אדונית השקרנים / אן פאצ'ט

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שום דבר לא יסתיר את השמש / ארז שוייצר

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

ילד / עמרי חורש

קורה לפעמים, לא לעתים קרובות לשמחתי, שאני מתקדמת בקריאת ספר ולא מבינה מה קראתי. בדרך-כלל בשלב כלשהו אני מניחה את הספר בצד מבלי לסיים אותו, ומסווגת אותו ככזה שאפשר לוותר עליו. הפעם התרחשה חוויה שונה: מצד אחד שאלתי את עצמי על מה הוא בעצם מדבר. מצד שני קראתי אותו בעניין, בסקרנות ורוב הזמן בהנאה, וכשאסיים לברר אותו לעצמי תוך כדי כתיבה, בשורה התחתונה שתגיע למטה כנראה אסווג אותו כמומלץ.

הכותב פותח בהיעלמותו של בנו בהיותו בן שמונה-עשרה. חדרו של הבן נעול מפנים, אין בו סימנים של הסתלקות מכוונת, אבל הבן איננו. מכאן הוא חוזר להעלות זכרונות מחייהם בצוותא, מרגע היווצרותו של הילד. הכותב, כך אנו למדים, הוא אב חד הורי, הומוסקסואל, בן מושב שעבר לעיר עד שמאס בה ושב למושב, שם הקים נחלה לשניים, לו ולבנו.

אלא מה? הבן, שאפיזודות מחייו הוא מתאר בפרטי פרטים, הוא יציר דמיונו, פרי כשרון הכתיבה שלו. לקראת סיומו של הספר הכותב מסביר כיצד עלה במוחו הרעיון ליצור לעצמו ילד אחרי שחזה באפיזודה בין אם לילדה: "אם לא אוכל ליצור אותך באמת, אצור אותך בכאילו […]. אכתוב אותך. וכל העצב הזה על המקום הריק של ילד בחיי יתמלא […] ואם אוכל לכתוב אותך כמו שצריך, אתה תהיה". אודה, במבוכה מסוימת, שלמרות שניתן להבין בשלב מוקדם שהילד אינו קיים במציאות, נפלתי ל"מלכודת" התעתוע של הכותב, שלהטט יפה על הקו שבין מציאות לכתיבה.

אז על מה מדובר בספר? על כריכתו נכתב "לפניכם חיבור כן ומצמרר על השתוקקות לילד, לאבהות ולמשמעות", ובהחלט ניתן להבין אותו בדרך זו. לכך ניתן להוסיף, לדעתי, גם דיון בשאלות של הורות ושל יחסי הורים-ילדים. הכותב מעלה מספר דילמות שכל הורה מתמודד איתן, שאלות של מותר ואסור, של גבולות, של עצמיותו של האב כאדם. לא תמיד הסכמתי עם אמירותיו, אבל נהניתי מן ה"ויכוח" אתו תוך כדי קריאה. בעת האזנה לראיון עם הסופר (בקישור הזה החל מן הדקה העשירית) התחדדה היחודיות של ההורות כאב יחיד הומוסקסואל, שבהחלט נוכחת בספר אך נבלעת מעט. בעיני ההיבט המרתק במיוחד הוא המיזוג של הכתיבה והמציאות, האופן בו הכתיבה יוצרת חיים והחיים מהווים זרז לכתיבה, עד למצב בו הגבולות מיטשטשים. אני מנחשת שעמרי חורש כיוון יותר לנושא האבהות היחודית, בעוד שלי בלט בעיקר ההיבט האחרון, אבל בסופו של דבר, כפי שטוען ציטוט שאני אוהבת במיוחד (מתוך "איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" מאת מוחסין חאמיד בתרגומו של יותם בנשלום), "כשאתה קורא ספר, מה שאתה רואה הוא שרבוטים שחורים על עיסת עץ… ספר הופך לספר רק בשעה שקוראים בו, ועם כל אחת ממליוני הקריאות האפשריות הופך הספר לאחד ממליוני ספרים אפשריים".

ספר שפותח פתח לכמה וכמה קריאות אפשריות הוא מעניין בהגדרה, כזה שכדאי לקרוא שוב, להפתח לאפשרויות נוספות. ספר, כמובן, אינו חייב לצמצם עצמו להיבט אחד, וכאן שילוב הנושאים, למרות מימדיו הצנועים של הספר, ולמרות או אולי בגלל התעתוע, עובד היטב. נוסיף לזה את יכולתו של הסופר לתאר היטב רגשות ומראות ולאחוז בקורא, ונקבל חווית קריאה מומלצת.

תשע נשמות

2022

איור: נגה לבני

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

"מחר ניסע ללונה פארק" מגולל בגוף ראשון את היומיום של אשה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, המתקיימת בקושי מקצבת ביטוח לאומי, סובלת מחרדות ומדכאונות, ומכורה לכדורים פסיכיאטריים. השנה היא 1981, והסביבה הפיזית היא שכונה בירושלים. המונח "חד-הורית" נלחש בגינוי, והגינוי במקרה הזה נשען גם על התנהלותה החריגה של המספרת, המזניחה את עצמה, ורוב הזמן גם את ילדיה.

הספר הוא הצלחה גדולה או פספוס גדול, תלוי איך קוראים אותו.

אם ביקשה הסופרת לתאר את עולמה של אשה בקריסה, רגע לפני שבירת כל הכלים, היא עשתה עבודה מצוינת. המספרת, למרות הטשטוש שבתוכו מתנהלים חייה, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בתוכה, כולל תיאור אותו טשטוש המערפל אותה. היא אינטליגנטית, מבחינה בבירור בין נכון ללא נכון, וחסרה כמעט לחלוטין את היכולת לממש את הראשון. יציאה מן הבית היא מאמץ, נסיעה בתחבורה ציבורית מעוררת חרדה, החלפת מילים עם בני אדם אחרים היא מיומנות שאבדה לה מזמן. בימים טובים היא גוררת את עצמה בבוקר אל המטבח להכין אוכל לילדיה, בימים אחרים היא משכנעת את עצמה שהם מסוגלים להסתדר בלעדיה. בשארית כוחותיה היא רוקמת תחבולות כדי להחזיק מעמד בדירה למרות איומי בעל הבית להשליך אותה אל הרחוב, וכדי לגייס לעזרתה את השכנה החטטנית, שדווקא נהנית לנהל אותה. בצלה גדלים שני ילדים תמימים, שאליהם היא מתייחסת כ"הגדולה" ו"הקטן". הגדולה, בת שש, נאלצה להתבגר בטרם עת, והיא עומסת על כתפיה את צרות הבית. ילדה שנולדה זקנה, ילדה שיש לה חוכמת חיים של זקנה ושמחת חיים של זקנה. הקטן, בן חמש, שובר את הלב במצוקתו ובתמימותו, בנכונות שלו להאמין ולקוות. "אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות." כותבת האשה. "אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת. אני משתגעת. כל זה לא יכול להמשך".

אולם אם ביקשה הסופרת להעלות לשיחה ולדיון את האימהוּת, וביתר דיוק את האימהוּת כטראומה, בעיני הספר מחטיא את המטרה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה באישיותה של הדמות המספרת. לשיחה נחוצים לפחות שני צדדים, וכאשר אחד מהם, דווקא זה שיוזם את השיחה, אינו מסוגל לרצף מחשבות קוהרנטי, אלא לרצף של התבטאויות עמוסות אומללות, הדיון נדון לכשלון. כדי להדגיש רעיון, כדאי, לדעתי, להניח לו את מרכז הבמה, ולא להציב לידו בעיות נוספות. הסיבה השניה נובעת מהתעקשותה של הסופרת לא לספק הסבר למצבה של המספרת, לא לספר על החוליה החסרה, הסוד שמושך את הקוראים באף, הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זהו סיפור ללא קתרזיס. אני סבורה כי הסוד, אם יש כזה, אינו אמור לספק קתרזיס, אלא הבנה. איננו יודעים דבר וחצי דבר על עברה של הדוברת, ולכן האמירות שלה מתקבלות בהסתייגות. האם היא באמת במצב סמרטוטי כל-כך בגלל לידת הילדים והאימהוּת שאולי, ואולי לא, נכפתה עליה? אולי השבר נובע מן הנטישה הלא ברורה של אביהם – או אבותיהם – של הילדים? אולי מה שהיא מכנה "הנפילה" אינה האימהוּת, אלא משהו שארע כבר בילדותה שלה, ילדות שאינה זוכרת כלל? מכיוון שהעבר לוט בערפל, לא ברור אם האחריות ההורית היא הקש האחרון, או הגורם.

נדמה לי שאילנה ברנשטיין כיוונה אל האפשרות השניה: "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". על כריכת הספר הוא מוגדר כאמיץ, אבל נדמה לי שאנו כבר מזמן לא בתקופה שבה לומר "אני לא רוצה להיות אמא" נחשב חריג. הדוברת אומרת בציניות כואבת: "פלטתי בלולאות את המשפטים ששמעתי מסביב. להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, הריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאשה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם". ואני אומרת, אפשר כך ואפשר אחרת, תבחר כל אחת כרצונה.

בשל הכתיבה הטובה, ולמרות מה שנראה לי כפספוס רעיוני, אני ממליצה על קריאת הספר.

כנרת זמורה ביתן

2018

אם טובה דיה / בב תומס

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

משכילה / טארה וסטאובר

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

יש סוד לזמן / קיט דה ואל

"יש סוד לזמן" מספר את סיפורה של מונה, ילידת אירלנד המתגוררת באנגליה, בהווה, כשהיא בת שישים, ובעבר, בעיקר בשנת 1974, השנה בה השתבשו חייה ולא שבו להיות כשהיו. מונה של ההווה היא אשה נעימת הליכות, חיה לבדה, תופרת בגדים לבובות לאספנים שהיא מוכרת בחנות שבבעלותה. יש לה שתי חברות קרובות, מכריה מחבבים אותה, מן הבנין הסמוך מנפנף לה גבר בודד, אולי תצמח כאן אהבה. נדמה שהיא מעדיפה את בדידותה על פני חברת בני אדם, ויחד עם זאת היא אדם אכפתי, תכונה שבאה לידי ביטוי בולט ביחסיה עם הנגר המכין את הבובות על פי הזמנתה, אדם מסוגר וחולני, שהיא סועדת בשעות קשות. ההווה של מונה נחשף לפרטיו בסגנון איטי ענוג, ובהדרגה הולכים ומשתלבים בו רמזים לעבר כאוב שעדיין מאפיל על חייה.

מונה עברה בחייה מספר טראומות. בילדותה התיתמה מאמה, ונותרה לבדה עם אביה, ששימש עבורה אם ואב גם יחד. בבגרותה עזבה את הבית כדי להרחיב את עולמה, ועברה לבירמינגהם, נושאת עמה מצפון מיוסר בשל נטישתה את אביה. ואז הגיע נובמבר 1974, שהנחית עליה אסונות, כאשה וכאירית, ונישואיה, בני פחות משנה, ספגו מכה אנושה. זמן רב עבר עד שהצליחה לאסוף את עצמה ולאמץ את האימרה כי "יש סוד לזמן. אפשר להרחיב או לכווץ אותו. אפשר להפיק את המרב ממה שיש". את האימרה הזו היא מנסה להנחיל לנשים שחוו טרגדיה כשלה.

קיט דה ואל היא מספרת סבלנית. שלישו הראשון של הספר משייט לאטו, מתלווה אל היומיום של מונה. בהדרגה הוא הופך אינטנסיבי יותר, ככל שהוא הולך ומתכנס אל אותו נובמבר. דה ואל היא גם מספרת בלתי שגרתית. אין שבלוניות בעלילה, ואף אחת מן הדמויות אינה מוגדרת על פי תכונה יחידה. דודותיו של ויליאם, בעלה של מונה, כדוגמא, נקראות בפיו "מגפה" ו"בצורת", והן מרבות להתקוטט ביניהן, אבל הן אלה שמתייצבות לימינה של מונה כשהיא זקוקה להן. רומן שמתחיל ללבלב מקבל תפנית בלתי צפויה. אשה שמונה לא אהבה בילדותה מצטיירת בבגרותה באור שונה. אמנם ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר מהו הארוע שעיצב את ההווה של מונה (לצערי. הייתי מעדיפה לגלות זאת בקצב שקבעה הסופרת), אבל פרט לכך הסיפור הצליח להפתיע, ועשה זאת תוך שמירה על הגיון עלילתי.

פרט לטרגדיה שבלב העלילה, אחד הנושאים המרכזיים בה הוא יחסי הורים-ילדים. ויליאם מבועת מן המחשבה שהוא עלול להפוך לאב כושל כמו אביו שלו. מונה כילדה התייסרה בשל רתיעתה מאמה החולה. חברתה של מונה מטפלת באם שלקתה בפרקינסון. אביה של מונה השכיל לשחרר אותה לדרכה למרות שנותר בודד. עוד עוסק הספר ביחסי אירים-אנגלים, בהגירה ובמולדת, באהבה, בחברות, ברפואה הבלתי אישית של אותה תקופה, ובהזדקנות. נושאים אלה ואחרים משתלבים יחדיו לרקמה סיפורית חיה, שתורגמה ברגישות בידי שי סנדיק.

"יש סוד לזמן" הוא ספר שזור יאוש ותקווה, כאב וחמלה, הנכנס אל הלב.

The Trick to Time – Kit de Waal

אריה ניר

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אבקועים / שירז אפיק

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

כנפי הדמיון / מרי וזלי

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ילדות של נסיכה / דנית בר

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018