סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מודעות פרסומת

כיתת יורים בבית ג'יז / שבתי טבת

980228

כותרת משנה: על מה הוצא טוביאנסקי להורג?

ב-30 ביוני 1948 הועמד מאיר טוביאנסקי בפני בית דין שדה, הואשם בבגידה והוצא להורג בו במקום. איסר בארי, ראש הש"י (שירות הידיעות שקדם למחלקת המודיעין בצה"ל), הורשע בנובמבר 1949 בהליך הלא החוקי. בנימין גיבלי, שעמד באותה תקופה בראש מחוז ירושלים, לא הועמד לדין, למרות שהציג בפני בארי דוח חקירה מגמתי, והיה בכיר שופטיו של טוביאנסקי. שמו של טוביאנסקי טוהר רשמית כשנה לאחר שנרצח.

בספרו "עונת הגז" ההיסטוריון שבתי טבת כרך יחדיו את פרשת טוביאנסקי עם פרשת לבון והעסק הביש, שבשתיהן היה גיבלי הרוח החיה. "כיתת יורים בבית ג'יז" הוא חלקו הראשון, שראה אור בנפרד. לטענתו של טבת, העסק הביש היה נמנע אילו נחקרה פרשת טוביאנסקי כהלכה, תוך הצבעה על אשמתו של גיבלי והסקת מסקנות בהתאם. אבל, כך טבת, "דומה שבישראל שוררת שיטה של אי-חקירה, כאילו היה זה חוק-טבע בלתי-נמנע".

הספר מפרט את הרקע לחשדות שעלו נגד טוביאנסקי ואת מופרכותן, עליה ניתן היה לעמוד בכל שלב, לולא הלהיטות של שני "גיבורי" הפרשה. המניע של גיבלי, כך ניתן רק לשער, היה הרצון לזכות בקרדיט על חשיפת המרגל, ולא להותיר את הכבוד למחליפו, שעמד להכנס לתפקיד בתוך זמן קצר. בארי, כך נקבע במשפט, ככל הנראה האמין באשמתו של טוביאנסקי, אך לא טרח לחקור לעומק, ונמנע מלנקוט בהליכים משפטיים חוקיים. עמדה לחובתו גם שורה של מקרים חריגים ואלימים שלהם היה אחראי, ביניהם רצח עלי קאסם ופרשת אבא חושי – ג'ול אמסטר. ב-1964 אמר עליו לוי אשכול, כי מעשיו בשלהי כהונתו הם "נושא לחקירה נפשית".

אולי ניתן להבין את הארועים על רקע התקופה. במכתבו ללנה טוביאנסקי, אלמנתו של מאיר, כתב בן-גוריון כי המשפט וההוצאה להורג יכלו להתרחש "אולי מפני שעדיין מנהגי המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא שיצא מה"הגנה", והמדינה טרם הספיקה לחוק חוקים ולהטיל את משטרה על כל הנוגעים בדבר". כשהתברר לבן-גוריון כי אכן נעשה עוול, הורה להשיב לטוביאנסקי את כבודו, להביאו לקבורה צבאית, ולדאוג לאלמנתו ולבנו. בנוסף הורה לעגן את השיפוט הצבאי בחקיקה.

פרשת טוביאנסקי הפכה לפרשה פוליטית, פרי היריבות בין מפא"י למפ"ם, ובן-גוריון לא יצא ממנה נקי מבחינה מפלגתית וציבורית. נדמה שדבר לא השתנה מאז כתב שבתי ב-1992 את הדברים הבאים: "יתכן איפוא שזה המבחן המזומן לכל עסקן ואיש-מדינה בישראל – גם לישרים ולנכוחים שבהם: עליו לגלות כוחות בלתי-מצויים של הגוף ובריות-הנפש כדי לשרוד ולעמוד במערכות השמצה והסתה, היונקות מפוליטיזציה חסרת-רחמים".

"כיתת יורים בבית ג'יז" הוא ספר מפורט ומעניין, ולקחי הפרשה מן הראוי שייזכרו.

