נולד פעמיים (בא לעולם) / מרגרט מצאנטיני

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

מודעות פרסומת

שיבת הבן / אווה טיקה

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

אוקטובר שלי / קלייר הולדן רוטמן

הסקירה מכילה ספוילרים רבים

כשאני חושבת על קנדה, לאומנות וטרור אינם צצים במוחי, אבל מסתבר שהעבר הקרוב של המדינה הצפונית השלווה הזו ידע אימה וזעם, ששורשיהם נטועים בעבר הרחוק, והשפעתם מחלחלת עד ימינו. המאבק, המכתיב במידה רבה את התנהלותם של גיבורי הספר, ניטש בין האנגלופילים לדוברי הצרפתית בקוויבק. מקורותיו במאה ה-18 בסכסוך ארוך שנים בין אנגליה לצרפת, שנלחמו, בין השאר, על השליטה במושבות בצפון אמריקה. הסלמה משמעותית חלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ולוותה במעשי טרור מן הזן המודרני, כמו פצצות במוסדות ציבוריים וחטיפות. לספר מצורפת אחרית דבר מאת גרשון גירון, ובה מתוארת ההיסטוריה של קוויבק. אי אפשר להבין את הספר לעומקו בלי להכיר את הרקע שעליו הוא מתרחש, ואני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר לפני הטקסט הסיפורי.

משפחת לַוֵֶוק – לוק, סופר ידוע, אשתו האנה, מתרגמת מצרפתית לאנגלית, ובנם הוגו בן ארבע-עשרה – הם משפחה "מעורבת". לוק הוא לאומן, התומך בבדלנות ובמעמד עצמאי לקוויבק. האנה היא בתו של אלפרד סטרן, שבתפקידו כתובע העמיד לדין את הבדלנים. בין לוק לאביה של האנה שורר נתק מוחלט מאז נישואיו להאנה. כשאנו מתוודעים למשפחה, לוק מצוי בעיצומו של משבר אישי, שמתבטא גם במחסום כתיבה וגם בניכור מאשתו ומבנו. האנה שרויה במשבר מסוג אחר, כשאביה לוקה בשבץ, והיא נקראת לסייע לאמה בטורונטו. בתוך הסיטואציה המסובכת הזו הם נדרשים להתמודד עם הוגו, בנם המתנכר, שנתפס בבית הספר כשהוא מחזיק בתיקו אקדח.

כל הרקע המשברי הזה מתואר במאה העמודים הראשונים של הספר, ולמען האמת לא עורר בי ענין: בעיות של אנשים שבעים ללא יחוד שיצדיק קריאה דווקא בספר הזה. לולא סמכתי על ההוצאה, שאינה בוחרת ספרים סתמיים, אולי הייתי נוטשת.

אחרי אותם מאה עמודים הספר ממריא. אמנם ההתמודדות ההורית עם הבן המנוכר והבעייתי כושלת – בין השאר משום שחינוך צריך להתחיל בינקות ולא בגיל העשרה, ומשום שלוק והאנה אינם מצליחים לתקשר ביניהם ולשתף פעולה – אבל העיסוק הסיפורי בהתמודדות הזו מוצלח. תפקיד משמעותי ניתן כאן לפסיכולוג, שאליו האנה פונה בבקשת עזרה למשפחה כולה. האנה, שעברה מביתו של גבר דומיננטי אחד – אביה – לביתו של גבר דומיננטי אחר – בעלה – סובלת מחוסר תקשורת עם האנשים המשמעותיים בחייה. עם אביה ויתרה בסופו של דבר על נסיונות הידברות, בנה מסתגר בתוך עצמו, ועם בעלה התמקמה בתפקיד של קול שני, גם בחיי המשפחה וגם בחיים המקצועיים, כשהיא משמשת כמתרגמת של ספריו. הנסיון שלה למנף את פרשת האקדח לפתרון כולל לבעיות המשפחתיות כושל, כשהוגו פורש בזעם מן הפגישה עם הפסיכולוג, אך האנה עצמה זוכה בתמיכה ובתובנות. האמירה המשמעותית ביותר בהקשר של הוגו נאמרת מפי הפסיכולוג, כשהוא מתבקש על ידי בית-הספר לאבחן אם הנער הוא אנטי-סוציאלי:

