
קורה לפעמים, לא לעתים קרובות לשמחתי, שאני מתקדמת בקריאת ספר ולא מבינה מה קראתי. בדרך-כלל בשלב כלשהו אני מניחה את הספר בצד מבלי לסיים אותו, ומסווגת אותו ככזה שאפשר לוותר עליו. הפעם התרחשה חוויה שונה: מצד אחד שאלתי את עצמי על מה הוא בעצם מדבר. מצד שני קראתי אותו בעניין, בסקרנות ורוב הזמן בהנאה, וכשאסיים לברר אותו לעצמי תוך כדי כתיבה, בשורה התחתונה שתגיע למטה כנראה אסווג אותו כמומלץ.
הכותב פותח בהיעלמותו של בנו בהיותו בן שמונה-עשרה. חדרו של הבן נעול מפנים, אין בו סימנים של הסתלקות מכוונת, אבל הבן איננו. מכאן הוא חוזר להעלות זכרונות מחייהם בצוותא, מרגע היווצרותו של הילד. הכותב, כך אנו למדים, הוא אב חד הורי, הומוסקסואל, בן מושב שעבר לעיר עד שמאס בה ושב למושב, שם הקים נחלה לשניים, לו ולבנו.
אלא מה? הבן, שאפיזודות מחייו הוא מתאר בפרטי פרטים, הוא יציר דמיונו, פרי כשרון הכתיבה שלו. לקראת סיומו של הספר הכותב מסביר כיצד עלה במוחו הרעיון ליצור לעצמו ילד אחרי שחזה באפיזודה בין אם לילדה: "אם לא אוכל ליצור אותך באמת, אצור אותך בכאילו […]. אכתוב אותך. וכל העצב הזה על המקום הריק של ילד בחיי יתמלא […] ואם אוכל לכתוב אותך כמו שצריך, אתה תהיה". אודה, במבוכה מסוימת, שלמרות שניתן להבין בשלב מוקדם שהילד אינו קיים במציאות, נפלתי ל"מלכודת" התעתוע של הכותב, שלהטט יפה על הקו שבין מציאות לכתיבה.
אז על מה מדובר בספר? על כריכתו נכתב "לפניכם חיבור כן ומצמרר על השתוקקות לילד, לאבהות ולמשמעות", ובהחלט ניתן להבין אותו בדרך זו. לכך ניתן להוסיף, לדעתי, גם דיון בשאלות של הורות ושל יחסי הורים-ילדים. הכותב מעלה מספר דילמות שכל הורה מתמודד איתן, שאלות של מותר ואסור, של גבולות, של עצמיותו של האב כאדם. לא תמיד הסכמתי עם אמירותיו, אבל נהניתי מן ה"ויכוח" אתו תוך כדי קריאה. בעת האזנה לראיון עם הסופר (בקישור הזה החל מן הדקה העשירית) התחדדה היחודיות של ההורות כאב יחיד הומוסקסואל, שבהחלט נוכחת בספר אך נבלעת מעט. בעיני ההיבט המרתק במיוחד הוא המיזוג של הכתיבה והמציאות, האופן בו הכתיבה יוצרת חיים והחיים מהווים זרז לכתיבה, עד למצב בו הגבולות מיטשטשים. אני מנחשת שעמרי חורש כיוון יותר לנושא האבהות היחודית, בעוד שלי בלט בעיקר ההיבט האחרון, אבל בסופו של דבר, כפי שטוען ציטוט שאני אוהבת במיוחד (מתוך "איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" מאת מוחסין חאמיד בתרגומו של יותם בנשלום), "כשאתה קורא ספר, מה שאתה רואה הוא שרבוטים שחורים על עיסת עץ… ספר הופך לספר רק בשעה שקוראים בו, ועם כל אחת ממליוני הקריאות האפשריות הופך הספר לאחד ממליוני ספרים אפשריים".
ספר שפותח פתח לכמה וכמה קריאות אפשריות הוא מעניין בהגדרה, כזה שכדאי לקרוא שוב, להפתח לאפשרויות נוספות. ספר, כמובן, אינו חייב לצמצם עצמו להיבט אחד, וכאן שילוב הנושאים, למרות מימדיו הצנועים של הספר, ולמרות או אולי בגלל התעתוע, עובד היטב. נוסיף לזה את יכולתו של הסופר לתאר היטב רגשות ומראות ולאחוז בקורא, ונקבל חווית קריאה מומלצת.
תשע נשמות
2022
איור: נגה לבני