איש-דור

1992

האמת על רצח קסטנר / איסר הראל

0770000143154

כותרת משנה: טרור יהודי במדינת ישראל

"משפט קסטנר נגמר השבוע. פרשת קסטנר, כמפתח לפרשת השואה, לא נגמרה. היא תוסיף להלך אימים במדינה וביהדות, עד אשר תיחשף ותוכר האמת בשלמותה, ותופקנה מלוא המסקנות הציבוריות הנובעות מאמת מחרידה זו" ("העולם הזה", 15.1.58)

ב-15 במרץ 1957 נרצח ישראל קסטנר. קרוב לשנתים קודם לכן קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר, ממנהיגי  יהדות הונגריה בתקופת השואה, מכר את נפשו לשטן כששיתף פעולה עם הנאצים, ובכל היה שותף בעקיפין לרצח יהודים. עשרה חודשים לאחר הרצח טיהר בית המשפט העליון, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה, אך הותיר על כנה את הקביעה כי סייע בהצלת נאצים אחרי המלחמה. הרוצחים נתפסו בתוך שעות אחדות: יוסף מנקס המפעיל, זאב אקשטיין היורה, ודם שמר המסייע. מנקס טען לחפות, שני האחרים הודו במעשה, ואקשטיין אף העיד נגד מנקס. על שלושתם נגזר מאסר לעולם, אך בן-גוריון חנן אותם כעבור חמש שנים.

מה היו מניעי הרצח, ומי באמת היה היוזם? כאן נחלקות הדעות בקוטביות מרובה, ועד היום לא יושבה המחלוקת. שירות הבטחון היה סמוך ובטוח שמחתרת, המורכבת מיוצאי לח"י ומומרצת על ידי האידאולוג ישראל שייב-אלדד, היא שביצעה את הרצח, שכן בעיניה היה קסטנר בן-מוות בשל פשעיו. שמואל תמיר, פרקליטו של מלכיאל גרינוולד, שבשל האשמותיו כלפי קסטנר החלה הפרשה להתגלגל, גלגל את האשמה לפתחה של הנהגת המדינה. תמיר נתמך על ידי אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" – שותפות זמנית של יריבים רעיוניים, שחלקו את הטינה כלפי הנהגת מפא"י. השניים טענו כי מי שביצע את הרצח הוא שירות הבטחון (ש"ב), כדי להשיג כמה מטרות: האחת – מניעת דיון בהתנהלותה של הנהגת הישוב בתקופת השואה, השניה – הסטת דעת הקהל מן הנסיגה מסיני, והשלישית – צמצום העיסוק הציבורי במשפטו של עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, ששורת המתנדבים טענה כלפיו כי ניהל קשרים עסקיים עם חשודים בפלילים (ואם מסכת הטיעונים הזו נשמעת דומה עד מאוד לכאלה המושמעות מאז ועד היום בהקשרים שונים, כנראה לא הרבה השתנה במקומותינו). העובדה שזאב אקשטיין היה בשלב כלשהו סוכן של הש"ב, שדיווח על פעולותיה של הקבוצה המחתרתית, אם היתה כזו, לשירות, שמשה את טיעוני שני הצדדים: האחד טוען לפרובוקציה מכוונת, השני טוען שאקשטיין חצה את הקווים והזדהה לחלוטין עם הקבוצה.

איסר הראל, מי שהיה ראש השירות באותה תקופה, כתב ספר אמוציונלי, שמבקש לנפץ אחת לאחת את כל טענותיהם של תמיר ושותפיו. הוא אינו מתייחס כלל לשאלת אשמתו או חפותו של קסטנר, ומתמקד ברצח בלבד. בפתח-דבר הוא נתלה בדבריו של מנחם בגין, ששלוש שנים לפני פרסומו של הספר הקים ועדת חקירה לבחינת רצח ארלוזורוב, בנימוק שאין לעבור בשתיקה על האשמה חמורה המוקיעה ציבור שלם, ושכל שעה כשרה לברר את האשמה עד תום. בשם אותם נימוקים מעורר הראל את רצח קסטנר קרוב לשלושים שנה אחרי התרחשותו.

השליש הראשון של הספר נועד להוכיח את קיומה של מחתרת יהודית קיצונית, שצמחה מתוך ארגון לח"י, והוא מתרכז בשורה של ארועים – רצח ברנאדוט, הטמנת מטען נפץ בשגרירות הרוסית, ותקיפת הכנר ישה חפץ. כמה מן ההתבטאויות שהושמעו באותה תקופה כאילו נלקחו מעתוני ימינו, כמו האמירות הללו, שהראל משמיע בציניות זועמת: "שירות הבטחון – הוא ולא אחר – ארגן את קבוצת הטרור או שתל בתוכה פרובוקטור שדרבן אותה לפעול באלימות. וזאת כדי שיהיה אפשר לחסל את הקבוצה הרעיונית אויבת המשטר ולפגוע באמצעותה ביריבים פוליטיים ורעיוניים של השלטון". "שיחותיהם, תכניותיהם – כל אלה לא היו אלא מעשי נערות, לכאורה. הימצאותו של סוכן מטעם שירותי הבטחון בתוכם – שהתגלתה תדיר לאחר מעצרם של חברי הקבוצה – שימשה עילה בפיהם לטעון כי הפעולות נעשו תמיד ב"ידיעת" שירותים אלה או אפילו בעידודם ובהכוונתם". "העולם הזה" האשים את חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, בנסיון לכרסם בסמכויות בתי המשפט, והתנגד בכל כוחו לפקודת הטרור. וגם אמירה כמו נבואית נמצאת כאן, עשר שנים לפני רצח רבין: "מחתרת, ותהא מגוחכת ככל שתהיה, אינה זקוקה להמונים בשביל לעשות פעולה ראוותנית. די לשים אקדח בידי בחור אחד ולסמן לו את המטרה".

לאחר שהוכיח לשביעות רצונו את קיומה של המחתרת, פונה איסר הראל לטפל ברצח קסטנר, וקובע בפתח דבריו כי אכן מדובר בפרובוקציה, אך לא זו של השלטון אלא של מבצעיו האמיתיים: "רצח קסטנר היה שיאו של הטרור הפוליטי במדינת ישראל. הוא היה רצח פוליטי שבוצע על-ידי קבוצה טרוריסטית קנאית קטנה וסגורה היטב, שנשלטה על-ידי מנהיגות קנאית, סומאת בשנאתה, בלתי מאוזנת מבחינה נפשית. אך לא היה זה רצח פוליטי בלבד. היה זה רצח פוליטי משולב בפרובוקציה. מבצעי הרצח תכננו אותו כך, שיוכלו להטיל את האחריות עליו על השלטון, ובראשו על ראש הממשלה ועל שרות הבטחון הנמצא תחת פיקוחו". הוא מצטט מקורות רבים, רובם מאותם ימים, מיעוטם מאוחרים יותר, ומשיב אחת לאחת לכל הטענות שהוטחו בארגונו. בנוסף להסתמכות על פסקי הדין ועל כתבות וראיונות, הוא מנתח את דמויותיהם של המעורבים בפרשה, ומול הדיוקנאות ההרואיים ששרטט "העולם הזה" הוא מציב את גרסתו המשחירה אותם.

לא אכנס לכל פרטי הפרטים של הפרשה, הדיונים אודותיה עדיין לא מיצו את עצמם, אולי אף פעם לא ימוצו. ספרו של איסר הראל אישי מאוד, עצבני מאוד, ושופע אינספור החזרות הנובעות מן הלהיטות לחדד שוב ושוב את עמדותיו של הכותב. הקריאה בו, בעיקר בפרקים האחרונים, מייגעת לעתים, אך הוא מרתק ועשיר במידע, ולכן מומלץ למתעניינים בהיסטוריה המקומית.

עידנים וידיעות אחרונות

1985

גבלס / פטר לונגריך

gbbels_cover_front2

כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים

ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.

בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.

גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.

מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.

במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".

לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.

מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.

לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.

הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.

הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".          

הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.

Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich

דביר

2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)

תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

יעקב וקשקשנים אחרים / יוסף חרמוני

file_0

יוסף חרמוני, חבר קיבוץ איילת השחר, מספר ב"יעקב וקשקשנים אחרים" על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של הקיבוץ. פרקי הספר נעים מ-1918, השנה בה עלו חמישה חלוצים וחלוצה אחת על הקרקע, ועד הסתלקותם מן העולם של בני דור הותיקים, שכונו "הנוער המקומי" גם בהגיעם לגיל זיקנה.