למלים יש הרבה כוח, האנה. זאת הבעיה עם תוויות כאלה. אנחנו מדביקים אותן למישהו ובבת אחת הן נעשות ממשיות. תבטיחי לי שלא תיתקעי על הדברים האלה. אם בית הספר רוצה את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל את חייבת להבין. הוגו הוא ילד. הדברים האלה יכולים לגרום לך לחשוב שאת יודעת מול מי את עומדת. הם יכולים להחליף את הבן אדם שעומד מולך, את מבינה למה אני מתכוון? הם יכולים לכבות אותך. לעצום לך את העיניים ולאטום לך את האוזניים.

מעניין שדווקא כשהסב הדומיננטי מאבד את קולו בשל השבץ, חלק מן היחסים בתוך המשפחה מצליחים להשתקם, לפחות חלקית. האנה שופכת לפניו את ליבה, ונדמה לה שהיא זוכה להבנה. הוגו, שעוזב את בית הוריו ונוסע אל סבו וסבתו, שאותם לא פגש כבר שנים, מקבל חיזוק ואהבה מסבתו, ומתקשר עם סבו באמצעות משחק שחמט. כל דמות שזוכה לשחרור, מזערי ככל שיהיה, משחררת משהו בנפשם של הסובבים. סודות נחשפים, התקשורת גלוית לב יותר, יש נכונות לשמוע את האחר.

סיומו של הספר מתרחש זמן מה אחרי הארועים המתוארים בלב הספר. המשפחה נאספת בבית הספר של הוגו, כשהוא מציג סרט שהפיק אודות ג'יימס קרוס, הדיפלומט הבריטי שנחטף על ידי החזית לשחרור קוויבק ב-1970. מתוך המשברים הבו-זמניים והבין-דוריים של משפחתו, הוגו מצא את קולו. גם האנה יצאה מחוזקת, וממעמדה כנותנת קול נוסף ללוק עברה לכתיבה עצמאית בקולה שלה. השינוי הפחות מוסבר הוא זה שעבר לוק: למרות עמדתו הלאומנית הבלתי מתפשרת, הוא הצטרף להוגו במסעו בעקבות קורבן הלאומנות, ואף שימש כצלם. השינוי החד הזה אמנם אינו מופרך, אבל בניגוד למסע הנפשי הברור והעקבי של האנה ושל הוגו, המהפך של לוק אינו זוכה לליווי סיפורי משכנע.

חסרה לי נקודת המבט הקנדית כדי להעריך את הספר במלואו. האם במושגים קנדים ההתיחסות של הוגו לקורבן היא מעשה יוצא דופן / קריאת תיגר / התייפיפות / כל התשובות נכונות? עד כמה הסכסוך הקוויבקי הוא עדיין על סדר היום הציבורי? בלי נקודת המבט הזו אני מרגישה החמצה. מאידך, הספר מעלה כמה וכמה נושאים חוצי אומות ולשונות, אולי די בהם לקורא הלא-קנדי.

בשולי העלילה התוודעתי לפן נוסף של מלחמת העולם השניה. ארנולד סטרן, אביה של האנה, הוא יהודי יליד וינה. בשנות ה-30, ממש לפני המלחמה, נשלח לאנגליה בטרנספורט הילדים. כשפרצה המלחמה הוחלט באנגליה לעצור את כל הגברים הגרמנים והאוסטרים, וארנולד, שהיה כבן שש-עשרה, נמנה עימם. הבריטים, כדרכם, סילקו את הבעיה אל המושבות: הגברים גורשו למחנה מעצר בקנדה, שם הועסקו בעבודות כפיה, כשהם לבושים בבגד כחול עם עיגול אדום על גבם. ארנולד סיפר להאנה שהעיגולים נועדו לשמש מטרה לשומרים במקרה של נסיון בריחה…

למרות הליקויים הספרותיים אני ממליצה על הספר. הרקע מעניין, והנושאים העולים בו חשובים. אמנם הוא מעוגן עמוק בהוויה הקנדית, אך הוא עוסק בסופו של דבר בבני-אדם, ואלה, למרות השונות התרבותית, טרודים באותן שאלות.

 

My October – Claire Holden Rothman

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אחרית דבר: גרשון גירון

אושרליה / איל מגד

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

כל מה שלא סיפרתי / סלסט אינג

ג'יימס, בן למהגרים סינים, חש כל חייו בשוליים. כילד סיני יחיד בבית הספר, שהוריו עבדו בו בעבודות שרות, הוא היה יוצא דופן, מתבייש במשפחתו, רגיש להערות על עיניו המלוכסנות. כתוצאה מילדותו נראה לו שהדבר החשוב ביותר הוא להשתלב. מרילין, בת לאב שנטש ולאם שהשתדלה לגדל אותה במסורת האשה המושלמת, כלומר יודעת לבשל, לתפור, לגדל משפחה, שאפה לחרוג מן המסגרת המגבילה ולהיות רופאה. למרות התחלה מבטיחה כסטודנטית מצטיינת, אשה יחידה בין גברים, תכניותיה השתבשו כשנכנסה להריון. כתוצאה מילדותה נראה לה שהדבר החשוב ביותר הוא להתבלט. את כל שאיפותיהם ותקוותיהם העמיסו השניים על כתפיה של בתם לידיה, כשהם מזניחים את בנם הבכור ניית, תלמיד מצטיין ששואף לעסוק בחקר החלל, ואת בתם הצעירה האנה, שבעבור משפחתה היא כמעט שקופה. לידיה, שנתקפה חרדת נטישה לאחר שאמה הסתלקה מן הבית למשך מספר חודשים מבלי לומר מילה, נדרה לעשות כל שביכולתה כדי להחזיק את אמה בבית, ולשם כך היתה מוכנה להכנע לכל שאיפותיה, גם אם לא עלו בקנה אחד עם רצונותיה שלה.

ג'יימס ומרילין הם הורים גרועים. נקודה. הסופרת עוסקת עוד ועוד בילדותם הלא מאושרת, ובקשיי חייהם כמשפחה חריגה (באמריקה של שנות השבעים זוג מעורב לא היה מקובל, למעשה רק ב-1967 הורה בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את החוקים שאסרו על נישואי תערובת). היא כותבת: הכל מתחיל באמהות ואבות. בגלל אמא ואבא של לידיה, בגלל אמהותיהם ואבותיהם של אימא ואבא שלה, אבל לתפיסתי אין בכל אלה כדי להצדיק את האנוכיות בה הם מתנהלים כלפי ילדיהם, את העיוורון המוחלט שלהם לצרכיהם ולרצונותיהם. האחריות ההורית גוברת, חייבת לגבור, על מטענים שהורים נושאים כנגד הוריהם שלהם. לידיה, הסובלת מעומס ציפיות – תהיי רופאה, תהיי חברותית – ומעודף תשומת לב (תשומת לב מגיעה עם ציפיות שצונחות עליך כמו שלג, ושוקעות עליך ומוחצות אותך תחת כובד משקלן), אינה הקורבן היחיד. אצל ניית והאנה הסבל הפוך – תחושה של דחיה ושל חוסר ערך – ואינו פחות כואב. בין לידיה וניית מתקיים קשר קרוב רוב הזמן, אך אין בו כדי לפצות על הנזקים שגורמים הוריהם. אחרי מותה של לידיה – שבו נפתח הספר – מוסיפים ג'יימס ומרילין להתנהל כאילו הם יחידים באסונם, בעוד ילדיהם, ששכלו אחות, אינם זוכים לתשומת לב, לחיבוק, לנחמה.

המסר של הספר טריוויאלי אך חשוב: הורות היא תפקיד רב אחריות. לא התרשמתי במיוחד מהביצוע הספרותי. חציו הראשון של הספר די נמרח לי, ורק שם התחיל לצבור תאוצה ועומק, כשקטעי העלילה התחברו זה לזה, ומה שהתרחש בתוך בית המשפחה הפך נהיר. מצד שני, יכול להיות שאני מבלבלת בין התיעוב שאני חשה כלפי ג'יימס ומרילין לבין תחושותי כלפי היצירה הספרותית.

Everything I Never Told You – Celeste Ng

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

אבשלום בני / הווארד ספרינג

ביל אסכס נולד באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ביל, הבן הצעיר במשפחה עניה, שאביו הסתלק ואמו עבדה בפרך ככובסת כדי להאכיל את ילדיה, הרגיש בילדותו כנטל מיותר. בהיותו בן שתים-עשרה התמזל מזלו, והכומר המקומי פרש עליו את חסותו, העסיק אותו כמשרת בביתו, ולימד אותו קרוא וכתוב. לפני מותו, כעבור שלוש שנים, אף דאג שאחד מידידיו יעסיק את ביל במשרדו. כאן, בהיותו בן חמש-עשרה, פגש את דרמוט או'ריורדן, המבוגר ממנו בשנתים, בן המשפחה בה שכר מחצית החדר למגוריו. דרמוט, נכד לאירי ששרד את רעב תפוחי האדמה, התגורר באנגליה עם משפחתו, אך לבו ונשמתו היו נתונים בלהט לאירלנד ולמאבקה לעצמאות. בין שני הנערים צמחה ידידות אמיצה, ו"אבשלום בני" מספר את סיפור שתי המשפחות: ביל, אשתו נלי, אותה נשא לאשה בשל כספה, ובנם אוליבר, שנקרא על שמו של הכומר, ודרמוט, אשתו שאילה, וילדיהם מייוו, איילין ורורי, שנולד באותו לילה בו נולד אוליבר.

ביל ואוליבר היו שונים מאוד באופיים זה מזה, אך שניהם ביקשו להגשים בילדיהם את שחסר להם עצמם:

" [..] יש עוד משהו שאני יכול לתת לאירלנד. כל אשר אני הייתי רוצה לעשותו, עוד ייעשה. אם יהיה לי בן, הוא יעשה. אינני מרוצה, ולעולם לא אהיה מרוצה ממעמדה של אירלנד תחת עולה של ארצך הארורה. ובני לא ישלים עם זה. הוא ילך לאירלנד, הוא ילמד להיות אירי […]. ומה אתך, ביל?" שאל. "מה היא תכניתך לדור הבא?"

[…] "הייתי רוצה להגשים בבני כל מה שאני החסרתי. הייתי עני – מעולם לא ידעת עוני מנוול כזה. הייתי גלמוד וערירי וחסר לי כל מה שדרוש לילדים בעולם. אם יהיה לי בן, ארצה שיהיה לו הכל. אעבוד בזעת אפי כדי שאוכל לתת לו כל מה שיבקש […]"

[…] "אינני יודע", אמר. "חוששני שתפנק אותו".

"מוכן אני להסתכן. אבטיח לו חיים נהדרים".

וכך, רורי, וכך, אוליבר, קבענו את גורלכם למענכם, דרמוט ואנכי, בשבתנו באותו חדר בחצות הלילה, כשעשן מקטרותינו מעמעם את האור, וצעיפיו הרחמניים של העתיד מעמעמים את ראיתנו.

צעיפיו הרחמניים של העתיד חסו על ביל ועל דרמוט, אך אני, שקראתי את הספר שוב ושוב לפני מספר עשורים, לא זכיתי לחוות הפעם את התמימות ואת השאננות של השנים המוקדמות בחיי שתי המשפחות. ידעתי לאן יוביל אותם ואת ילדיהם הרצון לחיות את חייהם בשנית באמצעות הילדים, הבחנתי בכל שגיאה, הצבעתי על בחירות הרות אסון, חוויתי מראש את הטרגדיות העתידיות, ולא יכולתי להזהיר את הדמויות שכבשו את לבי לפני שנים, דמויות שלא נשכחו ממני עד היום. אבוי, שברון הלב בו תיאר ביל את ההתפכחות שחוו השניים, צבט אותי שוב:

ברגע ההוא עלה במוחי פסוק אווילי אחד, פסוק מאותם הערבים הרחוקים כאשר הוילונות היו מוגפים באנטוקס ואני קראתי באזני מרת או'ריורדן הזקנה משל דיקנס. "בילדינו, קופרפילד יקירי, אנו חיים שנית".

האמנם? הוי, אלי – האמנם?

והרבה לפני שהגעתי לסיומו של הספר כבר הדהד בי המשפט המסיים אותו, וכאילו אין המדובר בספר אלא באנשים בשר ודם חשתי תסכול על שקצרה ידי מלהושיע:

אולי יבוא דרמוט אתי. נפרד מכם יחד – ממך ומרורי – ונזכור את הלילה לפני שנולדתם, כאשר ביהירותנו ובעוורוננו ציווינו על השנים מה יעשו בבנינו.

נושא ההורות הוא, כאמור, המוטיב המרכזי בספר. לצדו הספר עוסק בהרחבה במאבק האירי לעצמאות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה הספר הראשון שעורר בי ענין בהיסטוריה האירית, ומאז – אולי בהשפעת הלהט של דרמוט – שמורה לי פינה חמה בלב לארץ ולעמה. כשאני קוראת בימים אלה ספרים מבוססי היסטוריה ונתקלת בפרט מסקרן, אני מניחה לרגע את הספר בצד, לוקחת ליד את הטלפון, וממהרת לחפש ברשת מידע נוסף שיעמיק את חווית הקריאה. אני לא מצליחה להזכר מה עשיתי בעבר כשפרטים בספר עוררו את סקרנותי. פתחתי אנציקלופדיה? שאלתי יודעי דבר? או, וזה נראה לי סביר יותר, הסתפקתי במה שנכתב בספר, וציפיתי שיגיע לידי ספר נוסף שיוסיף מידע? מעניין כיצד ההרגלים החדשים דחקו את זכרון הישנים מהם.

חזרה אל ספר אהוב אחרי שנים רבות יכולה להיות חוויה נוסטלגית או חוויה מאכזבת. במקרה של "אבשלום בני" זו היתה חוויה עוצמתית. מה יש בו שכה קסם לי אז ועכשו? זהו בפשטות ספר מצוין, כתוב בשטף מבלי לזלזל בפרטים, משלב כמה עלילות המשתרגות זו בזו בטבעיות, נוגע ללב בעדינות, מציג דמויות משכנעות – אף אחת מהן אינה דמות מופתית, ומגרעותיהן לצד מעלותיהן, עושות אותן כל-כך אנושיות ונוגעות, קושר יפה בין החוויה הפרטית לרקע ההיסטורי, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. הופתעתי לגלות עד כמה הוטבעו בי משפטים שככל הנראה הרשימו אותי בעבר, עד שיכולתי כעת לצטט אותם בשלמותם עוד לפני שהגעתי אליהם בקריאה. להנאה שנהניתי מהספר בעבר נוספו תובנות, שאמנם לא חמקו ממני אי-אז, אבל העמיקו עם הנסיון שנצבר עם השנים, ותרמו כעת לחווית הספר מימד נוסף.

בשורה התחתונה: אני נרתעת מסופרלטיבים, אבל המונח 'ספר מושלם' ממש מבקש להכתב כאן.

 

My Son, My Son (O Absalom!) – Howard Spring

עמיחי

1964 (1937)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר

עוד תראה / ניקולא פארג

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר לכשעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר