החיים הם הרע במיעוטו / אמהי"ד

hahaimhemharabemiuto-4s

"החיים הם הרע במיעוטו" נכתב על ידי כותב אלמוני בשם אמהי"ד, שם שבו מזדהה לעתים הסופר והמחזאי ארז מירנץ (העורך מכחיש בהקדמה לספר כי ארז הוא מחבר הספר, אבל זהות הכותב באמת אינה ענין מהותי). אמהי"ד מוצג על ידי ארז כסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית, והעורך מתאר את כתב היד המקורי ככאוס. שני אלה מבשרים כי אין המדובר בספר פרוזה או בספר סיפורים שגרתי, אלא במקבץ של קטעי פרוזה, קטעי יומן, פרקי הגות ומכתמים קצרים, רובם מביעים ביקורת חברתית.

הספר מחולק לארבעה מדורים, ונפתח ומסתיים בקטעי יומן. המדור הראשון נקרא "סיפורים לא לפרסום". אני מודה שברובו של מדור זה לא עמדתי על כוונתו של הכותב, האם הוא בא לספר סיפור או להדהים ולזעזע. הוא נוטה להקצנה, שמן הסתם נועדה לחדד מסר, אך בעיני היא רוב הזמן מופרזת. נהניתי ממנה ב"אושר יחסי", סיפור כמעט מצחיק על סדנה מוקצנת למחפשי אושר. לא נהניתי ממנה ב"שעור בגזענות", שם לדעתי היא משתלטת על התוכן.

המדור השני כולל "פרגמנטים – יצירות לא שלמות לאדם השלם". חלקם של הפרגמנטים בנאלים, כמו "אלימות האל", חלקם בעלי עומק ואף נוגעים ללב, כמו "מושא תשוקותי": יש לי תמונה של מישהי, אחת שכל החיים אני מנסה להשתפר למענה.

המדור השלישי, "מסות חסרות מעש", מצדיק לעתים את כותרתו. אין מכנה משותף למסות, והן אינן משקפות תפיסת עולם מסודרת ועקבית (מן הסתם הכותב לא כיוון לשם. זכותו). כמו במדור הפרגמנטים, גם כאן כמה מן המסות אינן מביעות רעיונות מקוריים, ואחרות מציעות נקודות למחשבה. המסות מציגות מגוון של רגשות ושל סגנונות, מגוון הנע בין מלל זועם ב"על ההמון", לכמעט תחינה ב"דיברות לישראלים בני ימינו", ולאימה מדוכדכת ב"יחסים טכנולוגים": כמעט בלתי אפשרי להתגבר על הזרות ועל הפחד, כמעט בלתי אפשרי "להרגיש בבית", כמעט בלתי אפשרי להגיע ל"מרחב בטוח", כמעט בלתי אפשרי להגיע לנוחות.

המדור הרביעי, "פעם התפרנסתי מכתיבה", מכיל כתבות שפרסם ארז מירנץ באתר "בוקסר" של "נענע 10", טובות יותר וטובות פחות. לטעמי, לא כל מה שמועלה לטור ברשת מתאים להכנס לספר, אבל לא אכנס להגדרה החמקמקה, ומן הסתם השנויה במחלוקת, של מהו ספר.

בין הקטעים משובצים מכתמים קצרים, שבינם לבין הקטע העוקב מתקיים קשר תוכני. כמו הספר כולו חלקם מעניינים וחלקם סתמיים. הנה כמה בבחירה אקראית: "יש לי הרבה כוח סבל והרבה כושר התמדה. כושר ההתמדה של הסבל גדול יותר". "שכחתם מה זה להיות מלאכים". "בית הבושת מלא רחמים". "בניגוד ליוצרי התיאטרון בארץ, דאע"ש לפחות לוקחים אחריות כשאנשים יוצאים באמצע".

בהכללה אפשר לומר שהספר לא דיבר אלי, למרות כמה הברקות בסיפורים וכמה עמדות המקובלות עלי, ולמרות היותו רהוט, כתוב בשפה מוקפדת וקריא. הכותב מגדיר את מחשבותיו כ"הגיגים חסרי תוחלת", אך הוא עושה מאמצים ניכרים להביא אותם בפני הקורא הזר. הדואליות הזו הפריעה לי לכל אורכו של הספר. אולי איני נמנית עם קהל היעד שאליו כיוון הכותב (אם אכן כיוון לקהל מסוים).

ספרי ניב

2017

מודעות פרסומת