הקשקשן הראשי שבשם הספר הוא יעקב שגב, שהיה בין השאר מזכיר הקיבוץ, אדם אוהב חיים ואוהב שתיה, מספר בחסד, שגולל בסיפוריו את קורות הישוב באמצעות אנקדוטות מהווי היומיום. מתודלק ב"בירה מוסקבה", בירה מחוזקת בוודקה, הפליג בסיפורים מקושטים, גרסה מבודחת של מציאות לא קלה. כשמאזיניו תהו אם אכן קרו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, ענה שאם אינם מאמינים הם מוזמנים לבדוק "בספרים השמנים", הווה אומר בתיעוד הרשמי. אבל, כותב יוסף חרמוני, "לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום". חרמוני מְשַווה בדמיונו את יעקב בגן עדן, מבלה בנעימים עם מספרים דגולים אחרים, ש"ארגז הכלים" שלהם כלל הומור וגוזמאות, אשר היטיבו לבטא קושי וכאב – קולא ברוניון וזורבה היווני וסוראמללו הירושלמי וג'וחא וטיל אוילנשפיגל והרשלה מאוסטרופול.

כפי שאפשר להתרשם משמו של הספר, וגם מעטיפתו (איור מלבב מאת נעם נדב, עיצוב מאת ירמי אמסטר), הגישה הסיפורית קלילה. מתוך הקלילות נחשפת מציאות חייו של הקיבוץ, על חגיו ועל שמחותיו, אבל גם על קשייו בשנים הראשונות, על עמידתו תחת אש שנים רבות, על התחבטויותיו האידיאולוגיות, על מצוקות חבריו. חרמוני עוסק, בין השאר, בויכוח עתיק היומין עם כפר גלעדי בסוגיה מי מהקיבוצים ותיק יותר. הוא מקדיש פרק לפילוג הגדול בשנות החמישים, שהביא לטרנספר של חברים בין הקיבוצים כדי ליצור ישובים הומוגנים בהשתייכותם הפוליטית (בהקשר זה הוא מזכיר פרט ביוגרפי מחייו, כיליד בית השיטה שעבר עם הוריו לאיילת השחר, בעוד אחותו נשארת בביתם הישן). הוא אינו חומק מעיסוק בנושאים טעונים כמו אלימותה של חברת הילדים, היחסים המורכבים עם הפועלים מחצור, השד העדתי שריקד בין שלוש הקבוצות הגדולות – רוסים, פולנים ויֶקים – לפני שהגיעו בני עדות המזרח שהשתלבו לחלוטין במרקם החברתי, ועוד. הוא מזכיר חברים שנפלו, חברים שהתאבדו, מקדיש תשומת לב ליחסם של בני הקיבוץ אל בעלי החיים המסורים שלהם, עוסק בדמויות בולטות כמו גם בדמויות שוליות, ועושה כל זאת בחיוך וברגישות. רוב הזמן הסיפורים מצחיקים, לוקח קצת זמן לקלוט את הקשיים שעליהם הם מספרים, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק במקומות בלתי צפויים, כמו בעיצומה של קבורה. שהרי, כפי שיעקב אמר, "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד". אחרי הפרק הראשון או השני חששתי שעודף הסלסולים הלשוניים ושורות המחץ יגרום לי לקרוא את הספר בהפסקות, אבל נכבשתי לקסם הסיפורים, וקראתי ברצף.

"יעקב וקשקשנים אחרים" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, משעשע ומרגש. הוא אולי אינו מתיימר להיות יצירה היסטורית-תיעודית, אך בדרכו ההומוריסטית ובאהבה רבה מספר את סיפוריהם של האנשים שעשו את ההיסטוריה ושבנו חברה חדשה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו.

עולם חדש

2018

קיצור תולדות האנושות / יובל נח הררי

1-2691b2

במהלך השנים שחלפו מאז הפך "קיצור תולדות האנושות" ללהיט, נמנעתי מלקרוא אותו, משום שסברתי שהנסיון לתפוס את ההיסטוריה האנושית על כל היבטיה בספר אחד, על ידי אדם אחד שתחום התמחותו מוגדר ולכן מוגבל, הוא יומרני ופופוליסטי. לאחר שהספר היה ל"תופעה", וגם המשכיו זכו לתמיכה ולהתנגדויות, החלטתי להתנער מן הדעה המוקדמת שלי ולנסות לקרוא אותו. לא הצטערתי.

יובל נח הררי סוקר את קורות האדם מימיו כיונק זניח ועד למעמדו היום בראש שרשרת המזון. הוא מתאר את שלוש המהפכות החשובות בהיסטוריה – הלשונית, החקלאית והמדעית – ומצביע על מגמת הגלובליזציה, שמוליכה מן הקבוצות הקטנות והנפרדות של ציידים-לקטים אל תרבות אחת, המבוססת על השילוש חרב-כסף-דת ומאגדת מיליארדי בני אדם. הוא מתבונן בתהליכים ברמת המאקרו, מתרכז במגמות ארוכות שנים, ומתעלם במתכוון מחריגים, בחירה הכרחית כשמכווצים תחומי ידע רבים ועשרות אלפי שנים לספר אחד.

אפשר להתווכח עם תוכנו של הספר כמעט בכל היבט. כמה ויכוחים ינבעו מרמת המיקרו, שכן בגלל ההכרח לקצר הסופר נוקט בהכללות רחבות מאוד. ויכוחים אחרים עשויים לנבוע מתפיסות עולם. בכל מקרה, הספר מציע שפע של ידע מרתק, מציג תפיסות מעניינות, שלפחות מבחינתי חלקן בלתי צפויות (כך לדוגמא הצגת המהפכה החקלאית לא כמשפרת מצבו של האדם, אלא כמֵרעה), ולמרות מגמתיות מסוימת הוא מגרה למחשבה ולהעמקה.

תפיסת ההיסטוריה של הררי היא בעיקרה ביולוגית, והוא עומד על כך כבר בדפים הראשונים: בני האדם הם עדיין בעלי חיים, ויכולותיהם הגופניות, הרגשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיות מעוצבות על ידי הדנ"א שלהם. כל הקשיים שחווה האדם במעבר מחיים בקבוצה קטנה להתאגדות בקבוצות ענק, מיוחסים ל"תכנות" האבולוציוני שלא הכשיר אותו להתמודדות עם מספר גדול של בני אדם אחרים. קושי אחד, לדוגמא, נעוץ בהכרח לקיים יחסי שוק מורכבים, שאינם יכולים להתרחש ללא מערכת מוניטרית. לטענת הררי, המוח האנושי מתקשה לזכור מספרים כי לקטים לא הצטרכו להתמודד עם מידע מתמטי מונוטוני, ולכן מסחר מורכב יכול היה להתפתח רק אחרי המצאת אמצעים שיבצעו פעולות כאלה – נוסחאות, ספרי חשבונות, לבלרים. המסקנה ודאי נכונה, יש לי ספקות לגבי ההנחה, והררי, למרבה הצער, אינו מספק סימוכין. זו, אגב, אחד מחולשותיו של הספר בעיני: הטקסט מפנה אל מספר קטן מדי של מקורות. מכיוון שהוא מודה שרוב הידע שלנו על תקופות קדומות נשען על מספר קטן מאוד של ממצאים, אסמכתאות לקביעוֹת הן בגדר הכרח. ועוד אגב, קביעה שנשענת על אחד המקורות שבדקתי (בנושא הארכת חיים באמצעות הנדסה גנטית) אינה משקפת במדויק את המקור, אם כי רוח הדברים נשמרת.

הנה עוד דוגמא לנושא שמן הסתם מעורר ויכוח. בציר הזמן הפותח את הספר אי אפשר שלא לתהות על היעדרה של היהדות. לפני 5,000 שנה מופיעות הדתות הפוליתאיסטיות, לפני 2,500 שנה מופיע הבודהיזם, אחריו הנצרות ובעקבותיה האיסלם. מכיוון שהנצרות והאיסלם צמחו מן היהדות, היעדרותה מן הציר כמבשרת המונותיאיזם מוזרה. הפרק הנקרא "כוח עליון" מתייחס לענין זה. הפוליתאיזם ייחס לאלים אינטרסים ופניות אישיות, והקשר של בני האדם עם האלים היה אישי ואינטימי. האל היחיד על פי המונותיאיזם של הנצרות ושל האיסלם הוא אל אוניברסלי, שאת בשורתו יש להפיץ ברבים. האל היהודי, טוען הררי, עומד בין שתי התפיסות: אלוהים הוא כוח עליון אוניברסלי, אבל בדומה לאלים הקדמונים יש לו העדפות, במקרה שלו היהודים וארץ ישראל. כתוצאה מתפיסה זו, היהדות אינה מיסיונרית, ובכך שונה מהדתות שהתפתחו ממנה, והיא אינה מייצגת בשלמות את המונותיאיזם. אפשר לטעון שההתנגדות לדעה זו בקרב קוראים ישראלים נובעת מפרובינציאליות. אפשר לטעון. באותה רמה של שכנוע, שתמיכה בדעה זו היא הקטנה עצמית והיגרפות לקוסמופוליטיות. כך או כך, ה"אמת" פחות מעניינת מהדיון. עוד בהקשר של הדתות, הררי עומד יפה על "פלישת" הפוליתאיזם אל המונותיאיזם: הנצרות פיתחה פנתיאון של קדושים, חלקם גלגול של אלים קדמונים, כל אחד והטריטוריה שלו או קבוצת האנשים המועדפת עליו. היהדות שילבה אל תוכה מלאכים, שדים וצדיקים, כל אחד והתמחותו. ואם בדת עסקינן, מעניינת התיאוריה על התפתחותה יד ביד עם המהפכה החקלאית.

בדיון בשאלה מה טבעי לאדם ומה אינו טבעי, הררי מציע כלל אצבע: "הביולוגיה מאפשרת, התרבות אוסרת", ומוסיף כי "כל מה שאפשרי, הוא בהכרח טבעי". האבחנה הזו נכללת בדיון על יחסים בין המינים, על זכויות האשה ועל יחסים הומוסקסואלים. בעוד גבר ואשה מוגדרים ביולוגית, דפוסי ההתנהגות המוכתבים על ידי התרבות משקפים את מה שהוא מכנה "סדר מדומיין". למרות כלל זה, ולמרות התפיסה הביולוגית של ההיסטוריה האנושית, הררי נוטה להחריג מן הדיון התנהגויות אנושיות מסוימות, והבולטת שבהן היא היחס אל בעלי החיים. הלב נחמץ אל מול סבלן של החיות, שהפכו להיות פס יצור בתעשית המזון, ואפשר לדון במוסריות של היחס הזה, אבל אם מה שאפשרי הוא בהכרח טבעי, אפשר לטעון שגם עליונותו האכזרית של האדם היא טבעית, שונה רק בהיקף ובמיכון מאכזריותה של קבוצת לביאות המפרידה תאו צעיר מאמו (כן, לאדם יש אלטרנטיבות, ללביאה אין, אבל לא זה הדיון). ובהרחבה, אם האבולוציה העניקה לאדם תודעה (=נפש=מוסר), תוצריה גם הם פרי האבולוציה.

לאן מועדות פניה של האנושות? היסטוריה, כך כותב הררי, אינה נלמדת כדי לנבא את העתיד. היא נלמדת כדי להרחיב את האופקים, וכדי להבין את שפע האפשרויות המזומנות בכל רגע נתון. מכיוון שלדבריו חקר ההיסטוריה מסוגל לענות על השאלה "איך קרו הדברים" ופחות על "מדוע קרו", ברור מדוע הוא נמנע מלנבא, ובוחר לסיים את הספר בפניה אל חוש האחריות: האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?

עד כאן מעט מזעיר מן ההערות שרשמתי לעצמי, כל אחת מהן פתח לדיון. האחרות נותרו על הנייר, ועוד אשוב להרהר בהן. דווקא בשל ההתנגדויות שהספר עשוי לעורר, אני ממליצה עליו. הוא אינטליגנטי, נהיר ומושקע, מספק מבט רחב על ההיסטוריה, וקריאתו בראש פתוח ממריצה ומעוררת, ומספקת שפע חומר גלם למחשבות וללימוד נוסף.

דביר

2013

דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז