מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

"מחר ניסע ללונה פארק" מגולל בגוף ראשון את היומיום של אשה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, המתקיימת בקושי מקצבת ביטוח לאומי, סובלת מחרדות ומדכאונות, ומכורה לכדורים פסיכיאטריים. השנה היא 1981, והסביבה הפיזית היא שכונה בירושלים. המונח "חד-הורית" נלחש בגינוי, והגינוי במקרה הזה נשען גם על התנהלותה החריגה של המספרת, המזניחה את עצמה, ורוב הזמן גם את ילדיה.

הספר הוא הצלחה גדולה או פספוס גדול, תלוי איך קוראים אותו.

אם ביקשה הסופרת לתאר את עולמה של אשה בקריסה, רגע לפני שבירת כל הכלים, היא עשתה עבודה מצוינת. המספרת, למרות הטשטוש שבתוכו מתנהלים חייה, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בתוכה, כולל תיאור אותו טשטוש המערפל אותה. היא אינטליגנטית, מבחינה בבירור בין נכון ללא נכון, וחסרה כמעט לחלוטין את היכולת לממש את הראשון. יציאה מן הבית היא מאמץ, נסיעה בתחבורה ציבורית מעוררת חרדה, החלפת מילים עם בני אדם אחרים היא מיומנות שאבדה לה מזמן. בימים טובים היא גוררת את עצמה בבוקר אל המטבח להכין אוכל לילדיה, בימים אחרים היא משכנעת את עצמה שהם מסוגלים להסתדר בלעדיה. בשארית כוחותיה היא רוקמת תחבולות כדי להחזיק מעמד בדירה למרות איומי בעל הבית להשליך אותה אל הרחוב, וכדי לגייס לעזרתה את השכנה החטטנית, שדווקא נהנית לנהל אותה. בצלה גדלים שני ילדים תמימים, שאליהם היא מתייחסת כ"הגדולה" ו"הקטן". הגדולה, בת שש, נאלצה להתבגר בטרם עת, והיא עומסת על כתפיה את צרות הבית. ילדה שנולדה זקנה, ילדה שיש לה חוכמת חיים של זקנה ושמחת חיים של זקנה. הקטן, בן חמש, שובר את הלב במצוקתו ובתמימותו, בנכונות שלו להאמין ולקוות. "אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות." כותבת האשה. "אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת. אני משתגעת. כל זה לא יכול להמשך".

אולם אם ביקשה הסופרת להעלות לשיחה ולדיון את האימהוּת, וביתר דיוק את האימהוּת כטראומה, בעיני הספר מחטיא את המטרה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה באישיותה של הדמות המספרת. לשיחה נחוצים לפחות שני צדדים, וכאשר אחד מהם, דווקא זה שיוזם את השיחה, אינו מסוגל לרצף מחשבות קוהרנטי, אלא לרצף של התבטאויות עמוסות אומללות, הדיון נדון לכשלון. כדי להדגיש רעיון, כדאי, לדעתי, להניח לו את מרכז הבמה, ולא להציב לידו בעיות נוספות. הסיבה השניה נובעת מהתעקשותה של הסופרת לא לספק הסבר למצבה של המספרת, לא לספר על החוליה החסרה, הסוד שמושך את הקוראים באף, הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זהו סיפור ללא קתרזיס. אני סבורה כי הסוד, אם יש כזה, אינו אמור לספק קתרזיס, אלא הבנה. איננו יודעים דבר וחצי דבר על עברה של הדוברת, ולכן האמירות שלה מתקבלות בהסתייגות. האם היא באמת במצב סמרטוטי כל-כך בגלל לידת הילדים והאימהוּת שאולי, ואולי לא, נכפתה עליה? אולי השבר נובע מן הנטישה הלא ברורה של אביהם – או אבותיהם – של הילדים? אולי מה שהיא מכנה "הנפילה" אינה האימהוּת, אלא משהו שארע כבר בילדותה שלה, ילדות שאינה זוכרת כלל? מכיוון שהעבר לוט בערפל, לא ברור אם האחריות ההורית היא הקש האחרון, או הגורם.

נדמה לי שאילנה ברנשטיין כיוונה אל האפשרות השניה: "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". על כריכת הספר הוא מוגדר כאמיץ, אבל נדמה לי שאנו כבר מזמן לא בתקופה שבה לומר "אני לא רוצה להיות אמא" נחשב חריג. הדוברת אומרת בציניות כואבת: "פלטתי בלולאות את המשפטים ששמעתי מסביב. להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, הריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאשה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם". ואני אומרת, אפשר כך ואפשר אחרת, תבחר כל אחת כרצונה.

בשל הכתיבה הטובה, ולמרות מה שנראה לי כפספוס רעיוני, אני ממליצה על קריאת הספר.

כנרת זמורה ביתן

2018

אם טובה דיה / בב תומס

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

משכילה / טארה וסטאובר

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

יש סוד לזמן / קיט דה ואל

"יש סוד לזמן" מספר את סיפורה של מונה, ילידת אירלנד המתגוררת באנגליה, בהווה, כשהיא בת שישים, ובעבר, בעיקר בשנת 1974, השנה בה השתבשו חייה ולא שבו להיות כשהיו. מונה של ההווה היא אשה נעימת הליכות, חיה לבדה, תופרת בגדים לבובות לאספנים שהיא מוכרת בחנות שבבעלותה. יש לה שתי חברות קרובות, מכריה מחבבים אותה, מן הבנין הסמוך מנפנף לה גבר בודד, אולי תצמח כאן אהבה. נדמה שהיא מעדיפה את בדידותה על פני חברת בני אדם, ויחד עם זאת היא אדם אכפתי, תכונה שבאה לידי ביטוי בולט ביחסיה עם הנגר המכין את הבובות על פי הזמנתה, אדם מסוגר וחולני, שהיא סועדת בשעות קשות. ההווה של מונה נחשף לפרטיו בסגנון איטי ענוג, ובהדרגה הולכים ומשתלבים בו רמזים לעבר כאוב שעדיין מאפיל על חייה.

מונה עברה בחייה מספר טראומות. בילדותה התיתמה מאמה, ונותרה לבדה עם אביה, ששימש עבורה אם ואב גם יחד. בבגרותה עזבה את הבית כדי להרחיב את עולמה, ועברה לבירמינגהם, נושאת עמה מצפון מיוסר בשל נטישתה את אביה. ואז הגיע נובמבר 1974, שהנחית עליה אסונות, כאשה וכאירית, ונישואיה, בני פחות משנה, ספגו מכה אנושה. זמן רב עבר עד שהצליחה לאסוף את עצמה ולאמץ את האימרה כי "יש סוד לזמן. אפשר להרחיב או לכווץ אותו. אפשר להפיק את המרב ממה שיש". את האימרה הזו היא מנסה להנחיל לנשים שחוו טרגדיה כשלה.

קיט דה ואל היא מספרת סבלנית. שלישו הראשון של הספר משייט לאטו, מתלווה אל היומיום של מונה. בהדרגה הוא הופך אינטנסיבי יותר, ככל שהוא הולך ומתכנס אל אותו נובמבר. דה ואל היא גם מספרת בלתי שגרתית. אין שבלוניות בעלילה, ואף אחת מן הדמויות אינה מוגדרת על פי תכונה יחידה. דודותיו של ויליאם, בעלה של מונה, כדוגמא, נקראות בפיו "מגפה" ו"בצורת", והן מרבות להתקוטט ביניהן, אבל הן אלה שמתייצבות לימינה של מונה כשהיא זקוקה להן. רומן שמתחיל ללבלב מקבל תפנית בלתי צפויה. אשה שמונה לא אהבה בילדותה מצטיירת בבגרותה באור שונה. אמנם ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר מהו הארוע שעיצב את ההווה של מונה (לצערי. הייתי מעדיפה לגלות זאת בקצב שקבעה הסופרת), אבל פרט לכך הסיפור הצליח להפתיע, ועשה זאת תוך שמירה על הגיון עלילתי.

פרט לטרגדיה שבלב העלילה, אחד הנושאים המרכזיים בה הוא יחסי הורים-ילדים. ויליאם מבועת מן המחשבה שהוא עלול להפוך לאב כושל כמו אביו שלו. מונה כילדה התייסרה בשל רתיעתה מאמה החולה. חברתה של מונה מטפלת באם שלקתה בפרקינסון. אביה של מונה השכיל לשחרר אותה לדרכה למרות שנותר בודד. עוד עוסק הספר ביחסי אירים-אנגלים, בהגירה ובמולדת, באהבה, בחברות, ברפואה הבלתי אישית של אותה תקופה, ובהזדקנות. נושאים אלה ואחרים משתלבים יחדיו לרקמה סיפורית חיה, שתורגמה ברגישות בידי שי סנדיק.

"יש סוד לזמן" הוא ספר שזור יאוש ותקווה, כאב וחמלה, הנכנס אל הלב.

The Trick to Time – Kit de Waal

אריה ניר

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אבקועים / שירז אפיק

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

כנפי הדמיון / מרי וזלי

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ילדות של נסיכה / דנית בר

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

שריקה באפלה / אמה הילי

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

דוקטור מריגולד / צ'רלס דיקנס

"דוקטור מריגולד" ראה אור לראשונה בכתב העת של צ'רלס דיקנס, All the Year Round, במהדורת חג המולד 1865. כמצופה, רוח החג, רוח של חסד ושל אהבה שורה עליו, ואך טוב צפוי לטובי הלב, אולם הדרך אל האושר רצופה כאב.

הסיפור רואה אור בעברית במסגרת פרויקט "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות, והאינטימיות הזו, הגלומה בשמו של הפרויקט, אכן נאה לו. דוקטור מריגולד, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא איש עממי, נטול מניירות יומרניות. "הריני לפניכם, בגודל טבעי", הוא אומר, ואינו מצטעצע. למרות שעיסוקו כסוחר-נודד בחפצים משומשים מחייב לשון זריזה ויכולת לרומם מוצרים פשוטים, את עצמו הוא אינו מנסה לרומם. הוא מספר על לידתו על אם הדרך, על שמו הפרטי יוצא הדופן – דוקטור – שניתן לו כאות הערכה לרופא המיילד. הוא מתאר את הוריו הפשוטים, סוחרים אף הם, ומדווח בהשלמה ובהומור על הקשיים איתם התמודד. כך, לדוגמא, הוא מספר על הוריו: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה". בהמשך חייו יחווה נישואים לא מאושרים ושכול, ומתוך בדידותו וכאבו יקשור את חייו עם ילדה אומללה. דוקטור מריגולד הוא הורֶה טבעי מעורר השראה, שמח בחלקו, או לפחות משלים אתו, גם כשחלקו מר, ויותר מכל הוא אדם טוב לב.

האיורים עתירי הדמיון המלווים את הספר נדמים כאילו יצאו מספרי התקופה, אך הם פרי עפרונה של ענת עינהר. איור הכריכה היפה הוא, כמו ברבים מספרי ההוצאה האחרים, יצירתה של טליה בן-אבו. יותם בנשלום תרגם בחן רב. כל אלה יחד עם העלילה מצטרפים ליצירה ספרותית ואסתטית מהנה ומחממת לב.

Doctor Marigold – Charles Dickens

תשע נשמות

2018 (1865)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הטקסט במקור

ברית עולם / טיארי ג'ונס

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת