היינו הגונים / אריק זיו

60803770_1062098310668095_890772815576301568_n

"היינו הגונים", למרות כותרת המשנה – "האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר" – לא נכתב על ידי הימלר. לא הצלחתי להבין את הסיבה למסכי העשן שהציבה ההוצאה סביב הספר, החל בהעדר שמו של הסופר, אריק זיו, מן הכריכה, עבור בשתי הקדמות – אחת של המו"ל הגרמני, שמספר על התלבטותו אם לפרסם את האוטוביוגרפיה, והשניה של האיש שבידיו הופקדה לפני כשבעים שנה – וכלה בוידוי של ההוצאה על גב הספר, ולפיו לאחר בדיקה מדוקדקת הגיעה למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, אבל מעניין בכל זאת, וישפוט הקורא אם אמת היא או בדיה. רגע לפני שהסקרנות שלחה אותי לחפש עקבות לאוטוביוגרפיה ברשת, הצצתי באפילוג, ומצאתי שחשדותי התאמתו. אריק זיו, שמעיד על עצמו שהשקיע שנים של מחקר בנסיון להבין איך התאפשרה התופעה הנאצית ותוצאותיה, כתב בשמו של הימלר מתוך כוונה להתחקות על מה שעבר במוחו של טיפוס אפרורי שהפך לרוצח המונים. אגב, דף הפייסבוק של הספר, וגם זה של הסופר, מצהירים במפורש שמדובר ביצירה בדיונית, כך שהמסתורין המכוון תמוה עוד יותר.

לאחר שתי ההקדמות פונה "עורך" האוטוביוגרפיה אל ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", שבו תיאר ההיסטוריון את דמויותיהם של האישים המרכזיים בהנהגה הנאצית, והימלר ביניהם. מי שהיה מפקדו הכל יכול של האס אס מתואר שם כאדם שניחן ב"יעילות חסרת מצפון", אדם ש"מהותו היתה קלושה", וששפאר אמר עליו כי "מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף". מכאן ואילך ניתנת "רשות הדיבור" להימלר עצמו, כשה"עורך" מוסיף מדי פעם הערות והרחבות.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הימלר טען שלמרות המשימות האכזריות שהוטלו עליו ועל אנשיו, הוא הקפיד על הגינות מירבית. את העמדה הזו הביע במפורש בפוזן באוקטובר 1943, כשנשא שני נאומים באוזני בכירי המפלגה והאס אס. ידועה בעיקר התיחסותו לקושי שבהתמודדות עם השמדת היהודים: "רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". הימלר, שלא היסס להורות על השמדתם של מליוני בני אדם, שלל מכל וכל מעשי התעללות וביזה (משפטו של קרל קוך והוצאתו להורג מוצגים כדוגמא לידו הקשה). הוא שב וחוזר לנקודה זו, וטוען שכל מעשיו כוונו למטרה המוצדקת של בנית עתיד הגזע הנורדי, ובשם מטרה זו חובה היה לפעול בנקיון כפיים. הוא יודע שיריביה של גרמניה יכנו אותו רוצח, אבל הוא מבחינתו בסך הכל חיסל מזיקים.

למרות ההסתיגויות שיש לי מן הבחירה לכתוב "אוטוביוגרפיה", ולמרות חזרות מרובות בגוף הטקסט (שהיו יכולות להיות מוצדקות אילו הדברים נכתבו באמת מנהמת לבו של אדם שיודע שסופו קרוב), הייתי אולי ממליצה על הספר למי שלא מתכנן לשקוע בספריהם של היסטוריונים כמו קרשו ופסט, כי הוא מצליח להציג את האבסורד הזוועתי שבתפיסת החובה הנאצית. אני נמנעת מלהמליץ עליו, משום שאריק זיו הרשה לעצמו לכלול בספר קביעות היסטוריות ללא ביסוס, רק מפני שלא ניתן לשלול את האפשרות שכך היו עשויים הדברים להתרחש בפועל, כדבריו. דוגמא אחת היא טענתו (הבדויה, יש לשוב ולהזכיר) של הימלר לפיה הוא שנטע במוחו של הס את הרעיון לטוס לאנגליה. דוגמא נוספת היא קביעתו שהיטלר עצר את כוחותיו מלתקוף בדנקרק, מתוך כוונה מפורשת להביא את האנגלים אל שולחן המשא ומתן. הפריע לי גם השימוש שהוא עושה במונח "לכוון לדעתו של הפיהרר", שלא יכול היה להיות מוכר להימלר (איאן קרשו בנה את התיאוריה הזו בהתבסס על משפט מנאומו של פקיד פרוסי).

לצד ההסתיגויות יש לציין לטובה את ריבוי הפרטים הקטנים שמהם נבנית התמונה הכוללת. הימלר היה מעורב אישית בבקשותיהם של אנשי אס אס לאישור נישואים – המועמדות היו אמורות לעמוד בתנאים מחמירים של התנהגות נאותה, אידיאולוגיה נכונה, וכמובן טוהר גזע. הדקדקנות שלו בטיפול בבקשות היא עדות לטירוף האידיאולוגי. בין הפרטים המעניינים אזכיר את המפגש ההזוי בין הימלר לנורברט מזור, איש הקונגרס היהודי העולמי, בשלהי המלחמה ("הגיע הזמן שאתם היהודים ואנו הנאצים נפסיק להילחם בינינו", אמר הימלר…), ואת התכניות ארוכות הטווח והמפורטות לניהולו של הרייך במאות השנים הבאות.

"היינו הגונים" הוא נסיון מעניין ומושקע לתאר את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי. אני עצמי מעדיפה אוטוביוגרפיות אותנטיות וספרי מחקר נאמנים לגמרי לעובדות.

ספרי ניב

2019