סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

מודעות פרסומת

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

יעקב וקשקשנים אחרים / יוסף חרמוני

file_0

יוסף חרמוני, חבר קיבוץ איילת השחר, מספר ב"יעקב וקשקשנים אחרים" על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של הקיבוץ. פרקי הספר נעים מ-1918, השנה בה עלו חמישה חלוצים וחלוצה אחת על הקרקע, ועד הסתלקותם מן העולם של בני דור הותיקים, שכונו "הנוער המקומי" גם בהגיעם לגיל זיקנה.

הקשקשן הראשי שבשם הספר הוא יעקב שגב, שהיה בין השאר מזכיר הקיבוץ, אדם אוהב חיים ואוהב שתיה, מספר בחסד, שגולל בסיפוריו את קורות הישוב באמצעות אנקדוטות מהווי היומיום. מתודלק ב"בירה מוסקבה", בירה מחוזקת בוודקה, הפליג בסיפורים מקושטים, גרסה מבודחת של מציאות לא קלה. כשמאזיניו תהו אם אכן קרו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, ענה שאם אינם מאמינים הם מוזמנים לבדוק "בספרים השמנים", הווה אומר בתיעוד הרשמי. אבל, כותב יוסף חרמוני, "לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום". חרמוני מְשַווה בדמיונו את יעקב בגן עדן, מבלה בנעימים עם מספרים דגולים אחרים, ש"ארגז הכלים" שלהם כלל הומור וגוזמאות, אשר היטיבו לבטא קושי וכאב – קולא ברוניון וזורבה היווני וסוראמללו הירושלמי וג'וחא וטיל אוילנשפיגל והרשלה מאוסטרופול.

כפי שאפשר להתרשם משמו של הספר, וגם מעטיפתו (איור מלבב מאת נעם נדב, עיצוב מאת ירמי אמסטר), הגישה הסיפורית קלילה. מתוך הקלילות נחשפת מציאות חייו של הקיבוץ, על חגיו ועל שמחותיו, אבל גם על קשייו בשנים הראשונות, על עמידתו תחת אש שנים רבות, על התחבטויותיו האידיאולוגיות, על מצוקות חבריו. חרמוני עוסק, בין השאר, בויכוח עתיק היומין עם כפר גלעדי בסוגיה מי מהקיבוצים ותיק יותר. הוא מקדיש פרק לפילוג הגדול בשנות החמישים, שהביא לטרנספר של חברים בין הקיבוצים כדי ליצור ישובים הומוגנים בהשתייכותם הפוליטית (בהקשר זה הוא מזכיר פרט ביוגרפי מחייו, כיליד בית השיטה שעבר עם הוריו לאיילת השחר, בעוד אחותו נשארת בביתם הישן). הוא אינו חומק מעיסוק בנושאים טעונים כמו אלימותה של חברת הילדים, היחסים המורכבים עם הפועלים מחצור, השד העדתי שריקד בין שלוש הקבוצות הגדולות – רוסים, פולנים ויֶקים – לפני שהגיעו בני עדות המזרח שהשתלבו לחלוטין במרקם החברתי, ועוד. הוא מזכיר חברים שנפלו, חברים שהתאבדו, מקדיש תשומת לב ליחסם של בני הקיבוץ אל בעלי החיים המסורים שלהם, עוסק בדמויות בולטות כמו גם בדמויות שוליות, ועושה כל זאת בחיוך וברגישות. רוב הזמן הסיפורים מצחיקים, לוקח קצת זמן לקלוט את הקשיים שעליהם הם מספרים, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק במקומות בלתי צפויים, כמו בעיצומה של קבורה. שהרי, כפי שיעקב אמר, "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד". אחרי הפרק הראשון או השני חששתי שעודף הסלסולים הלשוניים ושורות המחץ יגרום לי לקרוא את הספר בהפסקות, אבל נכבשתי לקסם הסיפורים, וקראתי ברצף.

"יעקב וקשקשנים אחרים" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, משעשע ומרגש. הוא אולי אינו מתיימר להיות יצירה היסטורית-תיעודית, אך בדרכו ההומוריסטית ובאהבה רבה מספר את סיפוריהם של האנשים שעשו את ההיסטוריה ושבנו חברה חדשה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו.

עולם חדש

2018

קיצור תולדות האנושות / יובל נח הררי

1-2691b2

במהלך השנים שחלפו מאז הפך "קיצור תולדות האנושות" ללהיט, נמנעתי מלקרוא אותו, משום שסברתי שהנסיון לתפוס את ההיסטוריה האנושית על כל היבטיה בספר אחד, על ידי אדם אחד שתחום התמחותו מוגדר ולכן מוגבל, הוא יומרני ופופוליסטי. לאחר שהספר היה ל"תופעה", וגם המשכיו זכו לתמיכה ולהתנגדויות, החלטתי להתנער מן הדעה המוקדמת שלי ולנסות לקרוא אותו. לא הצטערתי.

יובל נח הררי סוקר את קורות האדם מימיו כיונק זניח ועד למעמדו היום בראש שרשרת המזון. הוא מתאר את שלוש המהפכות החשובות בהיסטוריה – הלשונית, החקלאית והמדעית – ומצביע על מגמת הגלובליזציה, שמוליכה מן הקבוצות הקטנות והנפרדות של ציידים-לקטים אל תרבות אחת, המבוססת על השילוש חרב-כסף-דת ומאגדת מיליארדי בני אדם. הוא מתבונן בתהליכים ברמת המאקרו, מתרכז במגמות ארוכות שנים, ומתעלם במתכוון מחריגים, בחירה הכרחית כשמכווצים תחומי ידע רבים ועשרות אלפי שנים לספר אחד.

אפשר להתווכח עם תוכנו של הספר כמעט בכל היבט. כמה ויכוחים ינבעו מרמת המיקרו, שכן בגלל ההכרח לקצר הסופר נוקט בהכללות רחבות מאוד. ויכוחים אחרים עשויים לנבוע מתפיסות עולם. בכל מקרה, הספר מציע שפע של ידע מרתק, מציג תפיסות מעניינות, שלפחות מבחינתי חלקן בלתי צפויות (כך לדוגמא הצגת המהפכה החקלאית לא כמשפרת מצבו של האדם, אלא כמֵרעה), ולמרות מגמתיות מסוימת הוא מגרה למחשבה ולהעמקה.

תפיסת ההיסטוריה של הררי היא בעיקרה ביולוגית, והוא עומד על כך כבר בדפים הראשונים: בני האדם הם עדיין בעלי חיים, ויכולותיהם הגופניות, הרגשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיות מעוצבות על ידי הדנ"א שלהם. כל הקשיים שחווה האדם במעבר מחיים בקבוצה קטנה להתאגדות בקבוצות ענק, מיוחסים ל"תכנות" האבולוציוני שלא הכשיר אותו להתמודדות עם מספר גדול של בני אדם אחרים. קושי אחד, לדוגמא, נעוץ בהכרח לקיים יחסי שוק מורכבים, שאינם יכולים להתרחש ללא מערכת מוניטרית. לטענת הררי, המוח האנושי מתקשה לזכור מספרים כי לקטים לא הצטרכו להתמודד עם מידע מתמטי מונוטוני, ולכן מסחר מורכב יכול היה להתפתח רק אחרי המצאת אמצעים שיבצעו פעולות כאלה – נוסחאות, ספרי חשבונות, לבלרים. המסקנה ודאי נכונה, יש לי ספקות לגבי ההנחה, והררי, למרבה הצער, אינו מספק סימוכין. זו, אגב, אחד מחולשותיו של הספר בעיני: הטקסט מפנה אל מספר קטן מדי של מקורות. מכיוון שהוא מודה שרוב הידע שלנו על תקופות קדומות נשען על מספר קטן מאוד של ממצאים, אסמכתאות לקביעוֹת הן בגדר הכרח. ועוד אגב, קביעה שנשענת על אחד המקורות שבדקתי (בנושא הארכת חיים באמצעות הנדסה גנטית) אינה משקפת במדויק את המקור, אם כי רוח הדברים נשמרת.

הנה עוד דוגמא לנושא שמן הסתם מעורר ויכוח. בציר הזמן הפותח את הספר אי אפשר שלא לתהות על היעדרה של היהדות. לפני 5,000 שנה מופיעות הדתות הפוליתאיסטיות, לפני 2,500 שנה מופיע הבודהיזם, אחריו הנצרות ובעקבותיה האיסלם. מכיוון שהנצרות והאיסלם צמחו מן היהדות, היעדרותה מן הציר כמבשרת המונותיאיזם מוזרה. הפרק הנקרא "כוח עליון" מתייחס לענין זה. הפוליתאיזם ייחס לאלים אינטרסים ופניות אישיות, והקשר של בני האדם עם האלים היה אישי ואינטימי. האל היחיד על פי המונותיאיזם של הנצרות ושל האיסלם הוא אל אוניברסלי, שאת בשורתו יש להפיץ ברבים. האל היהודי, טוען הררי, עומד בין שתי התפיסות: אלוהים הוא כוח עליון אוניברסלי, אבל בדומה לאלים הקדמונים יש לו העדפות, במקרה שלו היהודים וארץ ישראל. כתוצאה מתפיסה זו, היהדות אינה מיסיונרית, ובכך שונה מהדתות שהתפתחו ממנה, והיא אינה מייצגת בשלמות את המונותיאיזם. אפשר לטעון שההתנגדות לדעה זו בקרב קוראים ישראלים נובעת מפרובינציאליות. אפשר לטעון. באותה רמה של שכנוע, שתמיכה בדעה זו היא הקטנה עצמית והיגרפות לקוסמופוליטיות. כך או כך, ה"אמת" פחות מעניינת מהדיון. עוד בהקשר של הדתות, הררי עומד יפה על "פלישת" הפוליתאיזם אל המונותיאיזם: הנצרות פיתחה פנתיאון של קדושים, חלקם גלגול של אלים קדמונים, כל אחד והטריטוריה שלו או קבוצת האנשים המועדפת עליו. היהדות שילבה אל תוכה מלאכים, שדים וצדיקים, כל אחד והתמחותו. ואם בדת עסקינן, מעניינת התיאוריה על התפתחותה יד ביד עם המהפכה החקלאית.

בדיון בשאלה מה טבעי לאדם ומה אינו טבעי, הררי מציע כלל אצבע: "הביולוגיה מאפשרת, התרבות אוסרת", ומוסיף כי "כל מה שאפשרי, הוא בהכרח טבעי". האבחנה הזו נכללת בדיון על יחסים בין המינים, על זכויות האשה ועל יחסים הומוסקסואלים. בעוד גבר ואשה מוגדרים ביולוגית, דפוסי ההתנהגות המוכתבים על ידי התרבות משקפים את מה שהוא מכנה "סדר מדומיין". למרות כלל זה, ולמרות התפיסה הביולוגית של ההיסטוריה האנושית, הררי נוטה להחריג מן הדיון התנהגויות אנושיות מסוימות, והבולטת שבהן היא היחס אל בעלי החיים. הלב נחמץ אל מול סבלן של החיות, שהפכו להיות פס יצור בתעשית המזון, ואפשר לדון במוסריות של היחס הזה, אבל אם מה שאפשרי הוא בהכרח טבעי, אפשר לטעון שגם עליונותו האכזרית של האדם היא טבעית, שונה רק בהיקף ובמיכון מאכזריותה של קבוצת לביאות המפרידה תאו צעיר מאמו (כן, לאדם יש אלטרנטיבות, ללביאה אין, אבל לא זה הדיון). ובהרחבה, אם האבולוציה העניקה לאדם תודעה (=נפש=מוסר), תוצריה גם הם פרי האבולוציה.

לאן מועדות פניה של האנושות? היסטוריה, כך כותב הררי, אינה נלמדת כדי לנבא את העתיד. היא נלמדת כדי להרחיב את האופקים, וכדי להבין את שפע האפשרויות המזומנות בכל רגע נתון. מכיוון שלדבריו חקר ההיסטוריה מסוגל לענות על השאלה "איך קרו הדברים" ופחות על "מדוע קרו", ברור מדוע הוא נמנע מלנבא, ובוחר לסיים את הספר בפניה אל חוש האחריות: האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?

עד כאן מעט מזעיר מן ההערות שרשמתי לעצמי, כל אחת מהן פתח לדיון. האחרות נותרו על הנייר, ועוד אשוב להרהר בהן. דווקא בשל ההתנגדויות שהספר עשוי לעורר, אני ממליצה עליו. הוא אינטליגנטי, נהיר ומושקע, מספק מבט רחב על ההיסטוריה, וקריאתו בראש פתוח ממריצה ומעוררת, ומספקת שפע חומר גלם למחשבות וללימוד נוסף.

דביר

2013

דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז

האשה העשרים / אינדו סאנדרסאן

20-50819b

בחודש מאי 1611 נישאו הקיסר ג'הנגיר ומהרוניסה, בתו של הוזיר. מהרוניסה, שאחרי נישואיה ניתן לה השם נור ג'הן, אור העולם, הפכה בכך לאשתו העשרים של הקיסר. בעידן בו נשותיו של הקיסר ופילגשיו חיו בכלוב של זהב בארמון ומעולם לא נראו בציבור, נור ג'הן רכשה לעצמה מעמד יחודי. האשה בת השלושים וארבע – גיל מופלג במקום בו פילגשים בנות שלושים חדלו להיות ראויות לשמש את הקיסר – שלטה בפועל באימפריה המוגולית עד למותו של בעלה ב-1627. הקיסר לא נשא נשים נוספות אחריה, וסיפור אהבתם משתמר עד היום בשירה ההודית.

סקרנותה של הסופרת אינדו סאנדרסאן דחפה אותה לחקור את קורותיה של נור ג'הן. היא הסתמכה על מקורות כתובים מן התקופה, כולל יומן שכתב הקיסר עצמו, וציטוטים ממקורות אלה מופיעים בראשו של כל פרק. את הפערים בתיעוד השלימה מדמיונה, תוך שהיא נצמדת לארועים ההיסטוריים. סאנדרסאן כתבה טרילוגיה אודות התקופה, ממנה תורגמו משום מה רק הספר הראשון והאחרון. "האשה העשרים" הוא הראשון בשלישיה, והוא מתרחש בין 1577, שנת לידתה של נור ג'הן, לשנת 1611, השנה בה נישאה לקיסר.

האימפריה המוגולית, כך מצאתי ברשת, נחשבת לתור הזהב האחרון של הודו. הסופרת מתארת את שלהי כהונתו של הקיסר אכבר, אביו של ג'הנגיר, ואת התככים בחצרו, כולל המרד שמרד בו בנו. גלגל ההיסטוריה חזר על עצמו שנים מספר אחר כך כשבנו של ג'הנגיר ניסה להתנקש בחייו כדי לזכות בכתר. ג'הנגיר עצמו היה מצד אחד שליט נאור: שתים-עשרה התקנות שהתקין מתאפיינות בצדק ובנדיבות חריגים לתקופתו. בין השאר קבע את זכויות הירושה (עד ימיו רכושם של נפטרים הועבר אל השליט), הקים בתי חולים ועוד. ביומנו סיפר שהורה להתקין שרשרת זהב ארוכה שנקשרה אל חומת ארמונו, כדי שכל מי שחש שנגרם לו עוול יוכל לצלצל בה, ובכך להסב אליו את תשומת לבו האישית של הקיסר. מצד שני ניחן ג'הנגיר באכזריות קשת-לב: כשבנו מרד בו, הורה להוציא להורג ביסורים את אלפי חייליו, והוליך את בנו ביניהם לחזות במותם. הסופרת מתארת גם את המצב הפוליטי בתקופת האימפריה, את היחסים עם פרס השכנה, ואת נסיונותיהם של המסיונרים הפורטוגלים להרחיק את הסוחרים האנגלים שהחלו לגלות את יתרונות המקום.

בן אחר של ג'הנגיר, שאה ג'האן, הוא זה שבנה את הטאג' מהאל כדי להנציח את אשתו, שהיתה אחייניתה של נור ג'הן.

"האשה העשרים", למרות שליבתו היא סיפור רומנטי – ילדה מתאהבת בנסיך וזוכה להנשא לו לאחר טלטלות בחיי שניהם – הוא ספר היסטורי מעניין. הוא אמנם אינו עושה לאימפריה המוגולית שירות בדומה לזה שעשה רוברט האריס לאימפריה הרומית, אך הוא גילה לי עולם שלם שלא הכרתי. הרומן הפרטי והמדיניות האימפריאלית משולבים בו יפה, וסגנונו קריא. חווית קריאה טובה.

The Twentieth Wife – Indu Sundaresan

מודן

2005 (2002)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

דיקטטור / רוברט האריס

984443

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator / Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

בת ירושלים הקטנה / מרים הרי

2018-07-14_20-42-44

אחרי קריאת "קשר לאחד", ספרו של חיים באר, המתאר מקומות ודמויות בירושלים ההיסטורית והעכשווית, הרכבתי לעצמי רשימת קריאה העוקבת אחר הספרים שהוזכרו בו. "בת ירושלים הקטנה" הוא הראשון שבהם.

מרים הרי נולדה בירושלים ב-1869, בת לאם נוצריה, שהיתה בעברה אחות במסדר פרוטסטנטי, ולאב סוחר עתיקות שהמיר את דתו מיהדות לנצרות. כשהיתה בת ארבע-עשרה התאבד אביה, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שהואשם בזיוף ממצאים ארכיאולוגים. מרים ואמה, שנותרו בחוסר כל, עזבו את הארץ לברלין. עם סיום לימודיה התגלגלה מרים לצרפת, קבעה בה את מגוריה, נאבקה לרכוש את השפה, והפכה לסופרת מוערכת (ב-1904 היתה הזוכה הראשונה בפרס פמינה). בספרה האוטוביוגרפי "בת ירושלים הקטנה", בו העניקה לעצמה את השם ציונה, היא מתארת את ארבע-עשרה השנים הראשונות לחייה.

ירושלים של המחצית השניה של המאה ה-19 היתה יקום אפלולי וססגוני. העיר היתה אבן שואבת לבני כל הדתות, שבאו להתגורר בה או לבקר בה כצליינים. הקהילות השונות התגוררו בצוותא, לפעמים בשכנות סובלנית, לפעמים בעוינות אלימה. המגוון התרבותי התבטא בתלבושות, במנהגים, באמונות, בחגיגות דתיות, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. הילדה, בעלת עין בוחנת ודמיון פורח, התבוננה בכל אלה, ורקמה מהם תמונות וחלומות. רוב הזמן הספר מתואר בנאמנות מנקודת המבט הילדותית, אך פה ושם מתגנבות תובנות שלאחר מעשה, כמו התהיה "מי יודע אם לא בגלל קרבה זו אל המקומות הקדושים, גדלה בת-ירושלים הקטנה ללא רגש דתי".

ריבוי פניה של העיר, שדי בו כדי לסחרר את החושים ולהעלות קושיות רוחניות, לא היה ההיבט המורכב היחיד בחייה של הילדה. שלושת המבוגרים הדומיננטים בחייה היו שונים מאוד זה מזה. אמה היתה בעלת אמונה עמוקה, מטיפה לצניעות ולהסתפקות במועט. אביה, לעומתה, היה חסר מנוחה, חקרן, בעל תאוות נדודים ושאיפות לפרסום ולהתעשרות. האומנת ורדה, ילידת בית-לחם, שאתה בלתה את רוב זמנה, פרנסה את דמיונה בסיפורי נסים ונפלאות מזרחיים. ככל הנראה היה אביה הדמות המשפיעה מכולם. ממנו ירשה את הספקנות ואת תאוות הלימוד, ואף סייעה לו בעבודותיו. יחד עם זאת אין להמעיט בהשפעת אמה, שלמרות שנותיה הרבות בארץ הוסיפה לחיות ברוחה בגרמניה מולדתה, שימרה את מנהגיה, והנחילה לבתה את המשיכה לאירופה, משיכה שהתחזקה לאחר ביקור של המשפחה בספינה עליה עלתה האחות הבכורה בדרכה ללימודים בברלין: כאשר דרכו רגליהם על חוף יונה הנביא – שבו חכתה להם ורדה במלבושיה מימי קדם אצל העגלה שמימות המבול – מילא רגש של עלבון את לב הילדה לשוב לארצה מחוסרת התרבות, לירושלים של פראי האדם. עתה, לאחר שקבלה כל-מושג שהוא מאירופה, בשעה שפרדי ואליזבט מפליגים לארץ הנוצרים, לארץ ההתקדמות.

"בת ירושלים הקטנה" מחייה את ירושלים, את נופיה, את אנשיה ואת אווירתה המיוחדת, ולמרות תרגומו הארכאי עד מאוד הוא תוסס בכוח כתיבתה הכובשת של הסופרת. את התרגום לקח על עצמו ד"ר יעקב לונץ, תחת השם הבדוי יעקב אסיא, בשנת 1940. לונץ, בן תקופתה של מרים הרי, שגר בקרבת מקום לבית בו נולדה, מצא בספר, שראה אור לראשונה בצרפתית, את ירושלים של ילדותו. בנספח לספר, תחת הכותרת "סיפור הפלאים של חיי מרים הרי", הוא מתאר אותו במלים אלה: "שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה. שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות", ומוסיף בצניעות: "בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר". סיפור חייו של לונץ מעניין לכשעצמו. הוא נולד שבע שנים אחרי מרים, למד בישיבה, ושירת כרופא צבאי בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לארץ חזר רק ב-1938, ושקע בעבודה ספרותית. כתב היד המתורגם הפך לספר רק שלושים וחמש שנה אחרי תרגומו, ויפה עשתה ההוצאה שלא ניסתה להתאים את העברית של לונץ לשנות השבעים. למרות האתגר שמציבה השפה של פעם, היא הולמת את הספר, ומשתלבת בתיאורי ירושלים ההיסטורית.

נספח נוסף לספר מתאר את פרשת שפירא, ומרחיב אל גילויים ארכיאולוגיים לאחר תקופתו.

מאוד נהניתי מהספר – ספרותית והיסטורית – ואני שמחה להמליץ עליו.

La Petite Fille de Jerusalem – Myriam Harry

בית א. לבינסון

1975 (1914)

תרגום מצרפתית: יעקב אסיא