ההתרחשויות הפרטיות ליהודיות ובין היהודיות לגלובליות, מתובלת בפכים קטנים ועוסקת בשאלות גדולות. למותר לציין שבלתי אפשרי להכיל את השפע בסקירה, ולכן אסתפק בהמלצה חמה.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2021 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

הסיפור של היהודים I / סיימון שאמה

כותרת משנה: למצוא את המילים 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה

סיימון שאמה, היסטוריון בריטי-יהודי, נטל על עצמו משימה שאפתנית, לספר את הסיפור של היהודים מאז היווצרותו של העם ועד ימינו. דחיסת ההיסטוריה היהודית כולה אל תוך שלושה כרכים, ובמקביל אל חמש שעות שידור, היא, כמובן, משימה בלתי אפשרית, ולכן אין לצפות מן הספר לתיאור כרונולוגי מדוקדק של כל פן בסיפור. אבל שאמה אינו מתיימר לכך, הוא אינו מבקש לתעד את תולדות היהודים, אלא לספר את סיפורם, ואת זה הוא עושה מצוין. הוא נע כרונולוגית לאורך ציר הזמן, נודד עם גיבוריו במקומות אליהם הגיעו, מרצונם או בכפיה, משלב את הסיפור היהודי בהיסטוריה הכללית, מתמקד בארועי מפתח ובאישי מפתח, ובחינניות מרובה משלב פכים מחיי היומיום המקרבים את ההיסטוריה אל ההווה.

הכרך הראשון, שהוא נושא סקירה זו, נפתח באי יֵבּ שבמצרים, שם התקיימה מאז ימי הבית הראשון ועד סוף תקופת ממלכת פרס קהילה יהודית, שהורכבה בעיקר משכירי חרב שהגנו על גבולה הדרומי של מצרים. הקהילה קיימה אורח חיים יהודי, עם וריאציות משלה, אך עוררה את מורת רוחה של הקהילה המרכזית בארץ ישראל כשהקימה מקדש נוסף לזה שבירושלים. כנראה משום כך ההיסטוריה היהודית הרשמית לא כללה את יֵבּ, אבל, כך אומר שאמה, שתי הדרכים – האקסקלוסיבית והאינקלוסיבית, המבדילה והמכלילה, ירושלים ויֵבּ – התקיימו זו לצד זו בכל מקום שבו היו בכלל יהודים. גם בזמנים מאוחרים יותר התקיימו וריאציות שונות של יהדות בהתהוותה, ושאמה מצביע, בין השאר על בית טוביה, אשר מספר לנו על תרבות שבה זהות יהודית ושמירת מצוות חיו בדו-קיום עם הטעם והתרבות היווניים, בלי שתורגש סתירה בין אלה לאלה, ועל עדויות לקיומם של יהודים-נוצרים ונוצרים כמו-יהודים בשנותיה הראשונות של הנצרות.

"מילים", כפי שמשתמע מכותרת המשנה של הכרך הראשון, הן מוטיב מהותי בסיפור של היהודים. בהקשר זה שאמה מזכיר, בין השאר, את הטקסט העברי הקדום שנמצא בחורבת קאיפה ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה, ואת מגילות הכסף, המתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, שהתגלו בכתף הינום, ועליהן ברכת הכוהנים. החינוך לקריאה ולכתיבה הוא עתיק יומין, כפי שמעידים שני אלפונים מן המאה העשירית והשמינית לפני הספירה. למילים המוקראות בפני קהל משמעות מיוחדת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקראת התורה על ידי נחמיה: הקריאה היהודית היא קריאה דברנית […] היא מופע ציבורי שנועד להסב את לבו של הקורא מקליטה לפעולה […] קריאה הדורשת ויכוח, הערות, הטלת ספק, התערבות ופרשנות […] קריאה יהודית מסרבת להגיע לסוף פסוק. היווצרותה של המשנה נקשרת גם היא לנושא זה: מול החורבן הפיזי קם מפעל גדול של שימור במלים.

הסיפור היהודי שופע רדיפות, גירושים, פוגרומים, ואלה לא נולדו עם הנצרות ועם האשמת היהודים בצליבת ישו. קהילת יֵבּ חרבה עם שקיעתה של פרס. כשאימפריות מתחילות להפרם בקצוות, קבוצות אתניות שנתפסות כמי שנהנות מאמון השלטון מתחילות פתאם להיראות זרות ולא מקומיות, ולא חשוב כמה זמן הן כבר יושבות שם. כשהדת הפכה לחלק מן ה"משחק", הפכו היהודים, בהשפעת הבשורה על פי יוחנן, לבני שטן, אשמים בכל ולכן קורבן "מוצדק": התזמון של המתקפות היודיאופוביות היה תמיד זהה. עיר או חבל-ארץ או מדינה עוברים משבר; המהומות, הסכסוכים, המחסור והפאניקה עברו את הגבול; ודברים נוראים יותר כבר מתדפקים על הדלת. אז מהר, הזדרזו להאשים את אנשי השטן; להכנס חזק ביהודים. יוסף בן-מתתיהו, יוספוס פלביוס, אבחן במדויק ב"נגד אפיון" עד כמה ההסתה קלה: "עם הבלים כאלה צריך להתמודד לא רק על-ידי זעם קדוש, אלא להוכיח באופן חד וחלק כי הם לא ייתכנו כלל – וזאת במיוחד משום שככל שהם יותר מרושעים וסנסציוניים, כך קל להם יותר להאחז בדמיונו של הציבור".

מתוך שפע הנושאים המסחרר בספר אזכיר שלושה:

אחד הפרקים מוקדש לחקר המקרא ולארכיאולוגיה. שאמה סבור כי ארכיאולוגיה שאין לה דבר עם התנ"ך, בארץ הזאת, חיה באשליה לא פחות מאשר "הגיאוגרפיה המקודשת", שלא ראתה לנגד עיניה שום דבר פרט לתנ"ך בעודה חופרת ומכינה מפות.

כמה גרסאות נקשרו לסיפור היחלצותו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה כדי להקים ישיבה ביבנה. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא, מהות הסיפור היא החשובה: שהיהדות תמשיך ותתקיים גם אם יבוא הרע מכל וסממניה החומריים יושמדו, ושמעכשו מורה, יוחנן, ולא כוהן גדול, הוא שיהיה מקור הסמכות היהודית עתידה להותיר חותם עמוק בזכרון היהודי. זה היה הרגע המכונן שבו התחילה השרשרת הארוכה של השרידה והעמידות.

הגניזה הקהירית סיפקה שפע עצום של מסמכים, כתבי קודש וכתבי חול. נדמה כי כל נייר שהופיעו עליו אותיות עבריות נשמר. בקטע משעשע שאמה מצטט מתוך מכתב של אם, וירטואוזית של רגשות אשמה, שבנה לא כתב אליה במשך תקופה ארוכה: "אל תהרוג אותי בטרם עת".

אזכיר גם שלושה מן האישים המרשימים שהספר מתעכב עליהם: הרמב"ם שטען כי לא רק שאפשר להיות גם אדוק וגם רציונלי, אלא שאי-אפשר להיות אדוק באמת אלא אם כן גם השכל הספקן עובד במלוא המרץ; שמואל נגיד, שהיה משורר כשרוני במיוחד, וכמשתמע משמו הגיע למעמד גבוה; אברהם זַכּוּת האסטרונום, שכתביו שמשו את קולומבוס ומגלי עולם אחרים בני התקופה.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג.

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" הוא ספר מרתק ומעשיר מאוד. הספר נצמד להיסטוריה, אבל התלהבותו האישית של הסופר אינה חבויה ואינה מתנצלת, והיא בהחלט מדבקת. למרות היותו ספר עיון הוא קריא מאוד, והתרגום של אביעד שטיר מצוין. אני סקרנית לקרוא את הכרכים הבאים.

מומלץ מאוד.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

מסתערבים / מתי פרידמן

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מגלן / שטפן צווייג

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands  | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

אנשים וגורלות / סטפן צווייג

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן