היינץ ובנו והרוח הרעה / אהרן מגד

בראשית שנות השבעים, היינץ הירש, שעלה מגרמניה כנער שלושים שנה קודם לכן, עדיין לא הסתגל למולדתו השניה. התרבות שעליה הוא מתרפק היא הגרמנית, וכל דבר סביבו שחורג מן ה"ייקיות" מגרה את עצביו: השכנה המציצה עליו מעבר לרחוב, השכן שמאפשר לכלב לעשות את צרכיו ברחוב, טעות שנפלה בחשבון הארנונה, אנשים שנדחפים בתור. באוגדנים מסודרים הוא שומר התכתבויות עם הרשויות על כל מה שנראה בעיניו כעוולה, התכתבויות שמתחילות בטון רשמי ורגוע ומסתיימות בתסכול זועם. לפרנסתו הוא עובד ככוורן, והמחסן שלו בפרדס שבפאתי הוד השרון מבריק כמו חדרי ביתו. פעם בשבוע הוא מתייצב לחזרות מקהלה קאמרית, מזמר את יצירותיהם של מלחינים גרמנים.

לעומת החיים בעצבים חשופים כלפי חוץ, בביתו הוא מפגין שוויון נפש תמוה כשאשתו הלגה נוטשת אותו לטובת גבר גרמני, ועוברת לגור בירושלים. "על ענינים שבלב אין לנו שליטה", הוא אומר לעצמו. היינץ נותר בבית עם בנו רובי, ואם כי נדמה שחייהם נותרו פחות או יותר כשהיו, המשבר המשפחתי ללא ספק ערער אותם.

רובי הוא נער חולמני, בלתי צפוי ובלתי מובן, אפילו מאיים במקצת. הלמוט, אביו של היינץ, אומר על נכדו: "רובי הוא בעל דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות, הוא מתנגד לעולם הממשות… הוא לא מסוגל לקבל אותו". כשמגיע מועד הגיוס של רובי, הלגה מנסה להדוף את הגזירה, אך היינץ אינו מוכן אפילו להרהר באפשרות. תחילה נדמה שרובי פורח בצבא, או לפחות כך היינץ מעדיף להאמין, אך במהרה מתברר שהוא חייל בעייתי, קפריזיונרי ומסוכן לעצמו ולאחרים. הוא סופג עונשים, נשלח לכלא, ומשוחרר לפני המועד.

היחס הרע שספג רובי, על פי עדותו המפוקפקת ועל פי אמונתו של אביו, הוא עוולה שהיינץ אינו מוכן להבליג עליה. הוא משגר מכתבים לכל עבר – אל הפרקליטות הצבאית, אל הרמטכ"ל, אל שר הבטחון, אל כל מי שיש לו מגע קלוש כלשהו עם המערכת – ונענה, כצפוי, בתגובות לקוניות המטילות את האחריות על אחרים. מסתבר שאפילו לייקה קשוח, איש מדון מנוסה, יש נקודת שבירה, והסיפור הולך ומסתחרר, הולך ומתבדר, אל סופו הכאוטי.

בספר צנום אהרן מגד מעמיד דמות אמינה ונוגעת ללב, ומנקז אל הסיפור שפע נושאים, ביניהם היחס לגרמנים ולכל דבר גרמני, קשייהם של מהגרים, גידול ילדים, יחסי יהודים-ערבים בכלל ואחרי ששת הימים בפרט, תלאות כור ההיתוך, פניה של המדינה לאן, מוזיקה ופילוסופיה, ואפילו פרק בהלכות ניהול כוורות. למרות השפע אין בספר תחושה של דחיסות, למעט זו הנפשית שהולכת וחונקת את היינץ.

מגד, כדרכו, בחר כגיבור באנטי-גיבור, אדם שנדמה כי רבים כמוהו חולפים על פנינו יום-יום, נטולי יחוד, מבלי שנבחין בהם. אבל אצל מגד אין אדם נטול יחוד. הוא מחלץ את גיבורו מן האפרוריות שבשוליים, מעניק לו נפח ועלילה, ובורא דמות שהלב בסופו של דבר יוצא אליה.

מומלץ, כתמיד.

הספר במלואו עלה לאתר פרויקט בן יהודה

עם עובד

1979